קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי נפגעי אסון טבע: 1. בפני ערעורים על החלטת ועדת הערר (להלן: "ועדת הערר" או "הועדה"), לפי חוק פיצויי נפגעי אסון טבע התשמ"ט-1989 (להלן: "החוק"), בתיק ערר 911 (להלן: "הערר" או "ערר 911") (עש"א 1032/07 ועש"א 1035/07) (להלן: "ההחלטה" או "החלטת הועדה" או "החלטה בערר 911"). כמו כן ערעור על החלטת ועדת הערר בערר 2/07 (עש"א 1081/07), (להלן: "החלטה מיוםו 18.3.07") וערר על החלטת הועדה מיום 2.3.08 (עש"א 1069/08) (להלן: "ההחלטה מיום 2.3.08"). שמיעת הערעורים אוחדה. 2. אסייף משה ואח' - המערערים בעש"א 1032/07, המשיבים בעש"א 1035/07 והמשיבים בעש"א 1069/08 - יכונו להלן: "המערערים". מדינת ישראל - המשיבה מס' 1 בעש"א 1032/07, המערערת בעש"א 1035/07, המשיבה בעש"א 1081/07 והמערערת בעש"א 1069/08 תכונה להלן - "המדינה". המועצה לייצור צמחים ולשווקם - המשיבה 2 בעש"א 1032/07 תכונה להלן - "מועצת הפרחים" או "המועצה": בר-שישת סמדר ואח' - המערערים בעש"א 1081/07 יכונה להלן "המערערים הנוספים". הערר על החלטת הועדה 3. עניינו של הערר בתיק 911 (נושא הערעורים בתיקים עש"א 1032/07 ועש"א 1035/07), הינו דרישה לתשלום הפרשי הצמדה וריבית בנוסף לפיצויים נומינליים שקיבלו מגדלי פרחים בגין נזקי טבע בשנים 1991-92. 4. בהחלטה ארוכה, מפורטת ומנומקת כדבעי, (אליה עוד אתייחס בפרוטרוט להלן), קבעה ועדת הערר, כי המדינה תשלם לקבוצת העוררים, שאושרה על ידי ועדת הערר, הם המערערים דנן, הפרשי הצמדה וריבית בשיעור של 3.2% לשנה על קרן הפיצויים החל ב-31.7.93 ועד היום בו שולמה הקרן בפועל לכל מגדל, ולסכום זה בלבד, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום בפועל. עוד קבעה ועדת הערר, כי חתימת מועצת הפרחים על מסמך מיום 23.12.92, בו ויתרה מועצת הפרחים בשם המערערים על תביעות לתשלום הפרשי הצמדה וריבית על סכומי הפיצויים (להלן: "הסכם הפרחים") מחייבת את המערערים, וטענתם של המערערים בדבר העדר סמכות של מועצת הפרחים לוותר על הפרשי הצמדה וריבית בשם המערערים, או בדבר חריגה מסמכות, נדחתה. בהחלטת ועדת הערר נקבע, כי החלטתם חלה רק לגבי 765 מגדלים ששמם נכלל בהודעת הערר שהוגשה ביום 21.7.94 ולגבי 733 מגדלים נוספים ששמם לא נכלל בהודעת ערר זו אין ההחלטה חלה. הועדה גם דחתה את בקשת המערערים לשנות את החלטתה בדבר אי צירופם של עותרים נוספים לעתירה. ערעור המערערים בע"ש 1032/07 5. על החלטה זו של הועדה הגישו המערערים ערעור בע"ש 1032/07. עיקר טענותיהם הן, כי הועדה שגתה בקבעה, כי מועצת הפרחים יצגה את המערערים כלפי המדינה והיתה רשאית לחתום על הויתור כלפי המדינה בהסכם הפרחים; כי הועדה שגתה בכל הנוגע למועד לגביו נפסקו הפרשי ההצמדה והריבית ולגבי גובה סכום הריבית שנפסק; טענה נוספת שהעלו המערערים, הינה, כי הועדה שגתה בסרבה לצרף לער עוררים נוספים על פי רשימה שהוגשה להם, שהינם "המערערים הנוספים". ערעור המדינה בע"ש 1035/07 6. מנגד, הגישה המדינה ערעור בעש"א 1035/07. טענתה המרכזית של המדינה היא, כי שגתה הועדה בחייבה את המדינה לשלם את הפרשי ההצמדה והריבית, שכן על פי הסכם הפרחים שנחתם על ידי מועצת הפרחים, מייצגם - של המערערים - כיומיים לאחר עריכת סיכום הכולל התחייבות של המדינה לסלק את תביעות המגדלים תוך שבועיים מיום האישור, הסירה מועצת הפרחים בשם המגדלים, בתוכם המערערים והמערערים הנוספים, את תביעותיה לתשלום הפרשי ריבית והצמדה כלשהם על סכומי הפיצויים; כי נוסחו של מסמך זה ברור ומחייב, ועל כן לא היתה הועדה רשאית לפרשו על פי כוונות הצדדים. המדינה העלתה טענות נוספות, ברובן טענות דיוניות כאשר להארכת מועדם, אי קבלת מסמכים וכיו"ב. 7. אל הערעורים שהוגשו בעש"א 1081/07 ו-1069/08 אתייחס בהמשך, שכן ההחלטות נשוא ערעורים אלה הינם פועל יוצא של החלטת הועדה. החלטת הועדה 8. בהחלטה, סרקה הועדה את הוראות החוק הנוגעות לענייננו, התייחסה לקריטריונים לחישוב הפיצויים שנקבעו בתקנות פיצוי אסון טבע (קביעת זכאות לפיצויים ושיעורים), התשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות"); לאופן ולמועד להגשת התביעות; למועד בו אמורים להשתלם הפיצויים, קרי 60 יום מעריכת חשבון פיצויים סופי. ועדת הערר הפנתה גם לאמור בתקנה 19 לתקנות, לפיהן ניתן לערער על החלטת ועדה הערר בשאלה משפטית תוך 30 יום מיום קבלת החלטת ועדת הערר לבית המשפט המחוזי שבאיזור שיפוטו התרחש האסון. 9. ואלה העובדות הצריכות לענין, שנקבעו על ידי ועדת הערר בהחלטתה. חורף 1991 היה עתיר גשמים, שהסבו נזק לחקלאות והוכרז על אסון טבע. המערערים עסקו בגידול פרחים ונמנו על ציבור חקלאים, שהיו זכאים לקבל פיצויים במסגרת ההכרזה. לחקלאים ולמדינה היה אינטרס משותף לייעול הליך בדיקת הדרישות ואישור הפיצויים לאלפי מגדלים. לאחר משא ומתן הופקד יצוג המגדלים בידי המועצה, שהינה גוף סטטוטורי בעל סמכות לפעול על פי דין, על פי סעיף 3 לחוק מועצת הפירות (ייצור ושיווק (תשל"ג-1973)) (להלן: "חוק מועצת הפירות"), החל גם על גידול צמחי נוי. איגוד מגדלי הפרחים, חבר למועצה לשם קידום האינטרס המשותף של ציבור מגדלי הפרחים. 10. ב-5.8.92 הושגה הסכמה לגבי מנגנון חישוב הפיצויים, שאמור היה ליעל את מהלך בדיקת התביעות. בדיון מיום 7.12.92, הגיעו, לידי סיכום (שנכתב ביום 17.12.92) ובו הוסכם, כי תוך שבועיים מיום הגשת תיק תביעה, ישולם מלוא סכום התביעה. אי תשלום מלוא סכום התביעה ישא הפרשי הצמדה וריבית כמקובל במשק. ב-21.12.92 נערך מסמך נוסף, הנושא כותרת "סיכום מעודכן" בחתימת רון איילון, נציג האוצר בועדת הזכאות, בו אושר כי חקלאי ששמו יופיע ברשימת הזכאים הסופית, ייענה תוך שבועיים מיום הגשת התביעות או הרשימות שערכה המועצה, ואי תשלום מלוא הכסף, ישא הצמדה וריבית כמקובל בשוק. 11. ביום 23.12.92 התגבש מסמך מסכם, הוא הסכם הפרחים, שעסק במגוון נושאים, ובסעיף 10 שבו נאמר: "המועצה מסירה בזה, בשם המגדלים, את תביעותיה לתשלום ריבית והצמדה כלשהם על סכומי הפיצויים". המדינה התחייבה לשלם את הסכומים שיאושרו לתשלום, תוך שבוע מיום האישור. בסיכום הישיבה, הנושא את חתימת המועצה ומשרד האוצר, הצהירו הצדדים, כי לא תהיינה להם תביעות נוספות מעבר לסיכומים שהוסכמו עד אותו מועד. 12. ביום 26.1.93 נחתם סיכום דיון לתשלום פיצויים בגין נזקי טבע בפרחים, ובו נאמר, בין היתר, כי בדיקת התיקים תתבצע בקצב מירבי על ידי רואה חשבון שמונו לשם כך. ועדת הזכאות אישרה את ההסכמות שבאו לידי ביטוי בהסכם הפרחים, והוא קיבל תוקף של החלטת ועדת הזכאות. החלטת הועדה הייתה בסיס לעיגון התשלום על פי דין. ועדת הערר קבעה, כי ההסכמות שהוחלפו בין הצדדים בכתב, מחייבים את הצדדים ותוקפם כדין חוזה מערכתי שנחתם בין הרשות לבין המגדלים. 