קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי בעלי עסקים מפונים: ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר) מיום 26.04.11 בו"ע 35399-04-10 במסגרתו נתקבל ערעורן של המשיבים על החלטות המערערת. הרקע לערעור 1. המשיבים הינם בעלי עסקים אשר פונו במסגרת תכנית ההתנקות מאזור התעשייה ארז, הכלול ב"שטח המפונה" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005 (להלן: "החוק"). המשיבים בחרו בקבלת פיצוי לפי "מסלול הפיצוי הפיננסי" בהתאם להוראת סעיף 64 לחוק. הדרך לחישוב הפיצוי לפי מסלול זה קבועה בחלק ב' של התוספת השלישית (להלן: "התוספת") לחוק, והמחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת פרשנות סעיף 11(ב) לתוספת הכלול בפרק זה. 2. במסגרת התוספת נקבע כי הפיצוי לפי השווי הפיננסי יחושב על ידי הכפלת ממוצע הרווח התפעולי של העסק בתקופה הקובעת (כמשמעותה בסעיף 62 לחוק) לאחר הפחתה של 30 אחוזים ממנו, ב"מכפיל" לעסק הקבוע בסעיף 12 לתוספת. "רווח תפעולי" הוגדר, בסעיף 8 לתוספת, כרווח התפעולי השנתי שייקבע לפי הוראות סעיף 11 לתוספת, שפרשנותו עומדת כאמור, בבסיס המחלוקת שבין הצדדים. סעיף 11(א) לתוספת קובע כי: "הרווח התפעולי ייקבע בהתאם לדו"ח כספי נומינלי שהוגש לפקיד השומה לפני היום הקובע לגבי אותה שנה". כן נקבעו בסעיף הדרכים לקביעת רווח תפעולי במקרה בו לא הוגש דו"ח כספי נומינלי לפקיד השומה במועד הרלוונטי. סעיף 11(ב) לתוספת מפרט את אופן חישוב הפיצוי בהתאם לאותו דו"ח כספי כך: "11(ב) הפיצוי יחושב לפי הרווח התפעולי לפני "הוצאות מימון ומסים" ולפני "הוצאות אחרות" ו"הכנסות אחרות" כמצוין בדו"ח כאמור בסעיף קטן (א), כשהוא מתוקן לפי אלה: (1) הוספת עלות השכר שניתן לבעל העסק בשנת הדו"ח, אם ניתן; (2) הפחתת עלות השכר לכל שנת דו"ח בנפרד, בין אם ניתן שכר לבעל העסק ובין אם לאו, ובלבד שהסכום המופחת לא יעלה על מחצית מן הרווח התפעולי לאותה שנה, לפני התיקון לפי סעיף קטן זה; לענין זה, "עלות השכר" - סכום כמפורט להלן... בהמשך הסעיף מפורט כיצד מחושבת עלות השכר על בסיס השכר הממוצע במשק, והיחס בין מספר העובדים בעסק לבין מספר בעליו בשנה הרלבנטית. 3. חישוב הפיצוי נעשה אפוא, באופן שלדו"ח הכספי הנומינלי שהוגש לפקיד השומה נעשים מספר תיקונים. מחד, לפי סעיף קטן (1) מוסיפים לרווח התפעולי של העסק את עלות השכר שניתן בפועל לבעל העסק. ומאידך, לפי סעיף קטן (2) מפחיתים מהרווח התפעולי עלות שכר "נורמטיבית" של בעל העסק, שאינה קשורה אל השכר שניתן לו בפועל. 4. בהתאם לסעיפים אלו קבעה המערערת בעניינם של המשיבים כי אין מקום לכלול ב"עלות השכר" שניתנה לבעליהם את מלוא ההוצאות בגין החזקת רכב וטלפון נייד שהיו שייכים לעסק והוחזקו על ידי בעליהם, אלא אך את אותו ה"חלק הפרטי" בהוצאות אלו, היינו אותן הוצאות ששימשו אותם לצרכיהם הפרטיים ויש לראות בהן כהטבה לבעלים וכחלק מהשכר שניתן להם. לעומת זאת, את "החלק העסקי" שבהוצאות אלו, היינו, המרכיב של ההוצאה של העסק ועבור העסק, אין לכלול ב"עלות השכר" ואין להוסיפו ל"רווח התפעולי" במסגרת ההוספה לפי סעיף 11(ב)(1). את החלוקה בין "החלק הפרטי" ל"חלק העסקי" ביצעה המערערת על בסיס דיווחי המשיבים לפקיד השומה בזמן אמת, ועל בסיס הסכומים שפקיד השומה לא הכיר כהוצאה עסקית. 