קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על כוויות מאש: מבוא ועובדות מוסכמות: 1. בפניי תביעה נזיקית בגין אירוע מיום 23.6.87 במהלכו נגרם לתובע נזק לאחר שאש אחזה בו (להלן: "התאונה"). 2. התובע הינו יליד 23.6.81, תושב הכפר עוספיא ובמועד הרלוונטי לאירוע התאונה הוא היה בגיל כ-6 שנים ולמד בגן חובה המרוחק מבית מגוריו כקילומטר אחד. 3. התובע נהג להגיע לבית הספר ובחזרה ממנו ברגל, ללא לוויית מבוגר, ובדרכו הוא עבר בחלקה בבעלות פרטית אשר תושבי השכונה השליכו בה פסולת ואשפה (להלן: "שטח המזבלה"). 4. במועד אירוע התאונה הובערה אש בשטח המזבלה והתובע שהיה בדרכו חזרה מבית הספר יחד עם ילדים אחרים התאספו במקום על מנת לצפות באש. האש אחזה בגופו של התובע וגרמה לו כוויות. 5. התובע הובהל לבית החולים, אושפז עד ליום 11.8.87 ובמהלך האשפוז הוא עבר ניתוחים להשתלת עור. בהמשך אושפז התובע בהזדמנויות נוספות ושוב עבר מספר ניתוחים. 6. כל אחד מהצדדים בעלי הדין הגיש חוות דעת רפואיות ובשתיהן נקבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 20% בגין הצלקות בפנים ובצוואר וזאת בהתאם לתקנה 75(2)(ג) לתקנות המל"ל וכן 20% נוספים בגין הצלקות בגוף וזאת בהתאם לתקנה 75(1)(ג) לתקנות המל"ל, ובסה"כ 36% נכות צמיתה משוקללת. כמו כן, המומחה מטעם התובע קבע כי יש להפעיל את תקנה 15 במלואה ולפיכך נכותו הצמיתה של התובע הינה בשיעור של 54%. המומחה מטעם הנתבעות מתנגד לקביעה זו. בהעדר פערים בין חוות דעת שני המומחים מטעם הצדדים לעניין הנכות הרפואית שנותרה לתובע בעקבות התאונה, ומאחר וממילא קביעת הנכות התפקודית של התובע הינה בסמכות בית המשפט, לא מונה מומחה מטעם בית המשפט. 7. להבהרה יצויין כי במועד הגשת התביעה שתי הרשויות המקומיות של עוספיה ודלית אל כרמל היו מאוחדות ביישוב אחד הנקרא "עיר הכרמל" ואשר נגדה הוגשה התביעה במקור. בהמשך, שוב הופרדו הרשויות ולבקשת הצדדים מיום 28.11.10, הנתבעות הינן מועצה מקומית עוספיה ומועצה מקומית דלית אל כרמל. לפיכך, גם באם יאמר להלן ''הנתבעת'', הכוונה היא לשתי הנתבעות יחדיו. 8. לאחר אירוע התאונה פנה התובע באמצעות הוריו לחברה המבטחת את התלמידים ושולמו לו תגמולים בהתאם לפוליסה הרלוונטית. 9. התביעה הוגשה ביום 14.3.06, כ-19 שנה לאחר אירוע התאונה. טענות הצדדים בתמצית: 10. לטענת התובע, הנתבעת נהגה להשתמש בשטח המזבלה בו עברו תלמידים כשטח ציבורי לצורך השלכת פסולת וכן היא דאגה לפנות את הפסולת מהמקום. כמו כן, הנתבעת שרפה את הפסולת שהצטברה בשטח המזבלה או הותירה לאחרים לעשות זאת. רשלנותה של הנתבעת היא הגורם הבלעדי או המכריע שגרם לאירוע התאונה והנזק שנגרם לתובע בעקבותיה. כמו כן, הנתבעת לא פעלה בהתאם להוראות חוק העזר לעוספיה (תברואה וסילוק מפגעים), תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק העזר לעוספיה"), המעניק לה סמכות לדרוש מבעלי הזכויות בשטח לפנות מהם מפגעים ובאם דרישתה לא תענה לפנות אותם בעצמה. 