13. חרף האמור בהסכמות השונות, לא שולמו הפיצויים תוך זמן קצר, ודרישת המגדלים להפרשי הצמדה וריבית נדחו על ידי ועדת הזכאות. עמדה זו, של אי תשלום הפרשי הצמדה וריבית, היתה נהוגה עד למתן פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בת"א, ב-13.7.94 על ידי כב' הנשיא וינוגרד, בענין ע.ש.242/94 אורי שתיל נ. מדינת ישראל (לא פורסם) (להלן: "פס"ד שתיל"), ובו נקבע, כי יש לשלם הפרשי הצמדה וריבית על הסכום הנומינלי שנקבע. המדינה לא ערערה על פסק דין שתיל. 14. ביום 21.7.94, לאחר מתן פס"ד שתיל, הוגש הערר נשוא החלטת הועדה בשם המערערים, 760 מגדלים, בו עתרו לחיוב המדינה בתשלום הפרשי הצמדה וריבית. 15. המערערים לא הגישו בקשה להארכת מועד להגשת הערר בפני הועדה, אך העלו טענותיהם לענין זה בפניה. תחילה, הגיעה הועדה למסקנה, כי אין לה סמכות להאריך מועדים, אולם נוכח קביעת בית משפט, כי לועדה נתונה הסמכות להאריך מועדים, חזרה בה הועדה והחליטה, כי הטיעונים לאיחור בהגשת הערר ישמעו בצוותא חדא עם יתר הנושאים התלויים ועומדים בפניה, והענין הוחזר אל ועדת הערר. בועדת הערר נקבע ברוב דעות, כי פסק הדין בענין שתיל קבע הלכה מחייבת לענין תשלום הפרשי הצמדה וריבית, והמדינה חוייבה בתשלום הפרשי הצמדה וריבית. 16. המדינה ערערה על החלטת ועדת הערר לבית המשפט, שהתברר בפני כב' השופט טלגם ז"ל. בערעור, טענה המדינה לראשונה, כי המגדלים ויתרו בהסכם הפרחים על דרישתם לתשלום הפרשי הצמדה וריבית. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור מהנימוק כי פסק דין שתיל אינו מחייב את הצדדים, שכן בענין שתיל לא הוצג בפני בית המשפט הסכם הפרחים, לפיו ויתרו המגדלים על הפרשי הצמדה וריבית. על פסק דינו של השופט טלגם ז"ל, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בבית המשפט העליון, הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו הערעור יתקבל, והדיון יוחזר לועדת הערר על מנת שתשמע ראיות וטענות לגבי השאלה אם הסיכום שנערך בהסכם הפרחים הנוגע לויתור על הפרשי הצמדה וריבית, מחייב את המערערים, בין משום שהמועצה פעלה כשלוחתם של המבקשים, ובין על יסוד נסיבות הענין שנתקיימו מלכתחילה או בדיעבד, כשכל טענותיהם האחרות של בעלי הדין שמורות להם. טיעוני הצדדים בועדת הערר טענות המערערים 17. המערערים טענו, כי לא ידעו על קיומו של הסכם הפרחים, וכי תביעתם מתבססת על לשון החוק הנוקט בלשון של פיצוי ריאלי, כמו גם על האמור בפסק הדין שתיל. המערערים טענו, כי הסכם הפרחים אינו מחייב את מגדלי הפרחים באשר המועצה לא היתה מוסמכת להתקשר ולחתום בשמם של המגדלים על ההסכם, וכי מעולם לא הסכימו לוותר על הפרשי הצמדה וריבית, על אחת כמה וכמה לתקופה משמעותית. באשר לאיחור בהגשת הערר, טענו המערערים, כי לא התגבש כלל מועד להגשת העררים, הואיל ולא נמסרה להם החלטה של ועדת הזכאות, לא הודע להם בכתב על זכותם להגיש ערר ולא נמסרו להם נימוקי ההחלטה. על גובה הסכום למדו מהזיכוי בחשבונם במועצה, דבר שבא לידי ביטוי גם בפסק הדין של כב' השופט טלגם ז"ל. המערערים טענו עוד, כי המדינה הצהירה בהזדמנויות שונות, כי דין אחד יחול על כל המגדלים שניזוקו באסון הטבע, בין אם הוגש ערר במועד ובין אם לאו, ועל כן לא הוגש ערר בשם כל המגדלים אלא רק בשמם של המערערים, ולא בשמם של המערערים הנוספים, וזאת על מנת שלא להקשות על עבודת הועדה העמוסה. לענין זה הסתמכו המערערים על מכתבו של יו"ר ועדת הזכאות, מר יאיר יבנאי, מיום 1.8.95 (להלן: "מכרז יבנאי"). טענות המדינה 18. המדינה טענה, כי חלק ניכר מציבור המערערים מיצה זכותו להגשת ערעור בכל הנוגע לפיצויים כתוצאה מאסון הטבע, ויש לדחות את הערר הנוסף שלהם. הערר הוגש באיחור מופלג בעוד אשר המערערים לא הצביעו על טעם מיוחד ולא ביקשו מהועדה, או מבית המשפט, להאריך את המועד הקבוע בחיקוק. באשר לפסק הדין שתיל, טענה המדינה, כי הסכם הפרחים כלל לא נדון בו, ועל כן אינו מקים זכות להגשת ערר לתשלום הפרשי הצמדה וריבית למערערים שקיבלו פיצויים נומינליים. המדינה טענה, כי המערערים הסמיכו את המועצה לייצגם וחתמו על יפוי כח; כי בהסכם הפרחים ויתרו המערערים על הפרשי הצמדה וריבית, וכי התשלום הנומינלי התקבל ללא עוררין. טענות המועצה 19. המועצה טענה, כי פעלה בתחום הרשאה מפורשת בכתב, שקיבלה יפויי כח בחתימת יחידי המערערים, כך גם ממגדלים אחרים, וכי היא מייצגת את המערערים מכח הנוהג. למועצה הוענקה סמכות לותר בשם המערערים על הפרשי הצמדה וריבית והמערערים מושתקים מהעלאת טענות הנוגעות לגדר סמכותה. המערערים פעלו על פי ההסדר שנחתם על ידי המועצה וקיבלו את הכספים שהזרימה המדינה באמצעות המועצה לחשבונותיהם. לגוף הערר, תמכה המועצה בדרישת המערערים לתשלום הפרשי הצמדה לכל המגדלים, בין אם הוגש ערר על ידם ובין אם לאו. לטענתה, לא צפו המערערים את האיחור הניכר בתשלום הכספים על ידי מי מהצדדים. הויתור על הפרשי הצמדה וריבית היה מבוסס על הנחת יסוד משותפת, כי הסכם הפרחים יאפשר תשלום מהיר של הפיצויים בטווח של ימים או שבועות מעטים. אולם בתנאים שנוצרו אין לויתור תוקף. עוד טענו הם, לחלופין, כי הויתור מקורו בטעות הדדית ועל כן הוא בטל וכי ראוי להכילו על כל המגדלים ולא לפקוד עליהם טענת איחור, שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק והשוויון. הכרעת הועדה הצדדים לערר 20. ועדת הערר דנה תחילה בשאלה מי הם הצדדים הנכונים לערר. להודעת הערר שהוגשה ב-20.7.94, צורף מכתב בו נאמר, כי העורר הוא אסירף משה ואחרים המפורטים ברשימה, הם המערערים. ב-23.8.94, נשלחה לועדת הערר רשימה נוספת של מגדלים נוספים, הם המערערים הנוספים, אשר יפו את כח ב"כ העוררים לצרפם להודעת הערעור, בלא שהוגשה בקשה לצירוף עוררים חדשים, או בקשה להארכת מועד להגשת הערר. ועדת הערר הורתה למערערים, ששמותיהם מופיעים בהודעת הערר 911 להמציא פרטים נוספים לגביהם. בתגובה, הגישו המערערים רשימות חדשות הכוללות כ-1,400 שמות. טענתם היתה, כי לא הקפידו לצרף עוררים נוספים קודם לכן, בהסתמכם על דבריו של יו"ר ועדת הזכאות, מר יאיר