קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על חיפוש משטרתי ללא צו: התובעים הם בני זוג וביתם הקטינה. ביום 7.9.05 בשעות הבוקר הגיעו לביתם של התובעים הנתבעים 5-1 (להלן - הנתבעים), כולם חוקרי או בלשי משטרה, בחפשם אחר התובע 1 (להלן - התובע). בידי הנתבעים לא היה צו מעצר ולא כל צו אחר. משסירבו התובעים לפתוח בפני הנתבעים את דלת הכניסה פרצו הנתבעים את הדלת ועצרו את התובע. בגין התנהלות זו של הנתבעים הוגשה התביעה. לטענת התובעים בוצעו הכניסה לבית ומעצר התובע בניגוד לחוק וללא סמכות. עוד טוענים התובעים כי מעשי הנתבעים בוצעו כאקט של נקמה בשל בקשה לשחרור תפוס שהגישו התובעים לבית משפט השלום יומיים קודם לכן, בקשר לחפצים שנלקחו מביתם על ידי המשטרה במהלך חיפוש קודם שנערך בביתם. התובעים דורשים פיצויים בגין נזקים שונים שנגרמו להם כתוצאה ממעשי הנתבעים, לרבות פיצויים מוגברים ופיצויים עונשיים. לטענת הנתבעים הם הגיעו למקום במטרה לזמן את התובע לחקירה לה היה דרוש, ומאחר והתובעים בחרו שלא לשתף פעולה וסירבו לפתוח להם את הדלת, הם נאלצו לפרוץ אותה ולעצור את התובע. עוד לטענתם לא היה צורך להוציא צו במקרה זה, וסביר להניח כי אף אם היו פונים לבית המשפט בבקשה להוצאת צו לא היה ניתן להם צו כזה אלא היה נאמר להם לפעול בהתאם לסמכות המוקנית להם. התובע נתן עדות. התובעים הגישו תצהיר של התובעת 2 אולם במהלך הדיון ויתרו על הגשתו. מטעם הנתבעים העיד רפ"ק חיים שרייבהנד. הנתבעים 4-2 הוזמנו כעדים מטעם התובעים. עובדות המקרה על עיקרן של העובדות הנוגעות לאירוע מיום 7.9.05 אין מחלוקת, ובחלקן הן אף תועדו בסרט וידאו שצילמו התובעים במהלך האירוע. ביום 19.8.05, זמן מה קודם לאירוע נשוא התביעה, נערך ניסיון הצתה של צובר גז בעיר רחובות (להלן - ההצתה), ככל הנראה על רקע תכנית ההתנתקות, שביצועה היה אותה עת בעיצומו. בו ביום, על סמך מידע מודיעיני שהתקבל, בוצע חיפוש בביתם של התובעים. החיפוש נערך על ידי חוקרי משטרה, על פי צו בית משפט, בנוכחות התובעת ואדם נוסף בשם אליעזר בן אפרים, ידיד משפחה של התובעים, אשר נקרא על ידי התובעים למקום (התובע, עמוד 10 לפרוטוקול). התובע לא נכח בבית בעת החיפוש. לטענת הנתבעים, בסיום החיפוש ביקשו השוטרים למסור לתובעת טופס הזמנה לחקירה, המופנה אל התובע, אך זו סירבה לחתום על ההזמנה ועל כן נמסרה ההזמנה לאליעזר בן אפרים אשר חתם עליה (חיים שרייבהנד, סעיף 4 לתצהיר). העתק הזמנה המופנית אל התובע ואל לנצ'נר מנחם ולנצ'נר יוסף (בניהם של התובעים 1 ו-2) צורף כנספח נ/2 לתצהיר רפ"ק שרייבהנד. התובע מצידו מכחיש כי ההזמנה לחקירה הגיעה לידיו. ביום 7.9.05, בסביבות השעה 8:00 בבוקר, הגיעו הנתבעים לדירת התובעים, לטענתם במטרה לזמן את התובע לחקירה פעם נוספת לאור אי התייצבותו (חיים שרייבהנד, סעיף 5 לתצהיר). התובעת, שניגשה אל הדלת, פתחה אותה מעט כשהיא משאירה אותה נעולה באמצעות סוגר הביטחון העליון שלה, וסירבה לפתוח אותה לרווחה ולאפשר לנתבעים להיכנס, למרות שזיהתה אותם כאנשי משטרה, בטענה שאין ברשותם צו חיפוש. בעקבות סירוב התובעת לאפשר לנתבעים להיכנס, ולאחר דין ודברים שנמשך דקות ארוכות, במהלכו חזרה התובעת אינספור פעמים על דרישתה כי יציגו בפניה צו, שברו הנתבעים את סוגר הביטחון של הדלת באמצעות מוט ופרצו אל הבית. בכניסתם לדירה החרימו הנתבעים את מצלמת הוידאו באמצעותה תיעדו התובעים את שהתרחש בדקות שקדמו לפריצה והובילו איתם את התובע, כשהוא לבוש למחצה, אל תחנת המשטרה, שם נחקר ושוחרר בשעות אחר הצהריים. אין חולק על כך שלאחר אותו יום לא שבו הנתבעים לחקור את התובע וכתב אישום בגין ההצתה לא הוגש נגדו. מטרת ההגעה לבית התובעים בתצהיר העדות הראשית הצהיר חיים שרייבהנד: "ביום 7.9.05 לאחר שחלפו כשלושה שבועות, ממועד החיפוש, ומשלא התייצב התובע 1 לחקירה, הגענו לדירת התובעים על מנת לזמן את התובע 1 לחקירה פעם נוספת" (סעיף 5 לתצהיר). מהראיות עולה כי הנתבעים הגיעו לבית התובעים במטרה להביא את התובע עמם לתחנת המשטרה לצורך חקירתו. בדו"ח הפעולה שערך השוטר אבי בהר סמוך להתרחשות האירועים נכתב: "...