קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי כספי למשפחת אדם שנרצח / תביעה אזרחית על רצח: 1. לפני תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, שהוגשה לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984 (להלן - "חוק בתי המשפט"). עובדות הצריכות להכרעה 2. כנגד הנתבע הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בחיפה (תיק פ.ח. 2037/05) . תחילה הואשם המשיב בכתב האישום בעבירה של רצח בכוונה תחילה של המנוח ז"ל, לפי סעיף 300 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "חוק העונשין"). בהמשך משפטו, במסגרת הסדר טיעון, תוקן כתב האישום מעבירה של רצח לעבירה של הריגה בהתאם לסעיף 298 לחוק העונשין. הנתבע הודה בעובדות על פי כתב האישום המתוקן, הורשע על פי הודאתו ונגזר עליו עונש מאסר לתקופה של 13 שנים, מתוכן 10 שנים לריצוי בפועל, ויתרתן על תנאי. בהחלטה משלימה חויב הנתבע לשלם לעיזבון המנוח פיצוי על סך 60,000 ₪. 3. התובעים הם עזבונו של המנוח ושני בניו, יורשיו היחידים. 4. העובדות הנחוצות להכרעה במחלוקות בתיק זה, פורטו, רובן ככולן בכתב האישום. להלן תימצותן: ביום 3.5.2005 בשעה 14:15 לערך, הגיע הנתבע לדירתו, ובטרם נכנס אליה, פגש באשתו (להלן- "האשה" או "מינה"), שסיפרה לו כי בדירתם שוהה חברם ומכרם, מיכאל שלף (להלן- "שלף" או "המנוח"). האשה סיפרה כי שלף הוא מאהבה וכי היא נאלצה לצאת מהדירה, כיוון שאירע ריב ביניהם. העובדה ששלף היה מאהבה של האשה, נמסרה לנתבע כשנתיים לפני האירוע על ידי גרושתו של המנוח, שהייתה באותה עת אשתו. משעלה הנתבע לדירתו, התפתח ויכוח בינו לבין שלף שהתנהל במשך כ-20 דקות. בהמשך ניגש הנתבע למטבח, הוציא ממגירת הסכו"ם סכין, ניגש לשלף, שרט אותו בגבו, בזרועו הימנית ובברך שמאל ואף דקר אותו בגבו מצד שמאל, דקירה אשר גרמה לחתך בעורק בין- צלעי. דקות ספורות לאחר דקירתו, איבד שלף את הכרתו. כל העת נמנע הנתבע מלהזעיק עזרה. אשתו שבה לדירה בשעה שלא היתה ידועה לתביעה. רק בסמוך לשעה 16:00 התקשרה האשה לרופא, מכרו של שלף, וסיפרה שהתרחש ריב בין שלף לבין בעלה, שלשלף יש פצע, ולשאלת הרופא, הסבירה כי מדובר בפצע קטן, וביקשה את עצתו. הנתבע צלצל לאחיו של המנוח וביקש ממנו להגיע מבלי לפרט מה קרה. רק סמוך לשעה 18:00 התקשרה מינה למד"א, ובהגיע ניידת מד"א למקום, נקבע מותו של שלף. בכתב האישום טען שהמנוח נפטר כתוצאה מהדקירה בגבו, עקב הלם תת נפחי מחתך בעורק הבין צלעי ובגין איבוד דם רב וכי הנתבע גרם למות המנוח הן במעשה הדקירה והן בכך שנמנע מלהזעיק עזרה . 5. בגזר דינו של הנתבע נכתב כי: "ב"כ המאשימה חלקה, כאמור, על חלק מן הטיעון הנסיבתי של הסנגורית, שלדבריה אינו עולה כלל מן הפרוטוקול. לעומת זאת, לא חלקה על כך כי עובר להריגה אמרה אשת הנאשם לנאשם כי בגדה בו תקופה ממושכת עם המנוח (הדברים נאמרו לו גם כשנתיים קודם לכן על ידי גרושתו של המנוח), כי המנוח נמצא ערום בדירת הנאשם בעת שהאחרון עלה לביתו, כי עובר לעליית המנוח נופצה שמשת המזנון בבית הנאשם וכי המנוח היה אותה עת שיכור. בטרם נדקר המנוח על ידי הנאשם התנהל בין השניים ויכוח ממושך". 