קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על הגשת התנגדות להיתר בניה: נתוני רקע: התובע הגיש תביעה כספית לחייב את הנתבעים לשלם לו פיצויים בגין נזק הממון וכן עוגמת הנפש אשר נגרמו לו עקב מעשי הנתבעים, אשר הגישו התנגדות לוועדה המקומית לתכנון ובניה לבל תנפיק לו היתר בניה, ובה עתרו לוועדה להפסיק את עבודות הבניה אותן החל לבצע בביתו הסמוך לבית הנתבעים. התובע טוען, כי הנתבעים הגישו את ההתנגדות מבלי שהייתה להם זכות בדין לעשות כן , מאחר שלא מדובר בשותפים באותה חלקת מקרקעין. עקב הגשת ההתנגדות, הוציאה הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל מרכזי ביום 14/10/09 צו הפסקה מנהלי האוסר על התובע להמשיך בביצוע העבודות. לטענת התובע, צו ההפסקה המנהלי שהוצא נגדו גרם לו ולבני ביתו עוגמת נפש רבה, שכן במסגרת העבודות אותן תכנן לבצע הוא הרס מדרגות המובילות לקומה העליונה במטרה לבנות תוספת בניה להרחבת הבית לקראת לידת ילד נוסף, מבלי להספיק לבצע את המתוכנן. עוד טוען התובע, כי הפסקת העבודה גורמת סכנה לציבור המבקרים בסביבה בשל סכנת התמוטטות של החלקים הישנים שבמבנה. התובע מבסס את תביעתו על עוולת הנגישה, עוולת הרשלנות, העוולה בדבר גרם הפרת חוזה עם הקבלן עמו התקשר לביצוע העבודות, והפרת חובות חקוקות על ידי הנתבעים. סכום התביעה הועמד על 118,500 ש"ח לפי החלוקה הבאה: סך של 80,000 ש"ח בגין עוגמת נפש; סך של 8,500 ש"ח בגין החזר עבור עבודות שונות שבוצעו בידי הקבלן; וסך של 10,000 ש"ח בגין פיצויים ששולמו על ידי התובע לקבלן עקב הפרת החוזה עמו, לאחר שנאלץ להפסיק את העבודות מיד עם קבלת צו ההפסקה המנהלי. עוד למן הגשת כתב ההגנה טענו הנתבעים, כי יש לסלק את התביעה על הסף, בהיותה טורדנית וקנטרנית וחסרת בסיס משפטי. הנתבעים הוסיפו, כי לא נפל פגם כלשהו בהתנהגותם, וכי פנו לוועדה המקומית לתכנון ובניה בהתנגדות למתן היתר בניה לתובע, רק לאחר שהתחוור להם כי עבודות אלו מבוצעות ללא היתר כדין, וכי הן עלולות לגרום לביתם, הסמוך לבית התובע, נזק רב. דיון והכרעה: להקלת הדיון, אדון בכל אחת מן העוולות המוזכרות בכתב התביעה בנפרד. אך קודם לכן רואה אני לציין, כי התובע עדכן את בית המשפט בדבר החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה בישיבתה מיום 31/1/11 לאשר את תוכנית הבניה שלו (בתנאים שצוינו שם). ערר שהוגש על ידי הנתבעים על ההחלטה הנ"ל נדון בפני וועדת ערר מחוזית אשר החליטה בישיבתה מיום 3/4/11 לדחות את הערר, בכפוף להגשת תוכנית מתוקנת על ידי התובע אשר תתייחס לתנאים שפורטו בהחלטה. עוולת הנגישה: סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן- "הפקודה") מגדיר את עוולת 'הנגישה', כדלקמן: "נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים." נטל הראיה להוכיח כי התקיימו יסודותיה המצטברים של עוולת הנגישה רובץ לפתחו של התובע, במסגרת העיקרון כי המוציא מחברו עליו הראיה (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526, 594). בהתאם להגדרה שהובאה לעיל, התנאי הראשון והבסיסי להתקיימות עוולת הנגישה, הוא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל. מתוך טיענוי התובע עצמו לא מצאתי ביטוי להתקיימות הליך נפל. ככל שעסקינן בהוצאת צו הפסקה מנהלי - אין להשלים עם מצב בו הוצאת צו כזה תוגדר כהליך 'נפל'. יושם אל לב, כי גם התובע עצמו אינו טוען שצו ההפסקה המנהלי הוצא שלא כדין, שכן הוא מאשר כי החל בביצוע העבודות מבלי שהיה בידו היתר בניה, ואף הוסיף כי כיבד את הצו ופעל על פיו. ברור אם כן, כי לא ניתן להגדיר את הוצאת הצו המנהלי כהליך נפל . לגבי עצם פתיחת