בהמשך לפעילות עם גורמי אמ"ן עלה חשד גבוה שבני משפחת לנצ'נר שותפים לנסיון הפיגוע ולכן הוחלט לגשת שוב פעם לביתם ולעוצרם היות והם לא הגיעו לחקירה למרות ההזמנות." בדו"ח הפעולה אשר מולא על ידי השוטר גיל צציאשוילי צוין גם כן כי מטרת הפעולה הייתה מעצר התובע: "קיבלתי הוראה מראש הצוות אורן שאנו מצטרפים לחיים שרייבהנד על מנת לעצור את לנצ'נר יעקב". בדו"ח הפעולה של אורן בוכניק נכתב: "נכנסנו לחיפוש ואיתור החשוד יעקב לנצ'נר" (ת/1). בעדות של רועי צור שנגבתה ביום 2.12.07 נכתב: "לא זכור לי אם זה היה לצורך חיפוש או מעצר שלו, לזכרוני לשם ביצוע מעצר" (שורות 6 - 7 להודעה ת/3). לשאלת בית המשפט השיב רפ"ק שרייבהנד: "הגענו בסך הכל לקחת גרסה מהתובע, שבסוף היום נחליט למעצר או שחרור, ובמקרה שלו היה לשחרור, לא באנו לריב עם אף אחד. אני בא נקי ואני רוצה לחזור" (עמוד 35 לפרוטוקול). אבי בהר השיב בחקירתו הנגדית כי הכוונה הייתה לכך ש"באנו במטרה לעכב אותם ראשונית לתחנה, והאירוע הובל כמו שהם רצו שיובל והיינו צריכים לבצע מעצר" (אבי בהר, עמוד 27 לפרוטוקול). שאלת הסמכות לטענת הנתבעים, הסיטואציה בה עמדו השוטרים היתה זו: בחיפוש קודם שבוצע בבית בנוכחות התובעת הושארה לתובע הזמנה להגיע לחקירה, אולם התובע לא התייצב. השוטרים הגיעו לביתו פעם נוספת על מנת לעכבו לצורך חקירה ונתקלו בהתנגדות מצד התובעת. או אז ראו את התובע חולף על פניהם מאחורי הדלת. במצב דברים זה, כניסתם של השוטרים הייתה חוקית ומוצדקת. לטענתם, אף אם לאחר הכניסה לבית ומעצרו של התובע בשל סירובו להתלוות לשוטרים, נעשה שימוש בביטויים שלא היה צורך לאומרם, הרי שהדבר נעשה בשל התגרות התובעים ואין באמירות אלה כדי להקים אחריות בנזיקין. הנתבעים מסתמכים בטענותיהם על הוראות סעיף 23(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים) וסעיף 45 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. סעיף 23(א)(2) לחוק המעצרים קובע כי שוטר מוסמך לעצור אדם בהתקיים שני תנאים: יסוד סביר לחשד שאותו אדם עבר עבירה בת מעצר ויסוד סביר לחשש שהחשוד לא יופיע להליכי חקירה. סעיף 45 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) קובע כי "אדם הגר בבית או במקום שמותר להיכנס אליו מכוח רשות לעצור או לחפש, או הממונה על בית או מקום כאמור, ירשה, לפי הדרישה, כניסה חפשית ויתן כל הקלה סבירה; נדרש וסירב להרשות כניסה כאמור, מי שזכאי להיכנס רשאי לבצע את הכניסה בכוח". את החשש שהתובע לא יופיע להליכי חקירה מבססים הנתבעים על כך שהתובע לא התייצב לחקירה בעקבות הזמנה קודמת שהושארה בדירה ועל סירובה של התובעת לפתוח להם את הדלת לצורך מעצר או עיכוב של התובע. אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה במועד ביקורם בביתו של התובע היה קיים יסוד סביר לחשש שהתובע לא יופיע להליכי חקירה. השוטרים השאירו, אמנם, הזמנה קודמת במקום, במהלך חיפוש שבוצע כ- 19 ימים קודם לכן, אולם במהלך התקופה שחלפה מאז הושארה ההזמנה התובע לא הוזמן שוב לחקירה, לא טלפונית ולא בדרך אחרת. כאשר עמדו הנתבעים מחוץ לדלת ביתו של התובע הם לא הודיעו