6. אביא אף את דברי בית המשפט העליון בערעור שהגיש הנתבע על העונש, המתייחסים לאופן התנהלות הנתבע: "העולה מן האמור הוא כי בפנינו מקרה נוסף, אחד מני רבים, של שימוש באלימות קשה כדי ליישב סכסוך ומחלוקת. גם אם המנוח התנהג באופן בוטה, לא שוכנענו כי בפני המערער לא היו פתוחות דרכי פעולה אחרות, לדוגמה- פניה למשטרה, אך נראה כי הוא החליט לעשות דין לעצמו. המערער הוסיף עוון על פשע כאשר השהה את הפנייה לגורמי הרפואה, שאולי היו יכולים לסייע למנוח ולהציל את חייו". 7. ככל הנראה, הנתבע עדיין מרצה את עונש המאסר שהוטל עליו. 8. אוסיף עוד לרקע מספר פרטים לגבי הנתבע: הנתבע בן 64 שנים, הוא עלה ארצה בשנת 1971. הוא מהנדס תקשורת בהשכלתו. מאז עלייתו ארצה ועד יציאתו לגימלאות עבד כמהנדס במשרד התקשורת ובחברת "בזק". אין לנתבע כל עבר פלילי. 9. הצדדים הגיעו להסכם דיוני לפיו כל צד יטען על פי העובדות שנקבעו בתיק הפלילי. עוד הוסכם כי "לגבי התצהירים מטעם הנתבע - טוענים התובעים כי הם בניגוד לדיני הראיות, שכן הם אינם עולים בקנה אחד עם הקביעות של בית המשפט הפלילי, וכל צד יוכל לטעון לעניין זה בסיכומים. אין באי החקירה משום הודאה בכל טענה שבתצהירים". יצויין כי מטעם הנתבע הוגשו שני תצהירים, שלו ושל אשתו. טיעוני הצדדים 10. התובעים טענו בתביעתם כי הנתבע חב לפצות את עזבון המנוח בנזקי המנוח והיורשים. בכתב התביעה כמו גם בסיכומים, פורטו ראשי הנזק והנזקים תחת כל אחד מהם, והסכום שנתבע היה 4,637,004 ₪. 11. עיקר המחלוקת העובדתית היא בשאלה המתייחסת להתנהלותו של המנוח עובר להריגתו בידי המשיב; כלום היתה לו - כטענת הנתבע - התרשלות תורמת שהביאה למותו. התובעים מכחישים טיעון זה. הנתבע הוסיף בעדותו (לרבות בתצהירו) פרטים על האירוע, שלא הופיעו בכתב האישום או שהתביעה לא הסכימה להם (ועל המוסכם הבאתי לעיל): לטענתו, אשתו מסרה לו כי הוכתה על ידי המנוח וכי הוא איים לנפץ אף את הטלוויזיה בביתם. עוד הוסיף, כי עובר לאירוע היא סיפרה לו לראשונה על קיום יחסים אינטימיים בינה לבין המנוח. כשעלה לביתו ראה כי דירתו הרוסה: הויטרינה שבורה, קריסטלים ואגרטלים שבורים. המנוח היה שיכור מאד וסיפר לנתבע שהוא מנהל רומן עם אשתו כבר 25 שנים וכי היא נוהגת להתקשר אליו ואל גברים אחרים. הנתבע יצא - לטענתו - למטבח להכין קפה, ואז כשהסתובב ראה את המנוח עומד מולו עם סכין בידו. המנוח איים עליו בתנועות עם הסכין. בשלב זה הוציא הנתבע סכין פירות קטנה, ושרט את המנוח על מנת לאיים עליו. המנוח לא נרתע. עתה דקר אותו הנתבע דקירה שטחית בגבו, אז זרק המנוח את הסכין, והנתבע יצא מהמטבח בסוברו כי פציעתו של המנוח היא קלה. רק לאחר זמן הבין כי המנוח אינו נח אלא איבד את הכרתו. הוא החל במאמצי החייאה ואשתו הזמינה עזרה. 12. ב"כ הנתבע טען, כי בעצם המרת כתב האישום מרצח להריגה, יש משום הטלת אשם תורם על כתפי המנוח. מבוקש על ידי הנתבע לייחס למנוח אשם תורם בשיעור של 100% או, למצער אשם תורם בשיעור של 50%. 