קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי לחשוד ברצח שזוכה: 1. התביעה שלפני הינה תביעה נזיקית לתשלום פיצויים ע"ס כ-1.5 מליון ₪ בגין נזקים שנגרמו לתובע כתוצאה ממעצרו כחשוד ברצח וניהול הליך פלילי נגדו. ההליך הפלילי נוהל בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת ת.פ 348/01 בפני הרכב כב' השופטים פיזם, שטמר ושפירא. הנאשמים היו התובע ושניים אחרים - אחיו ואחיינו (בן אח אחר). בסופו של ההליך זוכה התובע מאשמה והאחרים הורשעו בהריגה. 2. הרקע להליך הפלילי מתואר בכתב האישום שצורף לכתב התביעה (נספח א'). עפ"י כתב האישום ביום 21.8.01 בשעות הלילה, בכפר כיסרא, התפתחה קטטה בין בני מספר משפחות - משפחת שומרי ואסעד, מחד, ומשפחת נסראלדין מאידך. לאחר שוך הקטטה הבחינו שלושת הנאשמים, בני משפחת נסראלדין, באחד מבני משפחת שומרי, תקפו אותו וגרמו למותו. 3. זיכויו של התובע בהליך הפלילי היה ברוב דעות כב' השופטים פיזם ושפירא, שזיכוהו מחמת הספק. כב' השופטת שטמר, בדעת מיעוט, הרשיעה את התובע בהריגה, כמבצע בצוותא עם האחרים. 4. הנני סבורה כי במקרה שלפניי יש מקום להכריע בשאלה המקדמית, שהיא שאלה משפטית גרידא והיא - האם בנסיבות זיכויו של התובע יכולה לקום לו עילת תביעה בנזיקין כנגד הנתבעת, המדינה. בישיבת קד"מ העליתי בפני הצדדים שאלת דחיית התביעה על הסף. הצדדים התבקשו להגיש סיכומיהם בשאלה זו. 5. בסיכומיה טוענת המדינה כי בהחלטות בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון לגבי מעצר התובע עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, שאישור קיומן של ראיות לכאורה נגדו, ישנה קביעה לכאורית בדבר אשמתו של התובע. גם הפרקליטות יכולה לבחון ולהחליט על סמך חומר החקירה בדבר אשמה לכאורית בלבד, כפי שעשתה. קביעת רשלנות בתיק זה משמעה סתירה להחלטות בית המשפט המחוזי והעליון לפיהן היתה תשתית לכאורית להאשמתו של התובע וכן תהא משמעה כי החלטת שופטת המיעוט להרשיע את התובע היתה בלתי סבירה. 6. בסיכומיה מפנה ב"כ התובע לכך שמדובר בתביעה שהוגשה לפני מספר שנים, כי בית המשפט שקל בעבר שאלת הדחייה על הסף וכי אין זה מן הראוי לדחות התביעה על הסף בשלב זה. היא מוסיפה וטוענת כי ביסוד התביעה ארבע עילות - לא היה יסוד להאשמה; נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת פיצויים; עוולת הרשלנות ע"פ פקודת הנזיקין; הפרת חובה חקוקה. המדובר ברשימה חלקית שאינה ממצה (סע 18 לסיכומים). הוכחת עילת התביעה, המסכת השלמה, תהיה בדרך של הגשת ראיות ושמיעת עדים, כנהוג בכל תביעה אזרחית. היא אף מוסיפה כי, ככל שלא תצומצם המחלוקת העובדתית, יהא צורך בשמיעת כל העדויות שנשמעו בהליך הפלילי. דיון 7. עניינו של התובע אינו קל, לא במישור האישי ולא במישור המשפטי. כל שאוכל לומר הוא כי שאלת הדחייה על הסף עלתה במהלך ישיבות קד"מ קודמות שנוהלו אך טרם ניתנה החלטה בעניין זה. לא בלי התלבטות, בפרט לאור ההלכה הנוהגת שלפיה דחייה על הסף תהא במקרים חריגים ביותר, הנני מוצאת כי אין זה ראוי להמשיך בניהול משפט זה שכן לעניות דעתי ניתן כבר עתה לקבוע כי משפטית לא יוכל התובע לזכות בתביעתו. כשבית המשפט נוכח בכך שתובע לא יוכל להצליח בתביעתו נוכח כשלונו בשאלה משפטית מכרעת, יש מקום לדחיית התביעה על הסף (ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נגד פרופ' חיים אילתה ואח' (1991)). 8. בפתח הדברים אדגיש כי טענותיו של התובע מתבססות על הנתונים והמידע שהיו קיימים וידועים בעת ניהול ההליך הפלילי. אין בפיו טענה ביחס לגילויים חדשים או ראיות חדשות שהתגלו לאחר סיומו של ההליך הפלילי ואף לא במהלכו. הוא מפנה להכרעת הדין ולמחדלי החקירה המפורטים בה. לדידו, בהסתמך על חומר החקירה שהיה בידי הפרקליטות, במועד הגשת כתב האישום, היה עליה להימנע מהגשתו. 