קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי לנאשם שזוכה בדין: 1. עסקינן בבקשה לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק") ותקנות סדרי הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב - 1982 (להלן: "התקנות"). 2. כנגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן בעבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית והחזקת כלים המשמשים להכנת סם מסוכן או לצריכתו. על פי עובדות כתב האישום המתוקן ביום 9.7.08 נמצאה בקטנועו של המבקש שקית ובה 5,000 קפסולות של סם מסוכן מסוג מתילון (METHYLON) המחולק ל- 50 שקיות ובדירה נתפס סם מסוג מתילון במשקל 8.53 ג"ר וכן משקל אלקטרוני, מיקסר וכלי הכנה המשמשים להכנת סם מסוכן או לצריכתו שלא לשימוש עצמי. 3. המבקש כפר מחוסר ידיעה במספרן של הקפסולות שנתפסו, "בידיעה כלשהי מצידו על כך שמדובר בסם מסוכן", "בידיעה כי הקפסולות הכילו חומר מטילון" וטען " כי ידע או דימה לדעת כי אותן הקפסולות אינן מכילות סם מסוכן" או ש"טעה במצב הדברים" (ראה פרוטוקול ישיבת יום 8.1.09). 4. בתום שמיעת הראיות זוכה המבקש, זאת לאחר שמצאתי לקבוע כי המשיבה לא השכילה להוכיח את היסוד העובדתי שבעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן (היות החומר שנתפס "סם מסוכן"), קביעה שיסודה בפרשנותן של הוראות תקנות הסמים המסוכנים (בדיקה מדגמית של סמים), תשנ"א - 1991 (להלן: "תקנות הדיגום"), פרשנות אשר הביאה לדחייתה/פסילתה של חוות הדעת עליה סמכה המשיבה לענין "טיבו של החומר" שנתפס אצל המבקש - חוות דעת מומחה מיום 1.9.08 ערוכה על ידי דר' יפעת כץ (להלן: "חוו"ד מז"פ" - ת/13). יצויין כי חוו"ד מז"פ היתה הראיה היחידה שהציגה המשיבה לענין "טיבו של החומר" אצל המבקש. 5. המבקש היה נתון במעצר מיום 9.7.08 ועד ליום 13.7.08 (טרם הגשת כתב אישום) ומיום 2.9.08 ועד ליום 18.3.10 (מהגשת כתב האישום ועד לשחרורו בעקבות זיכויו) - סך הכל 568 יום. מעצרו של המבקש הוארך חמש פעמים על ידי בית המשפט העליון מכוח הוראת סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996. 6. טיעוני הצדדים 6.1 לשיטת המבקש זכאי הוא לפיצוי בגין תקופת מעצרו הארוכה ולהשבת הוצאות הגנתו הן מן הטעם כי לא היה יסוד לאשמה כנגדו, זאת נוכח מחדלה של המשיבה, שהשתיתה את כתב האישום על חוו"ד מז"פ, אשר התבררה להיות לוקה בחסר, בלשון המעטה והן מן הטעם כי נתקיימו בעניינו אותן "נסיבות אחרות המצדיקות" פסיקת פיצוי בדמות אופי זיכויו - זיכוי מוחלט ותקופת מעצרו הממושכת. 6.2 מנגד סבורה המשיבה כי דין בקשתו של המבקש להדחות, באשר עניינו אינו בא בגדרה של הוראת סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, כפי שנתפרשה בפסיקה. לדידה, "בעת הגשת כתב האישום עמדה בפני התביעה תשתית ראייתית חזקה" להרשעה, לרבות חוו"ד מז"פ, אשר נערכה על פי נוהלי העבודה המקובלים "ועפ"י תקנות הדיגום כפי הנהוג במז"פ מיום שתוקנו בשנת 1991 ועד ליום הכרעת הדין" בעניינו של המבקש ולראיה תשמש העובדה כי לאחר חקירתה של עורכת חוו"ד מז"פ וסיום שמיעת ראיות התביעה לא מצא המבקש לטעון כי "אין להשיב לאשמה" ויותר מכך אף הגיש חוות דעת מומחה נגדית מטעמו. כמו כן, מוצאת המשיבה תימוכין לעמדתה בעובדה כי ערכאות שונות, אשר נדרשו בשלבי הדיון השונים להמשך מעצרו של המבקש קבעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס לו. לעמדת המשיבה עניינו של המבקש אינו מעלה אף "נסיבות אחרות המצדיקות" פסיקת פיצוי. ההליך המשפטי ארך זמן רב בשל מורכבותו והצורך להכריע בשאלות משפטיות סבוכות, לרבות עתירה של המבקש לבג"צ אשר נדחתה בסופו של יום, כשהתנהגותו "החל משקריו לשוטרים במהלך החיפוש ..., שקריו במשטרה והגרסאות השונות שמסר במהלך ההליך כולו וכלה בחוסר שיתוף הפעולה שלו ... תרמה למצב אליו נקלע" (ראה תגובת המשיבה לבקשה). 7. המסגרת הנורמטיבית 7.1 הוראת סעיף 80 לחוק מעניקה לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת מקום ש"ראה שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת ... לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שיראה לבית המשפט". הוראה זו זכתה לדיון מעמיק בפסיקה ענפה, לרבות בענין ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73 (הרכב שבעה שופטים) ובה גובשו ועוצבו אמות המידה ליישומה על רקע הרציונאל המונח בבסיסה - האיזון הנכון שבין הפגיעה בזכויות הפרט המצדיקה פיצוי לבין משקלו של האינטרס הציבורי שעלול להיפגע עקב מתן פיצויים בדרך של הרתעת יתר של התביעה (ראה: ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, ע"פ 1382/00 בן ארויה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 714, רע"פ 4121/09 שגיא נ' מדינת ישראל) . שני תנאים מצטברים נדרשים על מנת שבית המשפט יהא רשאי לעשות שימוש בסמכותו מכוח הוראת סעיף 80 לחוק. הראשון - זיכויו של נאשם בדין או ביטול כתב אישום על פי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982. השני - אחד משתי חלופות : בראות בית המשפט "שלא היה יסוד להאשמה" או מקום שראה כי "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בעוד התנאי הראשון הינו פורמאלי ונוקשה נדרשו בתי המשפט ליצוק תוכן לתנאי השני, על שתי חלופותיו. 7.3 "לא היה יסוד להאשמה" זיכויו של נאשם בדין הינו, כאמור, תנאי מוקדם והכרחי אך בו כשלעצמו אין כדי להוכיח כי לא היה יסוד להעמדתו לדין. בית המשפט נדרש לבחון את התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום וכל אימת שיוברר כי זו היתה רעועה ומשוללת יסוד באופן שתובע סביר לא יכול היה לצפות להרשעתו של הנאשם, יהא מקום לקבוע כי "לא היה יסוד להאשמה"- "עד שנגיע לכלל מסקנה כי לא היה יסוד להאשמה, אין די בכך שניווכח כי נאשם זוכה במשפטו. זיכויו של נאשם הוא תנאי מוקדם והכרחי אך אין הוא תנאי מספיק. שומה עליו על בית-המשפט להוסיף ולבדוק את תשתית הראיות שהייתה עובר להגשת כתב-האישום לבית-המשפט, שרק כך יוכל להגיע לכלל מסקנה אם היה ואם לא היה יסוד להאשמתו של פלוני בדין פלילי. כך, למשל, ניתן לומר כי לא היה יסוד להאשמה במקום שהמעשה אינו עולה כלל כדי היותו עבירה, או במקום - והוא השכיח - שאין תשתית ראיות ראויה. ... יש לבחון באורח אובייקטיבי "אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב-האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה"... נדע כי לא היה יסוד להאשמה מקום "ששום משפטן בר-דעת, לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה נגדו" ... כך הוא כאשר "לא היה לאל ידי התביעה הכללית, מלכתחילה, להוכיח בוודאות סבירה", פרטים מרכזיים באישום ... עוד נאמר, כי יש מקום לבחון, לאחר מעשה, אם