קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על כליאת שווא של עובדים זרים: א. רקע בפני 3 תביעות כספיות, אשר הוגשו ב-3 תיקים שבכותרת שאוחדו. התביעות כולן הוגשו על ידי 3 עובדים זרים, אשר נעצרו על ידי משטרת ישראל בעילת תביעה של כליאת שווא שלא כדין, הגם שהתובעים חפים מפשע ועל לא עוול בכפם. כתוצאה מהתנהגות זו הנטענת נגד הנתבעת, טוענים הם כי נאלצו לשהות בכלא בישראל כדלקמן: לוצ'יטה בוריס שהה 7 ימים בכלא, וסילה קובאש שהה בכלא 7 ימים וצ'יוארה טודור שהה 8 ימים בכלא. הצדדים הגיעו בכל התיקים שבכותרת, להסדר דיוני ולפיו, אין מחלוקת בשאלת האחריות. הצדדים הגישו סיכומים בשאלות הנזק הבלתי ממוני והנזק הממוני. כן הסכימו הצדדים בהסדר דיוני אליו הגיעו, לענין מועד כניסתם של התובעים לארץ, מועד מעצרם ושחרורם, וכי התובעים לא הגישו עתירה מינהלית ויצאו מישראל מרצונם. ב. תמצית טענות התובעים 1. בעצם כליאת השווא של התובעים, נשללו מהם זכויות היסוד לחרות הן על ידי המעסיקה והן על ידי רשות ההגירה, אגב ניצול חולשתם במאזן הכוחות כעובדים זרים במדינה, אשר היו נתונים לחסדי מעסיקיהם, אשר הפיקו תועלת כלכלית מעבודתם. עוד לטענתם, נגרם נזק למעמדם בישראל כתוצאה מהתרשלות ו/או זדון. טוענים התובעים, כי אשרת שהייתם בארץ לצרכי עבודתם הינה נכס המצוי בשליטתם המשותפת של מספר גורמים המעורבים בהעסקתם בישראל, המדינה והחברות המעסיקות אותם, ולתובעים אין כל שליטה על נכס זה. שלילת חירותם לא היתה בשל הפרת דין מצידם, אלא דווקא בשל הפרת הדין על ידי המדינה והחברות בהן הועסקו. 2. טוענים התובעים, כי במועדים הרלוונטיים הנהיגה הנתבעת הסדר פסול, אשר שעבד את התובעים כעובדים זרים למעסיקיהם השונים, תוך פגיעה שלא כדין בחירותם ובכבודם והאחריות למעצרם רובצת לפתחה של הנתבעת, אשר הודתה באחריותה. הנתבעת אף קיבלה על עצמה חבות לפיצוי בגין כליאת שווא במקרים דומים וזהים שהתנהלו בבתי המשפט השונים, מה שמהווה השתק פלוגתא מצידה. התובעים מציינים, כי בהתאם לנוהג בתחום הבנייה ב"הסדר כבילה", עובד זר שהובא ארצה רשאי לעבוד רק אצל המעסיק שהביאו כתנאי להמשך שהייתו החוקית בארץ, ואינו רשאי מיוזמתו, להחליף מעסיק. 3. שלושת התובעים הובאו, לטענתם, לארץ על ידי חברת "דונה חברה להנדסה בע"מ" (להלן: "המעסיקה") והועסקו על ידה בעבודות בנייה באתריה, בהתאם לאישורים שקיבלה המעסיקה ורישיון עבודה שהתובעים קיבלו מהמדינה המתיר להם לעבוד בישראל. ביום 8/1/03 במהלך יום עבודה באתר הבנייה של המעסיקה במודיעין, נעצרו שלושת התובעים וישבו בכלא, כל אחד כמפורט לעיל, למרות היותם עובדים זרים חוקיים השוהים בארץ ברשיון שהנפיקה להם הנתבעת. 