קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על גב תפוס בעבודה: מבוא לפניי תביעת התובע, יליד 10.9.57, בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו בתאונה שארעה ביום 27.12.02 (להלן:"התאונה הראשונה"), וכן בתאונה שארעה ביום 2.2.03 (להלן:"התאונה השנייה"). (התאונה הראשונה והתאונה השנייה תקראנה יחדיו להלן "התאונות"). התאונות אירעו במהלך עבודתו של התובע אצל מעבידתו, הנתבעת 1- "טיב ביתי", טירת צבי קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן:"הנתבעת"). עיסוקה של הנתבעת הינו במתן שירותי "קייטרינג". התביעה הוגשה כנגד הנתבעת וכנגד מבטחתה - כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן:"המבטחת") (הנתבעת והמבטחת תקראנה להלן יחדיו "הנתבעות"). על פי הנטען, גבו של התובע (ע"ש מותני) "נתפס" בעת שנשא ארגזי סחורה. התאונות אירעו כאמור זו בסמוך לזו. המחלוקות שבין הצדדים הינן בשאלת החבות; שיעור הנזק; ובעיקר בשאלה האם יש לנכות מהפיצוי שיפסק לתובע בגין כל אחת מהתאונות בנפרד את מחצית תקבולי המל"ל המגיעים לכדי כ- 320,000 ₪ אשר שולמו בגין התאונה הראשונה בלבד (להלן:"גמלאות המל"ל"). פסק הדין ניתן לאחר ששמעתי את חקירתו הנגדית של התובע, קראתי בעיון את חוות דעת המומחים הרפואיים מטעם הצדדים והמומחה הרפואי מטעם בית המשפט, את כל התיעוד והראיות שהוגשו ע"י הצדדים וכן שמעתי את סיכומיהם בע"פ. יצוין כי הנתבעת לא זמנה עדים מטעמה. תיק זה נדון בפני מותב אחר ונקבע לפניי לישיבת קדם משפט בחודש אוקטובר 2010. הצעת פשרה שהוצעה על ידי המותב הקודם כללה ניכוי מלוא תקבולי המל"ל בגין שתי התאונות יחדיו. מנגד, בהצעתי לפשרה נוכו מלוא תקבולי המל"ל בגין התאונה הראשונה בלבד. שתי ההצעות נדחו ע"י הצדדים: הצעת המותב הקודם נדחתה על ידי התובע והצעת מותב זה נדחתה על ידי הנתבעות. אחת הסוגיות העיקריות השנויות במחלוקת בתיק זה, הינה בגין איזו תאונה יש לנכות את תגמולי המל"ל. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת. שאלת החבות מבוא בעברו, עסק התובע בעבודות שיפוץ אשר מטבע הדברים כרוכות בעבודה פיזית. בחודש יולי 2002, לאחר ראיון קבלה שהתקיים בפני מנכ"ל הנתבעת, התקבל התובע לעבודה אצל הנתבעת כמחסנאי מזון וכסבל. במסגרת עבודתו היה עליו לקלוט למחסן מוצרי מזון, גולמיים בעיקר, ולספקם למחלקותיה השונות של הנתבעת בהתאם להזמנות שהיה מקבל מהן מידי יום. יאמר כי מוצרי המזון סופקו בארגזים ובקרטונים, בהתאם לסוג המוצר וטיבו, ומשקלם נע בין 12 ק"ג לכ-30 ק"ג. בעת שהתובע החל את עבודתו אצל הנתבעת עבד עימו במחסן עובד קבוע אשר זמן מה לאחר מכן פרש לגמלאות. מוצרי המזון הובלו למפעל הנתבעת באמצעות משאיות אשר נפרקו ברחבה שמחוץ למפעל. התובע הוביל, באמצעות מלגזה, את המוצרים עד סמוך לפתח הכניסה למחסן, שכן לא ניתן היה להכניסה אל תוך המחסן. התובע נהג לפרוק מהמלגזה, בלא אמצעי עזר, את ארגזי המזון ולהעמיסם על עגלה שאינה ממונעת, אלא נמשכה על ידו ידנית עד למחסן או לחדר הקירור הרלוונטי. במחסן ממוקמים חדרי קירור שונים ששימשו לאחסון נפרד של בשרים וירקות וכן מחסן למוצרים יבשים. חדרי הקירור ומחסן המוצרים היבשים ממוקמים במרחקים של כ-10-20 מטר מפתח הכניסה למפעל. העגלה נדחפה עד לפתח חדר הקירור/המחסן והתובע נהג לשאת את ארגזי או קרטוני הטובין ידנית אל תוך חדר הקירור/המחסן. לדברי התובע, לאחר פרישתו של העובד הנוסף לגמלאות, פנה למנהליו ודרש כי ישובץ עובד קבוע נוסף לעבודה עימו, אולם הנתבעת לא נעתרה לדרישתו והסתפקה במתן סיוע של עובד באופן לא קבוע, שהועמד לעזרתו ממחלקה אחרת. עובד זה סייע בעדו משעה 06:00 עד 08:30 בלבד. בשעות בהן לא קיבל סיוע מאותו עובד, נאלץ התובע לבצע את עבודות הפריקה והסבלות לבדו. נסיבות אירוע התאונה הראשונה ביום 27.12.02 בשעה 11:15 או בסמוך לכך, העביר התובע ארגזים מלאים בנקניקים באמצעות העגלה לחדר הקירור. בחדר זה אוחסנו, בין היתר, מוצרי בשר, נקניקים, ירק וביצים, ומיקומו כ-4 מטר לערך מפתח הכניסה למפעל. חדר הקירור שמש כמקרר קטן וגודלו היה כ-2X2 מטר לערך. גודלו של כל ארגז נקניקים, שהיה עשוי פלסטיק, היה 40X60 ס"מ לערך ומשקלו על תכולתו היה כ- 15-20 ק"ג. כל משטח הכיל כ-8-10 ארגזים. היה על התובע לשאת את ארגזי הנקניקים בידיו ולהניחם בחדר הקירור על גבי מדף המהווה את חלקה העליון של עגלה ניידת, אשר שמשה בחלקה התחתון לאחסון ביצים. המדף מתנשא לגובה של כ-1.8 מטר מעל פני הקרקע. בעת שהרים התובע את אחד מארגזי הנקניקים בשתי ידיו ותוך כדי הנחתו על המדף הגבוה, "נתפס" גבו. התובע נפל ארצה תוך שהוא נשען על העגלה. לאחר מנוחה קצרה, ניגש התובע למשרד הקניין שבסמוך וסיפר לו על אשר אירע. לדברי התובע, חש כאב ב"גב תחתון, הרגשתי את כל הגב. לא יכולתי להזיז שום דבר, הרגל השמאלית התכווצה לי כאילו, ורוב הכאב היה בגב התחתון" (התובע בעמ' 11 לפרוטוקול). נסיבות אירוע התאונה השניה ביום 14.1.03 שב התובע לעבודתו אצל הנתבעת. ביום 2.2.03 בשעה 10:00 לערך, נדרש התובע לאחסן קרטוני בשרים שהוצב בסמוך לחדר הקירור נשוא התאונה הראשונה. אורכו של המקפיא היה כ-12 מטר ורוחבו היה צר ללא מדפים, או ארוניות לצורך אחסון. במרכזו נותר מעבר פנוי ברוחב של 70 ס"מ כאשר קרטוני הבשרים אוחסנו משני צידיו על הרצפה, האחד על גבי השני. הגם שניתן היה להגיע עם העגלה עד לתוך חדר הקירור - לא ניתן היה להיכנס עימה לתוך המקפיא בשל פתחו הצר. משכך, דחף התובע את העגלה עם הבשרים עד לפתחו של המקפיא ומשם נשאם עד לקצהו. גודלו של כל קרטון בשרים היה כ-60X40 ס"מ ומשקלו כ-30-40 ק"ג לערך בהתאם לסוג הבשר (עוף, בשר בקר וכו'). בארגזי הפלסטיק מותקנות ידיות אחיזה, בעוד אשר הקרטונים נעדרים ידיות אחיזה, ומשכך יש לאחוז בהם בתחתיתם. התובע הרים בשתי ידיו את אחד מקרטוני הבשר, מהעגלה שניצבה סמוך לפתח המקפיא, ובדרכו לתוך המקפיא נתפס גבו. בקרות האירוע שמט התובע אינסטינקטיבית את הקרטון ונפל ארצה. האם הנתבעת חבה באחריות כלפי התובע ואם כן, האם יש להטיל על התובע רשלנות תורמת לאירוע התאונות אקדים ואומר, כי הנתבעת חבה באחריות לקרות התאונות וכי אין להטיל על התובע