יבנאי, במכתבו מיום 1.8.95 (להלן: "מכתב יבנאי"), בו נאמר כי המדינה תנהג בשוויון כלפי כל המגדלים שניזוקו באסון הטבע, בין אם הוגש ערר מטעמם ובין אם לאו. ועדת הערר דחתה טענה זו, משום שבמכתבו התייחס מר יבנאי לכל ענפי החקלאות ככלל. כמו כן, כך ועדת הערר, לא עולה ממכתב יבנאי שנכתב ב-1.8.95, כי די בערר שהוגש ב-20.7.94 בשם 760 מגדלים כדי לחייב את המדינה בתשלום לציבור נוסף של מגדלים. עוד קבעה ועדת הערר, כי אילו סברו המערערים בשלב הגשת הערר, כי די בנציגות של מגדלים כדי לחייב את המדינה לגבי כל ציבור המגדלים, די היה בהגשת הערר בשם משה אסירף בלבד ולא בשם 760 עוררים נוספים. מה גם, שבגוף הערר, אין זכר לטענה כי מדובר בעוררים המייצגים ציבור נוסף, ששמם אינו מופיע ברשימת העוררים. עוד קבעה ועדת הערר, כי הטענה שמדובר ב-1,400 עוררים ולא ב-760 פוגעת בזכות דיונית בסיסית לציון שמות הצדדים ובזכות מהותית של המדינה להעריך את המשמעות הכלכלית של הערר ולהתמודד עם מסגרות התקציב. לאור כל אלה, קבעה ועדת הערר, כי העוררים הינם 760 מגדלים ששמותיהם פורטו ברשימה שצורפה לערר 911. זכות הערר 21. ועדת הערר קבעה, כי יש להבחין בשלוש קבוצות של עוררים: עוררים שלא הגישו ערר עד להגשת הערר בפני ועדת הערר; עוררים שמיצו את זכות הערר על ההחלטה המזכה בפיצויים, ועניינם נדון בועדת הערר, אך הם ביקשו לשמור זכותם לתבוע הפרשי הצמדה וריבית; עוררים שמיצו את זכות הערר ולא העלו כל דרישה באשר לתשלום הפרשי הצמדה ורבית וקיבלו את הפיצויים בפועל. ועדת הערר קבעה, כי העוררים הנמנים על הקבוצה השלישית, מיצו את זכות הערר שלהם והם מנועים מהגשת ערר נוסף. עיקרון סופיות ההתדיינות, המגלם את הציפיה הלגיטימית של צד לכלכל צעדיו על פי החלטה חלוטה, עומד להם לרועץ. אלה שמיצו את זכותם ולא העלו בהזדמנות שניתנה להם, תביעה לתשלום הפרשי הצמדה וריבית, לא ישמעו עוד. ועדת הערר היתה ערה לכלל היסוד, בדבר הגינות מינהלית וחובת הרשות השלטונית לנהוג במידת השוויון כלפי כל אזרחיה, אולם מצאה לנכון לאזן בין העקרונות הללו לבין האינטרס הציבורי שבתכנון תקציב המדינה, הכולל ציפיה של סעיף הוצאות בוודאות יחסית, זאת בהסתמכה על בג"צ 3627/92 ארגון מגדלי הפירות בישראל בע"מ נ. ממשלת ישראל פד"י מ"ז(3) 387, 391 ואח'. באשר לרשימת העוררים בערר, קבעה ועדת הערר, את ההנחיות הבאות: המדינה תרכיב רשימה לגבי 765 העוררים שבערר, ובה יובחן בין העוררים שלא הגישו ערר קודם, ועוררים ששמרו על זכותם לדרוש הפרשי הצמדה וריבית במהלך הדיון שיתקיים בעניינם. אם תתעורר מחלוקת לגבי השמות המופיעים ברשימה, תובא המחלוקת להכרעת ועדת הערר, תוך 21 יום מתום מועד הבדיקה. החלטות ועדת הערר תתקבלנה על פי טענות הצדדים בכתב, ובמידת הצורך תזמן הועדה את הצדדים לפי שיקול דעתה להשלמת טיעוניהם. (ייאמר כבר כאן, במאמר מוסגר, כי נשוא הערעור בעש"א 1069/08 מתייחס להחלטת הועדה בענין המחלוקת שנבעה בין הצדדים בענין זה). איחור בהגשת הערר 22. ועדת הערר התייחסה לשאלה, אם קבוע מועד בתקנות להגשת ערר לגבי עוררים אשר פעלו במשטר זמנים שהוכתב על ידי ההסדר המיוחד שהושג בהסכם הפרחים, והאם ראוי להחמיר עמם בענין שבסדרי דין. ועדת ערר קבעה, כי הכללים הדיוניים המנחים ועדות ערר, שונים מאלה המחייבים את בית המשפט; בהתאם לאמור בבר"מ 2340/02 הועדה המקומית לתכנון ובניה - רמת השרון נ. אגא וכט ואח' פד"י נ"ז(3) 385, 395, לועדה סמכות להאריך מועדים הקבועים בחיקוק, ובפסיקה ניכרת מגמה של הגמשת שיקול הדעת של ועדות ערר בעניינים שבסדרי דין, על מנת שלא לפגוע בזכויות מהותיות. ועדת הערר הדריכה עצמה בהוראת סעיף 20 לחוק בתי דין מינהליים התשנ"ב-1992 לפיו בכל ענין של סדרי דין, שאין לגביו הוראות בחיקוק, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק. הועדה קבעה, כי עם קבלת ההסדר שביסוד הסכם הפרחים, ויתרו הצדדים על לוח הזמנים הקבוע בדין להגשת ערר. ההסדר עקף במודע את שלב הדיונים בכל דרישה ודרישה של יחידי המגדלים בועדת הזכאות. המגדלים לא הופיעו בפני ועדת הזכאות, לא נשלחו אליהם החלטות בדבר אופן חישוב הפיצויים ובדבר זכותם להגשת ערר תוך 30 יום מיום קבלת הפיצויים. ועדת הערר קבעה, כי לאור ההסדר הדיוני שנרקם בין הצדדים ליישום הסכם הפרחים, המדינה מנועה לטעון כי הערר הוגש באיחור, שכן המדינה, בהסכמתה להסדר ובביצועו, ויתרה על לוח הזמנים הקבוע בתקנות. לחילופין, קבעה ועדת הערר, כי אף אם חל איחור בהגשת הערר, הרי יש מקום בנסיבותיו המיוחדות של המקרה להאריך את המועד להגשתו, לגבי העוררים המופיעים ברשימה שתורכב לפי הנחיות ועדת הערר. מעמד המועצה 23. ועדת הערר קבעה, כי לא עלה בידי המערערים להוכיח כי המועצה לא היתה רשאית ליצגם בהסדר הפיצויים, כי לא הוכח כי לא ניתנה לה הרשאה לוותר על הפרשי הצמדה וריבית וכי כפועל יוצא מכך אין לסעיף 10 להסכם הפרחים כל תוקף ויש להתעלם ממנו. ועדת הערר קבעה, על יסוד חומר הראיות שבא בפניה, כי הוסכם שהמועצה תפעל כנציגת המגדלים ותדאג לחלוקת כספי הפיצויים שיוזרמו אליה על ידי משרד האוצר (ישיבת ועד הפועל מ-20.9.92 נספח ח' לתצהיר מר ברקן). המגדלים חתמו אישית על יפויי כח המסמיכים את המועצה לפעול בשמם ולמענם, והאיגוד והמדינה ראו במועצה נציג המגדלים בכל הנוגע לתביעות הפיצויים. הועדה התבססה על המסמכים שצירפה על נספחים ט' יג' יד' ו-טו' לתצהירו של מר ברקן. הועדה התייחסה לעדותו של אילן אשל, לפיה, המועצה לא ייצגה את המגדלים, אך לא מצאה לקבל את עמדתו, באשר לדעה זו לא היה תימוכין בחומר הראיות, ועדותו סתרה את סיכומי הדיונים המשותפים בהם נכח ומנוגדת למסמכים שבכתב. כך למשל היא סותרת את מוצג ע/1 כתב קבלה והתחייבות שנוסח על ידי המועצה, במסגרת ההסדר ונחתם על ידי כל מגדל שקיבל פיצוי על אסון הטבע, והוא נוסף על יפוי כח בלתי חוזר שנתנו המגדלים למועצה לקבלת הכספים המגיעים להם ולניכוי חובם מכספים אלה. מסמכים אלה מדברים בעד עצמם, וההרשאה הגורפת העולה מהם, כך ועדת הערר, עומדת בסתירה לטענות העוררים. עוד קבעה ועדת הערר, כי המועצה מילאה תפקיד חשוב בייעול תהליכי הבדיקה והאישור של הפיצויים ברמה הפרטנית וזרזה את העברת הכספים לחשבונות המגדלים. לאור האמור קבעה ועדת הערר, כי המועצה הוסמכה לייצג את המגדלים במשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם הפרחים, להתקשר ולפעול בשמם של יחידי המגדלים ולא חרגה מגדר סמכותה. טענת המערערים בדבר העדר סמכות המועצה - נדחתה. הפרשי הצמדה וריבית 24. ועדת הערר קבעה בהסתמכה על ע.