לתובעים כי הם מבקשים שהתובע יתלווה אליהם לחקירה, אלא עמדו על כך שהתובעת תפתח את הדלת. לשאלה האם ידע שהשוטרים רוצים לדבר איתו, השיב התובע: "בשלב מאוד מאוחר, בשתי דקות גג לפני הפריצה" (עמוד 4 לפרוטוקול). לשאלה האם בגלל מצבו המסובך לא קיים את הוראות השוטרים, השיב התובע: "לא, אני ממלא אחר הוראות החוק, ועד כמה שידוע לי באותה השעה, ונכון להיום הידיעה לא השתנתה, כאשר שוטר רוצה להיכנס לרשות של אדם, עליו להביא צו, צו עיכוב, חיפוש, אבל עליו להביא צו בחתימת שופט שמאפשר לו להיכנס" (עמוד 4 לפרוטוקול). אין ראיה כי התובע לא התכוון להתייצב לחקירה, אם יוזמן. אי פתיחת הדלת על ידי התובעת לא נבע מרצון של התובע להתחמק מהחקירה, אלא מכך שהתובעים סברו שאין לנתבעים סמכות להיכנס לדירה ללא צו או ללא עילת מעצר. סעיף 13(א)(1) לחוק המעצרים מקנה לשופט סמכות לצוות על מעצרו של אדם, אם שוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה, שאיננה חטא, וכי קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, או להתחמקות מחקירה. סעיף 4 לחוק המעצרים קובע כי יש עדיפות למעצר בצו של בית משפט. גם אם פרשנות הנתבעים הייתה נכונה, והתנהגות התובע הצביעה על כך שאין בכוונתו להתייצב לחקירה, נכון היה בנסיבות המקרה לפנות לבית המשפט לקבל צו מעצר ולא לפרוץ לתוך הבית כדי לעצור את התובע. השופטת נאור התייחסה לכך בבש"פ 5610/06 פדרמן נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, , 25.7.06): "המשיבה הפנתה בתשובתה גם לסעיפים 23(א)(2) ו-67 לחוק, לדעתה יש גם בסעיפים אלה כדי להקים סמכות למתן צו מעצר כמבוקש. השאלה אינה מתעוררת לפני ואין לי צורך להכריע בה. אציין רק כי לדעתי האמור בסעיף 23(א)(2) מתייחס למצב בו ישנו חשש כי החשוד בעבירה ייעלם ולא ניתן יהיה למוצאו עוד. במצבים בהם אדם מסרב, כפשוטו, להתייצב לחקירה, עדיפה בעיני הדרך בה הלכה המשטרה בעניין זה, היינו דרך סעיף 13(א)(1) הנ"ל." אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה בסיטואציה בה נכחו השוטרים כשהתובע נוכח בבית ומסתתר מפניהם, לא היה מנוס מכניסה לבית לצורך מעצרו לחקירה. אינני מקבלת גם את גרסתו של שרייבהנד לפיה התובע הראה סימני מצוקה או בריחה. החשש שהתובע יימלט ולא יתייצב לחקירה אינו מתיישב עם העובדה שהשוטרים המתינו 19 יום מאז החיפוש שנערך בביתו של התובע ועד למועד בו הגיעו לביתו על מנת להשלים את חקירתו. בסיכומי הנתבעים עלתה טענה נוספת לפיה יש להבחין בין מצב בו התובע לא מאותר, שבו על השוטרים המבקשים לעוצרו להוציא צו מעצר לשם כך, לבין מצב בו השוטרים מגיעים לביתו של התובע, מבחינים בו, קוראים לו ומבקשים שיתלווה אליהם מספר רב של פעמים, מודיעים לו כי הוא מעוכב, ולאחר שעומד בסירובו מודיעים לו כי הוא עצור. אני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה לשוטרים הייתה סמכות לדרוש שהתובע יתלווה אליהם, ואם הוא היה מסרב, לעכב אותו ואף לעוצרו (ראו לעניין זה את בש''פ 8362/99 מדינת ישראל נ' חוטר-ישי (פורסם במאגרים, 25.11.99)). אלא שלא כך התרחשו הדברים במקרה הנדון. הנתבעים לא דרשו מהתובע להתלוות אליהם לתחנת המשטרה קודם לפריצה לדירה, אלא דרשו מהתובעת לאפשר להם להיכנס לדירה. מתצהיר התובע עולה כי הנתבעים הגיעו תוך שהם דורשים בצעקות רמות בחדר המדרגות לפתוח בפניהם את דלת הבית (התובע, סעיף 9 לתצהיר). אשתו דרשה מהם להציג צו חיפוש, אך הם התעלמו מבקשותיה ואף החלו בפריצת הדלת (התובע, סעיף 10 לתצהיר). לפי תצהירו, לאחר פריצת הדלת החלו השוטרים לבצע חיפוש בדירה (סעיף 14 לתצהיר) ולאחר מכן דרשו ממנו