רשלנות תורמת לאירוען. התובע הגיש תצהיר בו פירט באריכות, בין היתר, את נסיבות קבלתו לעבודה אצל הנתבעת, שיטות העבודה, מודעות מנהליו לאופן העבודה, העדר הדרכה, פניותיו לנתבעת בדרישה לסיוע של עובד נוסף, משקלם של ארגזי וקרטוני הטובין, תנאי העבודה והקור ששרר במקפיא. חרף זאת, וחרף היכולת לאתר ללא כל קושי עדים רלוונטים, לרבות את הקניין אשר התובע נקב בשמו- הנתבעות לא זמנו עדים מטעמן. עדותו של התובע, אף כי לא תאמה אחת לאחת את האמור בתצהירו- אמינה עלי. (הנתבעות אף לא ניסו לקעקע בסיכומיהן את עדות התובע ביחס לנסיבות קרות התאונות). הוכח כי התובע לא קיבל הדרכה בדבר אופן העבודה והרמת המשא וכי הנתבעת לא דיווחה למשרד העבודה על קרות התאונות כפי שהיה עליה לעשות ובכך הפרה חובה חקוקה. עסקינן בפעולה המתבצעת פעמים רבות ברציפות בתוך פרק זמן קצר ולא בפעולה אחת ויחידה. הנתבעת לא מלאה אחר תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט- 1999 (להלן:"התקנות"). תקנות 5-6 לתקנות קובעות כי על המעביד לנהל פנקס הדרכה ולרשום בו, בין היתר, את "נושא ההדרכה" וכן "...ימסור לעבוד תמצית בכתב של המידע בדבר סיכונים בעבודה שבה הוא מועסק..." (תקנה 6). לדברי התובע, במועד התאונות העסיקה הנתבעת כ-100-120 עובדים, ועל כן שומה היה עליה למנות ממונה על הבטיחות. אם וככל שמונה מומחה בטיחות- לא נסתרה טענת התובע כי לא הודרך בעבודתו. עבודה בחדר קירור ובמיוחד במקפיא מתבצעת בתנאי טמפרטורה הנמוכים משמעותית מטמפרטורת הסביבה ועקב כך מוגבר הסיכון הטמון בהרמת משא שכן, הגוף, ובעיקר הגב, "רגיש" יותר "להיתפס" עקב הקור השורר במקום, בשילוב עם מאמץ פיזי מוגבר. סיכון זה מוגבר אף יותר אצל אדם שנפגע בגבו וטרם החלים לחלוטין. באשר לתאונה הראשונה- הרמת ארגז במשקל של כ-15-20 ק"ג אל גובה של כ- 1.8 מ', (גובהו של התובע הינו כ-1.7 מ'), דורשת מאמץ מוגבר ומרוכז וטומנת בחובה סיכון. באשר לתאונה השניה- לדברי התובע לאחר התאונה הראשונה פנה למנכ"ל הנתבעת בבקשה לקבלת סיוע, אולם לא נענה מעבר לעזרה שקיבל בין השעות 06:00 ו- 08:30. כדבריו, "...הם היו מודעים לבעיה ואמרו לי לאט-לאט אבל אתה לא יכול לעבוד לאט כי לוחצים עליך". (עמ' 13 לפרוטוקול). כזכור, בעת שהתובע התקבל לעבודה, עבד עימו, כל שעות עבודתו, עובד נוסף. משכך, היא הנותנת כי עבודה זו צריכה היתה להתבצע ע"י שני עובדים, שאם לא כן התובע לא היה נקלט לעבודה זו שעה שעובד נוסף וותיק מועסק באותו תפקיד. זאת ועוד, הנתבעת, לאחר פרישתו לגמלאות של העובד הנוסף, העמידה לעזרת התובע עובד נוסף, שזהותו השתנתה חליפות, וגם זאת לחלק בלבד מיום העבודה. הנתבעת לא הביאה כל טעם מדוע מצאה לנכון להעמיד לרשות התובע עובד בשעות הבוקר בלבד ולא גם בשעות המאוחרות יותר, שעה שבעיקר בהן נדרש התובע לעבודה פיזית. מבלי להפחית מחשיבותה של העדר ההדרכה, הנני סבור כי עיקר אחריותה של הנתבעת נעוץ באי אספקת הכלים, האמצעים וכוח האדם הדרוש לביצוע העבודה בהתאמה לתנאים בהם בוצעה. היה על הנתבעת לדאוג כי פתחי מחסן הקירור והמקפיא יאפשרו הכנסת אמצעי שינוע על מנת לייתר את הצורך לשאת את הארגזים למרחק של כ - 12 מ' לכל כיוון. העדר ההדרכה אך הגדיל את הסיכון להתרחשות התאונות. בת.א. 48588/99 עזרא יצחק נ' שירותי תחבורה ציבורית באר שבע בע"מ ואח' (25.7.06), דנתי באריכות בשאלת החבות במסגרתה נדונה חשיבותה הרבה של ההדרכה לעובד באשר לאופן הרמת המשקל. ר' גם ע"א 2659/06 (ת"א) שירותי תחבורה ציבורית באר שבע בע"מ ואח' נ' עזרא יצחק (3.4.08) אשר דחה את ערעור הנתבעות בשאלת החבות והנזק. לסיכום - שוכנעתי כי הנתבעת חבה באחריות כלפי התובע לקרות התאונות. באשר לטענה כי יש לייחס לתובע רשלנות תורמת- הנתבעות לא הביאו כל ראיה מה עשה התובע שלא היה עליו לעשות, או מה היה עליו לעשות שלא עשה. טענתן כי היה עליו להתריע בפני מנהלי הנתבעת על הפגיעה ביכולתו לבצע את העבודה בלא עזרה של עובד נוסף (כדוגמת הקניין) - נסתרה ע"י התובע. מוסיפות וטוענות הנתבעות כי אין לו אלא להלין על עצמו שכן לטענתן, לא התריע על כך בפני מנהליו בשל כך ש"...ביקש לשמור על מקום עבודתו, על פרנסתו ולא היה מעונין להגיע למצב לפיו תעמוד משרתו בסכנה ובחר לעבוד עם כאבים כפי שהעיד היום, עם כאבי גב..." (עמ' 35 לפרוטוקול). טענה שכזו דינה להידחות על הסף, ומוטב היה כי לא היתה נטענת. שיעור הנזק מבוא התובע, בוגר 11 שנות לימוד, 3 שנים מתוכן במגמה חקלאית. התובע אינו מחזיק בתעודת בגרות והינו נעדר מקצוע פורמאלי. משנת 1987 ועד לתחילת עבודתו אצל הנתבעת בחודש יולי 2002, עבד ועסק התובע בעבודות שונות שהינן פיזיות בעיקרן: קבלן שיפוצים עצמאי; נהג משאית שכיר; שיפוצניק; עובד משק במועצה מקומית; סבל ונהג משאית שכיר; איש אחזקה במשחטה; שיפוצניק עצמאי. לאחר התאונה הראשונה סבר התובע כי כאביו יחלפו ועל כן שב לביתו. אחות מרפאת קופ"ח במושב בו מתגורר התובע הגיעה לביתו, הזריקה לו זריקת וולטרן והורתה לו לנוח. משהכאבים לא חלפו הופנה התובע ביום 1.1.03 לחדר המיון בביה"ח פורייה שם אושפז במחלקה האורטופדית עד ליום 4.1.03. בעברו סבל התובע לסירוגין מכאבי גב בע"ש מותני וכשנתיים עובר לתאונה אובחנה אצלו פריצת דיסק בחוליות L4-5. במהלך האשפוז..."