4. התובעים שוחררו על ידי המדינה מכלאם ב-15/1/03 ונשלחו לעבוד אצל חברת "אדמוב" מבלי שהוסבר להם מדוע נעצרו, מדוע שוחררו, מדוע הותר להם להמשיך לשהות בארץ ולהוסיף ולעבוד בארץ. במהלך מעצרם וכתוצאה מכך, הסתבר לתובעים, כי לגרסת הנתבעת, מעצרם נבע מהעובדה שפג תוקף אשרתם, מה שלטענתם, הינו בלתי סביר. לטענתם, הנתבעת קבעה כי המעסיקה חטאה בהעסקתם של עשרות רבות של עובדים זרים ללא היתר, אך המדינה, הנתבעת, בחרה להעניש אותם ולא את המעסיקה. 5. חברם לעבודה, ולרי סטורזה, אשר נעצר בנסיבות זהות, הגיש תביעה נגד הנתבעת והמעסיקה בת.א. 57204/05 במהלכה הודיעה המדינה, כי הינה מקבלת את האחריות לעילת התביעה הזהה לזו שהוגשה כאן. למיטב ידיעתם של התובעים, המעסיקה הגישה לנתבעת מבעוד מועד בקשה מתאימה וערוכה כדין לחידוש אשרתם, אלא שהנתבעת התרשלה באי הנפקת ההיתרים, מה שהיווה את הבסיס להודאתה באחריותה. 6. לטענת התובעים, מעצרם אינו נובע ממעשיהם או מחדלם וכי בהתאם להסדר הכבילה רק המעביד רשאי לפנות לרשויות המוסמכות מטעם הנתבעת לחידוש אשרתם. אשרת השהייה הינה נכס בשליטתם הבלעדית של הנתבעת והמעסיקה, והינו מחוץ לשליטתם. משכך, הנתבעת היא שהביאה לפגיעה במעמדם בארץ ועליה להוכיח שלא התרשלה. 7. מכיוון שהצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו התובעת מודה באחריות, איני מוצאת לנכון לדון ולפרט את טענות הצדדים לענין אחריותה. הצדדים השאירו לבית המשפט לדון בשאלת הנזק. טוענים התובעים, כי עיקר הנזק שנגרם להם הוא בלתי ממוני ועניינו כאב, סבל ועגמת נפש, הנובעים מכליאתם במתקן משמורת, תוך שלילת חירותם וכבודם ובניגוד לסע' 5 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. 8. התובעים מפנים לע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל, בו נקבע, כי נזק כללי כתוצאה מכליאת שווא אינו טעון הוכחה. לטענתם, עקב מעשי הנתבעת הם סבלו מהשפלה, פגיעה בפרטיות, באוטונומיה, בחופש התנועה והכל על לא עוול בכפם, עת באו לארץ לעבוד ולהתפרנס באופן חוקי ומצאו עצמם כלואים כעבריינים, מה שפגע באינטרסים האנושיים הבסיסיים שלהם, פגיעה בלתי מוחשית. לטענתם, הדין והצדק מחייבים שפגיעה זו בהם תהא ברת פיצוי, מה עוד, כך טוענים הם, שאין מחיר לחירות האדם ואין שיעור כספי לפגיעה בכבודו. הגם שלא ניתן לכמת במדויק את הפיצוי בגין נזקים אלו, מפנים התובעים לענין גובה הפיצוי בגין נזק בלתי ממוני, אשר נובע משלילת חירותו של אדם, לת.