9. המחדלים אליהם מתייחס התובע הם אלה: א. עדויות התביעה נגדו היו שקריות, צויין בפני הפרקליטות כי התובע היה בעבר מושא לעלילות שווא של בני משפחת המנוח, בשל קיומו של סכסוך בין המשפחות ולמרות זאת סמכה המדינה על אותן עדויות בהגשת כתב האישום; ב. לא נבדקו כל טענות הנאשמים וגרסאותיהם במידה הראויה וכן לא נבדקו נתוני הזירה שעלו ממכלול העדויות, המשטרה לא חקרה בעניין זה כנדרש. התובע מפנה לכך כי נושאים אלה צוינו בהכרעת הדין עצמה (סע' 13, 16, 18, 22-28, 30 לכתב התביעה). 10. ההליך שלפניי אינו הליך לפי סע' 80 לחוק העונשין, המסמיך את בית המשפט לחייב את המדינה לשלם לנאשם שזוכה את הוצאות הגנתו ולפצותו על מעצר בשל האשמה ממנה זוכה (ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (3) 73 (2002), בו נדון סע' 80 בהרכב של 7 שופטים, להלן: "עניין דבש"). 11. סקירת הפסיקה מעלה כי מרבית התביעות של מי שזוכה מאשמה ותבע פיצויים מהמדינה בגין ניהול ההליך הפלילי נוהלו מכוח סע' 80 האמור. יחד עם זאת, קיומו של סע' 80 נועד להקל עם התובע ואינו תחליף לתביעה אזרחית (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ''ד לט(1) 113, 127-128 (1985)). 12. משהגיש התובע תביעה אזרחית-נזיקית, יש לבחון האם העובדות הנטענות, לו יוכחו, מקימות יסודותיה של עוולה. 13. בכתב התביעה נטען כי הנתבעת נהגה כלפי התובע ברשלנות בהגשת כתב האישום (סע' 13 לכתב התביעה). כך נטען גם בישיבות קד"מ בתיק. בישיבת קד"מ ביום 26.6.07 אמר בא כוחו (דאז) של התובע: "...השאלה הנשאלת בנסיבות המיוחדות של תיק זה, היא: האם תובע מיומן וסביר, בנסיבות העניין, היה מגיש כתב אישום נגד התובע לפי החומר שהיה מונח בפניו, או שמא היה ראוי כי ימשיך ויעביר את התיק להמשך והשלמות חקירה. בהכרעת הדין נמתחה ביקורת על אופן התנהלות חוקרי המחלקה לחקירות שוטרים...אנו במהלך התובענה הזו, נוכיח שתובע סביר ומיומן לא היה מגיש כתב אישום על פי חומר הראיות שהיה מונח בפניו". בישיבת קד"מ ביום 9.1.08 אמרה ב"כ התובע: "את שיקול הדעת של הפרקליטות להגיש כתב אישום אנו צריכים לבחון בעת קבלת ההחלטה ולא בדיעבד. לכן יש לבחון את המחדלים בחקירה עליהם מצביע כב' השופט שפירא...אם לא תמצא רשלנות בעצם האשמת התובע הרי יש רשלנות בהטלת כתם של רצח על אדם מדובר בקטטה המונית ובכל זאת התעקשו על האשמה ברצח, המתבסס על כוונה והכנה מתאימה". 14. בסיכומיה הוסיפה ב"כ התובע וטענה לעילות נוספות (סע' 18 לסיכומים). באשר לעילות "לא היה יסוד להאשמה" ו- "נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת פיצויים" אותן ציינה דומה בעיני כי מכוונת ב"כ התובע להוראות סע' 80 לחוק העונשין, שאיננו מצויים בגדרו. באשר להפרת חובה חקוקה, יש לציין לאיזו חובה הכוונה בכתב התביעה, אף בסיכומיה לא מציינת ב"כ התובע לאיזו חובה חקוקה היא מכוונת. דומה בעיני כי אף לו אמצא סעיפי חוק אפשריים נוספים המטילים אחריות על גופי החקירה והתביעה, כל שאלה יקבעו הוא חובתן של המשטרה והפרקליטות לנהל חקירה ומשפט פלילי, בזהירות ובאחריות. עמד על כך השופט בייסקי בע"א 337/81 [17], בעמ' 346, באמרו: "לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה, נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות; מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה". איני מוצאת כי ישנה חשיבות רבה להגדיר באופן מדויק מהי העוולה המיוחסת לנתבעת, שכן דומה בעיני כי בנסיבות העניין לא אוכל לקבוע כי העובדות מקימות עילה כלשהי. אציין כי העילות האפשריות לדידי הן רשלנות או נגישה. 