בוצעה בחדר ניתוח זריקה אפידוראלית. מצבו השתפר, כאבים פחתו משמעותית, וכעת מתהלך במחלקה. ללא חסר נוירולוגי ללא בעיה במתן השתן, או היציאות...". (סיכום המחלה-נספח ד' לתצהיר התובע). התובע שוחרר עם הוראות למנוחה, ביצוע C.T ע"ש מותני, ביקורת במרפאת כאב ובמידת הצורך פניה למרדים לצורך ביצוע זריקות אפידוראליות נוספות. כאמור, התובע שב לעבודתו ביום 14.1.03 והמשיך בעבודתו כסדרה עד ליום 2.2.03 - מועד קרות התאונה השנייה. מייד לאחר התאונה השנייה, שב התובע ופנה לאותו קניין אשר סייע בידו. התובע התקשר לאשתו (דאז) ונסע לביתו. עוד באותו יום פנה התובע לחדר המיון בביה"ח פורייה. לאחר בדיקה בחדר המיון הועבר התובע למחלקה האורטופדית שם אושפז עד ליום 10.2.03. במהלך האשפוז בוצעה בדיקת C.T שהעלתה פריצת דיסק בגובה 4L-5L משמאל עם לחץ על השק הדוראלי. בעקבות זאת בוצע ניתוח דיסקטומיה, נמצא דיסק פרוץ עם פרגמנט חופשי בתוך התעלה. לאחר הניתוח התלונן התובע כי עדיין קיימת רדימות באספקט חיצוני של שוק שמאל. התובע שוחרר מבית החולים עם הוראות להמשך מנוחה, עזרה ביתית, הימנעות מישיבה (סיכום המחלה- נספח ה' לתצהיר התובע). בחודש יולי 2003, לערך, עקב המשך כאבים בגב תחתון וברגל שמאל המלווים ברדימות והתכווצות של הרגל, בוצעה בדיקתC.T נוספת שהעלתה "בלט דיסקאלי בגובה L4-L5 ומצב לאחר דיסקטומיה בגובה 4L-5L היצרות מסוימת של התעלה הספיראלית". בעקבות זאת אושפז התובע בשלישית מיום 23.8.04 ועד ליום 25.8.04 (סיכום המחלה- נספח ו'1 לתצהיר התובע). במהלך האשפוז טופל התובע במשככי כאבים ובזריקה אפידוראלית. משחלה הטבה בכאביו, שוחרר התובע לביתו עם הוראות: להימנע מהרמת משקלים כבדים, עבודה בכיפוף, מנוחה בביתו למשך שבוע ימים, המשך ביקורת וביצוע בדיקות נוספות. הנכות הרפואית לכתב תביעתו התובע צירף את חוות דעתו של ד"ר קובי לידור אורתופד אשר מצא אצל התובע הגבלה בתנועות ע"ש מותני, עקמת אנטלגית, תחושה מופחתת בדרמטום של חוליה L 5, וסימנים לגירוי שורשי. ד"ר לידור העריך את נכותו הצמיתה של התובע ב - 20% בהתאם לסעיף 37 (10) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות מהעבודה), תשט"ו - 1956 (להלן: "התקנות") ובהתאמה לסעיף 37 (7) (ב) לתקנות. ד"ר לידור העריך כי מחצית הנכות נגרמה בגין שתי התאונות. ד"ר לידור מצא כי התובע אינו יכול לחזור לעבודתו הקודמת, או לעבודה הכרוכה במאמצים פיזיים ועל כן המליץ על הפעלת תקנה 15 במלואה. ביום 15.2.07 הגיש התובע חוות דעת מתוקנת של ד"ר לידור אשר מצא כי חלה החמרה במצבו הרפואי והתפקודי של התובע בעקבות התאונות. ד"ר לידור קבע לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 10% בהתאמה לסעיף 37 (7) (ב) לתקנות ו - 5% בהתאמה לסעיף 32 (1) (א) (I). כן מצא ד"ר לידור כי לא צפויה הטבה במצבו הרפואי של התובע וכי תיתכן החמרה. ביום 15.3.07 נבדק התובע מטעם הנתבעות על ידי פרופ' יעקב נרובאי אשר מצא כי נכותו הינה בשיעור של 10% לצמיתות לפי סעיף 37 (7) (א) לתקנות, מחציתן נקבעה בגין מצב קודם לתאונות ו- 5% הנותרים בגין שתי התאונות גם יחד. המותב הקודם מינה את ד"ר אילן כהן כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש. ד"ר כהן מצא אצל התובע, בבדיקתו מיום 26.7.07, הגבלה בינונית בתנועתיות ע"ש המותני ללא סימני גירוי שורשי, או חסר מוטורי. כן ציין כי בבדיקתM.R.I שבוצעה לאחר הניתוח, נמצאו שני בלטי דיסק הלוחצים על האלמנטים העצביים. ד"ר כהן קבע כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 20% לפי סעיף 37 (7) (ב) לתקנות - מחציתה בגין מצב קודם לתאונות ומחציתה הנוספת בגין שתי התאונות גם יחד. ד"ר כהן מצא כי אין ביכולתו להפריד בין שתי התאונות ועל כן סבר שיש לשייך מחצית מהנכות בשיעור של 10% לכל אחת מהתאונות בנפרד. משהצדדים לא זימנו לחקירה את ד"ר כהן ולא הביאו כל טעם מדוע יש לסטות מחוות דעתו - יש לאמץ את קביעותיו כמות שהן בכל הנוגע לנכות הרפואית. לסיכום: נכותו הרפואית הכוללת של התובע בע"ש מותני הינה בשיעור של 20%. 10% מתוכם הינם בגין מצב רפואי קודם, 5% נוספים בגין התאונה הראשונה ו- 5% הנותרים בגין התאונה השניה. נכותו התפקודית של התובע מבוא אקדים ואומר כי נכותו התפקודית של התובע עולה בשיעור ניכר על נכותו הרפואית. למעשה, נכותו התפקודית בגין התאונה השניה הוחמרה באופן משמעותי ביותר ביחס לתפקודו עובר לתאונה השניה והיא זו שהביאה, בסופו של יום, לעיקר מגבלותיו התפקודיות של התובע כפי שהוכחו בפניי. כאמור, מצאתי לקבוע כי אכן הנכות הרפואית שנגרמה בגין התאונה הראשונה זהה לנכות הרפואית שנגרמה בגין התאונה השניה ולכאורה יש לחלק באופן שווה את הפיצוי בין שתי התאונות. ברם, יש לאבחן בין נכות תפקודית לבין נכות רפואית ולהדרש לראיות שהובאו בפני בית המשפט. המומחים מטעם כל הצדדים לא התיחסו לשאלת הנכות התפקודית של התובע בהתייחס לכל תאונה ותאונה בנפרד. הלכה פסוקה כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון, מה גם שמומחה בית המשפט, לא נדרש לקבוע את משקלה התפקודי של כל אחת מהתאונות בנפרד. עובר לתאונה הראשונה נכותו הרפואית של התובע היתה בשיעור של 10% כפי שסבורים מומחי הצדדים והמומחה הרפואי מטעם בית המשפט. התובע תפקד ללא מגבלות משמעותיות, ומכל מקום לא הובאו ראיות בדבר מגבלות אלו, אם וככל שהיו. לאחר התאונה הראשונה נעדר התובע מעבודתו למשך כשבועיים ומחצה, במהלכם אושפז 4 ימים וטופל במשככי כאבים לרבות זריקה אפידוראלית. בתום תקופה זו שב התובע לעבודה במתכונת זהה למתכונת בה עבד עובר לתאונה הראשונה, על אף שלמעשה מטבע הדברים, טרם החלים לחלוטין מתוצאותיה. לאחר התאונה השניה ובעקבותיה, הושבת התובע מיכולתו לעסוק בעיסוקיו הקודמים. יוזכר כי התובע עסק, קודם לתחילת עבודתו אצל הנתבעת, בעבודות כפיים לרבות עבודות שיפוצים ואצל הנתבעת עבד כמחסנאי וכסבל. לאחר התאונה הראשונה התובע אושפז בביה"ח למשך 4 ימים. במהלך האשפוז טופל בטיפול במשככי כאבים ובזריקה אפידורלית. לאחר התאונה השניה אושפז התובע במחלקה האורטופדית במהלכה בוצעה בדיקתCT ע"ש מותני שהדגימה פריצת דיסק בגובה L4-L5 עם לחץ שמאלי על השק הטקאלי. יאמר כי עוד ב-T.C שבוצע לתובע בשנת 2000-2001 לערך, אובחנה אותה פריצת דיסק, אולם בלא לחץ שמאלי על השק הטקאלי. בעקבות זאת עבר התובע ניתוח, אולם משהכאבים לא חלפו בוצעה בדיקת MRI שהעלתה שני בלטי דיסק מרכזיים בגובה L3-L5 עם לחץ בינוני על השק הטאקלי וכן סימני לחץ רדיוקולארי כרוני ממקור ע"ש מותני תחתון (עמ' 2 לחוות דעתו של ד"ר כהן). ממצאים אלו מלמדים כי מצבו של התובע הוחמר בגין התאונה השניה שעה שאותם בלטי ופריצות דיסק שאובחנו עוד כשנתיים ימים לפני התאונה הראשונה הפעילו לחץ על השק הטאקלי הגורם לבעיות התפקודיות. כפי שנכתב בחוות דעתו של ד"ר כהן- התובע מטופל אחת למספר חודשים, בזריקה אפידוראלית לשיכוך הכאבים. בתיעוד הרפואי של בית החולים פוריה מיום 14.4.11 (ת1-ת3), נכתב כי התובע ממשיך להיות מטופל בזריקות אפידוראליות להקלת הכאב וכי זומן להזרקה חוזרת 3 שבועות לאחר אותו מועד. מהתיעוד עולה כי אין עסקינן בטיפול שכיח, שכן הרופא המטפל ממחלקת ההרדמה העלה על הכתב את הסבריו ואזהרותיו כפי שנמסרו לתובע בדבר הסיכונים והסיבוכים הטמונים במתן הזריקות, לרבות דרכי הטיפול האלטרנטיביות, פחותות הסיכון. חרף זאת, נתן התובע את הסכמתו. התובע תיאר בתצהירו: "...