א 101052/99 בן גביר נ' מדינת ישראל, שם נקבע פיצוי בגין מעצר שווא ליום אחד בסך של 20,000 ₪. כל אחד מהתובעים עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו 15,000 ₪ בגין כל יום כליאה, כנזק לא ממוני ובנוסף 200 ₪ ליום בגין נזק ממוני שהינו אבדן השתכרות בגין הכליאה. ג. תמצית טענות הנתבעת 1. התובעים נכנסו לישראל באשרת מעסיק ב/1, אשר ניתנה למעסיקה ושהיה בתוקף עד ליום 31/12/01 . התובעים נעצרו ביום 8/1/03 מאחר ושהו באתר המעסיקה ועבדו שם עם אשרה שאינה תקפה. מפרוטוקול השימוע שנערך הסתבר, כי למעסיקה היה אישור שהייה רק עד ליום 31/12/01 וכי יש לה עודף של 98 עובדים מעבר להקצאה. כיוון שאשרת התובעים פגה, הוצאו נגדם צווי משמורת והרחקה ובהתאם לנוהל "שמים סגורים", ולאחר שנמצא מעסיק חדש לתובעים וסילא קובאש ולוצ'יטה בוריס, הם הועברו למעסיק חדש ושוחררו ובוטל נגדם צו ההרחקה. (להלן: "התובעים שנשארו בארץ"). נוהל "שמים סגורים" איפשר העסקה מחדש של עובדים השוהים במשמורת אצל מעסיקים בעלי היתרי העסקה פנויים. צ'יוארה טודור, אשר נכנס לישראל לפני ה-1/1/01, לא נכלל במסגרת נוהל "שמים סגורים", ומשכך, ביום 6/1/03 הוצא נגדו צו הרחקה וביום 9/1/03 הורחק מן הארץ לאחר ששהה בה 25 חודשים. (להלן: "התובע שהורחק מהארץ"). 2. התובעים שנותרו בארץ לא הגישו עתירה מינהלית או ערעור מינהלי, והנתבעת טוענת, כי אמנם היא מודה באחריות לכליאתם מהסיבה שהמעצר התבצע פחות מ-30 ימים לאחר שנדרשה המעסיקה להסדיר את מכסת העובדים, אך טוענת שלא מתקיימים יסודות עוולת כליאת השווא לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין. הנתבעת מכחישה את הנזקים הנטענים, וכן את הקשר בינם לבינה. כן היא מכחישה שהנזקים הנטענים על ידם מקימים להם עילת תביעה, מה עוד שלטענתה הם מופרכים, מוגזמים, חסרי אחיזה בדין ואין קשר בינם לבין המיוחס לנתבעת. 3. טוענת הנתבעת, כי התובעים שנשארו בארץ לא עשו כל שביכולתם להקטנת נזקיהם ופסקי הדין אליהם הם מפנים, אינם רלוונטיים לענין שבפנינו. לגבי התובע שהורחק מן הארץ טוענת הנתבעת, כי היה עליו להעלות את טענותיו באמצעות עתירה מינהלית מיד עם מעצרו, לביטול צו ההרחקה ו/או לשחרורו וכל מי שמוחזק במשמורת רשאי בכל עת לצאת את תחומי מדינת ישראל, כיוון שמהות המשמורת הינה למנוע שהיית אדם בארץ ללא היתרים. לענין נזקי התובע שהורחק מן הארץ, חוזרת הנתבעת על טענותיה לגבי שני התובעים האחרים. ד. דיון 1. כאמור, הנתבעת נטלה אחריות לענין עצם כליאתם של התובעים ונותרה במחלוקת רק שאלת הפיצוי הלא ממוני והפיצוי הממוני. התובעים טוענים, שיש להחיל אותו דין על ישראלים ועל זרים אשר סבלו כתוצאה מעוולה זהה. משכך, יש לפסוק אותו גובה פיצויים לישראלים ולזרים ולכן, לטענתם, אין להסתמך על פסקי דין אשר פסקו פיצויים זעומים לעובדים זרים בגין כליאת שווא והם מפנים לשני פסקי דין בהם נפסקו פיצויים לאזרחי ישראל, בגין כליאת שווא. באחד נפסק 10,000 ₪ ליום ובשני, 20,000 ₪ ליום. התובעים מפנים לשורת פסקי דין נוספים בהם נפסק פיצוי בגין כליאת שווא, בסכומים