15. עיון בכתב התביעה ועמדת ב"כ התובע לפניי מעלה כי התביעה מבוססת על התנהלות קלוקלת ולא ראויה של המשטרה והפרקליטות בעניינו של התובע, כפי שהתבטא בסע' 30 לכתב התביעה - "התובע יטען כי הנתבעות פעלו ברשלנות חמורה ביותר ובחוסר סבירות קיצוני ולפעולת הנסיון (כך במקור, ש.פ.כ) להוכיח לביהמ"ש הנכבד עובדות המקרה הלא מציאותיות יטען התובע כי מדובר בניסיון הטעייה ומעבר לרשלנות חמורה לעת הועלו וניהלו הליך פלילי על חשבון הקופה הציבורית, תוך בזבוז זמן שיפוטי יקר ומשאבים וזאת כאשר מאחרי הכל היה בידי הנתבעות למנוע זאת. דא עקא חדלו עד מאוד ועשו שימוש לרעה לנוכח החשדות המופרכות שעמדו בפניהם כנגד התובע ומבלי, כרשויות מנהליות, שיבדקו אם תחילה לאשרם, כאשר כתוצאה מכך עשו הנתבעות בתובע כמעוולות" (נוסח במקור, ש.פ.כ). המחדלים הספציפיים אליהם מפנה התובע הם אלה שפורטו בסע' 9 לעיל. אוכל להוסיף כי מעיון בהכרעת הדין עולים מחדלים נוספים, כגון הימנעות מביצוע איכון טלפון לטלפון הנייד של התובע (המחדלים מפורטים בסע' 5 עמ' 30 ואילך להכרעת הדין). עוד אציין כי הנתבעת הינה מדינת ישראל, אך מכתב התביעה נראה כי כוונת התובע היא הן למחדלי חקירה מצד המשטרה והן למחדל הפרקליטות בעצם הגשת כתב האישום בהסתמך על חומר החקירה הרעוע. 16. כאמור, אין אנו מצויים בתביעה מכוח סע' 80 לחוק העונשין, אך ניתן להסיק מהפסיקה בעניינה - לענייננו. בסע' 80 נקבעו שתי עילות המאפשרות פסיקת פיצוים למי שזוכה מאשמה - האחת, כי לא היה יסוד להאשמה, השניה, קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות זאת. 17. במאמר מוסגר אציין כי העילה השניה שבסע' 80 - נסיבות אחרות המצדיקות תשלום פיצוי, הינה "עילה ללא גבולות וסייגים...הצדק הוא האמור להורות לבית המשפט הדרך" (עמ' 91 לעניין דבש). בעניין דבש נקבעו קווים מנחים לפסיקה פיצויים בעילה זו. עילה זו אינה עומדת לדיון בתיק זה. 18. באשר לעילה הראשונה שבסע' 80, נפסק כי יש ליישם לגביה את מבחן הסבירות, אותו מבחן שבו נבחנת שאלת רשלנות. נפסק: "יש לבחון באורח אובייקטיבי 'אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב-האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה': פרשת יוסף וסרסור [1] בעמ' 519-520, והאסמכתאות בו; נדע כי לא היה יסוד להאשמה מקום 'ששום משפטן בר דעת לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה נגדו [נגד הנאשם - מ'ח']: ע"פ 269/55 היועץ המשפטי נ' דוד (פרשת יעקב דוד[4]) בעמ' 1825. כך הוא כאשר 'לא היה לאל ידי התביעה הכללית, מלכתחילה, להוכיח בוודאות סבירה' פרטים מרכזיים באישום (ע"פ 420/63 ברגמן (ברטל) נ' היועץ המשפטי לממשלה... עוד נאמר, כי יש מקום לבחון, לאחר מעשה, אם הזיכוי היה צפוי מראש: ר"ע 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל...בילוש בניסיון למצוא מכנה משותף לכל נוסחאות אלו כולן יוליכנו קוממיות - ולא להפתעתנו - אל מבחן הסבירות קשישא, אותו מבחן שהורגלנו בו זה מכבר בענפי המשפט כולם, או, אם נישמר בדברינו - ברובם; "סבירות" או היעדר "אשם" מצד התביעה בהגשתו של כתב האישום לבית-משפט (ראו ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל...פירוש הדברים הוא זה: במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, לא נאמר כי לא היה יסוד להאשמה גם אם בערבו של יום יצא הנאשם זכאי בדינו...