א. 438/90 פקיד השומה חיפה נ. הד הקריות בע"מ (פד"י נ"א(5) 668, 671), כי התכלית הניצבת בבסיס פסיקת הפרשי הצמדה וריבית בנוסף לחוב המקורי, מטרתה שמירת ערכו הריאלי של החוב המקורי. הריבית מהווה תמורה נוספת בשל דחיית התשלום. שערוך חיובי שמקורו בחוזה, אשר הופר אינו בתנאי החוזה, כי אם בדין. באותם מקרים שהחוזה שותק בכל הנוגע לשערוך החיובים הכספיים, ראוי להשלים את החיובים הנומינליים בדרך של פרשנות לפי אומד דעת הצדדים, או על פי הנורמה הכללית, ולחייב בתשלום הפרשי הצמדה וריבית. במקרים אלה, ניתן לעשות שימוש בעקרון תום הלב, ככלי פרשני המעגן את הדרישה הצודקת לשערוך (ע.א. 479/89 המיטראן הקופטי נ. חלמיש חברה ממשלית עירונית לשיקום הדיור בת"א יפו בע"מ פד"י מ"ו(3) 837, 845). 25. ועדת הערר קבעה, כי אחד הנושאים המרכזיים שעמד במשא ומתן, אשר נמשך כשנה, היה הזמן שנדרש לתשלום הפיצויים בפועל. במהלך שנה זו, גובש הסכם לחישוב הפיצויים בשורה של מסמכים שחלקם אמנם לא נחתמו, אך דינם של מסמכים אלה במקובץ כדין חוזה כתוב, המחייב הן את המדינה והן את המגדלים (ע.א. 2553/01 ארגון מגדלי ירקות ו-2 אח' נ. מדינת ישראל (לא פורסם) וכן דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות, אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ. מדינת ישראל (תק-על 2006(2) 1681. כלומר, מדובר בחוזה מדורג שהתפתח עם סיומם של שלבי המשא ומתן (ע.א. 479/89 ד"ר אבא בזילאום נ. חלמיש פד"י מ"ו(3) 837, 851. 26. ועדת הערר מצאה, כי דרישת המגדלים לקבל הפרשי הצמדה וריבית הינה תולדה ישירה של משך הזמן המשמעותי שחלף ממועד ארוע הנזק ועד הפיצוי בפועל. המדינה דחתה את הדרישה, אולם רק לאחר שניתן פסק דין שתיל, בו נקבעה זכותו לקבל הפרשי הצמדה וריבית, טענה המדינה לראשונה כי המערערים ויתרו על דרישה זו, בסעיף 10 להסכם הפרחים. 27. ועדת הערר נדרשה להידרש לפרשנותו של סעיף 10 להסכם הפרחים. היא הסתמכה על האמור בדנ"א 2045/05, כי לשונו של החוזה אינה חזות הכל אלא אם היא מבטאת נאמנה את כוונת הצדדים לאשורה. היא הפנתה לסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") (כנוסחו דאז - ש.ב.) לפיו חוזה יפורש לפי אומד דעתו של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות, וכי פרשנותו של מסמך היא פעולה משולבת של סגנון ותכלית. 28. לאור כך, קבעה ועדת הערר, יש לאתר את התכלית הסובייקטיבית של החוזה, ולשם כך נדרשה למהלכים המשמעותיים במו"מ שהתנהל בין המועצה למדינה, על מנת לדלות מתוכנה את הכוונה הסובייקטיבית המשתמעת מן המסמכים שהוחלפו בין הצדדים. להלן, פירטה הועדה באריכות רבה את השתלשלות הדברים, המו"מ והמסמכים שהוחלפו בין הצדדים, שאין מקום לשוב ולפרטם דכאן. בסופו של יום, לאחר סקירת העדויות והמסמכים שבאו בפני ועדת הערר, תוך קביעת ממצאי מהימנות קבעה ועדת הערר, כי ביסוד הסכם הפרחים, עמדה ההנחה שהוסרו הקשיים לחישוב מזורז של הפיצויים; נבנה בהסכמה מנגנון המייתר דיון מייגע ומאות דרישות פרטניות, הושג חיסכון בזמן ובתקציב, הובטחה דרך יעילה להזרמת כספים אל המועצה, אשר שימשה צינור להעברתם ליחידי המגדלים. במצב דברים זה, ניתן היה, לכאורה, להסכים לדרישה לוותר על הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל שנראה קרוב. הצדדים נקטו בפרקי זמן של שבועיים, ששה שבועות, אך לא למעלה מזה. בפועל, בוששו הסכומים להשתלם לעיתים במשך שנים מחתימת ההסכם. כוונת הצדדים בסעיף 10 להסכם הפרחים היא נגזרת של נסיבות אלה. באשר לתכלית הסובייקטיבית הגלומה בטקסט של סעיף 10 להסכם הפרחים, לפיו ויתרו המגדלים על תשלומי ריבית והפרשי הצמדה, קבעה ועדת הערר, כי הגם שכל צד יצג אינטרס שונה, הרי ששני הצדדים הגשימו תכלית משותפת שהינו פיצוי החקלאים על נזקי טבע. הפרשנות הנוגעת לתניות בחוזה שעניינן הפרשי ריבית והצמדה בימים של אינפלציה, חייבות לעמוד במבחן של הגינות כלכלית, עלויות הגידול הצמודות. מחיר הכסף והזמן שחקו את השווי הריאלי של הפיצויים ובמועד החתימה על הסכם הפרחים, כבר חלפה שנה מאז קרות הנזק וכי פרקי הזמן לתשלום שצויינו במסמכים השונים, לא עלו על מספר שבועות מיום חתימת הסכם הפרחים. לא נוצר, איפוא, לדעת ועדת הערר, כל מפגש רצונות לגבי ויתור גורף על הפרשי הצמדה וריבית, אף לא לתקופה של שנה וחצי מיום חתימת החוזה. ברור, כי הצדדים התכוונו לויתור שכוחו יפה לתקופה של מספר שבועות, ולכל היותר חודשים ספורים אך לא מעבר לכך. 29. באשר לתכלית האובייקטיבית של הויתור קבעה ועדת הערר, כי תכלית זו עניינה תכלית הטיפוסית המתחשבת באינטרסים המקובלים של צדדים הוגנים ביחס החוזי. היא נלמדת מסוג ההסכם, מהטיפוס אליו הוא שייך, היא נגזרת מהגיונו ומוסקת מלשונו, היא מושפעת מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא. בגיבוש התכלית האובייקטיבית, יש להתחשב ביעילות עסקית וכיו"ב שיקולים, כפי שצדדים הוגנים המגינים על האינטרסים הטיפוסיים מעצבים אותם. מטרתו של הפיצוי, היא בראש ובראשונה, השבת המצב לקדמותו, אך החיוב בפיצויים נושא גם מסר הרתעתי חשוב. 30. לאור כך, קבעה ועדת הערר, כי כוונת הצדדים היתה להכיל את הויתור על הפרשי ההצמדה וריבית לכל היותר על תקופה של 6 חודשים ממועד חתימתו. תוצאה זו עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה המיטיבה עם המגזר החקלאי ועם ערכי היסוד של השיטה הכוללים שאיפה לעשיית צדק והיא עדיפה על שלילה מוחלטת של הפרשי הצמדה וריבית הפוגעת בפיצוי הריאלי על נזקי טבע. שיעור הריבית וההצמדה 31. הצדדים לא טענו בסוגיית שיעור הריבית, לפיכך קבעה ועדת הערר בהסתמכה על שיקול דעתה המסור לה, מכח הוראת סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית"), כי בהתחשב בתנודות שיעורי הריבית, שהיו נהוגים לאורך התקופה הממושכת נשוא הערר, שראשיתו בנזק שנגרם בשנות ה-90 המוקדמות ולאור השינויים שחלו בענף יש להעמידה על 3.2% לשנה. באשר להפרשי הצמדה קבעה ועדת הערר, כי אלה נועדו לשמירה על הערך הריאלי של הכספים (ע"א 419/80 הולנדר ושות' בע"מ נ. הוד אווז בע"מ פד"י ל"ו(4) 434, 433 וקבעה כי הפרשי ההצמדה ישולמו במלואם. 