שנעים בין 1,000 ₪ לשעה ל-5,000 ₪ בשעה. 2. לענין הפיצוי ללא הוכחת נזק, אשר התקבל בפסיקה, טוענים התובעים, כי אינם נדרשים להוכיח נזק כללי של כאב וסבל הנובע מכליאתם, ולמרות זאת הם מפרטים, כי נפגעה זכותם לכבוד וחירות, נגרם להם נזק בגין פגיעה באוטונומיה של רצונם החופשי ויש קשר רציונאלי בין הפגיעה בחירות ובכבוד ובין הפגיעה באוטונומיה של הרצון החופשי. לשיטתם, כפי שנקבע בספר "עוולות חוקתיות" של ברק-ארז, נזק זה בא לידי ביטוי בפגיעה ברגשות התובעים, המצדיק פיצויים כלליים מוגברים והוכחת הנזק הינה אפשרית. על כל אלה מוסיפים התובעים, כי כפי שנקבע בת.א. 1549/96 לוי נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, קיים אצל הנתבעת יסוד נפשי של אדישות המהווה בסיס להטלת פיצויים עונשיים. התובעים עותרים לחייב את הנתבעת לשלם להם פיצויים בלתי ממוניים ובנוסף, בגין אבדן השתכרות בימי הכליאה לשלם ללוצ'יטה בוריס 1,400 ₪, לטודור צ'יוארה 1,600 ₪ ולקובאש וסילי 1,400 ₪. 3. עוד טוענת הנתבעת, כי שחרור מוחזק על פי נוהל "שמים סגורים" אינו יכול להיות מיידי כיוון שיש צורך בהליכים לשחרורם ולהעסקתם על ידי מעסיקים המעוניינים להעסיקם, כולל הגעת המעסיק לבית המעצר לראיין את העובד, קבלת הסכמת העובד והמעביד לעסקה, חתימה על טפסים, הסדרת העסקה והחתמת הדרכונים, מה שאורך לפחות 3 ימי עבודה. לטענתה, כיוון שהתביעות הוגשו בשיהוי רב, אינה יכולה להתחקות עתה אחרי ההליכים שהתבצעו בעניינם של העובדים ואין באפשרותה להתייחס לטענתם, שהוחזקו במשמורת זמן בלתי סביר. 4. הנתבעת טוענת, כי התביעות אשר הוגשו על בסיס סעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בעילות של כליאת שווא, אינן מבססות את יסודות העוולה והנתבעת הודתה בחבותה על בסיס דיני הרשלנות הכלליים, כיוון שמעצר התובעים נעשה לפי חוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952. לטענתה, התובעים עותרים לפיצוי תרופתי ולפגיעה בזכות יסוד חוקתית, אשר לטענתם מקימה להם פיצוי לא ממוני שמקורו במישור הציבורי, בעוד שמקור הפיצוי הממוני הינו בדיני הנזיקין. עוד טוענת הנתבעת, כי קיים קושי לקבוע אמת מידה לפיצוי בגין פגיעה בזכות חוקתית ואין בחוק האזרחי אמות מידה לקביעת פיצוי בגין כליאת שווא, כאשר הדין הפלילי קובע בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר) תשמ"ב-1982, כי סכום הפיצוי המירבי בעד יום מעצר או מאסר, הוא החלק ה-25 של השכר החודשי הממוצע במשק ביום מתן החלטת בית המשפט לענין הפיצוי. לטענתה, כיוון שהתביעות דנן הוגשו על בסיס פקודת הנזיקין בעוולת כליאת שווא, הכלל המנחה בפסיקת פיצוי הינו, העקרון הנזיקי של השבת המצב לקדמותו. 