13. התובעים טענו כי הנתבע מנוע מלטעון כל טענה שעניינה אשם תורם או כל טענה אחרת ביחס לנסיבות שקדמו להריגתו של המנוח ושאינן עולות מכתב האישום. לחילופין, נטען כי לא עולה מהעובדות, אשם תורם של המנוח. דיון והכרעה בשאלה אם היה למנוח אשם תורם, ואם כן - מהו שיעורו 14. סעיף 42 א (א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971 (להלן- "פקודת הראיות"), קובע כדלקמן: " הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי ". סעיף 42 ד לפקודת הראיות קובע כי: " בדיון בתביעה אזרחית לפי סעיף 35א לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957 יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי ". 15. סעיף 35 א הוחלף בסעיף 77 לחוק בתי המשפט (נוסח חדש), תשמ"ד- 1984 (להלן- "חוק בתי המשפט"). סעיף 42 ד מקנה לממצאים ולמסקנות של פסק הדין הפלילי תוקף של ראיה חלוטה שאיננה ניתנת לסתירה. זאת להבדיל מממצאים ומסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, כאשר ההליך הוא אזרחי "רגיל", בהבחנה מתביעה אזרחית על פי סעיף 77 לחוק בתי המשפט, שאז הממצאים והמסקנות במשפט הפלילי הם קבילים כראיות לכאורה. 16. זאת ועוד: כאשר פסק דין פלילי מבוסס על הודאת הנאשם, רואים את העובדות בכתב האישום כמוכחות והן מהוות את הממצאים בפסק הדין (ראו ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט פ"ד מא (4) 327, וכן ראה י' קדמי, על הראיות, (חלק שלישי) תשס"ד-2003, עמ' 1353). 17. מאחר שבנידוננו, הכרעת הדין מבוססת על הודיית הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן, הרי שאלו מהוות את התשתית העובדתית הנחוצה לענייננו. לכאן יש להוסיף את העובדות, שבאת כח המדינה לא הכחישה, כמפורט בגזר הדין בקטע שצוטט לעיל. באשר ליתר הטענות והעובדות אותן טען הנתבע לעניין זה, אינני מקבלת אותן, הן בשל ההלכה שצוטטה לעיל והן משום שגירסתו של הנאשם ושל אשתו, אינם משכנעים. יפים לכאן הדברים שנכתבו בגזר הדין של הנתבע: "הנסיבות המדוייקות של הדקירה, מה שקדם לה ומה שהיה לאחריה, לא התבררו לאור העובדה שאחד העדים, המנוח, איננו בחיים עוד, וגירסתו של העד הנותר, הנאשם, לא נשמעה לנו מהימנה". 18. אדגיש כי המותב שמע חלק מהראיות בתיק ואף את עדותו של הנתבע. ציטטתי את הדברים לעיל מתוך הסכמה לכך שכאשר מי שיכול להכחיש את הדברים איננו בחיים, פתוחה הדרך לנתבע לספר כל מה שימצא הולם להגנתו. הגירסה של הנתבע לכך שהמנוח הופיע עם סכין, איננה מהימנה עלי גם בשל יתר הממצאים: לא נמצאו על הנתבע כל סימנים לתקיפה בעוד שעל המנוח נמצאו גם שריטות וגם דקירה. זאת ועוד: לנתבע ולאשתו היה זמן רב להגיע לגירסה מתואמת עד שהאחרים הגיעו למקום האירוע. 19. בעניין דומה, קבע בית המשפט בתא (י-ם) 5380/03 עזבון המנוח אלכסנדר רחלין ז"ל נ' דניאל ציסין (פורסם בתוכנות) : "כבר נכתב בעבר, כי ייחוס אשם תורם לניזוק, אינה שאלה קלה. זאת במיוחד, כאשר הנזק בו מדובר הינו הנזק האולטימטיבי, שבו חייו של הניזוק ניטלו ממנו על ידי המזיק (פרשת רביב). אליבא דכולי עלמא, למעט מקרים בודדים, בהם נשקפת סכנה ממשית לחיי אדם או ליקיריו, אין אדם רשאי לקחת את החוק לידיו, ולהעניש באמצעות אלימות פיסית, אדם אחר על פגיעה שפגע בו. אולם, במקרים מסוימים, התעלמות מחלקו של הניזוק המת, באשם אשר הוביל לאירוע הנזק, אינה מוסרית ואינה צודקת." 