מחמת התאונות נשוא תביעתי ובגינן אני סובל בין היתר מכאבים עזים בגבי התחתון הקורנים לרגלי וממגבלה ניכרת בתנועות גבי התחתון. אני סובל מחוסר תחושה באצבעות 1-2 בכף רגלי השמאלית, מרדימות, לעיתים מדקירות בכף רגלי השמאלית ומהתכווצויות בשרירי שוק רגלי השמאלית. אני סובל מחולשה בכף רגלי השמאלית ומתקשה בכיפוף גבי של כף רגלי הנ"ל. אני מתקשה להלך וצולע ברגלי השמאלית, מתקשה בעמידה ובעת ישיבה, מתקשה להתכופף, מתקשה בנסיעות, מתקשה בהרמת משאות כבדים, מתקשה בשנתי ומתקשה לתפקד. כן נותרה לי צלקת ניתוחית רגישה באזור הניתוח בעמה"ש המותני". (ס' 17 לתצהיר התובע). בחקירתו הנגדית נשאל התובע: " אין לך מגבלה בנהיגה? ת.       יש לי מגבלה, אני עושה הרבה הפסקות, לרדת ליישר את הרגליים והגב. גם ישיבה מרובה מקשה עלי. בלי החגורה שאני חוגר גם עתה (מראה חגורה), זו חגורה שעוטפת את כל עמוד השדרה. בלי החגורה קשה לי לעמוד. היא מקלה עלי בעמידה ובהליכה. זה רק ב- 14 לחודש עשיתי אפידורל ואם לא הייתי עושה אז הייתי בא עם מקל. אני מציג את המסמך מבי"ח פוריה". (עמ' 18 לפרוטוקול).   ובהמשך: "הכל היה לאחר שקרתה התאונה השניה? ת.  כן. לא בדקו אותי בביטוח לאומי לפני התאונה השניה. ש.  אני מבין שבעצם התאונה השניה היתה משמעותית יותר? ת.  כן, בגלל זה הרופא הכריח אותי לעבור ניתוח. בתאונה הראשונה רק אושפזתי. ש.  אולי ההחמרה היתה עקב הטיפול ולא עקב התאונה? ת.  לא". (עמ' 20 לפרוטוקול) בתום חקירתו הנגדית של התובע שהתנהלה כשהתובע יושב על כיסא, מצאתי לתעד את שחזיתי בו: "המתנתי עד אשר התובע קם מכסאו על מנת לשוב ולבחון את אופן הליכתו ושבתי והבחנתי כי הינו מתהלך מעט בכיפוף ובצליעה קלה ברגל שמאל". (עמ' 23 לפרוטוקול ישיבת יום 27.4.11). כאמור, לאחר התאונה הראשונה שב התובע לעבודתו, אולם לאחר התאונה השניה חדל לעבוד אצל הנתבעת. בשנים 2006-2007, לאחר שנקבעה נכותו הצמיתה, עבר התובע הליך שיקום מקצועי במחלקת השיקום במל"ל במסגרתו סיים בהצלחה במהלך שנת 2007 קורס מפעילי בריכות. ברם, לדברי התובע, לא עלה בידיו להיקלט לעבודה בתחום זה בו לא נמצאה עבודה. חיזוק לטענתו ניתן למצוא בעובדה כי התובע פנה בחודש דצמבר 2007 למחלקת השיקום בבקשה להיוון הקצבאות לצורך שיקום כלכלי באמצעות רכישת עסק קיים (מזנון). לאחר בדיקה כלכלית שבוצעה ע"י המל"ל נמצא כי העסק הינו בעל פוטנציאל כלכלי גבוה ולכן אושר היוון גמלאות בסך של 287,317 ₪. חזקה על מחלקת השיקום במל"ל כי לא היתה מאשרת לתובע לפתוח עסק עצמאי לאחר שעבר בהצלחה קורס מפעיל בריכות שחייה, אלמלא אכן לא ניתן היה להקלט במקצוע זה. בחודש ינואר 2008 החל התובע להפעיל המזנון שבקיבוץ אפיקים. הכנסתו השנתית לאותה שנה הסתכמה ב - 26,728 ₪ (ר' תעודת עובד ציבור של מחלקת השיקום במל"ל מיום 3.5.10). כפי שעולה מתעודת עובד הציבור מיום 9.2.11 של מחלקת השיקום במל"ל אשר הוגשה מטעם הנתבעת. הכלכלן שערך את חוות הדעת ונפגש עם התובע, "...התרשם כי למשוקם יש מוטיביציה גבוהה ורצון עז להקים עסק משלו שניתן להתפרנס ממנו בכבוד. הוא מודע לשעות העבודה הרבות הנדרשות ממנו ולאחריות הרבה שתרבץ על כתפיו כבעל עסק עצמאי" (עמ' 8 לחוות הדעת). לדברי התובע, הרבה להעדר מהעסק, בשל קושי לביצוע העבודה שהיתה כרוכה בעמידה מרובה ובמאמץ פיזי. בהיותו העובד היחידי במזנון- העסק הניב הפסדים ועל כן בחודש דצמבר 2008 מכר התובע את זכויותיו תמורת סך של 20,000 ₪ כולל מע"מ. (ההכנסה בסך של 20,000 ₪ בניכוי מע"מ אמורה להיות כלולה בתוך ההכנסה בסך של 26,728 ₪). מהראיות שהובאו מתבקשות המסקנות כדלקמן: נכותו הרפואית של התובע עובר לתאונה הראשונה היתה בשיעור של 10%; נכותו הרפואית של התובע בגין התאונה הראשונה הינה 5%; נכותו הרפואית של התובע לאחר התאונה הראשונה הינה 15%; נכותו הרפואית של התובע בגין התאונה השניה הינה 5%; נכותו הרפואית של התובע לאחר התאונה השניה הינה 20%; עובר לתאונה הראשונה ובמומו, תפקד התובע הלכה למעשה, ללא מגבלות של ממש, הן בעבודותיו הקודמות כטענתו, ובמיוחד עת עבד אצל הנתבעת בעבודה פיזית; לאחר התאונה הראשונה, שב התובע לעבודתו, אולם נראה כי לא החלים לחלוטין שאם לא כן לא היתה נקבעת לו נכות רפואית בגינה; נכותו התפקודית של התובע לאחר התאונה הראשונה ובגינה הינה בשיעור של 5%, שכן בפועל חזר לעבודתו הקודמת; נכותו התפקודית של התובע לאחר התאונה השניה ובגינה, גרמה לשינוי של ממש בתפקודו ובתחלואיו של התובע עובר לתאונה השניה כפי שהוכחו, ועיקר מגבלותיו נגרמו בגין התאונה השניה; עובר לתאונה השניה היה התובע חשוף, מעבר לחשיפתו עובר לתאונה הראשונה, לפגיעה חוזרת בע"ש- פגיעה אשר השפעתה התפקודית, כמפורט להלן, היתה מכרעת; מאז התאונה השניה עבר התובע טיפולים רפואיים שונים ובכללם: ניתוח בע"ש לראשונה בחייו; זריקות אפידוראליות חוזרות ונשנות לאורך השנים ועד למועד פסה"ד; מגבלותיו התפקודיות של התובע נראות לעין וברי כי אינו מסוגל לעבודה פיזית לרבות עבודה הכוללת הרמת משא ועמידה ממושכת. התובע הינו חסר מקצוע ומגבלותיו התפקודיות בשילוב העדר הכשרה פורמאלית באים לידי ביטוי של ממש בכל הנוגע ליכולת השתכרותו; הלכה למעשה, התאונה השניה הינה בגדר "גולגולת דקה" בהשפיעה באופן של ממש על תפקודו הכללי של התובע לרבות על יכולת השתכרותו; התובע פעל להקטנת נזקיו וגם לאחר שעבר שיקום בדרך של קורס מפעילי בריכות, ניסה לשקם עצמו באמצעות ניהול קיוסק, נסיון שזכה לברכת הדרך ממחלקת השיקום במל"ל, אך למרבה הצער כשל; סיכויי התובע לשוב למעגל העבודה ולו גם באופן חלקי נמוכים בהתחשב בנכותו, נסיונו המקצועי, השכלתו וגילו. לפיכך הנני קובע כי נכותו התפקודית של התובע בגין התאונה השניה הינה בשיעור של 12%. מאחר ומצאתי כי משקלה של התאונה השניה בכל הנוגע לנכות התפקודית והשלכותיה על הפיצוי שיש לפסוק לתובע גבוהה מהשלכותיה של התאונה