5. הנתבעת מפרטת את ההבדל, בין מעצר או מאסר רגיל לבין החזקה במשמורת שמהותה החזקה במשמורת של שוהה שלא כדין עד ליציאתו או להרחקתו מן הארץ. מוחזק במשמורת, בניגוד לעציר, רשאי לצאת את המדינה בכל עת והוא מוחזק במשמורת כיוון שאין בידו היתר מתאים. לכן, טוענת המדינה, שהפריבילגיה שניתנת למוחזק במשמורת לעזוב את הארץ בכל עת, מבדילה אותו מאסיר רגיל. לשיטתה, הישארותו במשמורת של העובד הזר הינו בחירתו החופשית ויש לשקול עובדה זו בחישוב הנזק, כפי שנקבע בת.א. 156279/09 קמינסקי נ' מ"י, . לטענת המדינה, כל טענותיהם לענין צו ההרחקה היו אמורות להיכלל בעתירה מינהלית שניתן היה להגיש מיד עם מעצרם ולתקוף את מה שלטענתם הוא, החלטה בלתי סבירה של שר הפנים, עתירה שהיתה מתבררת מיד. 6. טוענת הנתבעת, כי בהתאם לפסיקה, גם כאשר נקבע שעצם המאסר מראשיתו היה פסול, וכי הוא מהווה כליאת שווא, פיצוי בסך 1,000 ₪ לכל יום, הינו פיצוי הולם. הנתבעת סוקרת את הפסיקה אשר קבעה פיצוי בגין מעצר שווא, בין 1,000 ל-1,500 ₪ ליום ובית המשפט המחוזי קבע סכום של 3,000 ₪ לאזרח ישראלי. טוענת הנתבעת, כי בפסק דין בע"א 4323/07 מדינת ישראל נ' שירי, נבחן השיקול של הפיצוי המוגבל בשל היות הנתבעת רשות ציבורית והחשש, כי הטלת פיצוי בשיעור גבוה ירפה את ידי התביעה ויביא לאי מילוי חובתה, מה עוד שהנתבעת נאלצה להתמודד עם גל הגירה בלתי חוקי לארץ והשלכות ארוכות הטווח של העסקת זרים בארץ ומשכך החליטה על צמצומם. לטענתה, יש להתחשב באופי המעשה הרשלני שבו שוטרי מנהלת ההגירה עצרו את התובעים אשר נחזו להיות שוהים בלתי חוקיים בהעדר אשרה בת תוקף ולכן, מנקודת ראות של גורמי האכיפה, לא היה מדובר בפעולה בלתי חוקית הלוקה בהתרשלות בזדון. עובדה זו לטענת המדינה, מצדיקה הטלת פיצוי מוגבל. על כל אלה טוענת המדינה, כי היה על התובעים להקטין את הנזק ולפנות מיד עם מעצרם בעתירה מינהלית. הפיצוי בגין נזק לא ממוני 7. אכן, כטענת הנתבעת, בע"א 4323/07 מדינת ישראל נ' שירי, נבחן מנגנון הפיצוי שעל בית המשפט להחיל כאשר נפגעת זכות יסוד של תובע, זכות חוקתית, כאשר אותו מעשה אינו רק בגדר עוולה בנזיקין, אלא יכול שייחשב גם כעוולה חוקתית. פסק הדין דן בשאלה האם די להסתפק במנגנון של פיצוי תרופתי בדיני הנזיקין כהולם וטבעי בגין נזק זה, בהיות המעשה גם עוולה נזיקית ונקבע, כי פגיעה בזכות יסוד תחוקתית יכול שתצדיק פיצוי מוגבר במקרים קיצוניים כגון: הוצאת שתי פקודות מאסר בגין אותה עבירה. נקבע גם, כי פיצוי מוגבר יכול שיינתן בנוסף לפיצוי תרופתי ואף אולי להטיל פיצוי עונשי על רשות שהשתמשה לרעה בכח שבידה. מנגד, כך נקבע, יש צורך לקחת בחשבון את החשש כי פיצוי בשיעור גבוה ירפה את ידי התביעה ולהביאה לידי אי מילוי חובתה. קבע שם בית המשפט, כי בהיות הנושא הנטען עוולה בתחום הנזיקין ועל אף שמדובר בזכות חוקתית שהיא שלילת חירותו של אדם ומדובר בנזק לא ממוני, אין מניעה כי הבחינה תיעשה בתחום המשפט הפרטי של דיני הקנין והתאמת עקרונות המשפט הציבורי לעקרונות הפיצוי של דיני נזיקין כיוון שמבחני החבות וכללי הפיצוי אינם שונים עקרונית. 