ככל גוף מינהלי חייבת התביעה לפעול בסבירות ובתום-לב, ואמת המידה של הסבירות מאזנת בין השיקולים המושכים לצדדים. העמדה לדין חייבת שתעמוד במבחן של סבירות - מבחן סבירות מיוחד לה (למשל בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה [9] - וכישלון באותו מבחן סבירות יכול שיחייב מסקנות לעניין שיפוי ופיצוי הנאשם על נזקים שנשא בהם. מבחינה מושגית כללית, העילה של היעדר יסוד להאשמה כהצדק לחיוב המדינה בהטבת נזקיו של נאשם שיצא זכאי בדינו, ניתן לראות בה שלוחה ונגזרת של משפט הנזיקין ושל החובה שחבים אנו ל'שכנינו'... המדינה חבה כלפי היחיד את חובת דוניו נ' סטיבנסון - היא החובה בעוולת הרשלנות - והעמדתו של פלוני לדין בלא שהיה יסוד להאשמה שקולה כנגד הפרת אותה חובה. אכן, העילה הראשונה שבסעיף 80 לחוק העונשין, רוחה היא כרוחה של עוולת הרשלנות בנזיקין, ובחיי המעשה יכולה שתהא חפיפה, ולו חפיפה חלקית, בין השתיים... אמנם כן: אין זהות בין שתי העילות, בין עילת סעיף 80 ובין עוולת הרשלנות. כך באשר לסדר הדין...כך באשר לראשי נזק ספציפיים...וכך באשר לשיעור הפיצויים והשיפוי בגין הוצאות...הגורם העיקרי אשר הביא להטלתה של חובת פיצוי ושיפוי על המדינה עשוי אותו חומר שעשה את עוולת הרשלנות בנזיקין. הוא אשר אמרנו: הרוח המנשבת בהוראת סעיף 80 היא הרוח המנשבת בעוולת הרשלנות שבנזיקין אף היא " (עמ' 89-90 לפסק הדין בענין דבש). וראה גם ע"פ 12003/05 הישאם חמודה נ' מדינת ישראל (2008): "הסבירות שבהעמדה לדין היא אם כן העומדת בבסיסה של עילה זו (ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פד נג(1) 505, 516 (1999)); עניין דבש, בעמ' 90) .". 19. לפניי תביעה בנזיקין. ביחס לעוולת רשלנות, שהיא זו הנראית כרלבנטית ביותר למקרה, כאמור, מבחנה של עילה זו דומה למבחן שהותווה ביחס לעילה הראשונה שבסע' 80 - סבירות התנהלותה של התביעה ביחס להגשת כתב האישום, ערב הגשתו. לפיכך אוסיף ואבחן מהם התנאים שהותוו ביחס לעילה זו שבסע' 80. 20. בע"פ 1109/09 סאמי שיבלי נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(1), 392 , 395 (2010) נקבע ביחס לעילה הראשונה שבסע' 80: "המבחן לפסיקת פיצוי בעילה זו, הוא האם בהינתן התשתית הראייתית היה תובע סביר מגיש כתב אישום (עניין שתיאווי, בפסקה 12; ראו גם 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, 520-519). עוד נֶאמר בהקשר זה, כי השימוש בעילה זו ייעשה במקרים חריגים בלבד, מקום בו לא היה בידי התביעה להוכיח פרטים מרכזיים באישום, עד אשר 'הזיכוי היה צפוי מראש' (ר"ע 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 503, 504; עניין חמודה, בפסקה 11)". 21. בע"פ 2366/03 עסאף (בן אליאס) עסאף נ' מדינת ישראל (2004) נדונה דרישתו של הנאשם שזוכה מחמת הספק לפיצויים מכוח סע' 80. נבחן התנאי הראשון של סע' 80 ונקבע: "במסגרת תנאי זה, על בית המשפט לבחון את תשתית הראיות שהייתה מונחת בפני התביעה ערב הגשת כתב האישום, ולשאול אם יש בתשתית זו כדי להצדיק את הגשתו של כתב האישום. על שאלה זו נשיב בחיוב מקום שיש בראיות כדי ליצור אצל תובע סביר צפייה להרשעה. ודוק: המבחן לקיומו של יסוד לאשמה הוא אובייקטיבי (ראו את פרשת דבש הנ"ל, בעמ' 89; ע"פ 11024/02 ראלב מנצור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1), 436, 445; ע"פ 303/02 דרוויש חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 550, 557), וכן ראו דבריו של השופט ג' בך בע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2), 650, 654):   'על בית המשפט לבדוק את שיקול-דעתה של התביעה עובר להגשת כתב האישום נגד אותו נאשם, ורק אם ימצא שמלכתחילה לא היה מקום להעמיד לדין, או מפני שהעובדות הנטענות אינן מהוות עבירה מבחינה משפטית, או מפני שהיה ברור מראש שחומר הראיות שבידי התביעה לא יספיק להשגת הרשעה בפלילים, יהיה מקום לפסוק הוצאות ופיצוי לנאשם על פי סעיף 80(א) ...'