ההליך בוועדה המקומית לתכנון ובניה לצורך קבלת היתר בניה - לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהוא נפתח על ידי התובע בעת הגשת הבקשה לקבלת ההיתר המיוחל, ולכן ברור כי לא נפל פגם כלשהו בפתיחתו. אלא שעיקר הטרוניה של התובע מופנית כנגד התמשכות הדיון בוועדה בשל הגשת ההתנגדות על ידי הנתבעים - אותה מכנה התובע 'התנגדות סרק' - ואשר עיכבה לטענתו את הוצאת ההיתר משך זמן רב. הרושם העולה ממכלול המסמכים שצורפו על ידי הצדדים מצביע על כך, כי ברמה העובדתית הגשת ההתנגדות לא הייתה הגורם להתמשכות ההליכים בוועדה המקומית לתכנון ובניה. ביטוי לכך ניתן למצוא בפרוטוקול הדיון בוועדה מיום 30/8/10 אשר החליטה "להשהות את הדיון בבקשה (הבקשה של התובע לקבלת היתר בניה - ג'.ט.) שכן קיימים פגמים תכנוניים בבקשה". זה המקום לציין, כי פגמים אלה באו על תיקונם בתוכניות מתוקנות אשר הוגשו לוועדה רק בתחילת חודש 12/10. בעקבות כך התקיים דיון נוסף בוועדה בתאריך 31/1/11 בסופו הוחלט לאשר את תוכנית הבניה של התובע בכפוף למילוי התנאים שפורטו בהחלטה. גם בדיון זה לא הייתה התייחסות עניינית, או התייחסות כלשהי, להתנגדות של הנתבעים. הנה כי כן, מהחלטות הוועדה המקומית לתכנון ובניה עולה, כי התנגדות הנתבעים - אפילו אם אניח כי התנגדות סרק היא - לא הייתה הגורם לעיכוב ההליכים בוועדה. דוגמא ניצחת לכך ניתן למצוא בעובדה, כי על אף שהתיק בוועדה נפתח ביום 27/1/09 התוכניות המתוקנות אשר עונות על דרישות הוועדה הוגשו רק כעבור כשנתיים, בחודש 12/2010. ואם לא די בכך, הרי שעל אף דחיית הערר אשר הוגש על ידי הנתבעים לוועדת הערר המחוזית על ההחלטה הנ"ל מיום 31/1/11 (הדחייה הייתה בהסכמת הנתבעים), לא בשלה השעה למתן ההיתר המיוחל. מהחלטת ועדת הערר מיום 3/4/11 מתברר, כי נותרו דרישות נוספות שיש לבצען להנחת דעתה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה, כתנאי להנפקת ההיתר. אחד התנאים מתייחס לנושא ניקוז המים, אשר היה אחד מנימוקי ההתנגדות המרכזיים של הנתבעים. למעלה מכך, התנאי להתגבשות עילת הנגישה היא פתיחה בהליכים שחיבלו באשראי של התובע, בשמו הטוב או סיכן את חירותו. במקרה דנן, לא מתקיימת אף חלופה מבין החלופות הנ"ל. הנה כי כן, גם אם אקבל את תיאור העובדות כפי שהועלו על ידי התובע, הרי שעוולת הנגישה אינה חלה על נסיבות המקרה שלפניי. אעבור כעת כדי לבחון אם ניתן לברר את התביעה על יסוד עוולת הרשלנות. עוולת הרשלנות: ההלכה הפסוקה קובעת, כי קיומה של עוולה פרטיקולארית, כמו עוולת הנגישה, אינה שוללת את האפשרות לחייב בעל דין גם בעוולת מסגרת, כגון בעוולת הרשלנות, אם מערכת העובדות מאפשרת זאת (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון , פ"ד לט (1) 113). בפסק דין גורדון הנ"ל נקבע, שסעיף 60 לפקודה אינו עומד בדרכו של החפץ לעקוף את דרישותיה המכבידות של עוולת הנגישה על ידי פניה לעוולת הרשלנות. עם זאת נראה, שגם אם מקור התביעה מבוסס על עוולה אחרת, בית המשפט בכל מקרה לא יתעלם מהאמור בסיפא של סעיף 60 לפקודה, אשר לפיו לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים, זאת משום שהמסר אותו בקש המחוקק להעביר באמצעות הסייג הנ"ל הוא, שטובת הציבור מחייבת שלא לפגוע בהליך של מסירת מידע המביא לפתיחה בהליכים פליליים. חיזוק לגישה זו ניתן למצוא בפסק דין ריינס, בו נקבע כי סעיף 60 לפקודה אינו מציב מכשול בדרכו של מי שמבקש לבסס את תביעתו על עוולת הרשלנות, אולם בית המשפט יכול ללמוד מסעיף זה על המדיניות הראויה שיש לנקוט בתביעות רשלנות המוגשות בשל מסירת מידע אשר הובילה לפתיחה בהליכים על ידי רשויות החוק (ת"א (ת"א) 2290/98 עליזה ריינס נ' מדינת ישראל, פ"מ תשס"ג (1) 49, 53). במקרה דנן, לא מצאתי ביטוי לקיומו של קשר סיבתי בין הגשת ההתנגדות על ידי הנתבעים, לנזקים המפורטים בכתב התביעה. ברמה העובדתית, וכפי שעמדתי על כך מקודם, הגשת ההתנגדות לוועדה על ידי הנתבעים לא היא אשר גרמה לעיכוב הנפקת ההיתר המבוקש (שהנפקתו מותנית במילוי התנאים שנקבעו בהחלטת ועדת הערר המחוזית). מכל מקום, אין לומר כי הגשת ההתנגדות היא בבחינת התרשלות מצד הנתבעים, שכן ברור כי הוצאת צו ההפסקה המנהלי והתמשכות ההליך במוסדות התכנון והבניה, הן תולדה של ביצוע עבודות בניה על ידי התובע ללא היתר כדין. כך או כך, על התובע היה לצפות את התוצאה אליה נקלע, ובכל מקרה הפגם המוסרי שדבק בהתנהגותו, עת החל בביצוע עבודות כאמור מבלי לדאוג לקבלת היתר לשם כך מבעוד מועד, הוא גדול יותר מהפגם המוסרי המיוחס לנתבעים. יוצא אפוא, כי גם בהתייחס לעוולת הרשלנות אין מקום להמשיך בבירור התביעה. גרם הפרת חוזה: עילת תביעה נוספת המוזכרת בכתב התביעה, היא גרם הפרת חוזה (במסגרת התגובה של התובע עוולה זו לא הוזכרה כלל). לטענת התובע, עקב הפסקת עבודות הבניה, הוא הפר את חוזה ההתקשרות עם הקבלן המבצע, ועקב כך נאלץ לשלם לו פיצוי בסך של 10,000 ש"ח - מעבר לכספים ששולמו לו בגין העבודות אותן ביצע בפועל. עוולה זו מעוגנת בסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין, לפיו: "מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון". גם כאן אין בסיס לעוולה המוזכרת. כזכור, התובע טען כי הנתבעים גרמו לו להפר חוזה עם הקבלן. אלא שהעוולה הנ"ל נוגעת לתביעת פיצויים של הצד השלישי, קרי הקבלן - שאיננו צד להליך. די בכך כדי לדחות את טענות התובע בנדון. על יסוד האמור לעיל, ומאחר שהתובע אינו מפרט בכתב התביעה, הכיצד ניתן לראות בו 'צד שלישי' אם הוא עצמו טוען כי הנתבעים גרמו לו להפר את החוזה עם הקבלן - דין הטענה להידחות על הסף. הפרת חובה חקוקה: עילת התביעה האחרונה שהוזכרה בכתב התביעה, ואף היא כמו קודמתה נזנחה במסגרת התגובה, נסמכת על העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה. טענה זו צוינה ללא פירוט מינמאלי, ומבלי לפרט את הוראות החוק אשר הופרו. גם אם אתיר לתובע לתקן את כתב התביעה כדי למלא את החסר, קשה להלום בנסיבות העניין אלו חובות חקוקות הופרו על ידי הנתבעים. אחרית דבר: על יסוד הנימוקים אשר פורטו לעיל, ומשלא מצאתי כי המשך ההליכים יש בו כדי להוביל לאפשרות קבלת התביעה, כולה או חלקה, אני נעתרת לבקשה לסילוק התביעה על הסף. למעלה מכך, ומבלי לגרוע מהאמור לעיל אוסיף, כי אף אם יימצא בסיס משפטי כלשהו, ולו בדוחק, להמשך בירור התביעה - הרי שמדיניות משפטית ראויה מחייבת, שבנסיבות הדומות לשלנו, לא יושיט בית המשפט סעד בגין הוצאת צו הפסקה מנהלי - שלגביו לא נטען כי הוצא שלא כדין - או בגין התמשכות ההליך במוסדות התכנון והבניה לשם הנפקת היתר בניה, עד להשלמת דרישות הוועדה - שגם לגביהן לא נטען כי אלו הן דרישות לא לגיטימיות - למי שבעצמו בחר שלא להקפיד על קיום הוראות הדין טרם ביצוע העובדות. לא מצאתי טעם להורות על תיקון כתב התביעה על מנת 'להציל' את התביעה מגורל הסילוק על הסף, שכן מסקנותיי נסמכות בעיקר על הטענות ותיאור העובדות שבכתב התביעה, בשים לב להוראות החוק המוזכרות שם, וכן על יתר המסמכים שצורפו על ידי הצדדים (החלטות ועדות התכנון והבניה) אשר נותנות תמונה ברורה לגבי השתלשלות האירועים. לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה על הסף. התובע ישלם לנתבעים הוצאות בגין שכר טרחת עורך דין בסך של 3,000 ש"ח. בניהפיצוייםהיתר בניה