קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על גידולים חקלאיים לאחר פינוי בר רשות / פינוי בר רשות פיצוי על פיתוח במקרקעין: התובע, תושב המושבה מגדל, עותר לחייב את מינהל מקרקעי ישראל/הנתבע בתשלום פיצוי בגין גידולים חקלאיים ופיתוח שנעשו במקרקעין הידועים כחלקות 51, 52, 53, 54, 57, 58 בגוש 15523 (להלן: "המקרקעין"), לאחר שפּוּנה מאותם מקרקעין בהם השתמש כבר רשות במשך שנים. אין חולק כי זכות הבעלות במקרקעין היא של מדינת ישראל, וכי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") מנהל את קרקעות המדינה מכוח חוק. התובע טוען שהחל משנת 1975 החל לגדל במקרקעין עצי זית, וכי משנת 1954 ועד 1975 הוריו גידלו שם ירקות. ממרץ 2000 החזיק התובע במקרקעין לבדו, לאחר שירש את עזבונות הוריו שהלכו לעולמם. התובע טוען כי במהלך השנים נשא בעלויות הכרוכות בהחזקת הקרקע, ושימור הנטוע באופן שהשביח את המקרקעין. שנים ארוכות החזיקו הוריו של התובע והתובע במקרקעין, עד שבשנת 2003 הגיש המינהל תביעה לפינוי והחזקת החזקה במקרקעין נגד התובע ונגד תושבים אחרים במושבה מגדל שעשו גם הם שימוש בקרקעות שבבעלות המדינה, כשעמדת המדינה הייתה כי התובע ואחרים הם בגדר פולשים שיש לסלק ידם. בין התובע למינהל התנהל הליך משפטי בבית משפט השלום בנצרת בת.א. 4638/03, שבסופו נקבע בפסק הדין, כי מדינת ישראל היא בעלת הזכות ב"שטח הפלישה" וכי עצם הגשת התביעה נגד התובע מהווה הודעה על ביטול הרשות שניתנה למשפחתו או לו להחזיק במקרקעין. בהתאם הורה בית המשפט על סילוק ידו של התובע מהחלקות בהן החזיק, וחייב אותו להחזיר את השטח ריק ופנוי מכל אדם, חפץ, נטוע, מחובר ובכלל זה חייב אותו לעקור את מטעי הזיתים, ואסר עליו בצו מניעה קבוע להיכנס לשטח הפלישה ולעשות בו כל שימוש. אין חולק כי פסק הדין ניתן ב-21/6/06 וכי המקרקעין פונו באוקטובר 2006. בסעיף 28 לפסק דינו של בית משפט השלום בנצרת נאמר: "בכתב הגנתו כלל לא טען הנתבע שהוא זכאי לפיצוי ועניין זה הוסף לראשונה בסיכומיו, ולפיכך לא אדרש לעניין זה במסגרת פסק דינו. אוסיף רק ואומר, כפי שכבר רמזתי לעיל, שהנתבע והוריו החזיקו במקרקעין שנים רבות ללא ששילמו דמי חכירה, ויכול שיש בכך איזון ראוי, לפיצוי אותו דורש הנתבע. למעלה מן הצורך אוסיף ואומר כי יכול שמטעמים של מדיניות ציבורית נאותה ישקול המינהל לנהוג גם בנתבע זה, בדרך בה אשר נהג ביחס לשאר הנתבעים אשר איתם נחתמו הסכמי פשרה" (ההדגשה אינה במקור - א.ד.). התביעה שבפני מבוססת על אותה סיפא של סעיף 28 לפסק הדין, והתובע טוען כי מדיניות ציבורית נאותה מחייבת מתן פיצוי כפי שניתן ע"י המינהל לתושבים אחרים במושבה מגדל שפונו מהמקרקעין, באופן שלא יופלה לרעה ביחס להם. התובע תמך את תביעתו בחוו"ד שמאי המקרקעין, מר מוטי זייד (ת/8), הדנה בחישוב הפיצוי הראוי בגין המטע, ולפיה נכון ליום עריכתה עומד הסך עבור הגידולים והפיתוח שפורטו לעיל על 99,000 ₪ בגין שווי העצים שנעקרו, 125,000 ₪ בגין עלויות פיתוח ותשתיות ועוד כ-3,500 ₪ עבור מערכת השקיה, צנרת ומוביל מים. סה"כ -227,000 ₪. התובע טוען כי עד שנת 2003 לא דרש המינהל פינוי המקרקעין ובמהלך השנים הושבחו המקרקעין תוך שינוי