להתלוות אליהם לתחנת המשטרה לצורך חקירה (התובע, סעיף 15 לתצהיר). בחקירה הנגדית העיד התובע כי השוטרים הודיעו לו שהוא עצור רק "כאשר פקד חיים לקח אותי החוצה כשאני אזוק, לקח אותי ללובי של הקומה... הפעם הראשונה שהודיעו לי שאני עצור, זה שלב שאני יוצא החוצה, שהוציאו אותי אחרי כל ההליכים שהיו באמצע..." (התובע, עמוד 6 לפרוטוקול). רפ"ק שרייבהנד הצהיר כי: "כשהגענו לדירה, פתחה התובעת 2 את הדלת, כאשר סוגר הביטחון מאפשר פתיחה קלה בלבד, כך שנוצר חריץ ברוחב מספר סנטימטרים. עם פתיחת הדלת הצגתי לתובעת 2 תעודת שוטר והתובעת 2 אף זיהתה אותי מהחיפוש שערכנו בבית ביום 19.8.05 וקראה לי בשמי. ניסיתי לשכנע את התובעת לפתוח את הדלת במשך דקות ארוכות והיא סירבה" (חיים שרייבהנד, סעיף 7 לתצהיר). "בשלב זה, ראיתי דרך הפתח את התובע 1 בתוך הבית, ואף הבחנתי כי בכיסא שבפינת האוכל אליה היה לי שדה ראיה, מונחת מגבעת וגלימה שהסקתי כי הם שייכים לתובע 1 והודעתי לתובע 1 כי הוא מעוכב" (סעיף 8 לתצהיר). לדבריו, לאחר שהתובעים סירבו לשתף פעולה הוא הודיע לתובע שהוא עצור בגין סירוב לעיכוב (חיים שרייבהנד, סעיף 10 לתצהיר), ולאחר שגם בכך לא היה כדי להביא את התובעים לשתף פעולה הוא הודיע לתובעים כי בכוונתו לעשות שימוש בכוח ולפרוץ את הדלת והסביר לתובעת כי על פי חוק עליה לאפשר לנתבעים להיכנס למקום לאחר שראתה תעודות שוטרים וכי אין צורך בהוצאת צו מעצר (חיים שרייבהנד, סעיפים 12-11 לתצהיר). בסרט הוידאו אין תיעוד לשיח שנערך בין השוטרים ובין התובעת, ואין אזכור להודעה שהתובע נדרש לחקירה, מתבקש להתלוות אל השוטרים או מעוכב. לשאלת בית המשפט האם משהו אמר לתובע שהוא מעוכב, השיב השוטר אבי בהר: "כן, בעשרים וחמש הדקות הראשונות שהושמדו מהצילום" ובהמשך: "לפי דעתי זה מה שעשו, יש עריכה, צילמו ומחקו. האישה עמדה בפתח הדלת, לא הלכה לא לשניה אחת מפתח הדלת, התובע עשה את הטעות ועבר דרכה, וחיים ואני ראינו אותו חולף, והודענו לו שהוא מעוכב, ולכן כאשר הוא סרב הודענו לו שהוא עצור" (עמוד 27 לפרוטוקול). גרסתו של אבי בהר איננה מתיישבת עם גרסתו של רפ"ק שרייבהנד. דוחות הפעולה הנזכרים לעיל תומכים בכך שהנתבעים הגיעו במטרה לעצור את התובע. לשאלת בית המשפט מדוע לא אמר לתובעת שיש לו סמכות להיכנס, השיב רפ"ק שרייבהנד: "אני קרוב לחצי שעה, ארבעים דקות מדקלם לה". לשאלה מה הסביר לתובעת השיב שרייבהנד: "הסברתי לה... היא הכירה אותי, היא פנתה אלי בשם, למרות זאת הראיתי לה תעודה וניסיתי לשכנע אותה, בסגנון שפניתם לבית משפט בנושא הפלאפונים אני רוצה להחזיר את המוצגים אבל לא ניתן בלי גרסה, ותוך כדי שאני מסביר לה נגלה האיש, ואנו מדברים על 40 דקות, היא בזמן הזה לא עזבה את הדלת" (עמוד 38 לפרוטוקול). לשאלה מדוע לא אמר לתובעת שזכותו לעכב, זכותו להיכנס בלי צו ולכן בכוונתו להיכנס, השיב שרייבהנד: "במלוא הכנות הסברתי לה את זה עשרות פעמים לפני, היא הייתה תקועה, אני בשלב הזה שתקתי, עברנו למעשים, עכשיו יש נזק..." (עמוד 38 לפרוטוקול). סרט הוידאו בו מתועד האירוע אינו תומך בתשובה זו של רפ"ק שרייבהנד. לעניין אמינותו של רפ"ק שרייבהנד ניתן ללמוד גם מהסתירות בנוגע לכלי הפריצה לדירה. בתשובה לטענת התובעים כי נעשה שימוש במוט שהיה חלק מסוכתם הצהיר רפ"ק שרייבהנד כי: "פעולת שבירת המנעול נעשתה על ידי, באמצעות מוט כיפוף, המהווה ציוד משטרתי שהיה ברכבנו ולאור הידרדרות שחלה באירוע כמתואר לעיל, נשלח אחד השוטרים להביא את ציוד הפריצה מהרכב. כך, גם בסרט ניתן לראות כי האמצעי שבו נעשה שימוש לצורך הפריצה, הינו מוט בצורת T שקצותיו מחודדים" (חיים