קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי כספי לנערות ליווי: 1. לפניי תביעה כספית בעילות של גזל, כליאת שווא, עשיית עושר שלא במשפט, פגיעה באוטונומיה ובכבוד האדם. 2. העובדות הרלוונטיות לענייננו הינן כדלקמן: התובעת מס' 1, שהינה אזרחית רוסיה ואם לילדה קטינה, והתובעת מס' 2 שהינה אזרחית מדינת אוקראינה, הגיעו ארצה בשנת 2003 בעקבות מודעה/הצעה לעסוק בזנות, עקב מצוקה כלכלית שבה היו שרויות לטענתן. 2. תחילה הועסקו התובעות במכון ליווי בתל אביב, שם הכירו אחת את רעותה, אולם עקב התנהגות מחפירה כלפיהן על פי הנטען, הן ברחו לחיפה. 3. בחודש 11/03 הן פגשו את הנתבעת אשר העסיקה אותן בחיפה, והתחייבה לשלם להן את שכרן לפי שיעור יחסי של 30% מהתמורה שתתקבל מכל לקוח בהתאם לתעריף מוסכם. 4. לטענת התובעות, הן עבדו אצל הנתבעת מחודש 11/03 ועד חודש 2/04 (ארבעה חודשים), אך הנתבעת לא שילמה להן את שכרן המוסכם בתירוצים שונים. בנוסף הן נכלאו בתוך דירה ולא הורשו לצאת ממנה, וסבלו ממחסור במזון ובדברים בסיסיים אחרים לטענתן. 5. בסוף חודש 2/04 ברחו התובעות מהדירה עקב התנאים הקשים שבהם שהו, ועברו לדירה של אדם שאותו הכירו. כעבור שבועיים הן נעצרו על ידי משטרת ישראל. 6. בשל צו גירוש שהוצא כנגד תובעת מס' 1, נגבתה ממנה עדות מוקדמת ביום 11.9.07, בטרם הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת. שאר העדויות נשמעו בשלב מאוחר יותר. 7. כנגד הנתבעת ושני נאשמים נוספים, הוגש כתב אישום בגין עבירות של סרסרות למעשי זנות, ניהול מקום לשם זנות, כליאת שווא ואיומים, וביום 24.7.05 הורשעה הנתבעת על סמך הודאתה בעבירות הנ"ל, ונידונה למאסר של 18 חודשים, מתוכם מאסר של ששה חודשים בעבודות שירות ציבורי, והיתרה מאסר על תנאי. בנוסף חויבה לשלם לתובעות פיצוי בסך של 10,000 ₪. 8. בהעדר בקשה ו/או רשות להבאת ראיות לסתור, הממצאים והמסקנות שבהליך הפלילי הנ"ל, קונים להם כח מחייב בהליך שבפנינו, בהתאם להוראת סעיפים 42א ו-42ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. 9. אשר על כן, ומפאת חשיבותם לענייננו, אצטט להלן את העובדות שבהן הודתה הנתבעת כאמור במסגרת ההליך הפלילי: "3. בין התאריכים אוקטובר 2003 לפברואר 2004 במועדים מדוייקים שאינם ידועים לתביעה ניהלו הנאשמים בצוותא מכון ליווי בדירה א' ובדירה ב' שם העסיקו את א.פ ו-א.ו (הערה, ניתן חסיון על שמותיהן המלאים של התובעות במסגרת ההליך הנוכחי, כ.ג') (להלן: המתלוננות) באופן הבא: נאשמת 1 (קרי הנתבעת, כ. ג') קבעה את תנאי ההעסקה של המתלוננת לפיהם לא ניתנו למתלוננות ימי חופש כלל, המתלוננות תקבלנה מחלוקת הפדיון היומי סכום של 30% ו-70% תקבל נאשמת 1, נאשמת 1 קבעה את המחירים אותן גבו המתלוננות מהלקוחות 10 דקות סכום של 100 ₪, סכום של 200 ₪ ל-40 דקות, סכום של 150 ₪ ל-30 דקות וסכום של 250 ₪ לשעה, שלושת הנאשמים קבעו את מספר הלקוחות היומי שקיבלו המתלוננות, המתלוננות היו מוסרות את הפדיון היומי לנאשמים 2 ו-3 אשר היו מכניסים את הכסף לקופסא עד אשר נאשמת 1 הגיעה למקום, כאשר נאשם מס' 2 הסביר ללקוחות אשר הגיעו לדירה א' ודירה ב' את אופן התשלום עבור השירותים השונים שניתנו במקום. נאשם מס' 3 היה מתחזק אתה הדירות באופן שהיה עורך קניות, לוקח כסף מהמתלוננות, מוציא את המתלוננות לעיתים מחוץ לבית. נאשמים מס' 2 ו-3 סיפקו למתלוננות הלבשה תחתונה ואמצעי מניעה וגבו מהמתלוננות סכום של 30 ₪ ליום עבור הוצאות שוטפות. 