הזיכוי היה צפוי מראש" (הלכת דבש עמ' 88-89) לא כן מקום בו "התביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, ... גם אם בערבו של יום יצא הנאשם זכאי בדינו. במקום זה נאמר ... כי הנזק והצער ינוחו על מקומם, ובלשון השאולה ממקום אחר נאמר:THE LOSS LIES WHERE IT FALLS" (הלכת דבש עמ' 89) 7.4 "נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי עילה חלופית - שיורית זו תוארה על ידי כב' השופט חשין בפרשת דבש כעילה ללא גבולות וסייגים, אשר "אין לה גוף ולא דמות- הגוף ושואבת היא כוח ואון במישרין ממעיין הצדק ... האמור להורות לבית-המשפט הדרך, כמובן תוך הבנה שזיכויו של הנאשם באשר הוא אין די בו כדי לזכות בפיצוי" (פרשת דבש עמ' 91), כשמטרתה להקנות לבית המשפט שיקול דעת רחב לקבוע אם יש מקום להעניק פיצוי ושיפוי לנאשם שזוכה הגם שמלכתחילה היתה הצדקה להגשת כתב האישום נגדו, אך קיומן של נסיבות נוספות אחרות מצדיק זאת (ראה:ע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל, רע"פ 4121/09 שגיא נ' מדינת ישראל) . אותן "נסיבות נוספות אחרות" נחלקות לשלושה סוגים - "נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט" (פרשת דבש עמ' 118) ומותירות בפני בית המשפט כר נרחב של שיקולים אליהם עליו להידרש (ראה: ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481). 8. מן הכלל אל הפרט לאחר שנתתי דעתי למכלול כולו, לטעוני הצדדים ולפסיקה הנוהגת באתי לכלל דעה כי לא ניתן לקבוע כי בעניינו של המבקש "לא היה יסוד להאשמה". עם זאת, נחה דעתי כי נתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי ולו חלקי, כפי שיבואר בהמשך. 8.2 "אין יסוד להאשמה" 8.21 בשים לב לתשתית הראיתית שהיתה מונחת בפני התביעה - המשיבה ערב הגשת כתב האישום, עליה למדה אני מתוך הראיות שהוצגו מטעמה בהליך העיקרי, לרבות חוו"ד מז"פ המונחת בבסיס זיכויו של המבקש, דומה עלי כי לא ניתן לקבוע שהגשת כתב האישום לקתה בחוסר סבירות ובלשונו של כב' השופט ג'ובראן ברע"פ 4121/09 שגיא נ' מדינת ישראל "מצב קיצוני של אי סבירות בולטת". התביעה החזיקה בחוות דעת מקצועית - חוו"ד מז"פ, אשר על פניה ולאור פרשנותה את הוראות תקנות הדיגום לא נתגלתה בה כל טעות או חסר. בנסיבות אלה הערכתה של המשיבה לפיה יהא בחוות הדעת כדי להוכיח כי הקפסולות שנתפסו אצל המבקש מכילות "סם מסוכן" ולבסס הרשעתו היתה משום הערכה זהירה וסבירה. טעמי זיכויו של המבקש - פרשנותן של תקנות הדיגום באופן שונה מהפרשנות בו החזיקה התביעה והגורמים המקצועיים במז"פ, אשר הביאה לדחיית/פסילת חוות הדעת - מאוששים, לדידי, הערכה זו ותומכים בה. כפי שצוין בהכרעת הדין זיכויו של המבקש טעמו "במישור המשפטי (פרשנות הוראות תקנות הסמים המסוכנים (בדיקה מדגמית של סמים), תשנ"א - 1991 (להלן: "תקנות הדיגום") אל מול שיטת העבודה הנוהגת במז"פ, אשר על פיה נדגמו הקפסולות שנתפסו בקטנועו של הנאשם) ולא במישור המדעי הצרוף" ומשכך אין לראות בהחלטת המשיבה בדבר כתב אישום בהסתמך על חוו"ד מז"פ משום החלטה "בלתי סבירה בעליל ובאופן קיצוני", הבאה בגדרה של עילה זו (רע"פ 4121/09 שגיא נ' מדינת ישראל) . 