32. באשר לבקשת העוררים להגיש טיעון בסוגיית מספר העוררים, קבעה הועדה, כי אין היא מוצאת לשנות מהחלטה שניתנה בגוף החלטתה דלעיל. ע"ש 1069/08 33. בתיק זה הגישה המדינה ערעור על החלטת ועדת הערר מיום 2.3.08 (להלן: "ההחלטה מיום 2.3.08"), המתייחסת לרשימת המערערים הזכאים לקבל פיצוי בגין הפרשי הצמדה וריבית, כאמור בהחלטת הועדה. לטענת ב"כ המדינה, ניתנה ההחלטה בלא שמיעת עמדת המדינה, על כן יש לבטלה. ההחלטה מיום 2.3.08 34. בהחלטתה מיום 2.3.08 התייחסה הועדה להחלטתה בערר 911, בה נקבע מתווה לקביעת מיהות העוררים הזכאים להפרשי הצמדה וריבית, כולל מועדים להגשת רשימת הזכאים. יחד עם זאת, נקבעה מסגרת לבירור מחלוקות בנושאי רשימת המערערים הזכאים לתשלום, הכוללת החלטת הועדה במקרים השנויים במחלוקת. ביום 10.9.07 קיימה ועדת הערר ישיבה לבירור הטענות ההדדיות בנושא רשימות הזכאים. לאחר שנשמעו טענות הצדדים, ניתנו הנחיות למדינה להגיש רשימה כוללת של עוררים ששמרו על זכותם לדרוש הפרשי הצמדה וריבית במהלך הדיון. 35. המדינה לא הגישה רשימת עוררים, כפי שהוחלט, אך המציאה לב"כ המערערים רשימה הכוללת 365 זכאים ו-42 בלתי זכאים. ב"כ המערערים הגיש לועדה טיעונים בכתב לגבי מערערים, אשר לטענת המדינה לא היו זכאים להתערב ברשימת הזכאים. המדובר ב-28 זכאים. ב"כ המדינה לא הגיב לטענות ב"כ המערערים ועל כן לא עלה בידי הועדה לדעת מה היתה עמדתו לגביהם. 36. בנסיבות אלה, ולאור חלוף הזמן, קיבלה הועדה את טענות המערערים לגבי זכאותם של 28 עוררים, והורתה לצרפם אל העוררים הזכאים לתשלום בגין הפרשי הצמדה וריבית בתנאים המפורטים בהחלטת הועדה. הועדה דחתה את יתר טיעוני ב"כ המערערים והפנתה להחלטת הועדה בערר 911, עליה ערערו הצדדים, כאמור לעיל (ע"ש 1032/07 ו-ע"ש 1035/07). הועדה קבעה, כי אין מקום לפתוח את היריעה מחדש בגין אסון טבע שחלף לפני זמן רב ולגביו הסתיים הדיון בערר ביום 21.1.07. ע"ש 1081/07 37. ערעור של המערערים הנוספים על החלטת הועדה מיום 18.3.07 (להלן: "ההחלטה מיום 18.3.07"), בה נדחתה בקשת המערערים הנוספים להאריך את המועד להגשת ערר לתשלומי הפרשי הצמדה וריבית. הבקשה הוגשה על ידי מגדלי פרחים שחתמו על יפוי כח להגשת הערר לב"כ המערערים הנוספים, אך שמותיהם לא צורפו לכתב הערר נשוא החלטת ועדת הערר 911. לטענת בא כח המערערים הנוספים, היה מקום להאריך את המועד להגשת הערר, וזאת נוכח הנחיות שנתן, לטענתם, מר יבנאי שלא להגיש עררים נוספים, הואיל והחלטת ועדת הערר בערר 911, תתייחס גם לגבי המערערים הנוספים, דבר שבא לידי ביטוי גם במכתב יבנאי. ההחלטה מיום 18.3.07 38. ועדת הערר, בהחלטתה מיום 18.3.07, קבעה, כי מיהות העוררים בפרשת ערר 911 עמדה במרכז הדיונים בערר 911. למערערים הנוספים ניתנו הזדמנויות רבות להשמיע את טיעוניהם בסוגיית "מספר העוררים", ובקשותיהם להשמיע טענותיהם נענו, אף לאחר תום שמיעת הסיכומים בדיון בערר 911. הועדה נאותה לדחות את מועד מתן ההחלטה עד לאחר שמיעת טענותיהם, אך אלה נדחו בהחלטה נשוא הערר 911. 39. הטענה כי המערערים הנוספים פעלו על פי הנחיותיו של מר יבנאי לא התקבלה. הועדה ציינה, כי המערערים הנוספים מייחסים למר יבנאי התחייבות שלטונית כבדת משקל, החורגת ממסגרת סמכויותיו כיושב ראש ועדת הזכאות. 40. הועדה שבה והפנתה לאמור בהחלטה בערר 911, הנוגע למכתבו של מר יבנאי מיום 1.8.95. הועדה הדגישה, כי הרשימה בה הופיעו שמות המערערים הנוספים הוגשה לועדת הערר כ-6 חודשים לפני כתיבת מכתב יבנאי, וללא קשר לאמור בו. טענתם, כי פעלו כביכול על סמך דבריו של מר יבנאי, שנאמרו בשיחה עם מר אברהם דניאל, אינה מבוססת והיא סותרת מסמכים בכתב, כפי שהוזכר בהחלטה. 41. הועדה הפנתה להחלטתה מיום 21.8.95, שניתנה כשלושה שבועות לאחר משלוח מכתבו של מר יבנאי, אז הוצגה בפניה על ידי ב"כ המערערים הנוספים, רשימה של מאות מגדלים נוספים, ממנה עלה בעליל, כי היה מקום להגיש כל ערר וערר בנפרד ולקיים דיון מפורט בכל ערר וערר ולא להסתפק בדרך בה בחר בא כח המערערים הנוספים, קרי על ידי צירוף רשימה נוספת של מערערים. לסיכום קבעה הועדה, כי עניינם של המבקשים בא בפני ועדת הערר והסתיים בהחלטה נשוא ערר 911 ועקרון סופיות הדיון אינו מאפשר פתיחת היריעה מחדש. על כן, נדחתה הבקשה להארכת המועד. טענות הצדדים בערעורים דנן 42. בכתבי הערעור ובעיקרי הטיעון העלו ב"כ הצדדים בהרחבה רבה, שאין לה כל יחס לנושאי ההתדיינות, טענות מטענות שונות, מרביתן הועלו, נדונו והוכרעו ע"י ועדת הערר, ואותן הבאתי כבר לעיל במהלך סקירת ההחלטות נשוא הערעורים השונים. לפיכך, לא אשוב ואפרטן, אלא לצורך ההכרעה בערעורים השונים, במידת הצורך. דיון והכרעה 43. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה, כי דין כל הערעורים להידחות. לא בכדי פירטתי בהרחבה רבה את האמור בהחלטות הועדה השונות, נשוא הערעורים דנן. כפי שניתן לראות מהאמור בהחלטות השונות של הועדה, שקלה הועדה את כל הטיעונים שהעלו בפניה בפירוט רב, בחנה אותן לאור חומר הראיות והטענות שהושמעו לפניה, קבעה ממצאים עפ"י שיקולי מהימנות, והכריעה בהן בפירוט רב תוך הסתמכות על הוראות החוק והפסיקה, הכל כמפורט בהחלטותיה. בפני הועדה נשמעו עדים רבים והוצגו מסמכים רבים ושונים. בקביעותיה העובדתיות התבססה הועדה על חומר הראיות שהיה בפניה ועל משקל הראיות ושיקולי מהימנות, וביססה עליהם את ממצאיה. אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים כגון אלה. כל טענה שהעלה בעל דין כנגד ממצא עובדתי, שנקבע כאמור כדבעי, דינה להידחות. אין, איפוא, מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בהחלטת הועדה. הועדה ביססה את מסקנותיה המשפטיות על הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידה ואין, איפוא, לגלות בה טעות שבחוק. אשר על כן ועל יסוד הוראת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני עושה את נימוקי הועדה בכל אחת מההחלטות נשוא הדיון, כנימוקי בפסק דיני זה. יחד עם זאת, נראה לי כי מן הראוי להתייחס לחלק מהטענות שהעלו בעלי הדין בטיעוניהם כפי שיפורט לעיל. תוקפו של הסכם הפרחים 44. טענתו העיקרית של בא כח המערערים היא, כי הסכם הפרחים אינו מחייב את המערערים, שכן המערערים לא היו צד למסמך זה באשר מועצת הפרחים לא היתה רשאית לייצגם. ב"כ המערערים מוסיף וטוען, כי הסכם הפרחים חורג מגדר הסמכויות של מועצת הפרחים, ולחילופין, סיכום הדיון אינו מחייב את המערערים הואיל והם לא נתנו הרשאה למועצה לחתום בשמם או לוותר בשמם על הפרשי הצמדה וריבית. דין הטענה להידחות. 