. ... בבקשה שהוגשה לבית משפט קמא טען בא כח המערער, כי עצם זיכויו של שולחו מהווה הוכחה לכך שלא היה יסוד להאשמה. טענה זו, היא טענה הנטענת בדיעבד, ובבחינת חכמה שלאחר מעשה. השאלה בדבר קיומו של יסוד להאשמה, ונדייק: יסוד סביר להאשמה, נבחנת לאור מצב הדברים שהיה קיים עובר להגשת כתב האישום ולא במועד מאוחר יותר. לפיכך, פגמים שונים אשר מתגלים לתביעה רק במהלכו של המשפט, וגורעים מכוחן של הראיות המפלילות, לא ישמשו, ככלל, בסיס לטענה כי לא היה יסוד להאשמה. אמנם, יתכן כי מחדליה של הרשות החוקרת יגרמו לכך שיקבע כי להאשמה לא היה יסוד (ע"פ 292/78 שמואל גבאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1), 36, 42; ע"פ 1767/94 הנ"ל בעמוד 522). כך למשל, כאשר מחדלים אלה גרמו לכך שחומר הראיות שהיה מצוי בידי התביעה, לא היה מספיק לשם הרשעה, או כי טענת אליבי של הנאשם לא נבדקה כלל. אולם, דרך המלך היא כי טענות בדבר התנהלותה של החקירה, יהיו נדונות במסגרת העילה השנייה המנויה בסעיף 80 לחוק העונשין, ...נמצאנו איפוא למדים, כי העילה בדבר היעדר יסוד להאשמה רלוונטית בעיקר במצבים בהם זוכה הנאשם באופן מוחלט ופוזיטיבי. ובאשר למקרה הנוכחי, בית משפט קמא אמנם ביקר את התנהלותה של המשטרה במבצע במהלכו נעצר עסאף, אולם לא סברתי כי הפגמים עליהם הצביע עו"ד חרבג'י כה חמורים עד שהם מחייבים להסיק כי להאשמה לא היה יסוד" (ההדגשות שלי, ש.פ.כ). בעניין עסאף, למרות שבית המשפט קבע כי מועד בחינת סבירות ההחלטה להגיש כתב אישום הינה לאור מצב הדברים עובר להגשתו, קבע, בהמשך פסק הדין כי העדר יסוד להאשמה רלבנטי בעיקר במצבים בהם בסופו של ההליך הפלילי זוכה הנאשם זיכוי מוחלט ופוזיטיבי. 22. מאחר והמדובר הוא בשיקול דעתה של התביעה בהחלטה אם להגיש כתב אישום אם לאור, ראוי לבחון מהם הקריטריונים להגשת כתב אישום ומהו מתחם שיקול הדעת הנתון לרשויות התביעה בהגשתו. בחינה זו נחוצה לשם קביעה האם, בנסיבות שלפניי, אוכל לקבוע כי המדינה נהגה שלא כדין. 23. סע' 62 לחוק סדר הדין הפלילי קובע: "(א) ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור;..." ראיות מספיקות לאישום משמע שקיים חומר ראיות אשר יכול להביא להרשעתו של אדם בעבירה. המבחן הוא "קיומה של אפשרות סבירה להרשעה...אפשרות סבירה שבית המשפט אכן ירשיע את הנאשם" (קדמי, על סדר הדין בפלילים (2008), להלן "קדמי", 845 המפנה אל בג"ץ 11221/05, בג"ץ 5675/04) . גם אם עולות תמיהות מסוימות מחומר הראיות, אין בכך כדי לשלול הגשת כתב אישום ובלבד שיש בכלל חומר הראיות תשתית לכאורה המצדיקה הגשת כתב אישום (קדמי, 847, המפנה אל בש"פ 2181/94). 24. יש להוסיף, כי ניתן לקבוע התנהלות רשלנית של המשטרה גם אם, על יסוד חומר הראיות ניתן לקבוע כי "החקירה שנערכה הייתה רשלנית, באופן שחקירה אחרת שאותה ניתן היה לערוך באופן סביר הייתה מצמיחה חומר חקירה אשר יש בו כדי לשכנע תובע סביר - המעיין במכלול החומר - כי לא קיימת ציפייה כי יש בחומר הראיות לכאורה שבידו, בסיס להרשעת הנאשם" (ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 505,(1999)). 25. ביחס להיקף שיקול הדעת ומתחם הסבירות של רשויות התביעה בהחלטה על העמדה לדין נקבע בבג"ץ 4736/98 מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 659, (2000) המצטט מתוך בג"ץ 2534/97 חבר-הכנסת יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1: " '...