הראשונה- יש לאמוד את נזקיו בגין כל אחת מהתאונות בנפרד. נזקי התובע בגין התאונה הראשונה הפסד השתכרות מבוא שכרו של התובע בחמשת החודשים שקדמו לתאונה הסתכם בסכום כולל של 34,945 ₪ ברוטו- 7,000 ₪ (במעוגל) נומינאלי. החל מחודש אוקטובר 2002 בוטח התובע בקרן פנסיה "מבטחים". שכרו של התובע עובר לתאונה בתוספת הפרשי הצמדה למועד פסק הדין מסתכם ב-8,207 ₪. לסכום זה יש להוסיף 10% בגין הפרשות מעביד לתנאים סוציאליים לרבות דמי הבראה. על כן בסיס השכר של התובע עובר לתאונה הראשונה הינו 9,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסק הדין. הפסד שכר לעבר התובע נעדר מעבודתו למשך כשבועיים ימים ועל כן יש לפסוק לתובע פיצוי בסך של 4,500 ₪ לפי ערכו הנכון למועד פסק הדין. לסכום זה יש להוסיף ריבית ממחצית התקופה וסה"כ הפיצוי בגין הפסד שכר מלא הינו - 5,309 ₪. בגין 5% נכות תפקודית יש לפסוק לתובע פיצוי חודשי בסך של 450 ₪ בגין הפסדי שכר מיום 1/8/03, (תום המועד בגינו נפסק לתובע הפסד שכר מלא בגין התאונה השניה כמפורט בס' 60 להלן), ועד ליום 30.6.11 חודשים. סה"כ הפיצוי בגין הפסד שכר חלקי לעבר הינו 42,750 ש"ח לסכום זה יש להוסיף ריבית ממחצית התקופה בסכום של 6,686 ₪ וסה"כ הפיצוי הינו 49,436 ₪. לסיכום: סה"כ הפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר - 54,745 ₪. הפסד שכר לעתיד - התובע הינו בן 54 ועד לגיל הפרישה נותרו לו 13 שנות עבודה. הפיצוי בגין הפסד שכר לעתיד בגין התאונה הראשונה הינו 58,070 ₪. עזרת הזולת לעבר ולעתיד יש להניח כי התובע נדרש לעזרת הזולת בתקופת אי הכושר המלאה שנקבעה לו עד שובו לעבודה עובר לתאונה השניה. לטענת התובע, עקב תחלואיו והקשיים הכלכליים להם נקלע, אשתו נפרדה ממנו והם התגרשו. בהתחשב בנכותו של התובע בשיעור של 15% לאחר התאונה הראשונה ומשהינו מתגורר בגפו מצאתי כי יהא זה נכון לפסוק לתובע פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד. נזק לא ממוני מצאתי כי יהא זה נכון לפסוק לתובע פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין נזק לא ממוני לפי ערכו נכון למועד פסק הדין. לסכום זה יש להוסיף ריבית ממועד התאונה בסכום של 10,334 ₪ וסה"כ הפיצוי 30,334 ₪. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד לרבות הוצאות נסיעה התאונה הוכרה כ"תאונת עבודה" ע"י המל"ל והתובע זכאי מהמל"ל להחזר של מלוא הוצאותיו הרפואיות בגין התאונה. יחד עם זאת, בתוך עמי הנני יושב ועל כן ידוע לי כי בפועל לא כל ההוצאות מוחזרות ע"י המל"ל. על דרך של אומדנה הנני פוסק לתובע פיצוי בסך של 4,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסק הדין מעבר להחזר מהמל"ל. סה"כ הפיצוי בגין התאונה הראשונה להלן סיכום הפיצוי בגין התאונה הראשונה: הפסד השתכרות לעבר - 54,745 ₪ הפסד השתכרות לעתיד- 58,070 ₪ עזרת צד ג' - 20,000 ₪ נזק לא ממוני- 30,333 ₪ הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה - 4,000 ₪ סה"כ 167,149 ₪ נזקי התאונה השניה הפסדי השתכרות הפסדי השתכרות לעבר כאמור, בסיס השכר לחישוב נזקי התובע בגין התאונה הראשונה הועמד על סך של 9,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד. משהתובע פוצה, כאמור לעיל, בסכום השווה ל - 5% משכרו ועל מנת להמנע מכפל פיצוי- יש להעמיד את בסיס השכר בגין התאונה השניה על סכום זה בניכוי 5% ועל כן בסיס השכר לפי ערכו נכון למועד פסה"ד הינו 8,500 ₪ (במעוגל). כאמור, לאחר התאונה השניה לא שב התובע למעגל העבודה, למעט לתקופה של כשנה אחת בה הפעיל את המזנון. מצאתי לפסוק לתובע אובדן שכר מלא לתקופה של 6 חודשים לערך ממועד התאונה ועד ליום 31.7.03. על בסיס הפסד שכר בסך של 8,500 ₪ לחודש- סה"כ ההפסד בגין תקופה זו הינו 51,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית ממחצית התקופה בסכום של 13,260 ₪ וסה"כ הפיצוי הינו 64,260 ₪. בגין התקופה שמיום 1.8.03 ועד ליום 30.6.11 זכאי התובע לפיצוי בסך של 1,000 ₪ (במעוגל) לחודש על בסיס הפסד בשיעור של 12% משכרו בסך של 8,500 ₪. סה"כ ההפסד בגין תקופה זו הינו 95,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית ממחצית התקופה בסכום של 14,658 ₪ וסה"כ הפיצוי הינו 109,658 ₪. לסיכום: סה"כ הפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר 173,918 ₪. הפסד השתכרות לעתיד: הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד בעקבות התאונה השנייה מסתכם בסכום של 1,000 ₪ לחודש ובגין 12 שנות עבודה 129,000 ₪ (במעוגל). עזרת הזולת לעבר ולעתיד מהראיות שהובאו ברי כי התובע מוגבל כיום בביצוע עבודות הבית וכי הוא נדרש לעזרה במשק הבית במיוחד מאז גירושיו בחודש דצמבר 2006. הצורך בעזרה נגרם בעיקרו בגין תוצאות התאונה השניה אשר החמירו באופן משמעותי את מגבלותיו עובר לתאונה השניה. בחודשים הראשונים שלאחר התאונה ובהתחשב בתקופת האשפוז ובניתוח שעבר התובע בעטיים נדרש התובע לעזרת קרובים מוגברת שנתנה לו בעיקר ע"י אשתו לשעבר וילדיו. מצאתי לפסוק לתובע, על דרך של אומדנה, פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ממועד התאונה ועד למועד פסק הדין בסכום של 20,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסק הדין. התובע הינו כיום כבן 54 ותוחלת חייו הינה עד לגיל 81 ככל שהתובע ילך ויתבגר, מגבלותיו בגין התאונה תבואנה לידי ביטוי ביתר שאת. לאור האמור לעיל מצאתי לפסוק לתובע, על דרך של אומדנה, פיצוי בסך של 75,000 ₪ בגין עזרת הזולת לעתיד. לסיכום: סה"כ הפיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד - 95,000 ₪. נזק לא ממוני נכותו של התובע בגין התאונה השניה שבשה באופן משמעותי ביותר את מסלול חייו ותפקודו של התובע. שוכנעתי כי הינה גורמת לו לסבל העולה כמה מונים על שיעור נכותו הרפואית שנקבעה בגין התאונה השניה בלבד. מצאתי כי יהא זה נכון לפסוק לתובע בפריט זה פיצוי בסך של 40,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד בצרוף ריבית מיום 2/2/203 בסכום של 20,668 ₪ וסה"כ 60,668 ₪. משהתאונה הוכרה כתאונת עבודה זכאי התובע להחזר הוצאות רפואיות מהמל"ל. מצאתי לפסוק לתובע על דרך של