שרייבהנד, סעיף 15 לתצהיר). בחקירה הנגדית, לעומת זאת, הוא הודה כי פרצו את הדלת באמצעות מוט ברזל שמצאו בכניסה לבית, וזאת משום שהציוד היחיד שהביאו איתם היה פטיש קטן המשמש לניפוץ שמשות (חיים שרייבהנד, עמוד 39 לפרוטוקול). אני מעדיפה את עדות התובע, לפיה לראשונה נאמר לו שהוא עצור רק לאחר שהנתבעים נכנסו לדירה. בנסיבות המקרה לא ברור מדוע לא הסתפקו הנתבעים בהזמנת התובע לחקירה לאותו היום, או למועד סמוך לאחר מכן. התובע הוזמן לראשונה 19 ימים קודם לכן ומאז לא הוזמן בשנית, והנתבעים לא הראו כי הייתה דחיפות בחקירתו. מעדותו של רפ"ק שרייבהנד עלה כי במהלך תקופה זו בוצעו פעולות חקירה בכיוון אחר ואף בוצעו מעצרים (עמוד 33 לפרוטוקול). חיזוק למסקנה לפיה לא הייתה דחיפות בהבאת התובע למשטרה וניתן היה להסתפק במתן הזמנה נמצא בעדותו של שרייבהנד לפיה: "באנו להזמין את האיש לחקירה זהו, והיינו משאירים את ההזמנה בבית אם לא היה בבית, מי היה פורץ? מי בא בכלל לפרוץ?" (עמוד 35 לפרוטוקול). ראו לעניין זה את הערת השופטת נאור בפתח החלטתה בבש"פ 5610/06 הנ"ל: "בית המשפט המחוזי הלך לקראת העוררת בכך שלא מיהר להוציא נגדה צו מעצר שעה שיכול היה לעשות כן - כפי שהתבקש. גם אנוכי, כמו בית המשפט המחוזי, סבורה כי בנסיבות העניין יש לאפשר לעוררת הזדמנות נוספת להגיע מרצונה לחקירה משטרתית אליה תזומן ובכך להשאיר בידיה, פעם נוספת, את מפתחות המעצר." ככל שהנתבעים סברו שהתובע לא יתייצב לחקירה, גם אם יוזמן, היה עליהם לפעול להוצאת צו מעצר על ידי בית המשפט. הפריצה לדירה גם אם הייתה סמכות לעצור את התובע ללא צו, אין משמעות הדבר כי קמה לנתבעים, בנסיבות המקרה, סמכות לפרוץ אל בית התובעים לצורך ביצוע המעצר. על מנת שתוקנה לשוטר הסמכות להיכנס לחצרים בכוח בהתאם לסעיף 45 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), נדרש סירוב של הדיירים להרשות כניסה למקום שמותר להיכנס אליו מכוח רשות לעצור או לחפש. רשות הכניסה לחצרים ללא צו שופט לצורך חיפוש מוסדרת בסעיף 25 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), שאף אחת מעילותיו לא התקיימה בענייננו. כפי שכתבה השופטת פלדמן במקרה דומה אשר נדון בפניה (ת"א (שלום י-ם) 10152/99 בן גביר נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, , 26.8.01)): "נראה כי הרחבת הסמכויות הקבועות מפורשות בחוק ומתן אפשרות להיכנס לחצריו של אדם ללא צו שיפוטי ומבלי שמתקיימות העילות הקבועות בסעיף 25 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), המסדיר חיפוש ללא צו חיפוש במקרים דחופים שאינם סובלים דיחוי, תקנה למשטרה סמכויות רחבות מידי לפגיעה בקנינו של אדם, בניגוד להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובניגוד לרוח חוק המעצרים המצמצם סמכות המשטרה לפעול ללא צו במקרים דחופים שאינם סובלים דיחוי עד למתן צו שיפוטי." הוצאת התובע מביתו התובע הצהיר כי הנתבעים הורו לו להתלוות אליהם תוך שהם מסרבים לאפשר לו להתלבש והובילו אותו אל ניידת משטרה כשהוא לבוש גופיה וציצית וחולצתו מגולגלת על ידיו האזוקות, ומכנסי פיג'מה מבצבצים מתחת למכנסיו (התובע, סעיפים 17-16 לתצהיר). אם עילת המעצר הייתה החשש שהתובע לא יתייצב לחקירה, ומטרת המעצר הייתה הובלת התובע לחקירה, לא ברור מדוע היה צורך לאזוק את התובע. מתצהיר רפ"ק שרייבהנד עולה כי הנתבעים אמנם סירבו לאפשר לתובע להתלבש, משום שסברו כי בפרק הזמן שחלף מאז הגיעו אל דלת הבית היה לו די פנאי על מנת להתלבש, אם כי הסכימו שהתובעת תכין עבורו תיק עם בגדים (חיים שרייבהנד, סעיפים 24-23 לתצהיר). השוטר רועי