יש לזכור, כי ההחלטה אם יש בעניין פלוני די ראיות לצורך העמדה לדין - ההחלטה העומדת במוקד הדיון בענייננו - מצויה בגרעין הקשה של סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה. זו ההכרעה היסודית אשר עליו לעשות על-פי החוק, בהחליטו אם לעשות שימוש בסמכותו להגיש כתב-אישום... בתוך כך, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהחליטו אם להגיש כתב-אישום, להעריך את תוצאותיו הצפויות של משפט אם ייערך, ואת הסיכויים להרשעה... הוא רשאי להידרש גם למידת המהימנות שעשוי בית-המשפט לייחס לראיות ולסיכוי, שעל אף קיומן של ראיות לכאורה, הנאשם יזוכה בסיומו של ההליך... אין טעם בהפעלת מנגנון התביעה, ואין טעם בפגיעה בפרט הנגרמת על-ידי עצם ההעמדה לדין, אם בסופו של ההליך אין סיכוי סביר שאותו פרט יורשע בדינו. המדובר הוא בשאלה מובהקת של הערכה - עובדתית ומשפטית. מעצם טיבה, ייתכנו לגבי החלטה מעין זו עמדות והערכות שונות. בהפעילו את שיקול-דעתו בעניין זה, נשען היועץ המשפטי לממשלה על ידע, על מקצועיות ועל ניסיון, כלים המסייעים בידו להעריך את תוצאות ההליך המשפטי, אם יחליט על קיומו. בזכות כלים אלה העומדים לרשותו נמסרה בידו הסמכות, רבת החשיבות, להחליט על העמדה לדין. עולה מכך, כי שיקול-הדעת המסור ליועץ המשפטי לממשלה לעניין זה הוא רחב. ...לדעתי, ממכלול שיקולים אלה מתחייבת המסקנה, כי יש מקום להכיר בקיומו של מיתחם סבירות רחב בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר דיות הראיות לצורך העמדה לדין. יש ליתן בעניין זה את המשקל הראוי למעמדו המיוחד של היועץ המשפטי לממשלה. יש ליתן ליועץ המשפטי לממשלה את האשראי הנובע ממעמדו וכשירותו המיוחדים, ולהניח כי 'החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי'... יש להביא בחשבון, כי הסמכות להגיש כתב-אישום היא, על-פי החוק, ליועץ המשפטי לממשלה, וכי שיקול-הדעת הנתון ליועץ המשפטי לממשלה בעניין זה הוא נרחב. כפועל יוצא מכך - נטייתו של בית-המשפט להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה בנושא זה תהיה מצומצמת ביותר. במובן זה, יש לדעתי ייחוד בהיקף ההתערבות בפועל של בית-המשפט בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה, ביחס להיקף ההתערבות בהחלטות של רשויות לא מעטות אחרות. אני סבור כי הלכה למעשה, מיתחם ההתערבות בהחלטותיו של היועץ המשפטי בעניינים אלה הוא צר. אכן, בידי בית-משפט המפקח על פעילותו של היועץ המשפטי, קיימים אותם כלים כמו ליועץ המשפטי לממשלה לבדיקת חומר ראיות, ולקביעה אם יש בו די כדי להצדיק העמדה לדין. אך כפי שנאמר לא אחת, בית-המשפט אינו 'יועץ משפטי על', ואל לו ליטול לעצמו את תפקידו של היועץ המשפטי ולהחליט מה היה עושה הוא במקום היועץ המשפטי. אם החלטתו של היועץ המשפטי הינה החלטה אפשרית מבחינת סבירותה, די בכך כדי שבית-המשפט ימשוך ידו מהניסיון לקבוע מה היה הוא מחליט, לו ההחלטה בדבר העמדה לדין הייתה בידו' " (ההדגשה שלי, ש.פ.כ). בג"ץ מוסיף וקובע: "אכן, אם על דרך הכלל לא ימהר בית-המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין, ייאמרו דברים אלה בראש ובראשונה בשאלת הערכתן של ראיות, שאלה הניתנת במובהק להכרעתן של רשויות התביעה. רשויות התביעה קנו ידע, מקצועיות וניסיון רב, וחזקה עליהן כי תעשינה כמיטבן להעמיד לדין את מי שראוי כי יועמד לדין ושלא להעמיד לדין את מי שאין הוא ראוי כי יעמוד לדין. מרחב שיקול-הדעת של הפרקליטות, בעיקר בנושא זה, הינו מרחב רב, ובית-המשפט לא יתערב בהחלטתה אלא במקרים שבהם חרגה בְּיֶתֶר ממיתחם שיקול-הדעת אשר ניתן לה". ליועץ המשפטי לממשלה "מיתחם סבירות