אומדנה פיצוי בסך של 7,500 ₪ בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטפול רפואי לעבר ולעתיד, מעבר להחזרי המל"ל. סה"כ הפיצוי בגין התאונה השניה להלן סיכום הפיצוי בגין התאונה השנייה: הפסד השתכרות לעבר 173,918 ₪ הפסד השתכרות לעתיד 129,000 ₪ עזרת צד ג' 95,000 ₪ נזק לא ממוני 60,668 ₪ הוצאות רפואיות והוצ' נסיעה 7,500 ₪ סה"כ 466,086 ₪ קביעות הועדות הרפואיות במל"ל וכיצד יש לנכות את תשלומי המל"ל הליכי המל"ל התובע הגיש למל"ל שתי תביעות נפרדות בגין התאונות וכן תביעות נפרדות לקביעת דרגת נכות מעבודה. התביעות לגמלת נכות מעבודה הוגשו ע"י התובע בחודש יוני 2003. ביום 12.8.03 עמד התובע לבדיקה בפני הועדה הרפואית במל"ל בראשותו של ד"ר ברוך פריידוס אורטופד. יודגש ויובהר כי באותו מועד, 12/8/03, נבדק התובע ע"י ד"ר פריידוס גם בגין התאונה השנייה. רופא הועדה ד"ר פריידוס אורטופד, קבע לתובע נכויות זמניות, בגין התאונה הראשונה בלבד, בציינו כי "...אין לשלול שהתאונה הנדונה החמירה את המצב הקודם וגם אין לשלול שהניתוח שעבר קשור לפחות חלקית לאירוע הנדון". משמע: התובע סבל מ"מצב קודם" עוד קודם לתאונה הראשונה וכי יכול והניתוח שעבר לאחר התאונה השניה קשור "לפחות חלקית" לתאונה הראשונה. בו ביום, 12/8/03, נבדק התובע ע"י ד"ר פריידוס גם בגין התאונה השנייה. בפרק הסיכום נקבע כדלקמן: "הנ"ל סובל מבעייה... בעמ"ש מתני ופריצת דיסק בגובה 4-5L כנראה קשורה לפחות לתאונה מיום 27.12.02 בגינה עדיין נמצא בנכות זמנית. מבחינת הארוע הנדון (התאונה השניה - ה.י.). אין לשלול שזה החמיר את מצבו באופן זמני ואין נכות כתוצאה מארוע זה, לאחר קבלת דמי הפגיעה". (נספח יג לתצהיר התובע). משכך, נקבע כי נכותו של התובע בגין התאונה השניה היא בשיעור של 0% לצמיתות. ביום 15/4/04 נבדק התובע, בעקבות תביעה להחמרת מצב שהגיש התובע. התובע נבדק ע"י רופא הועדה ד"ר טנצמן אשר קבע כי נכותו בגין התאונה הראשונה הינה בשיעור של 10% בנוסף לנכות בשיעור של 10% בגין מצב שקדם לתאונות. ד"ר טנצמן הפעיל את תקנה 15 במלואה לאחר שמצא כי התובע לא יכול לחזור לעבודתו הקודמת. בשנת 2006 הגיש התובע תביעה להחמרת מצב, ונכותו בגין התאונה הראשונה הועמדה, בהחלטה מיום 16.10.06, על 14.5% בתוספת תקנה 15 במלואה. בשנת 2007, שב התובע והגיש תביעה נוספת להחמרת מצב ובהחלטת הוועדה הרפואית מיום 17.7.07 הועלתה הנכות הצמיתה ל-24%. כן הופעלה תקנה 15 במלואה והנכות הועמדה על 36%. גמלאות המל"ל ששולמו וישולמו לתובע בגין התאונה הראשונה, לרבות התשלומים בגין היוון מרבית גמלת הנכות, מסתכמים בסכום של כ- 320,000 ₪ כמפורט בחוות דעתו העדכנית מיום 22.5.11 של האקטואר רמי יוסף. טענות הצדדים גדר המחלוקת: לטענת הנתבעות, יש לנכות את הגמלאות בחלוקה שווה בין שתי התאונות, בעוד שלטענת התובע יש לנכותן בגין התאונה הראשונה בלבד, כפי שנקבע ע"י המל"ל. תמצית טענות הנתבעות אביא להלן את תמצית טענות הנתבעות בסיכומיהן: עיון בדוחות הועדות הרפואיות שבדקו את התובע וקבעו את נכויותיו בגין התאונות מלמד כי גם המל"ל סבר שעסקינן במגבלה אחת שנבעה אמנם, כך נראה, משני אירועים נפרדים שארעו בתוך זמן קצר, אולם שניהם מהווים יחידה קלינית אחת; תגמולי המל"ל שולמו בגין שתי התאונות ולפיכך גם הפיצוי שיש לפסוק לתובע הינו בגין שתי התאונות כמקשה אחת; לא הובאה כל ראיה כי ניתן לייחס לתאונה השניה החמרה במצבו הרפואי של התובע; סה"כ הפיצוי אינו עולה על סך תקבולי המל"ל ועל כן הפיצוי נבלע בתקבולים. משכך, אין לחייב את הנתבעות בגין התאונות או מי מהן. 82. בתגובה להצעת ביהמ"ש שנדחתה ע"י הנתבעות טענו הנתבעות גם את הטענות כדלקמן, אולם בהמשך חזרו מהן: התובע פעל בחוסר תום לב בכל הנוגע לתביעותיו למל"ל; הסתיר מהוועדה הרפואית את דבר קרות התאונה השניה; יש לקבוע כי חל הכלל של השתק שיפוטי או מעין השתק שיפוטי. 83. אביא להלן את תמצית תשובת התובע: לו המל"ל היה סבור כי שתי התאונות הינן מקשה קלינית אחת, היה מציין ומגדיר זאת בפרוטוקול הועדות הרבות שבדקו את התובע; המל"ל יכול היה "להתחכם" ולקבוע כי כל תאונה עומדת בפני עצמה ובדרך זו לקבוע לתובע בגין כל אחת מהתאונות בנפרד נכות מכסימלית בשיעור של 19%, לאחר הפעלת תקנה 15 במלואה. בדרך זו, היה המל"ל מפחית את הגמלאות שהיה עליו לשלם, שכן היה עליו לשלם לתובע מענקי נכות בלבד הנמוכים באופן ניכר ביחס לגמלאות שנדרש לשלם; חוק הביטוח הלאומי מקנה לנתבעת שהינה מעבידתו של התובע, את הזכות להופיע בפני המל"ל ואף להגיש תביעות במקום הנפגע. משהנתבעת לא עשתה כן, אינה יכולה לבוא בטענה כלפי התובע; תביעות התובע כנגד הנתבעות הוגשו כמקשה אחת על מנת לחסוך באגרת ביהמ"ש. לו התובע היה מגישן בנפרד ו/או לו עסקינן היה בשתי מבטחות שונות - הנתבעות לא היו טוענות את שהינן טוענות עתה; ככל שהנתבעות עומדות על טענתן כי בגין שתי התאונות נגרמה לתובע נכות בשיעור של 10% בלבד כפי שקבע המומחה מטעם ביהמ"ש - הן אינן יכולות לטעון כי יש להפחית את קצבאות המל"ל בגין שתי התאונות גם יחד, שכן קביעת המל"ל הינה כי נכותו של התובע הינה בשיעור של 24% בתוספת תקנה 15; הכרעה 84. אקדים ואומר, כי דין טענות הנתבעות להידחות ואפרט נימוקיי. 85. שוכנעתי כי התובע פעל בתום לב לכל אורך ההליכים שנקט במרוצת השנים כלפי המל"ל. התובע הגיש בו זמנית שתי תביעות נפרדות לדמי פגיעה ובהמשך בו זמנית שתי בקשות נפרדות לקביעת דרגת נכות מהעבודה. התובע עמד לבדיקה בפני ועדה רפואית בראשותו של ד"ר פריידוס אשר קבעה לו נכות זמנית בגין התאונה הראשונה. ד"ר פריידוס בדקו באותו יום בגין שתי התאונות בנפרד ועל כן ברי כי היה מודע לעובדה כי התובע התייצב בפניו זמן קצר קודם לכן, וייתכן אף מיד בתום הבדיקה שהתבצעה במסגרת הוועדה הרפואית בגין התאונה הראשונה. 86. בעת הגשת תביעתו לדמי פגיעה, כמו גם בעת שעמד לבדיקה בפני הוועדות הרפואיות במל"ל, נהג התובע בתום לב והביא בפניהן את מלוא המידע הנדרש לקבלת החלטותיהן. התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת את שייקבע ע"י הוועדות הרפואיות ומה תהיינה ההתפתחויות בתביעתו המשפטית העתידית, אשר הוגשה לאחר שנקבעה נכותו הצמיתה. 