צור העיד כי "אני הייתי עם התובע בחדר, אמרתי לו מספר פעמים אמרתי תתלבש אתה בא איתנו, הוא סירב להתלבש בסגנון שאין לי מה להתלבש כי אני לא בא איתכם" (רועי צור, עמוד 31 לפרוטוקול). כפי שצוין לעיל, האירוע תועד בחלקו בסרט וידאו. ראשיתו של הסרט צולמה על ידי התובע, שתיעד חלק מהדקות בהן ניצבה התובעת מול הדלת וסירבה לאפשר לנתבעים להיכנס, ובשלב מסוים הונחה המצלמה כשהיא פועלת על מדף מול הכניסה לבית והמשיכה לצלם את כניסת הנתבעים אל הבית. לאחר מכן נלקחה המצלמה והוחזקה על ידי הנתבעים, אך המשיכה להקליט את המתרחש. מסרט הוידאו שהוגש עולה כי לפחות בשלב מסוים הנתבעים סירבו לאפשר לתובע להתלבש. בסרט ניתן לשמוע כיצד לאחר שהתובעת אומרת לאחד השוטרים "אתה לא תוכל לקחת אותו ככה עם פיג'מה" משיב לה השוטר "מה את אומרת? אני אקח אותו אם אני ארצה גם ערום" (דקה 8:29). בהמשך ניתן לשמוע כיצד מציעים לתובעת להכין עבור התובע תיק עם בגדים אך התובעים מסרבים. תפיסת המצלמה התובעים מלינים על כך שהנתבעים תפסו את מצלמת הוידאו, ואף לא השאירו בידיהם אישור על נטילתה. רפ"ק שרייבהנד נשאל על תפיסת המצלמה והשיב כי "המצלמה תיעדה, חשבתי שהיא תיעדה את כל הארוע אני לא ראיתי אותה, צריך צו, אני תפסתי מצלמה שיש בה ראיות עכשיו להעלבת עובד ציבור, הכשלת שוטרים, מעצר, עיכוב, כך אני מבין, יש בה ראיות. חשבתי באותה סיטואציה שאני אחקור אותם על זה. הגענו לתחנה, חקרנו את הארוע, עשינו הערכת מצב, החלטנו לרדת ממה שהיה בבית" (חיים שרייבהנד, עמוד 41 לפרוטוקול). רפ"ק שרייבהנד הודה במהלך חקירתו הנגדית כי לא השאיר אישור על תפיסת המצלמה, ואף התנצל על כך, אך טען כי "התכוונתי להחזיר אותה, היא חזרה פחות מ-48 שעות לבעלים. היא לא נרשמה כמוצג, לא פתחנו לא שיבשנו, ידענו שיש סרט" (שם). אחריות הנתבעים בנזיקין גם אם פעולותיהם של הנתבעים נעשו במסגרת סמכותם, עדיין יש לבחון האם הופעלה סמכות זו בסבירות או שמא ברשלנות. מאידך, ייתכנו נסיבות מיוחדות וחריגות בהן יכול שייקבע כי פעולה בלתי חוקית לא חרגה ממתחם הסבירות (ע"א (מחוזי י-ם) 2542/08 נידם נ' בן גביר (פורסם במאגרים, , 26.4.09)). הפריצה לדירה, כמו גם מעצרו של התובע, כאשר ניתן להסתפק בהזמנה לחקירה, לא היו סבירים בנסיבות העניין. אירוע ההצתה בעקבותיו ביקשו הנתבעים להזמין את התובע לחקירה אירע ביום 19.8.05. עוד באותו יום בוצע החיפוש בביתם של התובעים, ומאז בוצעו פעולות חקירה בכיוונים אחרים. מהראיות עולה כי הנתבעים הגיעו לדירת התובעים, במועד בו הגיעו, בעקבות בקשת התובעים לשחרור החפצים שנתפסו במהלך החיפוש שנערך בביתם, שהוגשה ביום 5.9.05, אשר בעקבותיה ביקשו הנתבעים להשלים את החקירה. כפי שהעיד רפ"ק שרייבהנד: "...ניסיתי לשכנע אותה, בסגנון שפניתם לבית משפט בנושא הפלאפונים אני רוצה להחזיר את המוצגים אבל לא ניתן בלי גרסה..." (חיים שרייבהנד, עמוד 38 לפרוטוקול). האמירות הבוטות של הנתבעים בזמן ששהו מחוץ לדירה, אשר אליהן אתייחס להלן, תומכות בכך שההחלטה לפרוץ לדירה לא הייתה עניינית. כדברי השופטת פלדמן בעניין בן גביר נ' מדינת ישראל הנ"ל: "גם אילו היתה למשטרה סמכות לפעול כפי שפעלה, נראה כי סמכות זו הופעלה באופן שאינו סביר ולא היה דרוש משיקולי החקירה. כניסה לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו ופגיעה בקניינו הן פעולות קיצוניות ביותר העומדות בניגוד להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואין לנקוט בהן אלא כאלטרנטיבה אחרונה, כשאין ברירה אחרת, מה שלא נעשה בעניננוו". כפי שנפסק בע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337 (1984): "מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה." (ראו גם ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167 (2004)). הנתבעים מבקשים להסתמך על סעיף 44 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, בו נקבע כי "שוטר לא ישא באחריות אזרחית או פלילית בשל מעצר או עיכוב שלדעת בית המשפט ביצע אותו בתום-לב ולמען שלום הציבור...". אני דוחה טענה זו של הנתבעים. התנהלות הנתבעים במהלך האירוע, כפי שהיא עולה מהראיות, איננה עולה בקנה אחד עם המצופה מאנשי משטרה ואיננה מתיישבת עם תום לב. מעדויות התובעים, הנתמכות בסרט הוידאו שצילמו במהלך האירוע, עולה כי הנתבעים עשו שימוש בשפה בוטה ומאיימת ופעלו תוך שימוש כוחני ולא ענייני בסמכויותיהם. מספר פעמים איימו הנתבעים על התובעת במעצר, בשל התנגדותה לאפשר להם להיכנס לדירה, התנגדות המהווה, לשיטתם, הפרעה לשוטר (לדוגמה, בדקה 2:59 של הסרט שהוגש). גם לאחר כניסתם לדירה ניתן לשמוע את רפ"ק שרייבהנד מורה לאחד השוטרים האחרים "שים עליה אזיקים, גם... שים עליה אזיקים על הפרעה לשוטר" (דקה 8:00) וזאת רק משום שהתובעת צועקת עליו שלא ייגע במצלמת הוידאו. בחקירתו הנגדית נשאל רפ"ק שרייבהנד האם התכוון לעצור את התובעת והשיב "התכוונתי לאיים עליה כדי שתפסיק את ההתנגדות ואת המילים הקשות שלה... התכוונתי להפסיק את ההתנגדות שלה וההתנהגות שלה הפסולה על דרך המילים, על דרך כך שתבין שהיא עוברת עבירה, נדמה לי שאני אומר לה שהיא עוברת עבירה של הכשלת שוטר שלא מאפשרת לנו לסיים את העבודה שלנו ולעזוב את הדירה" (חיים שרייבהנד, עמודים 41 - 40 לפרוטוקול). בתגובה להערת התובעת כי לא ניתן לקחת את התובע באופן בו היה לבוש, השיב לה אחד הנתבעים "מה את אומרת? אני אקח אותו אם אני ארצה גם ערום" (דקה 8:29). עם יציאת הנתבעים מהדירה, לאחר ששבה התובעת וביקשה כי ישיבו לה את המצלמה, השיב לה אחד השוטרים "אנחנו הבעלבתים פה... עוד שניה אני מגלגל אותך לאוטו עם אזיקים כמו בעלך" (13:43). כשהשיבה לו התובעת "יש לי 13 ילדים" ענה השוטר "אז שלא יהיו לבד היום בלילה, תיזהרי" (14:00). בדרך החוצה ביקש התובע את התפילין שלו ואחד השוטרים השיב "שום תפילין ושום כלום... אתה לא תקבל כלום, אני אומר לך" (14:10). אשם תורם לטענת הנתבעים, אף אם הייתה התרשלות במעשי השוטרים הרי שאין חולק כי התנהגותם של התובעים מהווה אשם תורם ניכר ומשמעותי לנזקיהם. ככל שהתובעים היו נשמעים להוראות השוטרים והתובע היה מתלווה אליהם ברי כי לא היה צורך בכניסה לביתם, ואף אם התובע היה ניגש לדלת ולא מסתתר מפניהם קיימת סבירות רבה כי האירוע לא היה משתלשל כפי שאירע. עוד נטען כי התובעים לא עמדו בחובתם להקטין את נזקם, וכי חובה זו הופרה הן בהסתתרותו של התובע מפני השוטרים, הן בכך שהמתין מאז הגעתם כ-40 דקות בהן לא טרח להתלבש, והן בהתנהגותה של התובעת כלפי ביתם הקטינה. לאזרח זכות להתנגד לפעולה לא חוקית של המשטרה, לעיכוב ואף למעצר (המ' 44/72 שמשי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1)654 (1972); ע"פ 325/84 אברג'יל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 365 (1984); ע"פ (מחוזי י-ם) 6571/02 גוטמן נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, , 29.4.03)). "התנגדות זו עשוייה להיות "סבילה", דהיינו התחמקות או אף בריחה מהמעצר, וכן "פעילה" דהיינו שימוש בכח סביר תוך התנגדות למעצר" (ע' 97/00 התובע הצבאי הראשי נ' עמר (פורסם במאגרים, 25.2.01)). התנגדותם של התובעים לכוונת הנתבעים להיכנס לביתם הייתה סבילה בלבד, והתבטאה בהבעת מחאה מילולית ובכך