רחב בהחלטות המתקבלות בדבר העמדה לדין או הימנעות מהעמדה לדין ובדבר דיות הראיות לצורך העמדה לדין". בג"ץ 2682/99 אפל נ' פרקליטת המדינה פ"ד נה(3) 134 (2001), ראה גם בג"ץ 6209/01‏ בר-לב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ''ד נו(3) 625 (2002). בבג"ץ 11221/05 יוסף נעמאן נאסר נ' היועץ המשפטי לממשלה (2007) נקבע: "ההחלטה בדבר העמדה לדין פלילי נתונה לשיקול דעתן של רשויות התביעה, ובמקרה שלנו לשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. בית משפט זה חזר ושנה, כי מידת ההתערבות השיפוטית בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בעניין העמדה לדין הינה מצומצמת ביותר. אמנם, החלטותיו של היועץ אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית. עם זאת, התערבותו של בית המשפט בעניינים אלו מוגבלת אך למקרים נדירים ויוצאי דופן. בית המשפט אינו ממיר את שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בשיקול דעתו שלו, והוא לא יתערב בהחלטתו של היועץ רק מן הטעם שהוא היה מחליט אחרת... הדברים האמורים נכונים ביתר שאת כאשר עסקינן בהחלטה הנוגעת לתשתית הראייתית, כגון החלטה בדבר דיות הראיות לצורך העמדה לדין. ביחס להחלטות שכאלה '...ינהג בית-המשפט מידת ריסון כפולה ומכופלת' (בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199 (להלן - פרשת התנועה למען איכות השלטון), 209). החלטות כאמור מצויות בגרעין הקשה של סמכות היועץ המשפטי לממשלה אשר הינו בעל ידע, מקצועיות וניסיון. הן מבוססות באופן מובהק על הערכה עובדתית ומשפטית וממילא תיתכנה לגביהן, מעצם טיבן, עמדות והערכות שונות. ... היקפו של מתחם הסבירות בנוגע להחלטות היועץ בעניינים אלה הינו רחב במיוחד, והיקף התערבותו של בית המשפט הינו צר במיוחד, בהתאמה". 26. יישומן של הלכות אלה מורנו כי לרשויות התביעה שיקול דעת רחב בקבלת ההחלטה בדבר העמדתו לדין של אדם. קיומו של שיקול דעת רחב מלמדנו כי יהא על התובע להראות אי סבירות בולטת וברורה בהגשת כתב האישום נגדו. מהכרעת הדין בעניינו עולה כי לא זו בלבד שלא היה חוסר סבירות בהעמדתו לדין, אלא כי היה זה צעד סביר. התובע שלפניי אמנם זוכה, בסופו של יום, מאשמה. אלא שזיכויו היה במדרג הנמוך ביותר, קרי זיכוי ברוב דעות ומחמת הספק. 27. איני מוצאת כי הנני יכולה להתעלם מהכרעת הדין בעניינו של התובע. התובע טוען כי המדובר בראיה שאינה קבילה, שכן הממצאים הינם בגדר עדות שמועה והקביעות עדות סברה (סע' 12-14 לסיכומים), אלא שאף הוא מודה כי הממצאים וההחלטות בהליך הפלילי הם בגדר ראיות לעצם קיומם, אף אם לא כראיה לאמיתות תוכנם (סע' 16 לסיכומים). כל עניינו בתיק זה הינו עניין שבסברה - האם סברת רשויות התביעה כי ראוי להגיש כתב אישום נגד התובע היתה סבירה. השאלה מה סברו השופטים שדנו בעניינו של התובע שראוי להכריע לגביו, רלבנטית ביותר בבחינת שיקול דעתן של רשויות התביעה בהגשת כתב האישום. והלוא התובע מבקש כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט אזרחי יבחן את סבירות ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום. 28. אאיני מוצאת כי שיקול דעתי בשאלה האם פעלה המדינה בסבירות בהגשת כתב האישום טוב יותר מזה של שופט שישב לדין בהליך הפלילי בעניינו של התובע. למעשה, אני מוצאת כי מעצם העובדה ששופט אחד מצא לנכון שעל סמך הראיות, למרות קיומם של מחדלים, ניתן להרשיע את התובע בעבירת הריגה, יש אישור לכך שהתביעה הפעילה שיקול דעת ראוי וכי כתב האישום הוגש כשיש די ראיות ויסוד מספיק להגשתו. 