8. בית המשפט שם היה ער לכך שקביעת פיצוי לא ממוני, הנתונה לשיקול דעת בית המשפט, מלאכה קשה היא, מעצם הקושי ליתן פיצוי כספי לנזק כזה וספק אם ניתן בכלל ליתן ערך כספי לפגיעה בזכות החירות. הפיצוי הכספי הלא ממוני, כך נקבע, הינו תחליף לחוסר האפשרות במקרה כגון זה להשיב את המצב לקדמותו. גם בפסק דין שירי, התחשב בית המשפט בכך שהתובע בחר לרצות עונש מאסר במקום לשלם קנסות. בענייננו, לטענת הנתבעת, כי במקרה דנן בחרו התובעים שלא להגיש עתירה מינהלית ו/או לעזוב את הארץ, אלא לשבת במעצר יש לציין, כי התובעים בחרו זאת, כי סברו שבידם היתר שהייה כדין והיתר כזה לא היה בידם, לא בשל מעשה או מחדל שלהם ועל כך אין מחלוקת. 9. רבות דובר בפסקי הדין השונים על מצבם הקשה והעגום של העובדים הזרים בישראל ועל כך שמצוים אנו במאבק הרשויות נגד השוהים הבלתי חוקיים. כך גם דובר על המשאבים והכוחות המושקעים למיגור תופעה זו. (ראה פס"ד בת.א. 15395/04 שדראק אקואסה נ' מדינת ישראל שר הפנים, ). מבחינתם של התובעים, אין ספק כי לא היה מקום לעצור אותם. הם שהו באתר המעסיקה אשר לכאורה הציגה מצג ולפיו הם שוהים שם כדין ולא היה מקום לעצור אותם, אלא להשהות את ביצוע המעצר עד להעברתם למעסיק אחר כפי שנעשה בפועל לגבי שניים מהתובעים. לטעמם, אין כל הצדקה לזמן הארוך שחלף מאז ביצוע המעצר ועד הסדרת עניינם. יש להביא בחשבון, כי העובדים הזרים מתפרנסים מעבודות דחק וחרב הארעיות מרחפת כל העת מעל שהייתם כאן. לא מדובר בעובדים זרים, אשר הגיעו לארץ לעבוד ללא רשיון. שהייתם ועבודתם הוסדרה, הם עבדו במקום עבודה מסודר ונוהליה של המעסיקה והעיכוב בהארכת היתר שהייתם אינו אמור לפגוע בהם ולא היה מקום להשתמש בסנקציה העונשית כנגדם. ולענין התובע שהורחק מן הארץ אציין, הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת, כי הסדר השמים הסגורים לא חל עליו. ה. סוף דבר 10. אני קובעת כדלקמן: א. הנתבעת תשלם לכל תובע בגין מעצר שווא 1,500 ₪ לכל יום מעצר. ב. הנתבעת תשלם לכל תובע 200 ₪ ליום לכל יום מעצר בגין הפסד השתכרות. ג. הנתבעת תשלם לכל אחד מהתובעים הוצאות אגרה ושכ"ט, בסך 2,500 ₪ + מע"מ. כדי למנוע מהתובעים הוצאות מיותרות בגן העברת הכספים למקום מושבם, הסכום יועבר על ידי הנתבעת ישירות לחשבון התובעים בחו"ל. ב"כ התובעים ימסור את פרטי החשבון של התובעים לנבעת. פיצוייםמשרד הפניםשחרור עובדים זרים ממעצרכליאת שוואעובדים זרים