20. השאלה לדיון העומדת עתה, היא אם על סמך העובדות שהכרתי בהן, כמפורט לעיל, ניתן לקבוע כי המנוח תרם תרומת רשלנות בהתנהלותו. סעיף 64 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח- 1968 (להלן- "פקודת הנזיקין") מגדיר "אשם" כדלקמן: " 'אשם' הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצידם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, וראוים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק..." (ההדגשה איננה במקור, ש.ש). נוסחו של סעיף 35 לפקודת הנזיקין, הקובע את עילת הרשלנות, כדלקמן: " עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה " (ההדגשה בקו איננה במקור, ש.ש). 21. בנידוננו המנוח אמנם לא ביצע לכאורה עוולה (כיוון שלא הוכח כי כניסתו לדירה ושהייתו שם לא היתה בהסכמת אשת הנתבע, כפי שאף לא הוכח מי שבר את חפצי הבית, שהרי יתכן כי הם מעשי הנתבע ואשתו על מנת להכין לעצמם הגנה), אולם המנוח כן התרשל שכן התנהלות של אדם המרשה לעצמו להגיע לבית אהובתו ביודעו שהיא נשואה, להשתכר שם, לשבור דברים, להתהלך בה עירום (כל אלו, כאמור, עובדות מוסכמות) צופה או צריך לצפות שהבעל עלול להיכנס לדירה, שהוא עלול לאבד את עשתונותיו ושהוא עלול לפגוע בו בגוף או בנפש. מבחינה זו התנהלותו של המנוח היתה בבחינת "התרשלות" כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. לפיכך יש לראות במנוח, כמי שתרם תרומת התרשלות לאירוע (אעיר, כי העובדות שלפני שונות מאלו שבת"א (י-ם) 42/77 מרים גנון נ' עמרם אביב . שם נהרג המנוח בשל היותו מאהב של אשת ההורג, אולם הביצוע לא היה בבית ההורג ובנסיבות שתיארתי. לכן, שם לא הוכרה התרשלות מצד המנוח). 22. את שיעור אשמו של המנוח, יש לקבוע על פי כל הנסיבות, לרבות העובדה שהמערער ואשתו יכלו להציל את המנוח, כך יש להניח על פי מאזן ההסתברות, אם היו פועלים להזעקת עזרה מיד כאשר ראו שהמנוח איבד את הכרתו והיא איננה שבה אליו. בשוקלי את כל נסיבות האירוע אני קובעת את שיעור אשמו התורם של המנוח על 30%. הערכת הנזקים בסיס השכר 23. המנוח עבד עובר למותו בחברת החשמל כמהנדס משמרת באגף התפעול של תחנת הכח בחיפה. בעל תואר ראשון בהנדסת חשמל ותואר שני בהנדסת מכונות מהטכניון בחיפה. התובעים טוענים כי על פי תלושי השכר של המנוח מחודש יולי 2002 ועד מאי 2005, עולה כי משכורתו הממוצעת עמדה על סך 33,000 ₪ ברוטו לחודש. במהלך השנים צבר המנוח ותק, קיבל תשלומים עבור תמריצים, שכר עידוד, שעות נוספות, תוספת משמרת ופיצוי עבודה מיוחד. מבוקש להביא בחשבון נתונים אלה בחישוב בסיס השכר לעתיד. לאור הוותק של המנוח במקום עבודתו, היה זכאי ל-30 ימי חופשה שנתית בגובה משכורת חודשית מלאה. המנוח היה זכאי לפדיון ימי חופשה שנתית בהתאם לחוק ולדמי הבראה עבור 10 ימים בשנה, זכויות אלה נגרעו עקב מותו. עוד עולה מתלושי השכר, כי הופרשו לטובת המנוח על ידי מעבידו, כספים לקופת גמל, לקרנות השתלמות ולביטוחים שונים לשם חיסכון. מבוקש להעמיד את בסיס השכר לעבר על סך 33,000 ₪, שכרו הממוצע של המנוח בשנה האחרונה לפני מותו, ואילו את השכר לעתיד מבוקש להעמיד על סך 35,000 ₪ לחודש. 