11. הנתבעת טוענת כי יש לסלק את התביעה על הסף מאחר והיא הוגשה בשיהוי ניכר ולאחר שחברת הביטוח רותם אשר ביטחה את הנתבעת הפסיקה את פעילותה וכן עבר המועד שהוקצב להגשת תביעות נגדה. לעניין זה מפנה הנתבעת כי בראשונה פנה אליה ב''כ התובע במכתב דרישה מיום 23.11.05 בעוד כי בהתאם להסדר שאושר על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, ניתן היה לפנות לחברת הביטוח רותם בתביעות עד ליום 15.8.00, כ-5 שנים לפני אותו מועד. לגוף העניין טענה הנתבעת כי היא לא התרשלה, לא הפרה כל חובה חקוקה ואין להטיל עליה כל אחריות לאירוע התאונה, מה גם ושטח המזבלה הינו שטח בבעלות פרטית ועל הבעלים או המחזיק לדאוג לפנות את המפגעים מהמקום. יש להטיל את האחריות לאירוע התאונה על הורי התובע שלא דאגו ללוות את בנם על אף גילו הצעיר במועד התאונה לגן הילדים בו למד ובחזרה ולא השגיחו עליו כראוי. 12. הצדדים בעלי הדין טענו גם לעניין הנזק שנגרם לתובע בעקבות התאונה. ד י ו ן: 13. בסעיף 4 ג' לכתב התביעה טען התובע באומרו: "הנתבעת, הרשות המקומית, השתמשה בשטח קרקע שנהגו לעבור בה הילדים, ויתר התושבים, כשטח ציבורי לצורך השלכת פסולת מכל הסוגים. יצויין, כי הנתבעת השתמשה בשטח 'כמזבלה שכונתית' והנתבעת דאגה לפינוי הפסולת באמצעות עובדיה. כמו כן, הנתבעת ו/או עובדיה שרפו את הפסולת מידי פעם בשטח עצמו, ו/או הותירו לאחרים לשרוף את הפסולת בתוך השטח" (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.). טענת התובע לעיל כאילו הנתבעת השתמשה בשטח המזבלה כ-''שטח ציבורי לצורך השלכת פסולת'' לא נטענה ולו ברמז בתצהירי עדותו הראשית של התובע ושל העדים מטעמו. אדרבא, בסעיף 14 לתצהיר אביו של התובע, מר עסאם עמאש, מוצג ת/4, הועלתה טענה סותרת ולפיה ''המקום שימש את השכונה כמזבלה שכונתית אליו הושלכה פסולת ואשפה'' (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.) 14. חשוב מכך, בתצהירי עדותם הראשית של התובע ואביו אין כל טענה, ולו ברמז, כאילו הנתבעת היא זו אשר שרפה את האשפה בשטח המזבלה ולמעשה אין באותם תצהירים כל זכר לשריפות שהיו במקום. רק בתצהיר העד מטעם התובע, מר סלימאן חמדאן (להלן: "סלימאן"), מוצג ת/3, קיימת התייחסות כלשהי לעניין זה אף כי שוב אין בתצהיר כל טענה כאילו הנתבעת שרפה את הפסולת והאשפה במקום או הותירה לאחרים לעשות זאת. לעניין זה טען העד מר סלימאן בסעיף 8 לתצהירו, באומרו: ".......השטח היה משמש מעין מזבלה שכונתית בתוך הבתים. מידי תקופה ובמיוחד בחודשי הקיץ היו שורפים את הפסולת ואת העשבים שגודלים בשטח העליון של הטרפז. אנחנו כילדים, היינו צופים בנעשה ובשבילנו שריפת הפסולת והאשפה שבמזבלה השכונתית היתה אירוע שאהבנו לצפות בו". יצויין כי בחקירתו נשאל העד סלימאן מי עשה את השריפה בשטח המזבלה, ובתשובה הוא מסר כי אינו יודע זאת (שם, עמ' 30 שורה 26 לפרוטוקול הדיון). 15. לא זאת אלא זאת, התובע טען מלכתחילה כי הנתבעת פינתה את האשפה אשר הצטברה בשטח המזבלה. גרסתו הנ''ל של התובע אושרה מפיו של עד הנתבעת מר מועין כיוף (שם, עמ' 41 שורה 22 לפרוטוקול הדיון). התובע לא טען, מקל וחומר לא הוכיח, כי מאין דהוא שרף את האשפה בשטח המזבלה מאחר והנתבעת התרשלה בקיום תפקידה ולא פינתה אותה מהמקום בזמן. בנסיבות העניין, יקשה עוד יותר להטיל אחריות על הנתבעת בשל כך כי מאין דהוא שאינו קשור לנתבעת החליט להבעיר אש בשטח המזבלה אף כי הנתבעת נהגה לפנות את האשפה מהמקום. 