45. בעת הרלבנטית לענייננו, חל חוק מועצת הפירות (ייצור ושיווק) התשל"ג-1973 (להלן: "חוק מועצת הפירות"), אשר הוחל על המועצה מכח תקנות המועצה לייצור ושיווק צמחי נוי (התאמת הוראות חוק מועצת הפירות ודרכי מינוי חברי המועצה) תשל"ז-1977 (להלן: "תקנות מועצת הפירות"). בחוק מועצת הפירות, הוענקו למועצת הפרחים סמכויות שלטוניות והוענקה לה כשרות משפטית במשפט הפרטי. בהיבט השלטוני, המועצה היא נציג הענף כלפי הממשלה ובין תפקידיה קידום ענף הפרחים בהיבטים שונים. 46. בין שאר תפקידיה של מועצת הפירות, נמנית הדאגה לרווחת הענף וקיומו (סעיף 11 לחוק מועצת הפירות). אין ספק, כי הבטחת פיצוי הולם מנוי על תפקידיה. סמכויותיה לענין זה הוענקו לה בסעיפים 3(ב) ו-12(ב) לחוק מועצת הפירות. סעיף 12(א) לחוק מועצת הפירות קובע, כי מועצת הפירות הינה נציגת הענף כלפי המדינה. 47. מחומר הראיות שבא בפני הועדה, עולה בעליל, כי מועצת הפרחים ייצגה את המערערים כלפי המדינה בכל הקשור לאסון הטבע. המועצה קיבלה יפויי כח מפורשים ובלתי חוזרים מאת יחידי המערערים לעסוק בפיצויים הנובעים מאסון הטבע. אין מאומה בטענתו של בא כח המערערים, לפיה אין לייחס כל נפקות ליפויי הכח, באשר לא הוצגו לועדה כל הטפסים החתומים על ידי יחידי המערערים. בדיון בפני הועדה, העיד מנכ"ל המועצה מר שלמה תירוש, כי כל מגדל הוחתם על יפוי כח כתנאי מוקדם לטיפולה של המועצה בתביעה שהוגשה על ידו ואילמלי חתם על יפויי הכח, עניינו לא היה מטופל כלל על ידי המועצה. מר שלמה תירוש, לא נחקר כלל על ידי ב"כ המערערים בעניין יפוי הכח. לאור כך, אין כל פגם בממצאה של ועדת הערר, שקבעה כי כל המערערים נתנו יפוי כח למועצת הפירות לייצגם כלפי המדינה, ואין להתערב בממצא זה. ב"כ המערערים טוען, כי על פי עדותם של רון איילון ממשרד האוצר ואילן אשל ממשרד החקלאות, הם לא ראו במועצת הפירות את נציגי המגדלים, אלא היו מודעים לכך שהארגון היציג של המגדלים הוא "איגוד ארצי של מגדלי הפרחים, אגודה שיתופית בע"מ" והוא המייצגם כלפי המדינה. ועדת הערר לא קיבלה עדות זו של איילון ואשל, העדיפה על פני עדות זו וקיבלה את עדותו של מר שלמה תירוש וקבעה, כפי שרשאית היתה לקבוע, כי ניתנו למועצת הפירות יפויי כח על ידי המערערים. אין, איפוא, להתערב בקביעה עובדתית זו, המעוגנת בחומר הראיות ועל ממצאי מהימנות שקבעה הועדה, שהיא הערכאה הדיונית אשר ראתה ושמעה את העדים. 48. המדינה ומועצת הפרחים הסתמכו על חתימתם של המערערים על יפוי הכח, שילמו למערערים את הפיצויים על פי ההסכם, ובכך שינו מצבם לרעה; המערערים קיבלו ללא מחאה את הפיצויים שחושבו לפי ההסכם שבין המדינה לבין מועצת הפרחים, ועל כן מנועים הם עתה מלהעלות כל טענה כנגד ייצוגם על ידי מועצת הפרחים. 49. זאת וגם זאת. ע"א 4356/09 דוד ברטל ואח' נ. פז חברת נפט בע"מ ואח' (מיום 13.4.11 ) (להלן: "פד"י ברטל"), התייחס כב' השופט ע. פוגלמן, למהותם של יפויי כח ולהיקף ההרשאה, על פיו, בהתאם חוק השליחות התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק השליחות") באומרו: "9. ייפוי כוח מבטא, ברגיל, את קיומם של יחסי שליחות, בין הממנה (השולח) לבין הממונה (השלוח). בהתאם להוראת סעיף 1 לחוק השליחות, יחסים אלה מעניקים לשלוח-הממונה יכולת וסמכות לעשות פעולות משפטיות מסוימות, בשם השולח, כלפי צד שלישי. סמכות זו, המאפשרת לשולח לפעול, תלויה בהרשאה שניתנה מאת השולח ונגזרת ממנה. משכך, תוקפה של פעולה שנעשית לפי ייפוי הכוח - בין אם העברת זכויות בין אם פעולה אחרת - מותנה בקיומה של הרשאה לביצועה (להרחבה ראו: אהרון ברק חוק השליחות כרך א 371-367 (1996) (להלן - ברק); ע"א 569/80 אלסינט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 80, 82 (1981) (להלן - פרשת אלסינט)). במקרה שלפנינו, לצורך הכרעה האם העברת הזכויות לחברת פז תקפה, יש לבחון אפוא, אם הפעולה נכללת בגדר ההרשאה שניתנה בייפוי הכוח. 10. נקודת המוצא היא, כי ההרשאה משתרעת על אותן פעולות הנזכרות במפורש בייפוי הכוח, קרי - פעולות שלגביהן גילה השולח את דעתו באופן ברור כי חלה עליהן השליחות (ברק, בעמ' 678, וראו גם בעמ' 533-532)... "יתר על כן, נוסף על הביטוי המפורש הנמצא בייפוי הכוח, ניתן ללמוד על קיומה של הרשאה גם "על-פי התנהגותו של השולח כלפי השלוח או כלפי הצד השלישי" (פרשת אלסינט, בעמ' 82), והיא עשויה להיות מפורשת, או "משתמעת מנושא השליחות, ממעמדו של השלוח ומהנהוג והמקובל לעניין נושא השליחות" (שם). 50. יפוי הכח שניתן למועצת הפרחים, נושא כותרת "כתב התחייבות, יפוי כח והוראות בלתי חוזרות". ביפוי הכח, ייפה כל מערער את מועצת הפרחים לטפל בעניינו בכל הנוגע לנזקי הטבע ולמימוש זכויותיו, ולשם כך הורה, בין היתר, בסעיף 6 ליפוי הכח, את ההוראה הבאה: "הנני מסמיך אתכם באופן בלתי חוזר להגיש בשמי כל תביעה שתדרש ולהכין כל מסמך וחוו"ד לשם כך, ובכלל זה גם להגיש ערר או ערעור, אם תמצאו לנכון, להתפשר או לוותר ולהסכים לסילוק תביעות, לפי שיקול דעתכם. הנני מייפה בזאת את כוחכם באופן בלתי חוזר לגבות ולקבל לידיכם בשמי ועבורי כל סכום כסף אם ובמידה שיגיע לי מכל גורם ממלכתי או אחר בגין הנזקים הנ"ל. הוראות אלה הן בלתי חוזרות הואיל ונועדו בין השאר להבטיח את זכויות המועצה. " טיפולה של מועצת הפרחים והחתימה על הסכם הפרחים נעשה, איפוא, במסגרת הסמכויות שהוענקו לה על פי יפוי הכח. המערערים אף קיבלו את הפיצויים שהושגו על ידי מועצת הפרחים בלא כל מחאה. התנהלותם עשויה אף היא להצטרף לטעמים המלמדים על קיומה של הרשאה למועצת הפרחים לטפל בעניינם. 51. אין כלום בכך, כדי לפגוע בהיקף ההרשאה שניתנה למועצת הפרחים, שמועצת הפרחים ויתרה על הפרשי ההצמדה והריבית במסגרת הסכם הפרחים. בסעיף 6 ליפוי הכח, ניתנה למועצת הפרחים סמכות מפורשת לוותר על סכומים המגיעים למגדל. כעולה מסעיף 5(א) לחוק השליחות, די בהוראה כזו כדי להקנות למועצת הפרחים סמכות כזו. ויתורה של מועצת הפרחים על תשלומי הצמדה וריבית, על פי יפוי הכח נעשתה, איפוא, בסמכות ובדין. 