24. לטענת הנתבע, מתוך הסכומים הנקובים בתלושים, קיימים לפחות שני רכיבי שכר קבועים אשר יש להפחיתם מכל חישוב מאחר והמנוח השתמש בכסף זה בפועל. כל חודש קיבל המנוח סך של 2,567 ₪ תחת הסעיף "רכב אחזקה/ גמול" וסך של 97.2 ₪ עבור "אחזקת טלפון". בנוסף על כך, קיבל כל חודש סך של למעלה מ-1,000 ₪ (לערך) עבור "כלכלה ואש"ל". לאור האמור, יש להפחית מהחישוב סך של 4,000 ₪, אשר בהם השתמש המנוח בפועל לצרכי מחייתו. המנוח קיבל מדי פעם סכומים גבוהים במיוחד, כך שבחודש פברואר 2005, קיבל סך של 4,939 ₪ ובחודש נובמבר 2004, קיבל סכום של 850 ₪ עבור ביטוחי רכב. כמו כן, בחודש ינואר 2005, קיבל המנוח סך של 10,400 ₪ כדמי הבראה. לדידו של הנתבע, חישוב בסיס השכר לאחר ההורדות דלעיל, מעמיד את בסיס שכרו של המנוח על סך 26,000 ₪ ברוטו במעוגל. 25. חישוב בסיס שכרו של המנוח תיערך לפי שנים-עשר החודשים בהם עבד עובר למותו. דמי ההבראה בסך 10,400 ₪ ששולמו בחודש ינואר 2005, חולקו במספר החודשים האמורים, כך שמתקבלת תוספת השכר "פר חודש". לא מקובלת עליי הטענה לפיה תשלומים בגין אחזקת רכב, אחזקת טלפון, כלכלה ואש"ל לא יובאו בחישוב השכר. לפיכך, הסכום שהציע התובע, קרי 33,000 ₪, הוא בסיס השכר לפיו ייערך חישוב הפיצויים, הן לעבר ולעתיד, נכון להיום. קבעתי את שכרו גם לגבי העתיד בסכום זה, כיוון שלא שוכנעתי כי המנוח עמד לקבל העלאות שכר נוספות. תביעת העזבון "אבדן השתכרות בשנים האבודות" 6. ב"כ התובעים ציין בסיכומיו, כי על פי ההלכה, העמדת שיעור הפיצוי לניזוק מת חסר תלויים עומד על 30% מהשכר, שהוא בדרך כלל השכר הממוצע במשק. בענייננו, מדובר באדם שהרוויח עובר לפטירתו הרבה מעבר לשכר הממוצע במשק, ועל כן, נטען כי יש לסטות מהשיעור הנ"ל ולקבוע את הפיצוי בשיעור 50% וזאת כיוון שאין זה סביר שהמנוח היה מוציא מדי חודש 70% משכרו, כ- 23,100 ₪ על הוצאות מחיה בלבד. 27. לטענת הנתבע, מבקשים התובעים לחשב את ההפסד לעיזבון בשיעור של 50% מהשכר שהיה עומד לרשות המנוח, משום שהם יוצאים מנקודת הנחה לפיה נותרה לו יתרה ניכרת לחיסכון וזאת כיוון שהשתכר משכורת גבוהה בכל חודש. מבוקש לדחות טענות התובעים לעניין זה. 28. בפסיקה אכן קיימים מקרים בהם ניתן לסטות מהכלל לפיו יחושב שיעור הפיצוי לפי 30% מהשכר הקובע, אך אלו מקרים חריגים שיש להוכיח בראיות. (ראו פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2) 199). במקרה דנן, לא הוכיח התובע ראיותיו בטענה לפיה יש לקבוע שיעור פיצוי שהינו גבוה מהמקובל בפסיקה ולא הובאו לפניי ראיות המצביעות על אורח חייו של המנוח לפיו חסך סכומים ניכרים ממשכורותיו בכל חודש. עם זאת, אף לא הובאו ראיות