מצבם לרעה בהסתמך על שתיקת הנתבע. משכך הוא זכאי לפיצוי. לטענתו, המינהל הפיק תועלת מכך שהתובע כמחזיק נשא בעלויות החזקת הקרקע, כגון סיקול המקרקעין, טיוב הקרקע ותשלומי ארנונה, והוא זכאי להחזר סכומים אלה. לעניין גובה הפיצוי טוען התובע, כי במקרקעין בוצעו עבודות פיתוח והתאמה לצורך גידול עצי זית, שכללו בין היתר סיקול, יישור, ניקוי והכשרת הקרקע לגידול זיתים. לטענתו, על המקרקעין היו קיימים 124 עצי זית בגירים שנטעו לפני למעלה מ-20 שנה מסוג מונזלינו, כמפורט להלן: 3 שורות X 18 עצים בשורה = 54 עצים, 4 שורות X 17 עצים בשורה = 68 עצים, 2 עצים בודדים בפינה הצפונית מערבית. במקרקעין הונחו תשתיות השקיה, הכוללות שני צינורות מובילים ראשיים באורך 15 מ' כל אחד בכל חלקה, ובסך הכל כ-30 מ', צינור טפטוף כולל טפטפות באורך 68 מ' לכל שורה ובסך הכל באורך של כ-602 מ', וכן דוד דישון הכולל חיבור למים. כן נטען כי התובע השביח את המקרקעין ע"י חומרי הדברה, זיבול, השקיה וכיו"ב. הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה ומפנה את בית המשפט לקריאת סעיף 28 לפסק הדין בנצרת במלואו, בו קובע בית המשפט כי הנתבע והוריו החזיקו במקרקעין שנים רבות ונהנו מבלי ששלמו דמי חכירה ויכול שיש בכך איזון ראוי לפיצוי אותו דורש הנתבע. הנתבע אינו מכחיש כי שילם פיצוי לפולשים אחרים, ברם הוא מבהיר כי תשלום זה נעשה לפנים משורת הדין במסגרת הסדר פשרה שחסך הכרעה בעניינם ולאור הסכמתם לפנות מרצון את המקרקעין. התובע לא השכיל להצטרף לאותם אנשים ולפנות את המקרקעין, ועמד על קבלת הכרעה וניהול התביעה עד תום, ועל כן אין הוא זכאי לאותו פיצוי חסד שקיבלו אחרים שחסכו את אותו זמן ומשאבים כספיים. עמדתו העקרונית של הנתבע, שאושרה למעשה בקביעות בית המשפט בנצרת, היא כי החזקתו של התובע במקרקעין הינה בגדר פלישה וכי מעולם לא הייתה לו זכות במקרקעין. הנתבע סבור שיש מידה לא מבוטלת של עזות מצח בדרישה לשלם לתובע פיצוי, שעה שבמשך שנים הוא נהנה חינם אין כסף מקרקע לא שלו ומפירותיה, על חשבון הציבור. הנתבע טוען כי לא נעשתה כל השבחה ממנה הוא קיבל הנאה כלשהי. ייעוד המקרקעין בעבר היה חקלאות, ברם בשנת 1998 או בסמוך לכך שונה הייעוד למגורים, ולכן גם אם נעשה טיוב חקלאי כלשהו, הרי שזה חסר ערך עבור המינהל נוכח הייעוד החדש. לא זו אף זו, התעקשותו של התובע שלא לפנות את אותם מקרקעין, אלא לאחר דיון ממושך בבית המשפט, גרמה לחוסר יכולת לשווק את הקרקע לציבור למגורים. הנתבע טוען כי חזקה על התובע שעקר את העצים, כי עשה בהם שימוש חוזר או מכר אותם, אך בכל מקרה וככל שבית המשפט יסבור שקיימת זכאות עקרונית לפיצוי, הרי שיש לקזז מסכום זה בין השאר את הסכום שניתן היה לקבל ממכירת העצים, ובמיוחד יש לקזז את דמי השימוש הראויים בגין מלוא תקופת השימוש (50 שנים או 25 שנים - תלוי על איזה גרסה של התובע יסמוך בית המשפט). הנתבע הגיש חוו"ד שמאי מקרקעין, מר איתן שריאל, (נ/2) לפיה סך דמי השימוש לתקופה שמשנת 1954 ועד סוף 2006 עומד על 292,500 ₪, וקיזוז סכום זה מביא לדחיית התביעה במישור הכספי, גם אם יהיה זה הקיזוז היחיד. בכל מקרה, קובע המומחה כי מתחשיב משרד החקלאות הנערך לתקופה של 20 