5. כנגד החלטה זו ערערו המשיבים לבית משפט קמא בטוענם כי בגדר המונח "עלות השכר שניתן לבעל העסק" שבסעיף 11(ב)(1) לתוספת, יש לכלול את מלוא הוצאות הרכב והטלפון הנייד של בעל העסק ולא רק את ה"חלק הפרטי" שלא הוכר לעסקים כהוצאה עסקית. 6. בית המשפט קיבל את הערעור וקבע כי הכנסת מנגנון נוסף של הבחנה בין ה"חלק הפרטי" ל"חלק העסקי" במסגרת סעיף 11(ב)(1), אינו נזכר בו, ואינם מתיישבים עם לשונו. בית המשפט קיבל את הפרשנות שבפי המשיבים לסעיף 11(ב)(1), והוא נימק את מסקנתו בשימוש במונח זהה של "עלות שכר" הן בסעיף 11(ב)(1) והן בסעיף 11(ב)(2). בסעיף 11(ב)(2) "עלות השכר" כוללת גם הוצאות החזקת רכב וטלפון, שכן "עלות השכר" בסעיף זה נקבעת לפי "השכר הממוצע" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, ובאותו סעיף קיימת הפניה לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באשר לשכר חודשי ממוצע למשרת שכיר, כשנתונים אלו מתייחסים לשכר ברוטו הכולל בתוכו את כל התוספות הנלוות לשכר, בכללן החזקת רכב וטלפון, מבלי שיש רלוונטיות למגבלות הקבועות בתקנות מס הכנסה באשר לשיעור ההוצאות המותרות בניכוי. משכך, ומשכאמור, השתמש המחוקק במונח זהה של "עלות שכר", הן בסעיף קטן (1) של סעיף 11(ב) והן בסעיף קטן (2) של אותו סעיף, יש לפרש גם את המונח "עלות שכר" שבסעיף קטן (1) ככולל את מלוא הסכום שבעל העסק משך לעצמו למימון החזקת הרכב והטלפון שלו, גם אם משיכה זו כולה או מקצתה, מותרת בניכוי כהוצאה עסקית. 7. פרשנות זו מתבקשת לדידו של בית משפט קמא גם בשל התכלית העומדת בבסיס הוראות סעיף 11 לתוספת, שהיא כפי שלמד בית המשפט מהדיון בהצעת החוק בועדת הכספים של הכנסת, ליצור אחידות ושוויון, ככל שניתן, בין העסקים השונים שבחרו לקבל פיצוי לפי שווים הפיננסי. פרשנות אחידה זו גורמת לאחידות מבחינת "עלות השכר" לצורך קביעת הרווח התפעולי, באופן שהשכר שבעל עסק משך לעצמו בעד ניהול העסק, שהינו שיקול המצוי מחוץ לשיקולים הכלכליים הרגילים של העסק ומושפע מצרכיו האישיים של בעל העסק, לא ישפיע על קביעת הרווח התפעולי של העסק. 8. בית המשפט גם ציין כי את המונח "שכר" שבסעיף 11 לתוספת יש לפרש בהתאם למשמעות שנודעת לו לפי הדין הכללי שהוא הקרוב ביותר לעניין הנדון, היינו דיני מס הכנסה. מאחר ובסעיף 2(2)(א) לפקודת מס הכנסה, העוסק בהכנסה מעבודה נאמר כי כלולים בהכנסה השתכרות או רווח מעבודה, לרבות כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו, וכן תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב או טלפון, יש לפרש גם את המונח "שכר" שבסעיף 11(ב) לתוספת ככולל, בנוסף לשכר עצמו גם את הוצאות הרכב והטלפון של בעל העסק. 9. להשלמת התמונה יצוין כי שאלה זו בדיוק נדונה במסגרת ו"ע 113/06 רנט נ' ועדת הזכאות, , ובפסק הדין שניתן באותו עניין ביום 19.04.09 קבע כב' השופט מ' סובל (בשבתו כשופט בבית משפט השלום בירושלים) כי יש לפרש את המונח "עלות שכר" בסעיף קטן (1) לסעיף 11(ב) באופן הזהה למשמעותו בסעיף קטן (2) לאותו סעיף, כך שגם עלות השכר המעשית לפי פסקה (1) לסעיף 11(ב) כוללת את מלוא הסכום שבעל העסק, בין אם עסק מאוגד ובין אם לאו, משך לעצמו למימון החזקת הרכב והטלפון שלו, גם אם משיכה זו, כולה או מקצתה, מותרת בניכוי לפי דיני מס הכנסה כהוצאה עסקית. גם בפסק הדין בעניין רנט עמד בית משפט השלום על כך שיש ליצור סימטריה בין סעיפים קטנים (1) ו-(2) שבסעיף 11(ב) לתוספת וכי פרשנות אחרת תחטא לתכלית הכללית של החוק. על פסק הדין בעניין רנט הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 3330/09), , ועל פי הצעת בית המשפט (כב' השופט י' שפירא) הסכימו הצדדים כי פסק הדין יבוטל, תוך שהמפונים באותו עניין לא ייאלצו להשיב כספים שקיבלו ומבלי שהדבר יהווה תקדים לגבי תיקים אחרים. טענות הצדדים בערעור 10.  לטענת המערערת, טעה בית משפט קמא בקובעו כי שני חלקי סעיף 11(ב) שלובים אחד בשני ואין קיום נפרד לכל אחד מהחלקים ועל כן יש לפרש את המונח "עלות השכר" הנזכרת בשניהם באופן זהה. לדבריה, הפחתת השכר הנורמטיבי הקבועה בסעיף 11(ב)(2) אינה תלויה בקיומה של הוספת "עלות שכר" לבעל העסק לפי סעיף קטן (1) והיא מבטאת בעיקר את הצורך לכלול בשקלול הרווח התפעולי של כל עסק את עלויות תשומות הניהול האוביקטיביות הנדרשות להפעלתו. לעומת זאת, מטרת הוספת "עלות שכר" בעל העסק כפי שנתקבלה אצלו בפועל בהתאם להוראות סעיף 11(ב)(1) נועדה להשוות את הרווח התפעולי של עסקים בעלי מאפיינים כלכליים זהים בהם משיכת השכר של הבעלים שונה באמצעות הוספת אותה הוצאה שנוכתה בפועל מהכנסות העסק. לכן, אין מקום לפרש את המונח "עלות השכר" שבסעיף קטן (1) באופן הכולל את מלוא ההוצאות שהוציא העסק על הטלפון והרכב של בעל העסק. "החלק העסקי" שבהוצאות הטלפון והרכב הוא הוצאה אינטגראלית של העסק לכל דבר ועניין, ולא זו בלבד שיש מקום להפחיתו מסך ההכנסות במסגרת קביעת הרווח התפעולי לפי סעיף 11(א) לתוספת, אלא שגם לא ניתן להכלילו במסגרת "עלות השכר" של בעל העסק לפי סעיף 11(ב)(1). אי הפחתת "החלק העסקי" בהוצאות הטלפון והרכב משמעותו שלא היו לעסק הוצאות מעין אלו, והתוצאה מכך היא הגדלת הרווח התפעולי תוך התעלמות מהוצאות ממשיות של העסק ללא הצדקה. המערערת הוסיפה כי לפי לשון החוק אין מקום כלל להוסיף לרווח התפעולי של העסק אפילו לא את החלק הפרטי של הוצאות הרכב והטלפון, שכן הסעיף מדבר על "עלות שכר" בלבד. אכן, בפועל היא מוסיפה סכום זה לרווח התפעולי, אך זאת בשל רצונה לפעול בהתאם לפרשנותו התכליתית של החוק. המערערת הודתה כי הזדקקותה להבחנה בין ה"רכיב הפרטי" ל"רכיב העסקי" במכלול ההוצאות בגין רכב וטלפון, הבחנה אותה נטלה מדיני המס, אינה מעוגנת בקביעה נורמטיבית במסגרת החוק. ברם, מדובר באימוץ הבחנה הקיימת בדין בין הוצאות מעורבות, המתבקשת מאליה לשם קביעת רווח תפעולי אמיתי של עסק לשם מתן פיצוי בהתאם לחוק. 11. המערערת הוסיפה כי בית המשפט סמך את פרשנותו בין היתר על הגדרת "הכנסה מעבודה" שבסעיף 2(2)(א) שבפקודת מס הכנסה, אך הוא טעה בכך שקבע כי במסגרת ההגדרה שבפקודה זו כלולות גם הוצאות הרכב והטלפון של בעל העסק שהוצאו עבור העסק. לטענתה, ההגדרה הרלוונטית למקרה זה, בו מדובר ברכב וטלפון השייכים לעסק שהוחזקו על ידי בעל העסק, היא זו העוסקת ב"שוויו של שימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד, שהועמד לרשות העובד". לגבי אלו נקבע בפקודת מס הכנסה כי הם מהווים הטבה אצל העובד, אך הפקודה לא קבעה כי כל הוצאות הרכב והטלפון של העסק יחשבו שכרו של העובד אלא רק החלק המהווה הטבה, היינו השווי של השימוש לצורך פרטי. לטענת המערערת אפוא, המסקנה מהגדרת "הכנסת עבודה" בפקודה היא הפוכה מזו אליה הגיע בית משפט קמא, שכן כשם שהרכב והטלפון שמעמיד עסק לטובת עובדו נחלקים ל"חלק עסקי" הנחשב הוצאה מוכרת של העסק ואין העובד חייב במס בגינו ול"חלק פרטי" שאינו נחשב הוצאה מוכרת של ההעסק אלא הטבה של העובד ועל כן הוא חייב במס עבורו. כך, לעניין "עלות השכר, שבסעיף 11(ב)(1) יש להבחין בין ה"חלק הפרטי" אותו יש להוסיף לרווח התפעולי לבין ה"חלק העסקי" אותו אין להוסיף לרווח התפעולי. 12. אכן, במסגרת "עלות השכר" בסעיף 11(ב)(2) כלול גם "החזר הוצאות רכב" הנכלל בתלושי השכר של רבים מהעובדים בישראל ומשכך הם באים לידי ביטוי בקביעת השכר הממוצע המשמש כבסיס לקביעת "עלות השכר" בסעיף קטן (2). ברם, ישנו הבדל מהותי בין "החזר הוצאות רכב" שהוא למעשה רכיב שכר לכל דבר ועניין שאינו משקף את ההוצאות שהוציא העובד ברכבו לטובת העסק, או למצער אינו משקף את ההוצאות האמיתיות שלו לטובת העסק, לבין "הוצאות רכב" בגין רכב של העסק שאינן נכללות במשכורתו של בעל העסק ורק מכוח תקנות מס הכנסה נזקף שווי השימוש ברכב לצרכים הפרטיים כהכנסה רעיונית. לדעתה אפוא, גם לשיטת הפרשנות שלה יש זהות בין פירוש המונח "עלות השכר" בשני חלקי הסעיף. בשניהם "עלות השכר" אינה כוללת רכיבים עסקיים של העסק. 13. לטענתה גם, הפרשנות התכליתית תומכת גם היא בפרשנותה לסעיף. תכליתו הקונקרטית של סעיף 11(ב) היא נטרול השפעות שאינן כלכליות על הרווח התפעולי, ואילו הפרשנות לפיה יש להכיר במלוא הוצאות הרכב של העסק כשכר בעליו עומדת בניגוד לתכלית זו, שכן בכך נוצרת התעלמות מהוצאות עסקיות ברורות של העסק בהגדרת הרווח התפעולי שלו. התוצאה מפרשנותו של בית משפט קמא היא שכאשר מדובר בעסק פרטי יש להכיר במלוא הוצאות הרכב, הן אלו העסקיות והן אלו הפרטיות, אך כאשר מדובר בעסק מאוגד כחברה בעל נתונים זהים, יקבע רווח תפעולי נמוך יותר בשל כך שההוצאות העסקיות ינוכו במקרה זה מהרווח התפעולי. תוצאה זו מנוגדת לעקרון השוויון העומד בבסיס השיטה המשפטית ככלל, ובתכלית סעיף 11(ב) הנועד לקבוע מנגנון של פיצוי מאוזן ושווה בפרט. 14. מנגד, המשיבים סמכו את טענותיהם על קביעתו של בית משפט קמא ועל פסק דינו של בית המשפט בעניין רנט, וזאת חרף העובדה כי הוא בוטל במסגרת ההסכמה בערעור שהוגש עליו, כאמור. לדבריהם גם, די בעובדה שאין בפי המערערת כל נימוק חדש לגופו של עניין שלא נידון על ידי בית משפט קמא