המצביעות על הסכום שנטען כי על המנוח לשלם לגרושתו לפי הסכם הגירושין. על כן, יחושב הפיצוי בגין הפסדי העבר לפי 30% מהשכר הקובע. להלן אופן החישוב: בתקופה מיום הפטירה 3.5.2005 ועד להיום 26.4.2011 (בסך הכל 72 חודשים) - 29. לפי בסיס שכר של 33,000 ₪ ופיצוי בשיעור של 30% מבסיס השכר, סך הפיצוי בתוספת הפרשי ריבית בלבד מאמצע התקופה- 756,470 ₪. גיל הפרישה 30. לפי תקנות הפנסיה לעובדי חברת החשמל שצורפו על ידי התובע וסומנו נ/ ח', בסעיף 2 לתקנות, עולה כי: "2. פרישת חובה - עובדים גברים יפרשו משירות החברה במלאה להם 65 שנה, נשים- 60 שנה. " עם זאת, החוק קובע כי גיל הפרישה הוא גיל 67 (ראה חוק גיל פרישה, התשס"ד -2004), ועל כן מן המחויב כי גם תקנות הפנסיה של עובדי חברת החשמל עודכנו בהתאם לחוק. על כן, אני קובעת שלצורך חישוב הפיצויים ייקבע גיל פרישת המנוח מעבודתו כפי שקבוע בחוק גיל פרישה מעבודה, קרי 67 שנים. חישוב הפסדי העתיד ייעשה כדלקמן: בתקופה מהיום ועד ליום 21.8.2017 בהגיע המנוח לגיל 67 ( בסך הכל 76 חודשים) - לפי בסיס שכר של 33,000 ₪ ופיצוי בשיעור של 30% מבסיס השכר, הרי שסכום הפיצוי לתקופה זו הינו 676,277 ₪. אבדן תשלומי פנסיה 31. הנתבע טען כי עובר לפטירתו, סבל המנוח ממצב בריאותי ירוד וממחלות שונות, שנבעו בין היתר משתייה מופרזת של משקאות אלכוהוליים. עוד נטען כי המנוח סבל מציסטה בלבלב ובלוטת ערמונית מוגדלת, מגידול בכבד בגינו אף מת מוות קליני לזמן קצר, סבל מלחץ דם גבוה וכולסטרול. טענותיו של הנתבע לא גובו בראיות כנדרש ועל כן אני דוחה אותן. בתקופה מיום 22.8.2017 ועד ליום 21.8.2028, בהגיע המנוח לגיל 78 (בסך הכל 132 חודשים) - על פי "תקנות הפנסיה לעובדי החברה", בעת יציאת המנוח לגמלאות, היה אמור לקבל פנסיה תקציבית בשיעור 70% מהשכר שקיבל עובר ליציאה לגמלאות. משקבעתי את בסיס השכר בשיעור 33,000 ₪, הרי ששיעור הפנסיה שעתיד היה לקבל המנוח היא בסכום של 23,100 ₪ בחודש. לפיכך הפיצוי עבור תקופה זו ייערך כדלקמן: 23,100 X 30% X 112.3121 (מקדם היוון ל-132 חודשים) X 0.8131 (מקדם היוון כפול ל-7 שנים) = 632,854 ₪. הוצאות קבורה, מצבה ואבל 32. התובעים מבקשים לפסוק לזכות העזבון סכום גלובאלי של 40,000 ₪. התובעים צירפו קבלה על סך 8,000 ₪ עבור מצבה (מסומן נ/י -1) וקבלה נוספת על תשלום סך 27,400 ₪ לחברה קדישא עבור חלקת קבר (מסומן נ/י -2). מצויין כי מעבר לסכומים המופיעים בקבלות, הוציאו התובעים הוצאות נוספות בגין הלוויה, הקבורה ובמשך תקופת האבל. 33. הנתבע טען בסיכומיו כי יש לקזז מן הסכום הנתבע, את הוצאות הקמת המצבה מהמוסד לביטוח לאומי. 