שנה, עולה שרווחיות הזית מאוד נמוכה והחזר ההשקעה לאחר ניכוי הוצאות הוא לאחר כ-23 שנים, והואיל והמטע הוא בן 25-50 שנה, הרי שהתובע כיסה את עלות השקעתו. עוד קובע המומחה השמאי כי מבירורים שביצע, ניתן לקבל בין 100-400 ₪ לעץ בוגר, כשמחיר זה משקף מכירת עצים שנעקרו והעתקתם למקום אחר. לאחר שעיינתי בטענות, בראיות ושקלתי את הדברים, דין התביעה להדחות, הן במישור העקרוני ולמצער בהיבט גובה הנזק, והכל תוך קבלת כל טענות המינהל כפי שפורטו לעיל. באופן מקדמי, ולמען הסר ספק, מובהר כי המקרקעין היו כלולים בעבר בגוש 15597, כאשר חלקה 57 כונתה בעבר מגרש 108 וחלקה 58 כונתה בעבר מגרש 109. התובע טוען כי לפני הפרצלציה המקרקעין היו ידועים כגוש 15597 חלק מחלקה 62 (שטח ירוק) ומגרשים 108 ו-109, ברם עד עתה לא ברור מהי אותה חלקה 62, ומכל מקום אין שום קשר בין המקרקעין מושא התביעה לבין חלקה 62 כלשהי בגוש 15597. עניין זה אף הובהר בפסק דינו של בית המשפט בנצרת, שם נאמר כי בית המשפט איננו יודע מהי חלקה 62 שביחס אליה לא הובאו ראיות, היכן היא נמצאת ומה מעמדו של התובע כאן ביחס אליה, אך בכל מקרה, חלקה זו לא נתבקש פינויה. בתיק שבפני הוגשה חוות דעת מודד מוסמך, מר מאג'ד פראג' (נ/4) שסוקר את כל השתלשלות זיהוי החלקות השונות במהלך ולאורך השנים, ולפיה אין במקרקעין מושא התביעה חלקה 62. התובע לא סתר בכל דרך חוות דעת מקצועית זו. לפיכך, יש לומר כבר עתה כי אין מקום לכל חיוב של הנתבע בפיצוי בגין עצים כלשהם הנטועים בחלקה 62, ככל שיש חלקה כזו, שכן כאמור בתביעה בנצרת לא התבקש פינויה של אותה חלקה ואף לא ניתנה החלטה לפנות חלקה זו. אני סבורה כי אין מקום לציפיה לגיטימית אוטומטית של מי שמחזיק במקרקעין ללא זכות, לקבל פיצוי שעה שיתבקש להפסיק את השימוש. הדרך הנכונה היא לבחון כל מקרה לגופו ואין דומה רשיון בחוזה לרשיון מכללא, אין דומה רשות הדירה לרשות בלתי הדירה. בעניננו יש לכל היותר רשיון מכללא ורשות הדירה. בעניננו החזיק התובע במקרקעי הציבור בחינם, הפיק הנאה מהם במשך השנים, ולאחר שעקר את העצים (ולא הוברר מה עשה איתם שהרי הם בעלי ערך כלכלי וניתנים לנטיעה מחדש), לא השביח בפועל את המקרקעין והמינהל לא נהנה בשום צורה מהשימוש של התובע בעבר. ביחס לטענה בדבר שינוי המצב לרעה בהסתמך על שתיקת המינהל, הרי שבעניין זה קיים השתק מכוח פסק הדין שבנצרת. באותו פסק דין נקבע כי התנאי של הרעת מצבו של הנתבע או הוריו לא הוכח. בית המשפט מוסיף ואומר כי המטע קיים כ-50 שנה או 25 שנה, לפיכך במשך אותה תקופה ניצלו התובע ומשפחתו את המקרקעין והפיקו מהם רווחים נאים, ולא מן הנמנע לאור אורך חיי מטע שאינו בלתי מוגבל, שהתובע ומשפחתו כבר ניצלו את כל אורך חיי המטע. "כך או כך, אין חולק שבכל התקופות לא שילמו כלל דמי חכירה למינהל, ולפיכך, הנתבע ומשפחתו, לא שינו מצבם לרעה". (סעיף 22 לפסק הדין בנצרת). משנקבעה קביעה זו, מושתק הנתבע להעלות את אותו טיעון מחדש. אציין, למעלה מהצורך, כי אף אם לא היתה קביעה כזו, הרי שגם בפניי לא הוכח מצג שגרם להסתמכות ושינוי מצב לרעה. העובדה שהמינהל לא דרש פינוי עד שנת 2003, אין בה כדי לסייע לתובע. סעיף 21 לאותו פסק דין קובע שהשתהות המינהל