16. אין חולק כי במקרה דנן עצם העובדה כי תושבי השכונה השתמשו בשטח פרטי כמזבלה שכונתית לא היתה הגורם לאירוע התאונה והנזק שנגרם לתובע בעקבותיה. התאונה אירעה מאחר ופלוני אלמוני הבעיר אש בשטח המזבלה והאש אחזה בגופו של התובע אשר היה בקרבת מקום. התובע מבקש להבנות מעצם העובדה כי תושבי השכונה השתמשו בשטח פרטי כמזבלה על מנת להטיל אחריות לפתחה של הנתבעת וזאת מבלי להתמודד כלל ועיקר עם אחריות הנתבעת לגורם הישיר לאירוע התאונה, הוא הבערת האש בשטח המזבלה, ובכך כישלונו. 17. בסעיף 64 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הגדיר המחוקק את המונח "אשם" באלה המילים: "אשם הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצידם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה: ... אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק" (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.). על מנת כי התובע יצלח בתביעתו, ולעניין זה אין נפקא מינא באם התביעה מבוססת על הטענה כי התובעת עיוולה כלפי התובע בעוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין או על הטענה כי היא לא קיימה את חובתה בהתאם לחוק העזר לעוספיה, על התובע להראות כי האשם הנטען המיוחס לנתבעת הוא הוא זה אשר גרם לו נזק. ב-ע"א 70291/99 עיזבון המנוח שלומי וייצמן ז"ל ואח' נ' בן ציון ואח', פ"ד נו(1) 822, נפסק לעניין סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין כדלקמן: "לפי סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ..., אין רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם 'אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק', לאמור: יכול שאשמו של האחר ינתק את הקשר הסיבתי, אם היה 'הסיבה המכרעת לנזק'. לשון אחרת, פעולה מכוונת של אדם אחר שהיתה הסיבה המכרעת לנזק מנתקת את הקשר הסיבתי בתנאי שלא ניתן היה לצפות את הפעולה. לעומת זאת פעולה מכוונת שהיה ניתן לצפותה אינה מנתקת את הקשר הסיבתי" (שם, עמוד 830 ג-ד). 18. כאמור, במקרה דנן התובע נטש את הטענה כאילו הנתבעת הבעירה אש בשטח המזבלה או כי היא התירה לאחרים לעשות זאת. מעשה השריפה ניתק כל קשר סיבתי, ככל שהיה, בין האשם הנטען של הנתבעת ביחס לשימוש שנעשה בשטח המזבלה לצורך זריקת פסולת ואשפה לבין התאונה והנזק שנגרם לתובע ומטעם זה בלבד יש לדחות את התביעה. על אף האמור לעיל, ולמעלה מהצורך, אתייחס להלן, ולו בקצרה, לחלק מהעניינים הנוספים שעלו בתביעה. 19. מעדותו של עד התובע מר סלימאן עולה כי המעבר משטח המזבלה לא היה הדרך היחידה ממנה ניתן להגיע מביתו של התובע לגן הילדים בו למד ובחזרה אלא קיימת דרך חלופית (שם, עמ' 30 שורה 3 לפרוטוקול הדיון). לו טרחו הוריו של התובע ללוות אותו לגן הילדים או להדריך אותו לעבור בדרך הרגילה במקום המעבר בשטח המזבלה, מן הסתם התאונה היתה נמנעת. 20. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענת שיהוי ובנימוק כי במועד התאונה היא היתה מבוטחת באמצעות חברת הביטוח רותם. החברה הנ"ל הפסיקה את פעילותה ובית המשפט אישר ביחס אליה הסדר לפיו המועד האחרון להגשת תביעות נגדה היה מספר שנים טרם פנייתו הראשונה של התובע לנתבעת. לאחר דיון בבקשה ניתנה החלטתי מיום 3.10.07 בה נקבע כי בהתחשב בראיות שהוגשו במסגרת הבקשה, אין לקבוע כבר באותו שלב כי התביעה הוגשה בשיהוי ויש לסלקה על הסף. על אף האמור בהחלטה לא הגישה התובעת במהלך שמיעת הראיות בתביעה ראיות נוספות לתמיכה בטענת השיהוי ולפיכך אין שינוי במסקנה אליה הגעתי במסגרת ההחלטה. 