34. ההוצאות אשר בגינן ניתן פיצוי בראש נזק זה (מכוח הוראת ס' 19 לפקודת הנזיקין) הינן הוצאות הקבורה בלבד. זו לשון החוק (וראו: ת"א (תל-אביב-יפו) 2672/00 עזבון המנוח שחר עגבי ז"ל נ' איילון בע"מ - חברה לביטוח, , תק-מח 2005 (1), 8850). מנגד, כבר נקבע כי כאשר עסקינן בפיצוי בגין הוצאות הקבורה והלוויה, יכול בית המשפט לפסוק על דרך האומדנה (ראו: ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, דקל, הוצאה לאור, מהדורה חמישית, חיפה, התשס"ג - 2003; ת"א (מחוזי, תל-אביב-יפו) 1924/99 צרור אורנית נ' המגן חברה לביטוח בע"מ ואח', , תק-מח 2005 (1), 7205). נוסף על הקבלות שהציגו התובעים, אני מקבלת את הטענה כי הוצאו על ידם הוצאות נוספות לצרכי הלוויה, כדוגמת תשלום על מודעות האבל ועלויות "השבעה". לפיכך, אני פוסקת לתובעים סכום גלובאלי בסך 15,000 ₪. כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים 35. התובעים מדגישים כי אין המדובר בעוולת נזיקין "רגילה", אלא המדוברת מודעת ומכוונת הן במעשה והן במחדל, בגין מעשים אלו הורשע הנתבע על פי הודאתו בדין הפלילי. סכום הפיצוי המוערך על ידי התובעים בגין כאב וסבל ובגין קיצור תוחלת החיים הוא סך 1,000,000 ₪. הנתבע טוען כי העזבון אינו זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל בשל כך שהמנוח איבד את הכרתו בעת אירוע הדקירה, וזו לא שבה אליו עד מותו. 36. אשר לפיצוי בגין כאב וסבל, הצדק עם הנתבע. בע"א 773/81 עזבון המנוח רוברט פרייליך ז"ל נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לו (4) 816 נקבע: "אובדן ההכרה נזק בר פיצוי הוא, שכן אובדן ההכרה שקול כנגד צמצום תוחלת החיים, ודבר אחרון זה הוא נזק בר פיצוי. הפיצוי אינו על הכאב והסבל שבמודעות לנזק אלא על אובדן החיים כולם, פרט לרוח החיים, בתקופת אובדן ההכרה". על פי ההלכה, אין פוסקים פיצוי בגין כאב וסבל לניזוק שאיבד הכרתו ברגע שנפגע ולאחר מכן נפטר. הטעם לכך הוא, שבשל אובדן ההכרה אין תחושה של כאב וסבל, ולכן אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. חישוב ראש נזק של "קיצור תוחלת חיים" - הנו "אורך החיים שאבד" (ראה ע"א 15/66 שנער נגד חסן ואח', פ"ד כ(2) 455). שם נאמר מפי השופט זילברג: "אבדן תוחלת החיים מתרכז באותו רגע מר ונמהר, בו רואה הקורבן לנגד עיניו את קצו הקרוב, ומתייאש סופית מן האחרית- התקווה שייחל לה לפני הפגיעה, היינו, כי הייאוש המדכדך של ההולך למות הוא הוא המייצג, כראש נזיקין, את התוחלת שאבדה לו בעטיו של המזיק". 37. בעניינו, נפטר המנוח בעודו בן 59 שנה. על בסיס נתונים סטטיסטיים של תוחלת החיים הממוצעת לגבר, הרי שתוחלת חייו של המנוח קוצרה ב- 19 שנה. בהסתמך על נסיבות מותו וגילו של המנוח, אני מוצאת לנכון לפסוק לטובת העיזבון סכום גלובאלי בשיעור 150,000 ₪. לסיכום הפיצוי בגין נזקו של התובע הינו כדלקמן: 1. אבדן השתכרות לעבר 756,470 ₪ 2. אבדן השתכרות לעתיד 676,277 ₪ 3. אבדן תשלומי פנסיה 632,854 ₪ 4. הוצאות קבורה 15,000 ₪ 5. קיצור תוחלת חיים 150,000 ₪ סה"כ 2,230,601 ₪ אשם תורם בשיעור 30% 669,180 - סה"כ לאחר הפחתת אשם תורם 1,560,421 ש"ח 38. הסכום לפיצוי התובעים הוא סך 1,560,421 ₪. לסכום זה יתווספו הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור 17% ובתוספת מע"מ. סכום שכר הטרחה יישא ריבית חוקית והפרשי הצמדה החל מהיום, וסכום ההוצאות, שאני מעמידה אותן על 4,000 ₪, ישא ריבית חוקית והפרשי הצמדה החל מיום הוצאתן. משפט פליליפיצוייםרצח