4. במהלך חודש דצמבר 2003 וינואר 2004 במועד מדוייק שאינו ידוע למאשימה כלאו נאשם 2,3 את המתלוננות בדירה ב' באופן שאטם לחלוטין את חלונות הדירה באמצעות דיקטים ונעל את הדלת כאשר לא הייתה למתלוננות שום אפשרות לצאת מהדירה, כ"כ נאשם מס' 2 לא איפשר למתלוננות לצאת בגפן מהדירה אלא רק בליווי אחד מהנאשמים כל זאת בידיעתה המלאה של נאשמת מס' 1". ( ההדגשות אינן במקור) יודגש כי בשנת 2002 הורשעה הנתבעת בעבירה של החזקת מקום לזנות וריצתה עונש מאסר בפועל של 7.5 חודשים (ראה עדותה בעמ' 30 ש' 32). 10. בשנת 2007 הגישו התובעות באמצעות הלשכה לסיוע משפטי את התביעה דנן שבה טענו בין היתר כי הנתבעת גזלה את כספם ולא העבירה להן את חלקן מהפדיון כפי שסוכם בין הצדדים, ועתרו לחייבה בתשלום פיצויים בגין עוולות הגזל, כליאת שווא ופגיעה בכבוד ובאוטונומיה. את תביעתן הן העמידו על סך של 2,080,000 ₪. לתביעה זו קדמה תביעה דומה שהוגשה על ידי התובעות לבית המשפט המחוזי בחיפה אשר הועמדה על סך של 432,000 ₪, ונמחקה מחמת אי תשלום אגרה כדברי ב"כ התובעות. (יוער כי למרות שמפרוטוקול הדיון מיום 11.9.07 עולה כי עותק מכתב התביעה הנ"ל הוגש וסומן כמוצג נ/6, אלא שמבדיקת תיק בית המשפט התברר כי עותק זה לא נמצא בתיק המוצגים). 11. העדויות מטעם התובעות העידו התובעות בעצמן. מטעם הנתבעת העידו הנתבעת, בעלה מר אלכסנדר באיננסון, בנה מר וצ'יסלב באיננסון, בתה גב' אילונה חיימוביץ, ומר שמעון אזולאי אשר שימש במועד הרלוונטי כרכז מודיעין במשטרת ישראל. 12. דיון העובדה שהנתבעת העסיקה את התובעות כנערות ליווי בתקופה המדוברת, בתנאים שפורטו בכתב האישום, הפכה להיות עובדה חלוטה לאור הודאתה והרשעתה של הנתבעת בהליך הפלילי. כך גם העובדה שהתובעות נכלאו בתוך דירה ב' בתוך התקופה האמורה בידיעתה של הנתבעת כמתואר בכתב האישום. על כן, השאלה שנותרה להכרעה במסגרת התביעה דנן, היא האם הוכיחו התובעות את טענתן בדבר מעשה הגזל שיוחס לנתבעת, ומהו שיעור הפיצוי המגיע להן בגין עוולת כליאת השווא והעוולות החוקתיות שנטענו על ידן? 13. בטרם אדון בטענות הנ"ל אעיר כי טוב היה אם הטענה בדבר שלילת זכותן של התובעות לפיצוי אך בשל כניסתן בדרך לא חוקית לתחומי המדינה והסכמתן לעסוק בזנות, והאמירה כי הגשת התביעה מהווה "שימוש רע, בלתי הוגן ובלתי ראוי בישראל ובמנגנוניה", לא היו נטענות על ידי הנתבעת באופן שהן נטענו בסיכומיה. אמנם "למדינת ישראל אסור, לתת יד לתופעה נפשעת זו! נהפוך הוא, עליה למגר ולהוקיע מתוכה את תעשיית הזנות, כניסתן הלא חוקית של נשים, אשר מגיעות לתחומה במטרה מוצהרת "לעסוק בזנות ולעשות כסף"" כפי שנאמר בסיכומי הנתבעת, אך דומה כי נשתכח מב"כ הנתבעת כי הנתבעת היוותה גורם דומיננטי "בתעשייה זו" בנסיבות המקרה שבפנינו. 14. להלן אדון בטענות התובעות כדלקמן: עוולת הגזל סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מגדיר עוולת גזל כדקלמן: "גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת" מטלטלין הוגדרו בסעיף 2 לפקודה, לרבות כסף. 15. התובעות טענו כי הנתבעת לא העבירה להן את חלקן בפדיון היומי בתואנות שונות. בהתנהגותה הנ"ל, היא עוולה כלפיהם בעוולת גזל, ומשכך עליה לפצותן בגין הנזקים שנגרמו להן עקב כך. לגבי היקף עבודתן, התובעות העידו כי הן עבדו כל יום החל משעה 10:00 ו/או בסמוך לכך ועד לשעות הלילה המאוחרות, 7 ימים בשבוע, וקיבלו 6 לקוחות במינימום ליום, כאשר הממוצע נע בין 10 עד 12 לקוחות ליום. בדירה התנהלה טבלה של שמות הבנות. הפדיון היומי היה מועבר לשני עובדיה של הנתבעת ששהו בדירה, והנתבעת היתה מגיעה לדירה ואוספת את הפדיון. התובעות היו מקבלות טיפים מהלקוחות שבאמצעותם היו משלמות לנתבעת 30 ₪ ליום עבור שכר דירה והוצאות. תובעת מס' 2 הצהירה כי ניהלה רישום משלה לגבי מספר הלקוחות וסכומי הפדיון, אולם רישום זה לא נותר בידה לאחר שברחה מהדירה. 