87. לדעתי, אין לאבחן בין המקרה דנן לבין מקרים בהם מוגשת תביעת נפגע כנגד שני מעוולים שונים. באותם מקרים, אותו מעוול שתגמולי המל"ל שולמו בגין התאונה שלתוצאותיה הינו אחראי- זכאי למלוא הניכוי בעוד אשר המזיק האחר אינו זכאי לניכוי התקבולים, שכן אלו לא שולמו בגין נזקי התאונה לה הוא אחראי. כך גם המל"ל רשאי לחזור בתביעתו כלפי אותו מזיק בלבד שהתגמולים שולמו בגין התאונה לה הינו אחראי. 88. לא אחת מוגשת תביעה כנגד שני מזיקים, כאשר שתי התאונות הינן תאונות עבודה שגרמו לנזק באותו איבר, לתאונה הראשונה אחראי המעביד בעוד שלשניה אחראי צד שלישי. כלום יעלה על הדעת כי מקום בו תגמולי המל"ל שולמו בגין התאונה שנגרמה עקב אחריותו של המעביד בלבד - יהא המל"ל זכאי להגיש תביעה כנגד צד שלישי בטענה כי עליו לשאת בתשלום כולו או חלקו, על אף קביעת הוועדה? סטואציה שכזו יכלה להתרחש גם מקום בו היו לנתבעת דנן שתי מבטחות שונות בגין כל אחת מהתאונות. 89. לא אחת נקבעת בתביעת הנפגע כנגד המזיק נכות הנמוכה משמעותית מהנכות שנקבעה ע"י המל"ל. חרף זאת, זכאי המזיק לנכות את כל ההטבות שבאו לתובע בגין התאונה, לרבות תגמולים בגין הנכות שנקבעה ע"י המל"ל, על אף שזו גבוהה באופן ניכר מהנכות שנקבעה בבית המשפט. כך גם, לדוגמא מקום בו התובע זכאי לקצבת ניידות מהמל"ל, אך ביהמ"ש אינו מזכהו בתביעתו בפיצוי בגין אחזקת רכב. 90. לכאורה, לא היתה מניעה מטעמו של התובע להגיש תחילה תביעה בגין התאונה הראשונה בלבד ובמקרה זה היה על בית המשפט לנכות מהפיצוי בגינה את מלוא תגמולי המל"ל המשולמים לתובע. לאחר סיום תביעתו, בין בפשרה ובין בפסק דין, יכול היה התובע להגיש תביעה חדשה כנגד הנתבעות בגין התאונה השניה. במקרה זה, לא ניתן היה לנכות מהפיצוי שהיה נפסק לתובע בתביעתו הנוספת את תשלומי המל"ל ששולמו בגין התאונה הראשונה הן מהטעם כי שולמו בגין התאונה הראשונה בלבד, והן מהטעם כי נוכו מהפיצוי שנפסק בתביעה הקודמת שכן אין לנכותם פעמיים. כך גם בית המשפט הדן בתביעה הראשונה לא רשאי היה, גם אם התובע היה עותר לכך, לנכות מחצית בלבד מתגמולי המל"ל. 91. במקרה שבפנינו פעל התובע בתום לב לכל אורך הדרך בהביאו, עוד בכתב תביעתו, את מלוא המידע באשר לקביעות המל"ל. במסגרת הבאת ראיותיו ובסיכומיו, הביא בפני בית המשפט את העובדות לאשורן, תוך שהוא מותיר להכרעת בית המשפט את ההשלכות התפקודיות בגין כל אחת מהתאונות בנפרד. כפי שהובהר לעיל, מתוך העובדות שהוכחו, משמעותה התפקודית של התאונה השניה היא המכרעת ומשקלה של הנכות התפקודית בגין התאונה הראשונה הינו נמוך ביחס אליה. 92. ניתן לבחון סוגיה זו גם בדרך נוספת: האם במצב הדברים הנוכחי היה מקום להעתר לבקשת התובע לניכוי הגמלאות בחלקים שווים מנזקי שתי התאונות גם יחד? התשובה לכך הינה שלילית. עמדה לתובע הזכות, באותה נקודת זמן בה נתנה החלטת הועדה הרפואית, להגיש ערעור על החלטתה. במצב דברים שכזה, משהתובע לא מימש זכותו זו- מנוע היה מלהעלות טענה זו הנטענת רק לאחר שהוברר לו, במהלך ניהול תביעתו, כי אי הגשת הערעור במועדו עומדת לו לרועץ. 93. לדעתי, אם יש מי שפועל בחוסר תום לב בכל הנוגע לניכוי גמלאות המל"ל, הרי שאלו הנתבעות ולא התובע. אבהיר דבריי. בתחילה, הגישו הנתבעות חוות דעת אקטוארית מיום 3.6.09 שבהסתמך עליה עתרו לניכוי תשלומי המל"ל בגין שתי התאונות בסך כולל של כ- 490,000 ש"ח. התובע התנגד להגשת חוות הדעת, בין היתר, מהטעם כי לא הביאה בחשבון היוון מרבית גמלאות המל"ל שביצע התובע והשלכותיו על סכום הגמלאות הכולל. בעקבות זאת התרתי לנתבעות, בתום ישיבת יום 27.4.11 בה נשמעו ראיות הצדדים, להגיש חוות דעת מתוקנת. לו זו אף זו, באותו מעמד, הבהרתי לב"כ הנתבעות במהלך סיכומיו בע"פ כי טענת הנתבעות כי יש לנכות את מלוא תשלומי המל"ל מהפיצוי הכולל שיפסק לתובע בגין שתי התאונות גם יחד - עלולה להדחות. כן הבהרתי כי במקרה שכזה יכול, אם בכלל, שיהיה מקום לחלק באופן שווה את הנכות בשיעור של 24% שנקבעה ע"י הוועדות הרפואיות במל"ל בהתאמה לאופן בו חולקה הנכות ע"י המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש. דהיינו, 12% בגין כל תאונה בנפרד בצרוף תקנה 15 במלואה וסה"כ- 18% בגין כל תאונה. על מנת לאפשר לנתבעות להוכיח טענה חילופית זו מבלי שהן מוותרות על טענתן בדבר ניכוי מלוא תגמולי המל"ל כפי שמשולמים בפועל לתובע, התרתי מיוזמתי כי האקטואר מטעמן יתייחס לחילופין, באותה חוות דעת, גם לניכוי המענקים, וכך הוריתי: "...מאחר ועסקינן בסוגיה שטרם נדונה, למיטב ידיעתי, בפסיקה בענין ניכוי תקבולי המל"ל במקרה שכזה, הנני מתיר לנתבעת, מבלי לוותר על כל טענותיה, את האפשרות כי במסגרת אותה חוות דעת אקטוארית יערך חישוב של מענק הנכות שהיה משולם לתובע לו הועדה היתה קובעת כי הנכות נגרמה בגין שתי התאונות גם יחד. חוות הדעת בענין חישוב המענק תערך בגין כל אחוז נכות המקנה את הזכות למענק בלבד..". (עמ' 43 לפרוטוקול). 94. חרף ההזדמנות שניתנה להן, הגישו הנתבעות ביום 22.5.11 חוות דעת עדכנית בה עתרו לניכוי מלוא גמלאות המל"ל ומבלי שנערך לחילופין, חישוב המענקים התיאורטיים שיש לנכותם בגין כל תאונה ותאונה בנפרד. לו אכן הנתבעות היו מבקשות לפעול בהגינות כלפי התובע- הן לא היו מוותרות על האפשרות החילופית שהוצעה להן ע"י בית המשפט. ברם, הנתבעות וטעמיהן שמורים עימן, "הלכו על כל הקופה", תוך שהן משליכות את כל יהבן על טיעון שאין לקבלו. אין מקום לחישוב המענקים התיאורטיים בהעדר חוות דעת אקטוארית העושה זאת, הן נוכח ע"א 3241/07 (ת"א) כנענה יוסף נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ ואח' בו נקבע כי על הנתבעות להמציא חוות דעת אקטוארית לצורך ניכוי רעיוני של תשלומי המל"ל, ובעיקר מהטעם כי אפשרות זו הונחה לפתחן של הנתבעות, אולם הן החליטו לעמוד אחר טענתן בדבר ניכוי כל תשלומי המל"ל, תוך שהן מוותרות הלכה למעשה על האפשרות החילופית שהונחה לפיתחן ואשר יכול והיה בה גם לעשות צדק, ולא רק משפט כפי שיכול שעולה מטעמי מסקנתי זו. 95. אם לא היה די בכל הנימוקים המפורטים לעיל כדי לדחות את טענות הנתבעות, אדרש להוראות הדין והפסיקה להלן. סעיף 393 לחוק הביטוח הלאומי מורה כדלקמן: "עובד או התלויים בו, שהמוסד דחה את תביעתם לגמלה לפי פרק ה' ולא הגישו תובענה לבית הדין לעבודה תוך המועד שנקבע בתקנות, הזכות בידי המעביד להגיש לבית הדין לעבודה, בשמם, תובענה נגד המוסד תוך תקופה שקבע שר המשפטים בהתייעצות עם השר". 