8.22 זאת ועוד. התנהלות המבקש עצמו מעידה אף היא, לדידי, כי הערכת התביעה את הראיות שהיו בידה כבעלות פוטנציאל להביא להרשעה היתה סבירה. בתום ראיות התביעה, לאחר חקירתה של עורכת חוו"ד מז"פ, בה נחשפו ניירות העבודה ותהליכי הבדיקה, אשר עוררו מחלוקת פרשנית בדבר התאמתם לתקנות הדיגום, לא טען המבקש כי "אין להשיב לאשמה" ובחר להגיש בשלב מאוחר זה של ההליך חוות דעת מומחה נגדית, כל זאת ללמדנו כי אף סניגורו המיומן מצא שלא להשליך יהבו על ראיות התביעה (ראה: ע"פ 12003/05 חמודה נ' מדינת ישראל, פסקה 16). בנסיבות אלה דומה עלי כי מקל וחומר סבירה וראויה היתה החלטת התביעה לסמוך על הראיות שהיו בידה ולהגיש כתב אישום כנגד המבקש. 8.3 "נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי 8.31 שני טעמים מצטברים עומדים, לשיטתי, לזכותו של המבקש בעילה זו. הראשון הינו טיב הזיכוי - זיכוי מלא ומוחלט להבדיל מזיכוי מחמת הספק או זיכוי בעל גוון טכני (ראה: פרשת דבש בעמ' 131 וכן ע"פ 1109/09 שיבלי נ' מדינת ישראל) והשני נוגע להליך המשפטי עצמו וכוונתי להתנהלות המשיבה לאחר שהושלמה הבאת ראיותיה. דומה עלי כי בתום חקירתה של עורכת חוו"ד מז"פ, במהלכה הוצגו ניירות העבודה והובהרו תהליכי הבדיקה במעבדה, אשר עוררו את השאלה בדבר התאמתם להוראות תקנות הדיגום, היה על המשיבה לשוב ולבחון עמדתה באשר להמשך מעצרו של המבקש עד תום ההליכים. עדותה של עורכת חוו"ד מז"פ בחקירה הנגדית בקעה, לדידי, בקיעים בחוות הדעת, אשר שימשה מסד ראייתי חיוני והכרחי לכתב האישום, ואלה לא קיבלו ביטוי הולם בהחלטתה של המשיבה לעמוד על המשך מעצרו של המבקש. אמת, עמדה זו של המשיבה זכתה לגיבוי בהחלטותיהן של הערכאות השונות, אשר נדרשו מעת לעת לענין המשך מעצרו של המבקש, אך דומה כי אלה מטבע ההליך שנתברר בפניהם לא יכלו להידרש באופן מעמיק ומקיף לכלל הראיות, להערכת משקלן המצטבר בכל שלב של ההליך ולשאלות המשפטיות שעלו לרבות פרשנותן של תקנות הדיגום אל מול נוהלי עבודת מז"פ, כפי שמצופה היתה המשיבה לעשות. 8.32 לצד אלה סבורה אני כי לא ניתן להתעלם ויש להביא בין כלל השיקולים אף את התנהלותו של המבקש, אשר בחר מטעמיו שלו להמשיך בהליך המשפטי עד תום ולא לנסות ולסיימו בדרך של טיעון והכרעה בטענה כי "אין להשיב לאשמה", הגם שלשיטתו שלו לא היה בראיות התביעה כדי לבסס הרשעה, זאת תוך הארכת ההליך כולו, בין היתר, לצורך הגשת חוות דעת מומחה נגדית ופנייה בעתירה לבג"צ בנסיון להביא לביטולה של החלטת שר הבריאות להוסיף את החומר מתילון, אל התוספת הראשונה לפקודת הסמים המסוכנים, במסגרת הודעת הסמים המסוכנים (שינוי התוספת הראשונה לפקודה), התשס"ז - 2007, כל אלה לאחר עדותה של עורכת חוו"ד מז"פ בשלב מתקדם ומאוחר של ההליך. 8.33 לאור האמור לעיל ומשה"הכרעה בנושא הפיצוי והשיפוי הכרעה בת-גוונים היא ויש בה לא-מעט מיסוד הפשרה" (פרשת דבש עמ' 129), סבורה אני כי יש להכיר בזכאותו של המבקש לפיצוי חלקי בגין המעצר, העולה כדי מחצית מהסכומים הקבועים בתקנות בגין תקופת מעצרו מתום עדותה של עורכת חוו"ד מז"פ, קרי; מיום 26.3.09 ועד לשחרורו ביום 18.3.10. 8.34 באשר לעתירת המבקש לשפותו בגין הוצאות ההגנה, הרי שהוצאות בפועל לא הוכחו, זאת משהמבקש בחר מטעמיו שלא לצרף לבקשתו קבלות. באשר לשכר טרחת פרקליטו מוצאת אני לפסוק למבקש מחצית הסכומים להם זכאי על פי סעיף 9(א) לתקנות ולתוספת, זאת בשים לב לעובדה כי התנהלותו ואופן ניהול הגנתו היה בהם כדי לתרום להתמשכות ההליך השיפוטי, לרבות ריבוי הדיונים בערכאות השונות. משפט פליליפיצויים לנאשם שזוכהפיצוייםסמים