16. הנתבעת אשר הכחישה את טענות התובעות, לא הגישה כל ראיה התומכת בטענתה שלפיה שילמה לתובעות את מה שמגיע להן על פי הסיכום שהיה ביניהן, וטענותיה בעניין זה הועלו בעלמא וללא כל תשתית ראייתית כאמור. הנתבעת גם לא הצליחה להפריך את גרסת התובעות באשר להיקף העבודה שבוצעה על ידן, בשים לב לרישום שהתנהל בדירה ואשר אמור להיות מוחזק על ידה. 17. במצב דברים זה, שוכנעתי כי התובעות הוכיחו את טענתן שלפיה הנתבעת גזלה את כספן ולא שילמה להן את חלקן בפדיון בשיעור של 30% בגין עבודתן בתקופה המדוברת, ומשכך עליה לפצותן בגין נזק זה. 19. לעניין אומדן הנזק, בכתב האישום פורט התעריף שסוכם בין הצדדים ושבו הודתה הנתבעת כאמור. התובעות חזרו על תעריף זה גם בעדותן. לאור העובדה שלא ניתן לערוך חישוב מדויק של הנזק בהעדר רישום של היקף העבודה שבוצעה על ידי התובעות, הנני מעמידה את הפיצוי המגיע לכל אחת מהתובעות בגין עוולה זו על סך של 50,400 ₪ לפי הפירוט כדלקמן: ממוצע לקוחות של 8 לקוחות ליום. פדיון ממוצע ליום בסך של 1,400 ₪ (2 לקוחות מכל סוג תעריף המפורט בכתב האישום). 30% מהפדיון היומי בסך של 420 ₪ מוכפל ב- 30 יום לחודש לתקופה של 4 חודשים. 20. כליאת שווא סעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כדלקמן: "כליאת שוא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיסיים או על ידי הופעה כבעל סמכות." הנתבעת הודתה במסגרת ההליך הפלילי בעבירה של כליאת שווא והורשעה בעבירה זו על סמך הודאתה הנ"ל, ומשכך בפנינו ממצא בעל כח מחייב, והשאלה שנותרה להכרעה בהליך דנן היא היקף הפיצוי שאמור להיפסק לתובעות בגין עוולה זו על פי הנסיבות שהוכחו במקרה שבפנינו. 21. התובעות חזרו ותיארו בעדותן את תנאי החזקתן בדירות אשר נוהלו על ידי הנתבעת, וניכר היה כי עדותן היתה מהולה בכאב וצער. תובעת מס' 1 אמרה בין היתר בעדותה "סגרו לנו את כל החלונות ואנחנו לא ראינו אור. לא יכולות ללכת בחוץ, לפעמים ישבנו בלי אור בכלל" (עמ' 9 ש' 4-3), ודבריה הנ"ל לא נסתרו על ידי הנתבעת. גם תובעת מס' 2 תיארה בעדותה כי היתה דלת פלדלת עם רשת שהיתה נסגרת מבחוץ, וכי ניתן היה לפתוח את הדלת מבפנים באמצעות מפתח שהיה מוחזק בידיו של אדם בשם אבראהים ששהה בדירה מטעם הנתבעת. עוד הוסיפה ומסרה כי הן היו נעולות בתוך הדירה וכי לא ברחו ממנה דרך חלון שהיה ממוקם בחדר השירותים מחמת פחד מאבראהים, ודבריה הנ"ל אף הם לא נסתרו על ידי הנתבעת. 22. בהתחשב בעדותן הנ""ל ובתקופת כליאתן, הנני מעמידה את הפיצוי המגיע לכל אחת מהתובעות בגין עוולה זו, על סך של 100,000 ₪ (לעניין גובה הפיצוי הנני מפנה לע"א 3806/06 פלוני נ' פלונית, תק-על 2009(2), 2327 ,עמ' 2329). 23. לאור התוצאה הנ"ל, לא מצאתי לנכון לדון ו/או לפסוק פיצוי נוסף בטענות התובעות בדבר הפגיעה באוטונומיה ו/או הפגיעה בכבוד. 24. סוף דבר התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לכל אחת מהתובעות את הסך של 150,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעות אגרת משפט בשערוך ליום תשלומה בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 17,000 ₪ (כולל מע"מ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. פיצוייםסחר בבני אדם