אינה עומדת לחובתו ולא מקימה זכות כלשהי לתובע. ביום 07/08/03 הגיש הנתבע תביעה לפינוי סילוק יד וצו מניעה קבוע כנגד התובע ביחס למקרקעין ובכך גילה דעתו מפורשות כי הוא דורש פינוי. אין חולק כי רק אחרי שניתן פסק הדין מיום 21/6/06 המורה על פינוי, סילק התובע ידו ועקר את העצים ובכך נהנה 3 שנים נוספות חרף ידיעתו על דרישת המינהל לפנות ועל כך שמחזיק במקרקעין שלא כדין. נראה לי כי בסיס התביעה דנן, הנאחז באמרת אגב של בית המשפט בנצרת, לפיו יתכן שיש מקום לשקול שיקולים ציבוריים ולפצות את התובע כפי שפוצו פולשים אחרים, לא פורש כראוי, זאת הואיל והתובע מצטט אך את הסיפא של אותו משפט, תוך שהוא מתעלם מהרישא של אותו סעיף בו הביע בית המשפט את דעתו, כפי שהביע אותה בחלקים אחרים בפסק הדין, כי ככל שיש מקום לפיצוי כלשהו, נראה שהוא מתקזז עם דמי שימוש ראויים שעל התובע לשאת בהם, שעה שזכה לעבד אדמות מבלי ששילם כל תמורה שנים ארוכות ועל חשבון הקופה הציבורית. נתוני גובה דמי השימוש הראויים לא היו בפני בית המשפט בנצרת ברם הם הונחו בפניי בתביעה זו ע"י המומחה שריאל ולא נסתרו ויובהר כי בחוו"ד השמאי מטעם התובע (ת/8) אין התייחסות לשאלת שווי דמי שימוש במקרקעין. עוד יש להדגיש כי להבדיל מתושבים אחרים של המושבה שניאותו לפנות את הקרקע מבלי להגיע להכרעה שיפוטית, ובכך חסכו זמן ומשאבים, עמד התובע על דעתו כי יש לו זכות להמשיך ולהחזיק באותם מקרקעין חרף היותו בר רשות מכללא במקרה הטוב ופולש במקרה הפחות טוב. ולכן אותו פיצוי לפנים משורת הדין שניתן לאנשים אחרים, אינו בהכרח צריך להינתן למי שביקש למצות את הדין בבחינת יקוב הדין את ההר. מכאן, שאין מדובר בהפליה, ודאי שלא הפליה פסולה בין התובע לבין תושבים אחרים, אלא בהבחנה מותרת ומוצדקת בנסיבות הענין. מובן כי לאלמנט הזמן יש ערך שניתן לכימות כספי, ולכן בהחלט יתכן שהשתלם למינהל לשלם תשלומי חסד מסוימים כדי לזרז ולהקדים את הפינוי כדי לממש את הקרקע. מי שלא השכיל להתפנות מרצון חרף המצב המשפטי הברור, לא זכאי לאותו תשלום חסד ועליו להוכיח כי מגיע לו תשלום בדין. התובע לא הרים את הנטל. לדעתי, מדיניות ציבורית ראויה צריכה לחייב כי מי שעושה שימוש פרטי במקרקעי ציבור לצרכיו האישיים ומפיק מהם הנאה ישלם דמי שימוש. הואיל ולא נתבקש לשלם מעולם נראה כי אין לדרוש ממנו כיום תשלום על שנות העבר (בבחינת תביעה עצמאית), ברם הטענה בדבר קיזוז דמי שימוש ראויים מכל פיצוי נראית לי סבירה ומוצדקת. לא זו אף זו, ככל שנעשתה עבודת טיוב קרקע במהלך השנים, הרי אין זה בהכרח השבחה שהנתבע נהנה ממנה, שהרי כאמור ייעוד המקרקעין השתנה והמינהל לא נהנה מהעובדה ששנים רבות היו נטועים זיתים והם נעקרו. כל ההוצאות שהוצאו במהלך השנים לצורך סיקול השטח, טיוב הקרקע, השקיה, טפטפות, דישון, הוצאו כל כולם לתועלת התובע ולא לתועלת הציבור בכל דרך. הציבור לא נהנה מהזיתים בזמן שהעצים היו נטועים ואף לא נהנה לאחר מכן, שעה שהתובע הוא שעקר את העצים ויכול לדאוג להעברתם למקום אחר באופן שיקטין את נזקיו. בנסיבות עניננו, אם יש בפועל מישהו שהתעשר שלא במשפט הרי זה התובע ולא המינהל. במישור העקרוני ערכי, אני סבורה איפוא שהתובע איננו זכאי לפיצוי