96. עוד בשנת 1969 הותקנו תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל- 1969 המורות כדלקמן: "1. א) תובענה נגד המוסד תוגש לבית הדין לעבודה לכל המוקדם בתום שלושים יום מהיום שבו הוגשה התביעה למוסד עצמו, זולת אם נתן המוסד החלטה בתביעה לפני תום המועד האמור. (ב) החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר. 2. תובענה של מעביד, בשם עובד או התלוי בו, לגמלה לפי פרק ה' לחוק, כאמור בסעיף 393 לחוק, תוגש לבית הדין לעבודה בתוך שניים עשר חודשים מתום המועד להגשת התובענה על ידי העובד או התלויים כאמור בתקנה 1(ב), או מהיום שבו מסר המוסד הודעה למעביד על דחיית תביעתם של העובד או התלויים, הכל לפי המאוחר יותר". 97. צא ולמד, כי המחוקק הראשי היה מודע לאפשרות כי עובד לא יגיש תביעה למל"ל, או ערעור על החלטתו, ועל כן איפשר למעבידו להגיש תובענה בשם העובד על דחיית תביעתו. מחוקק המשנה היה מודע לאפשרות כי דבר דחיית התביעה ייוודע למעביד זמן רב לאחר שחלף המועד להגשת הערעור מטעמו של העובד, ועל כן אפשר למעביד להגיש את התובענה בתוך 12 חודשים מתום המועד בו נמסרה למעביד ע"י המל"ל הודעה בדבר דחיית התביעה. אמנם המל"ל לא הודיע לנתבעות על כך, אולם משהמידע הובא לידיעתן הנני לקבוע כי התקיים התנאי שנקבע בתקנות. 98. הנתבעות היו מודעות לקביעות הועדות הרפואיות, חלקו עליהן בכתב הגנתן מיום 24.5.05, וחרף זאת לא הגישו ערעור, כפי שהיה עליהן לעשות. הנתבעות הסתפקו באמירה כי הן "...עומדות... על זכותן לחקור את יושבי הועדות על חוות דעתם..." - זכות שלא מומשה. עתה מגלגלות הנתבעות את עיניהן לשמים, ומבקשות לזקוף לחובתו של התובע את מחדלן שלהן שעה שעם הגשת התביעה בשנת 2005 הגיעו למסקנה כי ככל הנראה שגתה הועדה הרפואית במל"ל ולהגיש ערעור על החלטתה לפיה מלוא הנכות נגרמה בגין התאונה הראשונה בלבד. גם מטעם זה יש לדחות את טענתן. 99. משהגעתי למסקנה כי עמדה לנתבעת, כמעבידתו של התובע, הזכות להגיש ערעור על קביעת הועדה הרפואית, ומשסבורני (כאמור בס' 92 לעיל) כי לו התובע היה טוען כיום את הטענה הנטענת ע"י הנתבעת- דינה היה להידחות בשל מניעות וחוסר תום לב- יש לפעול באותו אופן גם ביחס לנתבעת. 100.המחבר דוד קציר נדרש לסוגיה זו בספרו פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית ואביא את עיקרי דבריו שאומצו בפסיקה: "בעניין שור נ' בן הרוש, קבעה וועדה רפואית של הביטוח הלאומי לנפגע, שהגיש את תביעתו נגד המעביד, דרגת נכות נמוכה מזו שנקבעה לו על-ידי מומחה שמונה בתביעת הנזיקין; בית-המשפט המחוזי ניכה מן הפיצויים את שווי הגימלאות, שעשויות היו להשתלם לתובע, אילו היתה דרגת נכותו אצל המוסד נקבעת בשיעור דומה לזה שנקבע על-ידי המומחה; בית-המשפט העליון ביטל ניכוי זה, והעמידו על הניכוי שהיה מתקבל על יסוד דרגת הנכות שנקבעה לנפגע בוועדה הרפואית של הביטוח הלאומי; (...) אין דורשים מהנפגע שיתדיין בערכאות עם המוסד כתנאי לכך שהתנהגותו תיחשב סבירה". נקבע, אפוא, כי מוטלת על הנפגע, שתביעתו הוגשה נגד המעביד, החובה לפנות למוסד לביטוח לאומי על-מנת שישולמו לו גימלאות, או, על-מנת שהגימלאות המשתלמות לו, תוגדלנה, אם חלה החמרה במצבו מאז נקבעה נכותו על-ידי רופאי המוסד ועד לבירור תביעת הנזיקין שלו. חובה זו, אינה משתרעת, לפי ההלכה הפסוקה, על נקיטת הליכים משפטיים נגד המוסד, ובלבד שפניית הנפגע למוסד נעשתה בכנות. ומשאין חובה כזו, חלה על נפגע שהגיש תביעת נזיקין נגד המעביד, בוודאי שאינה חלה שעה שתביעתו הוגשה נגד מזיק "צד שלישי". זכות המעביד להתדיין פסיקתם האמורה לעיל של בית-המשפט הותירה את המעביד, שזכות ניכוי הגימלאות מן הפיצויים הנפסקים נגדו הוכרה בחוק, תלוי, במידה רבה, בחסדי העובד והמוסד לביטוח לאומי. בתשכ"ט הוסף לחוק הביטוח הלאומי, הסעיף 231 א (היום סעיף 393), המאפשר למעביד להגיש, בשם הנפגע, או תלוייו, תובענה לבית-הדין, אם דרישתם של אלה לגימלה נדחתה על-ידי המוסד, והם עצמם לא הגישו תביעתם לבית-הדין תוך המועד שנקבע בתקנות. סביר, אפוא, להאמין, שסיטואציה, כפי שהתעוררה בעניין מקורות נ' גרינברג הנ"ל, ואשר לא הניחה את הדעת, מבחינת רגש הצדק, לא תוכל עוד להיווצר, אחרי חקיקת הסעיף 231א הנ"ל, משניתנה למעביד זכות להגיש תובענה נגד המוסד, במקום העובד או תלוייו, שתביעתם לגמלה נדחתה. אשר לשאלה אם זכות זו של המעביד, אינה נתונה לו באשר לשיעור הגמלאות שנקבעו לנפגע או באשר לשיעור הנכות שנקבע על-ידי וועדה רפואית, הרי ניתן לטעון, שהמונח "תביעה לגמלה", משתרע גם על שיעורה של הגמלה. ועוד יש להזכיר, שזכות המעביד להגיש תובענה לבית-הדין מותנית בהגשת דרישה לגימלה, על-ידי העובד, למוסד לביטוח לאומי. לא הגישו, העובד או תלוייו, דרישה לקבלת גימלה, לא יוכל המעביד להגיש תובענה משלו לבית-הדין. אך, אין המעביד צריך לחשוש מפני אי-הגשת דרישה כזאת, לאור ההלכה על דבר חובת הנפגע לפנות למוסד". (מהדורה רביעית עמ' 1154-6 ). 101. לסיכום: דעתו של המחבר קציר מלמדת כי הנתבעת הייתה רשאית להגיש ערעור לועדה הרפואית לעררים על ההחלטה לפיה הנכות נובעת גם בגין התאונה השניה. לאור האמור לעיל יש לנכות את כל תגמולי המל"ל בגין התאונה הראשונה בלבד. משהפיצוי שנפסק לתובע בגין התאונה הראשונה נבלע- דין תביעתו בגינה להידחות. סוף דבר 102.אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 466,086 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.2% כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית בחוק ממועד פסה"ד ועד לתשלום המלא בפועל. כן תישאנה הנתבעות בכל הוצאות ויציאות המשפט של התובע לרבות חוות דעת רפואיות, חוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש ואגרה. ההוצאות תישאנה הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה והוצאה ועד לתשלום המלא בפועל. עמוד השדרהפיצוייםכאבי גב / בעיות גב