שסירבו לפתוח את דלת הבית ולאפשר לנתבעים להיכנס ולכן אין מקום לייחס להם אשם תורם. הנזק הנזק העיקרי שנגרם כתוצאה ממעשיהם של התובעים הנו עגמת הנפש והצער שנגרמו לתובעים בשל כניסת הנתבעים לביתם, כפי שנכנסו, מעצרו של התובע, והובלתו למעצר, לעיני כל. התובע הצהיר כי "אין דרך וצורה לתאר את העלבון וההשפלה שחשנו אני ובני משפחתי ברגעי אימה אלה בהם נגררתי בכוח לכיוון ניידת המשטרה בשעה ששאר אנשי השכונה יוצאים מתפילת שחרית ברחוב מגורי" (התובע, סעיף 19 לתצהיר). לטענת התובעים נסיבות המקרה מצדיקות מתן פיצויים מוגברים, אם לא עונשיים, ולו בשל העובדה שמעשיהם של הנתבעים נעשו במכוון ותוך ידיעתם בדבר אי חוקיות מעשיהם, ולחילופין תוך עצימת עיניים קיצונית. בע"א 4576/08 בן-צבי נ' היס (פורסם במאגרים, , 7.7.11) התייחס בית המשפט לסעד של פיצויים עונשיים ובניגוד לו, לסעד של פיצויים מוגברים. ביחס לפיצויים המוגברים נפסק שם כי: "בניגוד לפיצויים עונשיים, מטרתם של הפיצויים המוגברים היא לרפא נזק ממשי שנגרם לניזוק, מקום בו הנזק הבלתי ממוני הוחמר עקב התנהגותו של המזיק. הפיצויים המוגברים מבטאים "הערכה כנה של הנזק שנגרם [לניזוק], כאשר נזק זה הוגבר על ידי התנהגותו הבלתי ראויה של המזיק" (א' ברק "פיצויים" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית 579 (מהדורה שניה, ג' טדסקי עורך, תשל"ז)." בע"א (מחוזי חי') 4323/07 מדינת ישראל/שרות בתי הסוהר נ' שירי (פורסם במאגרים, , 2.6.08) ציין בית המשפט המחוזי כי: " פגיעה בזכות יסוד - זכות חוקתית, יכול שתצדיק מתן פיצוי מוגבר..." אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים פיצוי בסכום של 20,000 ₪. בקביעת גובה הפיצוי נלקחה בחשבון התנהגות הנתבעים במהלך האירוע. אשר לתביעת התובעת 3 - ככל שהיא נוגעת לטענות בדבר נזק גוף, בהיעדר חוות דעת רפואית דינה להידחות. סיווג התביעה ותשלום האגרה בגינה התביעה הוגשה תחת הכותרת של תביעת נזקי גוף. לטענת הנתבעים, התביעה איננה תביעה בשל נזק גוף אלא תביעה לסכום כסף קצוב. אני מקבלת טענה זו של הנתבעים. רכיבי התביעה, למעט תביעת התובעת 3, נוגעים לנזק ממוני או שאינו ממוני, ובעיקר לפגיעה בשם הטוב ובכבוד ולצער ועגמת נפש. כפי שנפסק בעניין מנסור, אליו הפנו הנתבעים (רע"א 5237/06 מדינת ישראל - הנהלת בתי המשפט נ' מנסור (פורסם במאגרים, , 6.7.2008)) תביעת פיצוי מסוג זה איננה תביעה "בשל נזקי גוף". גם בעניינם של פיצויים עונשיים כבר נפסק שיש לראות בהם משום סעד כספי רגיל שיש לשלם אגרה בגינו (רע"א 7644/09 תרכובות ברום בע"מ נ' לדני (פורסם במאגרים, , 11.4.10)), ועל אחת כמה וכמה שכך הם פני הדברים בנוגע לפיצויים עונשיים הנתבעים בגין נזק שהוא עצמו אינו נזק גוף. טענות הנתבעים בעניין האגרה עלו לראשונה בשלב הסיכומים. בנסיבות אלה אין הצדקה למחיקת התביעה, כפי שמבקשים הנתבעים לעשות (השוו ע"א 3351/92 מרשי נ' בלאן (פורסם במאגרים, , 8.2.94), פסקה 4 לפסק דינו של הנשיא שמגר). התובעים ישלמו את אגרת המשפט בהתאם לסכום שנפסק. סיכום הנתבעים ישלמו לתובעים פיצוי בסכום של 20,000 ₪. הנתבעים ישלמו לתובעים שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. כמו כן ישיבו הנתבעים לתובעים את הוצאות המשפט בהן נשאו התובעים, לרבות אגרת המשפט בה חויבו, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד כל הוצאה. בפסיקת שכר הטרחה הובאו בחשבון הוצאות הבקשה בעניין חסינות הנתבעים. על הנתבעים לשלם לתובעים את הסכומים שנפסקו בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. משטרהפיצוייםחיפוש משטרתיצווים