29. כפי שבעניין עסאף קבע בית המשפט העליון כי אין להתעלם מתוצאת פסק הדין, בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק פ"ח 3018/06 יוסף נוי נ' מדינת ישראל ואח', סקר את ההלכות ביחס לסע' 80 לחוק העונשין וקבע: "עצם העובדה שהמבקש הורשע על ידי ביהמ"ש המחוזי מעידה על כך כי אין המדובר בכתב אישום שהוגש ללא כל תשתית ראייתית וכי אין המדובר בכתב אשר תובע סביר לא היה מגישו" דומה בעיני כי ניתן להרחיב קביעה זו גם כשהמדובר בהליך אזרחי לתביעת פיצויים וכן להחילו על מצב בו אחד מהשופטים הדן בעניין הפלילי מצא כי יש להרשיע את התובע בדין. 30. שופטת המיעוט, שלא כמו שופטי הרוב, קבעה כי עדויות עדי התביעה, בני משפחת המנוח, המפלילות את התובע, נכונות בעיקרן, תוך שהזהירה את עצמה לקיומו של אינטרס לעדים וכן העירה ביחס לקיומן של סתירות מסוימות בעדותם (סע' 4, 22 לפסק דינה). היא קבעה כי גרסתו של התובע לפיה לא נכח כלל במקום הקטטה נסתרה ע"י עד ממשפחתו (סע' 19 לפסק דינה) וכי ישנם סתירות ושקרים בגרסת התובע (סע' 21 לפסק דינה). דהיינו, למרות כל המחדלים הנטענים, המוזכרים בהכרעת הדין אליה מפנה התובע ובתביעתו, מצאה שופטת אחת לנכון להרשיעו. 31. אמנם, לכאורה המבחן הוא בנקודת הזמן של קבלת ההחלטה, אלא שמההחלטות בעניין עסאף ובעניין וכאמור בעניין יוסף נוי עולה כי אין להתעלם מתוצאת ההליך הפלילי. נקודת הזמן של קבלת ההחלטה להעמיד לדין משתקפת בפסק הדין,שכן לא נטען כי במהלך ניהול ההליך הפלילי לאחר הגתש כתב האישום הוגשו או התגלו ראיות נוספות שלא היו ידועות לרשויות התביעה עת התקבלה ההחלטה בדבר הגשתו של כתב האישום. 32. משקבע שופט שישב לדין בעניינו של התובע, שיש בראיות כדי לבסס הרשעתו, תוך שהוא מתייחס במפורש לכשלים הנטענים בחקירה, עליהם מתבסס התובע בתביעתו, יש בהחלטה אישור לכך כי היה בחומר הראיות כדי להקים יסוד סביר להרשעת התובע. משמעה כי לא אוכל לקבוע שגורמי החקירה והתביעה התנהלו בצורה שאינה סבירה או התרשלו בביצוע תפקידם בהגשת כתב האישום או בניהול החקירה וההליך הפליליים נגד התובע. זאת אף אם יוכיח התובע, כי אכן היו הכשלים להם הוא טוען. 33. החלטות בית המשפט המחוזי והעליון בעניינו של התובע, בבקשות להארכת מעצרו עד תום ההליכים, שקבעו כי ישנן ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של התובע בעבירה המיוחסת לו, מחזקות את הטענה לפיה היה בחומר החקירה יסוד לביסוס אשמו של התובע (החלטות מצורפות כנספחי ב' ואילך לכתב התביעה). בע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 505, נקבע כי אין בעצם מעצרו של התובע עד תום ההליכים המשפטיים נגדו כדי לשלול קיומה של רשלנות מצד המדינה, אך לעיתים יש בהחלטות במעצר עד תום ההליכים כדי לאשש את סבירות החלטה ביחס להגשת כתב האישום. אמנם הדברים נאמרו בהקשר לסע' 80 לחוק העונשין, אך דומה בעיני כי הם נכונים גם להליך זה. 34. לסיום אוסיף כי ברור שהתובע נפגע פגיעה קשה, הוא שהה במעצר תקופה ממושכת. הנזקים הממוניים והלא ממוניים כתוצאה מניהול הליך פלילי כבירים. אלא שאין משמעות הדבר, בהכרח, כי לא היה מקום לנהל את ההליך או לנהלו כפי שנוהל. פסק הדין אינו כולל קביעה פוזיטיבת כי הוכח לפני כי התובע זכאי. קביעתו היא, ברוב דעות, כי התובע זכאי מחמת הספק. לכאורה מרחק לא רב היה בין התובע ובין הרשעתו בדין.זיכוי הוא זיכוי. התובע הינו זכאי. הגם שאין קביעה פוזיטיבת, הרי הקביעה היא כי התובע אינו נושא בכל אחריות והוא זכאי מכל אשמה. אני תקווה כי עלה בידי התובע לשוב לאורח חיים תקין ככל הניתן. 35. לאור כל האמור, התביעה נדחית על הסף. בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו. משפט פליליפיצוייםחשודרצח