21. התובע טען כי בהמלצת רופאיו הוא השתמש ב-15 חליפות לחץ ואשר עלות כל אחת מהן היתה 3,000 דולר. לצורך מימון עלות החליפות אביו של התובע נטל הלוואות ממקורות שונים וכן נעזר בבני משפחה. עסקינן בנזק מיוחד ועל התובע להוכיחו בראיות מספקות. על אף זאת, התובע לא הגיש ולו בדל ראיה להוכחת טענתו, זאת למעט אישור רפואי לפיו עליו להשתמש בחליפות לחץ. יתירה מכך, אביו של התובע לא ידע לתת פרטים כלשהם בעניין זה בחקירתו הנגדית ואף נתן תשובות לא הגיוניות בעליל, באומרו: "לשאלת בית המשפט למי שילמתי עבור חליפות הלחץ אני משיב שלגורמים, כמו קופת חולים לין, אולי המועצה, אני לא יודע, אולי לחברת ענבל (החברה המבטחת תלמידים - ר.ח.). שילמתי עבור חליפות הלחץ מכסף שקיבלתי כעזרה, הלוואות שקיבלתי דרך בנק יהב, מחברים. בתלושי המשכורת של המשטרה עדיין מופיע לי ההלוואות שלקחתי מבנק יהב. לקחתי הרבה הלוואות, אני לא זוכר, לא השארתי מקום שלא לקחתי הלוואות. בתלוש המשכורת שלי אתה תראה שהוא מלא הלוואות מבנק יהב, והלוואות חריגות. לא צירפתי את האישורים האלה כי לא הייתי מודע לזה" (שם, עמ' 31 שורה 1 לפרוטוקול הדיון). לאור האמור לעיל, ממילא יש לדחות את התביעה לעניין עלות חליפות הלחץ. 22. בסיכומי טענותיו העלה ב''כ הנתבעת טענות מטענות שונות שלא נטענו במהלך המשפט וממילא לא היתה לגביהן כל הוכחה. כך לדוגמא הטענה לאילוצים תקציביים שהיו ברשויות המקומיות (סעף 5 לסיכומים), הנוהל בקביעת פרופיל צבאי (סעיף 15 לסיכומים) וכן ממצאי החוקר מטעם הנתבעת שלא העיד במשפט ולא הוגשה כל ראייה בעניינו (סעיפים 31 - 32 לסיכומים). ראוי היה כי ב''כ הנתבע ייצמד לראיות שנשמעו והוגשו במסגרת התביעה ולא יעלה טענות בחריגה מאותן ראיות. חמור מכך, בסעיף 49 לסיכומי טענותיו אומר ב''כ הנתבעות כדלקמן: ''בהחלטתו מיום 03.10.2007, קובע ביהמ''ש הנכבד בסע' 3: 'במועד הרלוונטי לתאונה, היתה המבקשת מבוטחת באמצעות חברת הביטוח 'רותם' בפוליסת ביטוח המכסה את האירוע הנטען, אולם, חברת הביטוח הפסיקה את פעילותה בהתאם להסדר שאושר ע''י ביהמ''ש המחוזי בת''א, ניתן היה לפנות לחברת 'רותם' בתביעות ודרישות עד ליום 15.08.2000, כ-5 שנים לפני פניית המשיב אליה. בנסיבות העניין, השיהוי בהגשת התביעה הרע את מצב המבקשת''. הציטוט לעיל מוציא את הדברים מהקשרם. הפסקה הרלוונטית מופיעה בסעיף 3 להחלטה כחלק מסקירת טענות הנתבעת ולא כקביעה של בית המשפט, כפי שניתן להבין מציטוט הדברים. דומה כי לא בכדי הושמטה מסיכומי הנתבעת את הרישא בסע' 3 להחלטה, לפיה: ''טענת המבקשת לשיהוי בהגשת התביעה מבוססת על הנימוק.....''. אמנם נכון על עורך דין לייצג את מרשו נאמנה ולעשות את המיטב על מנת לזכות בשמו בדין, אולם, בה בעת עו"ד המייצג בעל דין הינו OFFICER OF THE COURT ובין היתר עליו להימנע מציטוט חלקי ולא נכון של החלטות בית המשפט. 23. לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו. פיצוייםכוויה