52. גם אם ניתן היה לקבל טענה כלשהי בדבר פגם שנפל ביפוי הכח מטעם כלשהו, ואין כן המצב שבפנינו, הרי שעומדת למדינה זכות ההסתמכות על קיומה של השליחות בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק השליחות, כאמור בפד"י ברטל הנ"ל: "סעיף זה מורה כי "כל עוד לא ידע השלוח על סיום השליחות, זכאי הוא כלפי השולח לראותה כנמשכת", וממשיך וקובע כי מקום בו "לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת". הוראת סעיף 15 לחוק השליחות נועדה לשמור על הציפיות הסבירות והאינטרסים הלגיטימיים של שלוח ושל צד שלישי. התפיסה היא, שיש צורך להגן על גורמים אלה, אשר לא ידעו כי השליחות הגיעה לסיומה, מפני הנזק שעשוי להיגרם להם כאשר הסתמכו על קיומה. אין זה מוצדק לשנות את מצבם לרעה, ללא ידיעתם, שכן מקור הציפייה הלגיטימית של השלוח ושל הצד האחר נעוצה בהתנהגותו של השולח, אשר מלכתחילה יצר את ההרשאה. בנסיבות אלה, קיימת הצדקה להטיל על השולח את הנטל להודיע לשלוח ולצד השלישי על השינוי שחל, ואם הוא אינו עושה את המוטל עליו - עליו לשאת בסיכון (ע"א 318/82 יעבץ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לח(4) 85, 89 (1984) (להלן - פרשת יעבץ); דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 50 (1993); להרחבה, ולסקירת המשפט המשווה בעניין זה, ראו דנ"א מיטלברג, בעמ' 328-327, וכן: ברק, בעמ' 1317-1316; אברהם בן-נפתלי "לענין סיום השליחות ללא ידיעת צד ג'" עיוני משפט ז(2) 503 (1980)). הוראה זו מהווה חריג לגישה העקרונית המאפיינת את חוק השליחות, אשר מעדיפה, ככלל, את השולח כשהשלוח חורג מהשליחות. הסדר זה, כך נקבע, "מגלם בתוכו את הרעיון שלפיו כאשר רצון סמוי של השולח עומד אל מול אינטרס הביטחון במעשי השלוח ובזכויות הצד השלישי, גובר אינטרס הביטחון על אותו רצון סמוי"  (דנ"א מיטלברג, 329). בכך ניתנת עדיפות לאינטרס ההסתמכות הלגיטימי של הצד האחר, על פני האינטרס החבוי של השולח (שם). ודוקו: במצב דברים זה, אין פירוש הדבר כי השליחות ממשיכה להיות תקפה. נהפוך הוא. סיום השליחות אינו מותנה בידיעת הצד השלישי, ואין מניעה שיחסי השליחות יסתיימו אף בלא ידיעתו (פרשת יעבץ, בעמ' 89). המשמעות היא, שעל אף שהשליחות בטלה, השלוח או הצד השלישי - אשר לא ידעו על ביטולה - זכאים להסתמך עליה, כאילו המשיכה להתקיים. קרי, זכאים הם לראות בפעולות שבוצעו טרם סיום השליחות כתקפות, ומחייבות את השולח. משבוחרים הם לעשות זאת, "פועלת ראייתם למפרע, והמעשים שנעשו, הנורמות שנקבעו, הזכויות שנרכשו, ייחשבו כאילו נעשו במהלכה של שליחות קיימת, והם תקפים לכל דבר ועניין" (דנ"א מיטלברג, 330). הדברים ברורים, מדברים בעד עצמם וכוחם יפה אף לענייננו, שהמערערים קיבלו את תשלומי הפיצויים על פי הסכם הפרחים, בלא מחאה. גובה ומועד תשלום הפרשי הצמדה וריבית 53. ב"כ המערערים מלין על כך, כי על אף שאסון הטבע התרחש בפברואר 1992, פסקה הועדה למערערים הפרשי הצמדה וריבית רק החל ביום 31.7.93, שעה שהיה עליה לקבוע שהמערערים זכאים לתשלום הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.92, ולחילופין, מיום 16.3.92 - הוא מועד חתימת הסכם הפרחים. אין לקבל טענה זו. הועדה ביססה את זכאותם של המערערים לקבלת הפרשי הצמדה וריבית על יסוד נסיבות הענין וכוונת הצדדים. ועדת הערר יצאה מתוך נקודת מוצא, כי הויתור על הריבית והפרשי ההצמדה נעשה מתוך הנחה כי הפיצויים ישולמו תוך מועד קצר מיום חתימת הסכם הפרחים. לאחר שבדקה את חומר הראיות שבא בפניה, הגיעה הועדה לכלל מסקנה, "כי כוונת הצדדים היתה להחיל את הויתור על הפרשי הצמדה וריבית לכל היותר, על תקופה של ששה חודשים מחתימתו (31.12.92)". קביעתה של הועדה מבוססת על חומר הראיות ועל המשקל והאמון שנתנה לראיות השונות, ואין בית המשפט של הערעור מתערב בכגון דא. 54. אין גם להתערב בקביעתה של ועדת הערר, באשר לשיעור גובה הריבית, שכן הצדדים לא טענו בפניה לענין זה. הועדה התחשבה בתנודת שיעורי הריבית שהיו נהוגים לאורך התקופה הממושכת וקבעה את הסכום לפי שיקול דעתה, כפי שרשאית היתה לעשות בהתאם לסעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961. המערערים הנוספים 55. הועדה דחתה את הבקשה לצירופם של המערערים הנוספים, הן במסגרת ההחלטה בערר 911 והן במסגרת ההחלטה מיום 18.3.07, כמו כן דחתה את הבקשה להארכת מועד להגשת ערר בהחלטה מיום 18.3.07 (נשוא ע"ש 1081/07). אין להתערב בהחלטת הועדה בערר 911 ובהחלטה מיום 18.3.07. 56. ב"כ המערערים והמערערים הנוספים, משליך את יהבו בעיקר על מכתב יבנאי מיום 1.8.95 וטוען, כי לא היה צורך לצרף את המערערים הנוספים לערר 911 הואיל והם התבססו על הבטחתו של מר יבנאי, כי כל אשר יוחלט לגבי המערערים יחול גם לגביהם. הועדה דחתה טענה זו, באשר לא הוכחו לה כדבעי הדברים המיוחסים למר יבנאי, אשר לא נקרא להעיד בפניה על נסיבות מתן המכתב ובאשר לשאלה למי הוא מתייחס, תוך הדגשה, כי מיוחסת למר יבנאי התחייבות שלטונית כבדת משקל החורגת בעליל ממסגרת סמכויותיו כיו"ר ועדת הזכאות. אין להתערב בקביעה עובדתית זו של הועדה המעוגנת בחומר הראיות שבא בפניה. 57. ועדת הערר, הן בהחלטה בערר 911 והן בהחלטה מיום 18.3.07, הבהירה הבהר היטב, כי הבקשה לצירוף המערערים הנוספים, הוגשה לועדת ערר כששה חודשים לפני כתיבת המכתב של מר יבנאי וללא קשר לאמור בו. טענותיהם של המערערים הנוספים, כי פעלו כביכול על סמך דבריו של יבנאי, שנאמרו בשיחה עם אברהם דניאל, אינה מבוססת כדבעי, שכן, כך לפי הועדה, סותרת מסמכים בכתב. אין להתערב בהחלטת הועדה המסתמכת על חומר הראיות שבא בפניה על מהימנות ומשקל הראיות ועולה גם בקנה אחד עם הגיונם של הדברים, שאין בית משפט שלערעור מתערב בקביעות עובדתיות כאלה, הנתונות לקביעת הערכאה הדיונית. 58. עוד הבהירה הועדה, כי ביום 21.8.95, הובהר לב"כ המערערים הנוספים, כי היה מקום להגיש ערר נפרד ע"י כל אחד מהמערערים הנוספים, והדבר לא נעשה. הלכה היא, ואין להרבות מילים בגינה, כי על המבקש להאריך מועד, לפעול במהירות סבירה מעת שנודע לו על הצורך בהארכת מועד. המתנה בהגשת הבקשה בהארכת המועד עד לאחר מתן החלטת הועדה בערר 911, לנוכח האמור בהחלטת הועדה מיום 21.8.95, הינה איחור בלתי סביר שיש בו כשלעצמו כדי להביא לדחיית הבקשה להארכת המועד. אין, איפוא, להתערב גם בנימוק זה של הועדה. מה גם שהארכת מועד נתונה לשיקול דעת הערכאה הדיונית, ואין בית משפט של ערעור מתערב בה, אלא אם נפלה בה טעות קיצונית, ואין זה המקרה דנן. אין גם כל פגם בקביעת הועדה כי יש לדחות את הבקשה על יסוד עקרון סופיות הדיון, שכן הענין נדון והוכרע במסגרת ההחלטה בערר 911. 