בתיק זה ובתיק רנט ונדחה על ידם, מותב מותב על בסיס נימוקיו שלו, כדי לדחות את ערעורה זה. הם הוסיפו בעניין זה כי יש לדחות את טענות המערערת בדבר הסתמכותו של בית משפט קמא על פסק הדין בעניין רנט חרף העובדה שהוא בוטל בהסכמה במסגרת הערעור ומבלי שניתנה לה האפשרות להתייחס לאמור בפסק דין זה. לטענת המשיבים לא זו בלבד שבית משפט קמא הורה במפורש לצדדים להתייחס בסיכומיהם לפסק דין רנט, אלא שהמערערת התייחסה לפסק הדין בסיכומיה והקדישה לו פרק שלם. 15. לגופו של עניין הם טענו כי צדק בית המשפט בקביעתו כי במסגרת סעיף 11(ב)(1) יש להוסיף לרווח התפעולי של העסק את מלוא הוצאות העסק בגין הרכב והטלפון של בעל העסק מבלי לערוך הבחנה בין ה"חלק הפרטי" ל"חלק העסקי". הבחנה שכזו גם אינה אפשרית במצב בו הבעלים עצמו הוא שניהל את העסק מבלי שערך הבחנה בין רכיבי עלות שכרו. כדרך שאין עורכים הבחנה במסגרת "עלות השכר" שבסעיף קטן (1) בין ה"חלק העסקי" שהוא שכרו כמנהל לבין ה"חלק הפרטי" שהוא החלק שמשך כדיבידנד, אלא מוסיפים את מלוא השכר שנמשך על ידי הבעלים, כך אין מקום לערוך הבחנה שכזו בין ה"חלק העסקי", לבין ה"חלק הפרטי" במסגרת הוצאות הרכב והטלפון שנמשכו גם הם על ידי הבעלים והם כלולים במסגרת "עלות השכר" שלו. ההפחתה של "החלק העסקי" בשל משיכת בעלים נעשית רק במסגרת סעיף קטן (2) שבסעיף 11(ב) במסגרת הפחתת ה"שכר הנורמטיבי" המקביל מבחינה רעיונית ל"חלק העסקי" שב"עלות השכר" של בעל העסק. אין מקום לעריכת הבחנה "נורמטיבית" המבוססת על קנה מידה אובייקטיבי אשר נשאב מדיני מס ההכנסה במסגרת סעיף קטן (1). לדברי המשיבים, אי הוספת ה"חלק העסקי" שבהוצאות הרכב והטלפון במסגרת סעיף קטן (1) מחד, והפחתת חלק זה פעם נוספת במסגרת סעיף קטן (2) הכולל גם הפחתת הוצאות החזקת רכב וטלפון בקנה מידה נורמטיבי מבלי להבחין בין "חלק עסקי" ל"חלק פרטי" מאידך, מובילה ל"הפחת כפולה" של אותה הוצאה. לפי גישתה של המערערת, הוצאות העסק בגין רכב וטלפון הופחתו פעמיים. פעם אחת במסגרת "עלות השכר" ששולמה בפועל לבעלים (שכן זו לא הוספה לרווח התפעולי לפי סעיף קטן (1)), ופעם שנייה במסגרת ההפחתה של "עלות שכר נורמטיבית" לפי סעיף קטן (2) הכוללת גם הוצאות רכב וטלפון. בכך יופחת הרווח התפעולי ויגרע שלא כדין מסכום הפיצוי המגיע לעסק, בניגוד להוראות החוק ולתכליתו. לא זו בלבד שהפרשנות בה נקט בית המשפט אינה מתעלמת מתכליתו של החוק, אלא שדווקא הפרשנות לה מכוונת המערערת חוטאת לכוונה הכללית של החוק שהוא מתן פיצויים הוגנים וראויים למפונים כשהמחוקק התכוון להיטיב עם המפונים ולהתחשב בנסיבותיהם המיוחדות. תכלית זו מחייבת, לטעמם של המשיבים כי מקום בו ניתן לפרש סעיף מסוים בחוק בשתי דרכים, האחת המטיבה עם המפונים, והשנייה - המרעה עמם, יש לבכר את הפרשנות המטיבה. גם אין לשעות לטענת המערערת כי בפרשנותו של בית המשפט לא ניתן משקל לתכלית הכלכלית הקונקרטית של סעיף 11(ב), שכן בניגוד לעמדת המערערת קביעת הרווח התפעולי "האמיתי" של העסק אינו מתכליות החוק, כי אם כאמור, מתן פיצוי הוגן וראוי כשנוסחאות החישוב שבחוק