בגין השנים בהם נהנה והשתמש במקרקעין, ובגין כך שנאלץ לעקור את העצים, או לחלופין, יש לקזז את דמי השימוש הראויים מכל פיצוי שהוא. הסכומים שבתיק מלמדים כי גם במקרה שאעתר לטענה לפיה הנזק או הפיצוי הראוי לתובע עומד על 227,000 ₪, הרי שדמי השימוש הראויים עולים בהרבה על אותו סכום, ומטעם זה דין התביעה להדחות. באשר למספר העצים, התובע טוען לאובדן של 124 עצים לפי ספירת המומחה מטעמו שביקר בשטח. הואיל והביקור היה ב-13/9/06 אני מוכנה לקבל קביעתו ולהעדיפה על עמדת המינהל שטוען כי מדובר במספר קטן יותר של עצים- 87 (ת/5). למעט ספירת העצים ותימחור כל עץ בכ-800 ₪, אין בחוות הדעת מטעם התובע (ת/8, ת/9) כדי להרים את הנטל במידה המספקת ביחס לשאר סכומים הנטענים, שכן התובע לא השכיל להציג קבלות לגבי השקעות נטענות בקרקע, השמאי לא הסביר כיצד הגיע למספר התאורטי והשרירותי שקבע ולפיצוי בגובה 125,000 ₪ לפי 50 ש"ח למ"ר בהתאם לשטח של לכאורה 2,500 מ"ר, וזאת בלי קבלות או ראיות כלשהן לתשתיות האמיתות שבשטח. התובע בעצמו העיד שההשקעות בנות 20-25 שנה, ומכאן שאין מדובר בציוד חדש שהושקע, אלא בציוד שמתבלה מטבע הדברים במשך השנים, וספק אם האצת הפחת לא מביאה לכך שחלק מהתשתיות כבר איבדו מערכן לחלוטין. לחילופין וככל שיש ערך לצנרת ולפחי הדישון, הרי שבמסגרת חובתו של התובע להקטין את הנזק, יכול היה למכור ציוד זה ולקבל כסף. הדבר נכון ביתר שאת ביחס לעצי הזית, לפיהם אף המומחה מטעמו הודה בחקירתו שניתן לנטוע עצים כאלו במקומות אחרים ויש להם ערך כספי. התובע הודה בתצהירו כי מאן דהו עקר את העצים, ברם לא גילה לבית המשפט מה נעשה עם העצים והאם קיבל בפועל כסף בגין העתקתם למקום אחר. המומחה מטעמו לא קיזז הוצאות נחסכות או שווי עצים שניתן היה להעביר וציוד שניתן היה למכור וגם בכך יש להעיב רצינות הסכומים שננקבו. כאמור לא הובאה שומה נגדית לדמי שימוש והמומחה מטעם הנתבע לא נשאל ביחס לאופן שומת דמי השימוש הראויים, ולכן חוות הדעת בעניין גובה דמי השימוש בסך 292,500 ₪ לא נסתרה בכל דרך. ביחס לטענת הקיזוז של המינהל בעניין דמי השימוש, אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה לא ניתן לקזז למעלה מ-7 שנים מחמת התיישנות. וראה סעיף 4 לחוק ההתיישנות: "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה-שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". לעניין הרציונל ראו קביעת כב' השופטת נאור בעא 656/99 ד"ר עדה בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ, : "טעמו של החריג הוא שמערכת ההתחשבנות הכוללת שבין הצדדים בעניין נשוא ההליכים טרם הסתיימה, ולכן לא חלים טעמיו של הכלל". בעניננו מבקש התובע פיצוי מכוח השקעות רבות שנים שבוצעו במקרקעין, בנות 25 שנים ואף 50 שנה. במקרה זה יהיה זה צודק לאפשר קיזוז בגין דמי השימוש ביחס למלוא אותה תקופה התקופה שאחרת יפגע השוויון בין הצדדים, ללא הצדקה. אשר על כן, מכל הטעמים כשלעצמם ובהצטברותם, דין התביעה להדחות. התובע ישא בשכ"ט עו"ד של הנתבע בסך כולל של 17,400 ₪, וישפה אותו בגין הוצאות המומחים (מר איתן שריאל ומר מג'ד פראג') בתיק זה על פי קבלות שתומצאנה לו. פיצוייםבר רשותחקלאותפינוי