59. התוצאה היא, שיש לדחות את טענת המערערים והמערערים הנוספים עד כמה שהן נוגעות לאי צירופם של המערערים הנוספים לדיון בפני הועדה נשוא ההחלטה 911, ולאי הארכת המועד לצירופם. תוקפו של הויתור בהסכם הפרחים 60. לטענת המדינה, לא היה כל מקום לפרש את הסכם הפרחים על פי נסיבות הענין, וליתן לויתור של המערערים בהסכם הפרחים פרשנות המוסיפה על האמור בהסכם הפרחים, קרי, כי ויתור הצדדים היה מותנה בתשלום שייעשה תוך מחצית השנה מאז נחתם הסכם הפרחים. לטענת המדינה, נוסח הויתור ברור ואין מקום לפרשו ולבדוק את הנסיבות שהביאו לכריתתו. 61. בספרה, דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, דין, הוצאה לאור, תשס"ה-2005 (להלן: "ספרה של פרופ' שלו") מתייחסת פרופ' גבריאלה שלו לכללי הפרשנות של חוזה במשפטנו באמרה (עמ' 414-418): "אומד הדעת כללי הפרשנות במשפטנו מעוגנים בסעיפים 25 ו-26 לחוק החוזים, הדנים בפירוש חוזה ובהשלמתו. בראש סעיפים אלה ניצבת קביעתו של סעיף 25(א) שלפיה יש לפרש חוזה "לפי אומד דעתם של הצדדים". אומד הדעת של הצדדים לחוזה, שפירושו השערת כוונתם המשותפת, הוא המפתח לפתרון כל בעיות הפירוש. סעיף 25 לחוק קובע את הכללים לפירוש חוזים במשפטנו. סעיף זה בנוי מעגלים מעגלים. במרכזו, במעגל הפנימי, כוונת הצדדים, שאותה הולכים \ומקיפים, במעגלים קונצנטריים המתרחקים מן המרכז, כללי פירוש: סעיף 25(א) דן באומד דעתם של הצדדים, ובכך הוא קרוב, ככל שניתן, להגשמת רצונם; סעיף 25(ב) קובע חזקה המושתתת על השערת רצונם של צדדים לחוזה, שלפיה התכוונו הצדדים לקיים את החוזה; גם סעיף 25(ג) קובע הנחה בדבר כוונתם של הצדדים, שלפיה התכוונו הצדדים למשמעות הנודעת לביטויים ולתניות בחוזה שביניהם, אולם הנחה זו כללית ורחבה מן ההנחה שבסעיף 25(ב); ולבסוף: סעיף 25(ד), המחיל כללי פירוש של חיקוק על פירושו של חוזה, הוא הרחוק ביותר מכוונתם של הצדדים לחוזה". ... 3. מקורות לאומד הדעת שניים הם המקורות מהם ניתן לאמוד את דעתם של הצדדים וללמוד את כוונתם המשותפת: החוזה והנסיבות. מקורות אלה קבועים בסעיף 25(א) לחוק החוזים הכללי, אשר זו לשונו: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". לכאורה קובע סעיף 25(א) לא רק את מקורות אומד הדעת אלא גם את ההיררכיה ביניהם. מלשון סעיף 25(א) עולה כי ניתן לפנות לנסיבות רק כאשר אומד דעתם של הצדדים אינו משתמע מן החוזה. ואכן, משך שנים רבות, מאז תחילת חוק החוזים, ועד לפרשת אפרופים, שלטה בכיפה תורת שני השלבים. לפי תורה זו תהליך הפירוש נפתח - ולעיתים אף מסתיים - בחוזה עצמו; ואילו הפניה אל הנסיבות החיצוניות כמקור פרשני יכולה להיעשות רק כאשר החוזה אינו ברור. פסק הדין בפרשם אפרופים, וספרו המקיף של אהרן ברק על פרשנות החוזה, סתמו את הגולל של תורת שני השלבים, והחליפו אותה בתורת הפרשנות התכליתית. נתאר בסמוך את תורת שני השלבים, ואת הלכת אפרופים שדחקה את רגליה והחליפה אותה כהלכה המרכזית בפירוש חוזים במשפטנו." 62. על גישתו של הנשיא אהרון ברק בפסקי הדין אפרופים (דנ"א 2485/95 אפרופים נ' מ"י (ניתן ביום 4.7.95) וע"א 4628/93 מ"י נ. אפרופים (פד"י מ"ט(2) 265), שבאה לידי ביטוי גם בפסק הדין בענין ע.א. 2553/01 ארגון מגדלי ירקות נ. מדינת ישראל ( ניתן ביום 13.1.05) קמו מבקרים רבים. כך למשל כבוד השופט י. דנציגר בע.א. 5856/06 אמנון לוי נ. נורקייט ( ניתן ביום 28.1.08). בעקבות פסק הדין בענין אפרופים והביקורת עליו, תוקן בשנת 2011 סעיף 25(א) לחוק החוזים, ונוסחו כיום, הינו כדלקמן: "25(א).חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים. כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות הענין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". 63. דומה שלא יכולה להיות מחלוקת, כי ועדת הערר הלכה בפרשנותה את הסכם הפרחים בדרך שהותוותה ובאה לידי ביטוי בפסק הדין אפרופים. דא עקא, שאין מקום לבחון מהי הדרך הנאותה שיש ללכת בה בענייננו, אם כדרכו של הנשיא ברק או בדרכו של השופט דנציגר. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון על פסק דינו של השופט טלגם, בערעור על החלטת ועדת הערר, הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, ובו נאמר: "הוסכם על בעלי הדין גם שהערעור יתקבל, והענין יחזור לועדת הערר על מנת שתשמע ראיות וטענות לגבי השאלה אם הסיכום שנערך בין המועצה והמדינה מחייב את המבקשים, בין משום שהמועצה פעלה כשלוחתם של המבקשים ובין על יסוד נסיבות הענין שנתקיימו מלכתחילה, או בדיעבד". הנה כי כן, בדרך פרשנותה את הויתור שבהסכם הפרחים, פעלה ועדת הערר על פי המנדט שניתן לה על ידי הצדדים ואשר קיבל תוקף של פסק דין ע"י בית המשפט העליון. בנסיבות אלה, אין, איפוא, כל פגם ולא ניתן להתערב בהחלטתה של הועדה אשר פירשה את הסכם הפרחים בדרך שהותוותה על ידי בית המשפט העליון עפ"י הסכמת הצדדים. דין טענת המדינה בענין זה להידחות. עש 1069/08 - החלטה מיום 2.3.08 64. ב"כ המדינה טוען, כי יש לבטל את החלטת הועדה בכל הנוגע לצירופם של 29 עוררים להחלטה, הואיל והחלטת הועדה ניתנה מבלי ששמעה את עמדת המדינה ומבלי שהתייחסה לטענות המדינה שהועלו בפניה. אין לקבל טענה זו. 65. בסיומה של ההחלטה נשוא ערר 911, קבעה ועדת הערר, כי החלטות הועדה לענין הזכאים תתקבלנה על פי טענות הצדדים בכתב, ורק במידת הצורך תזמן הועדה את הצדדים, לפי שיקול דעתה, להשלמת טיעוניהם. הנה כי כן, לא היתה כל חובה על הועדה לזמן את הצדדים לדיון בפניה. 66. הגם שטיעוני המערערים הוגשו לועדה ביום 1.11.07, לא הוגשה תגובת המדינה ואין לה איפוא אלא להלין על עצמה אם הועדה, שמצאה ליתן החלטתה כ-5 חודשים לאחר מכן, לא זימנה את הצדדים לדיון, ונתנה החלטתה על יסוד החומר שבפניה. סוף דבר 67. לנוכח המסקנה אליה הגעתי, לא מצאתי להידרש ליתר הטענות שהעלו בעלי הדין בהן לא נמצא כל ממש, הן בהיותן נוגעות לממצאים עובדתיים שהכרעה בהן נתונה לערכאה הדיונית שביססה ממצאיה על חומר הראיות ועל שיקולי משקל ומהימנות; הן משום שחלקן נוגעים לעניינים שבשיקול דעת, שלא ניתן להתערב בהם בהיותם סבירים, והן בטענות בעניינים דיוניים שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהם. 68. בשל אילוצים שונים, ובשל הכמות הרבה של החומר, שהרעיפו בעלי הדין על בית המשפט, הן בכתבי הטענות השונים שהגישו, והן בכמות המוצגים שהוגשו, ללא כל יחס לנושא ההתדיינות, התעכב מתן פסק הדין ועם בעלי הדין הסליחה. 69. אשר על כן, אני דוחה את כל הערעורים. בנסיבות הענין ולאור התוצאה אליה הגעתי אין צו להוצאות. פיצוייםאסונות טבע