נועדו להגשים תכלית זו. דרך החישוב שעשתה המערערת גרמה למשיבים נזק כבד, ופשיטא שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם תכלית החוק. 16. המשיבים הוסיפו כי השימוש שעשתה המערערת בתקנות מס הכנסה לשם ההבחנה בין ה"חלק העסקי" ל"חלק הפרטי" בכלל הוצאות הרכב והטלפון הוא פסול מיסודו, שכן - כפי שהודתה המערערת עצמה - אין קביעה נורמטיבית כלשהי מכוחה ניתן היה להחיל את ההבחנה שבתקנות מס הכנסה על קביעת הפיצויים לפי החוק. הקושי עליו מצביעה המערערת בשלו היא נדרשה לאמץ את ההבחנה שבדיני המס, הוא קושי שהמערערת יצרה לפי שיטתה, בעוד שלאמיתו של דבר אין כל צורך בחיפוש אחר מדד להבחנה מפני שהמחוקק לא רצה בביצוע הבחנה כלשהי במסגרת סעיף 11(ב)(1) וקבע כי יש להוסיף לרווח התפעולי את מלוא הוצאות הרכב והטלפון ששולמו לבעל העסק. הם הוסיפו בעניין זה כי כפי שנאמר בפסק דין רנט, תקנות מס הכנסה אינן רלוונטיות לקביעת "עלות השכר" שבסעיף 11(ב) לחוק על כלל חלקיו, שכן "עלות השכר" שבסעיף 11(ב) היא ברוטו (לפני תשלום מס) בלא קשר לאפשרות העסק או השכיר לנכות הוצאות כאלו או אחרות. דיון והכרעה 17. אין מחלוקת כי שני החלקים של סעיף 11(ב) שלובים זה בזה. הם נועדו להביא לכך שהקטנת הרווח התפעולי של העסק לא תיעשה בסכום ההוצאה ששולמה בפועל מקופת העסק, אלא בסכום ההוצאה הנורמטיבית שעסק "סביר" צריך היה לשלם. ברור גם, כי רק מילוי מדוייק של מלוא הוראותיהם של שני סעיפים אלו יחד יביא לתכלית שהמחוקק ביקש להשיג באמצעותם שהיא העמדת שכר בעליו של עסק על מפתח שוויוני ואחיד תוך ניטרול השפעות בלתי-רלוונטיות מבחינה כלכלית לעסק ולניהולו השוטף (דברי הסבר להצעת החוק - ה"ח הממשלה תשס"ה, מס' 130, עמ' 75). 18. תכלית זו מושגת בעיקרה באמצעות סעיף קטן (2) הקובע קנה מידה אוביקטיבי לפיו יש לקבוע את גובה ההוצאה בגין ניהול העסק, ואותו, ולא את השכר ששולם בפועל, יש להפחית כהוצאה מהרווח התפעולי. עלות השכר הנורמטיבי היא למעשה הוצאה שהיה מוציא העסק לוּ היה מעסיק מנהל חיצוני, ועל כן מקום בו בעל העסק הוא מנהלו, יש לגזור מתוך כלל ה"שכר" שנטל לעצמו בפועל את שווי השכר הריאלי האובייקטיבי בגין הניהול. יתרת ה"שכר" שנטל הבעלים היא למעשה כמעין נטילת דיבידנד מרווחי העסק ועל כן אין הצדקה להפחיתו מהרווח התפעולי. בכך מושג השוויון בין עסקים שונים הזכאים לפיצוי לפי השווי הפיננסי תוך נטרול השפעות זרות. 19. בד בבד, סעיף קטן (1) מורה על ביצוע פעולה מקדימה בטרם תעשה ההפחתה שבסעיף קטן (2), הפחתה שנועדה, כאמור, לכמת את הרווח התפעולי האמיתי. פעולה חשבונאית זו של הוספת השכר שנטלו הבעלים בפועל לרווח התפעולי שנקבע לפי סעיף 11(א) לתוספת נועדה לנטרל את השפעת השכר שנטל בעל העסק בפועל, השפעה שאינה רלוונטית מבחינה כלכלית אלא נגזרת משיקולים אישיים של בעל העסק, וכדי למנוע הפחתה כפולה נוספת על ההפחתה הנורמטיבית שנעשית לפי סעיף קטן (2). לשם השגת מטרה זו קובע סעיף 11(ב)(1) כי יש להוסיף על הרווח התפעולי שנתקבל לאחר ביצוע הוראות סעיף 11(א) במסגרתו נוכה השכר במסגרת הוצאות העסק, את "עלות השכר שניתן לבעל העסק". ביצוע פעולה זו בצורה נכונה באופן שתמלא את הוראות החוק ותוביל למטרה לשמה נחקק, דורשת אך את הוספת הסכומים שניטלו על ידי הבעלים כ"שכר", אך לא את הכספים שניתנו לו שהם למעשה הוצאה עסקית אמיתית של העסק ולא שלו באופן פרטי כדוגמת הוצאות רכב וטלפון עבור העסק. הוצאות הרכב והטלפון שהוצאו בייצור ההכנסה של העסק הם חלק מהוצאות העסק, ויש לכוללם בין כלל ההוצאות שהופחתו מהכנסות העסק במסגרת ביצוע האמור בסעיף 11(א) במטרה להגיע לרווח התפעולי. ברי, אפוא, כי הוספת הוצאות אלו לרווח התפעולי לפי סעיף 11(ב)(1) מבטלת למעשה את הפחתתן מכלל ההכנסות ובכך מוגדל הרווח התפעולי ללא הצדקה. ביצוע האמור בסעיף 11(ב)(2) לא יתקן עיוות זה, שכן במסגרת סעיף קטן זה לא יופחתו מהרווח התפעולי הוצאות אלו משום שהן אינן כלולות ב"עלות שכר נורמטיבית". אכן נכון, "עלות שכר נורמטיבית" כוללת למעשה מלבד רכיב השכר גם "החזר הוצאות רכב", אך הוצאות אלו הן למעשה הטבת שכר נוספת לעובד לכל דבר ועניין, והן אינן כוללות את הוצאות הרכב של העסק עצמו שהוצאו על ידי העסק בייצור הכנסתו. התוצאה של פסק דינו של בית משפט קמא, לפיה יש להוסיף לרווח התפעולי את הוצאותיו של העסק בגין רכב וטלפון, היא למעשה הקטנה לא מוצדקת של הוצאות העסק, וצודקים ב"כ המערערת בטיעוניהם כי בכך למעשה, לא זו בלבד שלא נתמלאו הוראות סעיף 11(ב)(1), אלא שגם נעשית פגיעה בנוסחה הקבועה כבר בסעיף 11(א), לפיה על מנת להגיע לרווח התפעולי יש להפחית מהכנסות העסק את מלוא הוצאותיו. 20. המסקנה היא אפוא, כי הוספת הוצאות הטלפון והרכב שהוצאו עבור העסק ("החלק העסקי") לרווח התפעולי פוגעת בתכלית החוק ליתן פיצוי הגון וראוי המשקפים עד כמה שניתן את האובדן של מי שנפגע מהתכנית לזכאים לכך לפי החוק כאמור בסעיף 1(2) שבו, שכן הוספת ההוצאות האמורות תוביל לתוצאה של מתן פיצוי על רווח תפעולי שחושב ללא הפחתת מלוא ההוצאות של העסק. 21. אכן, יש רגליים לסברת המשיבים כי במקום בו ניתן לפרש סעיף מסוים בחוק בשתי דרכים, יש לבכר את הפרשנות המטיבה עם המפונים על פני זו המקפחת אותם. הטעם לכך נעוץ בהלכה כי בכל מקום בו יש בחוק פגיעה בזכות יסוד, דוגמת הפקעת רכוש מבעלותו של הפרט, כבמקרה זה, אם קיימת אפשרות להגביל את היקף תחולתה של הוראת החוק המקפחת, יש לפרש את הפגיעה על דרך הצמצום (ראו בג"ץ 249/64 ברוך נ' מנהל המכס, פ"ד יט(1) 486; אהרון ברק, פרשנות החקיקה (ירושלים, תשנ"ג-1993), כרך שני, עמוד 562). הלכה זו נקבעה עוד עובר לחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והיא קיבלה חיזוק לאחר חקיקת חוק היסוד, המגן בין היתר על זכות הקניין. בתי המשפט ציינו לא פעם כי שעה שבאים לפגוע בזכויות קנייניות, כמו גם מקום בו פירוש החוק מוטל בספק, מן הראוי לפרש את הוראת החוק המאפשרת את הפגיעה, בזהירות ובצמצום ולהעדיף את הפירוש המצמצם את הפגיעה על פני פירוש המרחיב אותה (ראו למשל, רע"א 5222/93 גוש 1992 בנין בע"מ נ' חברת חלקה 168 בגוש 6181 בע"מ, פורסם במאגרים [25.07.94]). גם פגיעה בקניין הנעשית לתכלית ראויה, צריכה להיות במידה שאינה עולה על הנדרש, וכדי לקיים דרישה זו יש צורך בפיצוי הגון ושווה ערך (ע"א 5546/97 הועדה המקומית לתכנון ולבניה קריית אתא נ' הולצמן, פ"ד נה(4) 629, 640). ברם, כל זאת רק מקום בו קיימים שני הפירושים אפשריים ושקולים, ואין דרך להכריע ביניהם לפי כללי הפרשנות האחרים. לא כך הוא המצב במקרה זה, בו הפרשנות עליה מצביעה המערערת היא הפרשנות המתבקשת, שכן אין הצדקה לכלול ב"עלות שכר" רכיבים שהם הוצאה מובהקת של העסק ואין בהם פן כלשהו של הטבת שכר לבעל העסק. 22. גם מקובלת עלי טענת המערערת כי פרשנות זו של המונח "עלות שכר" שבסעיף קטן (1) זהה לפירוש המונח "עלות שכר" שבסעיף קטן (2), ועל כן יש לדחות את מסקנת בית משפט קמא (כמו גם מסקנת בית המשפט בעניין רנט) שקיבל את עמדת המשיבים דווקא בשל הצורך לשמור על אחידות פרשנית במסגרת אותו סעיף. בשני הסעיפים המונח "עלות שכר" כולל רק את הכספים שהגיעו (בפועל לפי סעיף קטן (1), או גם שלא בפועל לפי סעיף קטן (2)) לבעל העסק כשכר או כהטבת שכר. הם אינם כוללים רכיבים שהם הוצאה מובהקת של העסק. אכן, כאמור, השכר הממוצע העומד בבסיס קביעת "עלות השכר הנורמטיבי" בסעיף קטן (2) כולל גם "החזר הוצאות רכב", אך הוצאות אלו אינן הוצאות ישירות של העסק (אלא אך רכיב אחד מתוך רכיבי השכר האחרים של העובד). בשני הסעיפים, "עלות השכר" אינה כוללת רכיבים של העסק. 23. גם יש לדחות את הטענה כי בהעדר הפנייה נורמטיבית במסגרת החוק לדיני מס הכנסה, לא היה למערערת את הסמכות לפנות לדיני מס הכנסה ולאמץ משם את הקריטריון להבחנה בין "חלק פרטי" לבין "חלק עסקי" במקרה של "הוצאה מעורבת". כאמור, עצם ההבחנה בין "חלק פרטי" ל"חלק עסקי" במכלול הוצאות הרכב והטלפון ששולמו לבעלים היא פועל יוצא מהמונח "עלות השכר" הקבועה בסעיף. הוצאות הרכב והטלפון שהוציא העסק בייצור הכנסתו שלו, אינם יכולים מעצם טבעם להיכלל במסגרת "שכרו" של הבעלים. אכן, את קנה המידה לחלוקה מצאה המערערת בדיני המס, ברם בכך לא נפל כל פגם, שכן כאמור, ההבחנה בין ה"רכיב הפרטי" לבין ה"רכיב העסקי" במכלול הוצאות הרכב והטלפון שבידי בעל העסק מקורה כבר בסעיף 11(א) שבמסגרתו הופחתו הוצאות העסק מהכנסותיו במטרה לעמוד על רווחו התפעולי. בסעיף זה צוין במפורש כי קביעת הרווח התפעולי תעשה בהתאם לדו"ח כספי נומינלי שהוגש לפקיד השומה, ובמסגרת אותו דו"ח ישנה חשיבות מרובה למטרת ההוצאה. הוספת ה"רכיב הפרטי" בלבד לרווח התפעולי במסגרת סעיף 11(ב)(1) היא אך נגזרת מתכלית הסעיף הנועד כאמור, לנטרל את רכיבי השכר של בעל העסק מתוך כלל הוצאות העסק ולמנוע הפחתה כפולה של השכר נוסף על ההפחתה הנורמטיבית הנעשית לפי סעיף קטן (2). 24. המסקנה היא אפוא, כי המערערת פעלה בהתאם להוראות החוק, הן בכך שהוסיפה במסגרת סעיף 11(ב)(1) אך את חלק ה"רכיב הפרטי" שבהוצאות הרכב והטלפון ששולמו לבעל העסק, והן בכך שנטלה את הקריטריון להבחנה בין ה"רכיב הפרטי" ל"רכיב העסקי" מדיני מס ההכנסה. דין הערעור להתקבל. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. פיצוייםתוכנית ההתנתקות / מפונים