קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חממה לא תקינה / פיצוי על קריסת חממה: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (ת.א 60738/04 כב' השופטת שושנה אלמגור). בפסק הדין, קבע בית המשפט כי המשיבה 1, חברת "ימקו ידפז תעשיות בע"מ" (להלן: החברה), תפצה את המערער, בגין נזקים שנגרמו לו עקב קריסת חממה והפסד עונת יבול בגין אי בניית החממה במועד. כן קבע כי המשיבה 2 (להלן: "המבטחת"), שביטחה את החברה במועדים הרלוונטיים לתובענה, תשפה את החברה בעלות השבת החממה למצב תקין. המשיב 3, מהנדס בניין אשר היה אחראי לפקח על הבנייה, יישא בחלק מעלות השבת החממה למצב תקין. רקע עובדתי: המערער הינו חקלאי, המתגורר בכפר מימון בנגב, והחליט לגדל בחממה פלפל לייצוא. לשם כך, הזמין דגם של חממה מסוג "אגדים משור" מאת החברה, אשר הינה חברה פרטית העוסקת בייצור והרכבה של חממות. בין המערער לחברה סוכם, כי החברה תספק את הרכיבים לצורך בניית החממה, תלווה ותדריך את המערער בהרכבת הקונסטרוקציה. מחיר החממה (כולל מע"מ): 311,220 ש"ח. המערער הקים את החממה באמצעות עובדים מטעמו. ביום 17.10.02 חתמה החברה על טופס הקמת חממה ובית רשת, בו אישרה כי "המבנה שהוקם נמצא מתאים לדרישות התכנוניות כפי שאושרו לנו ע"י מנהלת ההשקעות לחקלאות". יצוין, כי אחד מתנאי ההזמנה היה שהחממה תהיה חממה אשר זכתה לאישור משרד החקלאות ופיתוח הכפר, כיוון שאישור זה מעניק למערער מענק בגובה של כ-40% מההשקעה ברכישת החממה. המענק, בגובה של כ-130,000 ש"ח ניתן למערער, שהעבירו לחברה כחלק מהתמורה. במהלך חודש דצמבר 2002, בעקבות משבי רוח באזור כפר מימון, התעקמה החממה ונטתה על צידה. מאז ועד למועד הגשת התובענה, נותרה היא במצב זה. בתביעתו, טען המערער כי החברה הפרה את החוזה למכירת החממה, בין היתר כי סיפקה לו רכיבים לא מתאימים ונחותים באיכותם, כי איחרה בהספקת הרכיבים, כי נמנעה מלספק לו הוראות מתאימות להרכבת מבנה החממה, וכי לחממה אין אישור מטעם מנהלת ההשקעות במשרד החקלאות. כנגד המהנדס, טען כי הלה התרשל כשטיפל למענו בקבלת היתר הבנייה לחממה ובכך שלא פיקח כראוי על הקמתה. לגירסתו, נגרמו לו נזקים של הפסד 3 עונות יבול, החזרת החממה למצב תקין, העלות בהחלפת רכיבים הבלתי מתאימים, עלות העבודה שהושקעה לשווא, וכן נגרמה לו עוגמת נפש. פסק דינה של הערכאה הדיונית: בית המשפט קיבל באופן חלקי את תביעת המערער. נפסק כי האחריות לנטיית החממה חלה במשותף הן על המערער, שהרכיב אותה, בשיעור של 40%, הן על החברה, יצרנית החממה, גם בשיעור של 40%, והן על המהנדס, שהתרשל בפיקוח על בנייתה, בשיעור של 20%. לעניין הרכיבים, נפסק כי החברה סיפקה חלקים לא מתאימים. הדברים אמורים בעיקר לגבי המרזבים, לגבי מוטות החיזוק האלכסוניים שהיו קצרים מהנדרש וכן באשר לעמודים. רכיבים אלו לא התאימו לחממה שרכש המערער. הערכאה הדיונית הסתמכה על דברי מומחה בית המשפט, אשר קבע בחוות דעתו (נספח יא לתיק המוצגים של המערער): "ברשימת האלמנטים שסופקו לאתר מתאריך 8/4/02 צויין: 312 עמודים בחתך 2.5*60*100 בפרט בתוכנית הקונסטרוקציה מצוין חתך העמוד 2.5*60*100. בפועל, סופקו לאתר העמודים בחתך 2.5*50*100. המרזבים סופקו לאתר בעובי 1.5 מ"מ במקום 2.0 מ"מ כנדרש. אלכסוני החיזוק להקשחה האופקית של החממה סופקו באורך קצר מהנדרש ובעובי דופן 1.5 מ"מ במקום 2.0 מ"מ." באשר לאיחור באספקת הרכיבים - נפסק כי אלו אכן סופקו באיחור, שנגרם בין היתר כיוון שבתחילה סופקו למערער רכיבים לא מתאימים, והדבר דרש את החלפתם. עיכובים אלו הסבו נזקים למערער, שהתבטאו בעיקר בהפסד הכנסות פוטנציאליות מהחממה. להיעדר הוראות הרכבה - עקרונית קיבל בית המשפט את הטענה כי על החברה, בתורת יצרנית החממה, חלה החובה לספק הוראות כאלו, וחובה זו הופרה, אך עם זאת תהה מדוע המערער לא דרש לקבל את ההוראות טרם שהחל בפועל להקים את מבנה החממה. בית המשפט דחה את טענת המערער כי החממה לא קיבלה את אישור מנהלת ההשקעות, הן כיוון שבתביעתו לא עתר המערער לקבל את סכום המענק, והן כי ניתנה לו ארכה להקים חממה אשר עונה על הקריטריונים, אך הוא בחר לא לעשות כן ונמנע מלפעול על מנת לצמצם את נזקו. לעניין אחריות המהנדס, נפסק כי זה היה צריך לפקח על הקמת החממה. לשם כך היה עליו להגיע לשטח כדי להתרשם מהבנייה. הוכח כי המהנדס כלל לא ביקר בשטח, למרות שידע כי העבודות החלו. ייתכן כי חלק מהנזק שנגרם מנטיית החממה היה נמנע אילו היה מבצע פיקוח כנדרש, ובשל כך נקבע כי הוא אחראי בשיעור של 20% לאירוע נטיית החממה. בית המשפט קבע כי המבטחת, אשר כאמור ביטחה את החברה במועדים הרלוונטיים לתובענה, התחייבה לכסות נזקים שנגרמו בשל "הספקת מוצר פגום" וזאת עד סכום של 100,000$. "המוצר הפגום" הינו החממה, ולכן על המבטחת לשפות את החברה בגין הוצאות השבתה למצב תקין, תוך ניכוי גובה ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה. לאור קביעות עובדתיות-עקרוניות אלו, עבר בית המשפט לבחון את סוגיית הנזק. המערער עתר להפסד הכנסה של שלוש עונות גידול, אך בית המשפט קבע כי הלה היה יכול לצמצם את נזקו ולבנות חממה תקינה תוך זמן קצר. אם היה עושה כן היה מפסיד רק עונת גידול אחת. בשל כך, נפסק לו פיצוי בגין הפסד הכנסה של עונת גידול בודדת, שהוערך לאור חוות דעת שהוגשה לבית המשפט בסך של 294,328 ש"ח (נכון ליום חוות הדעת). כיוון שנזק זה נגרם עקב העיכובים שנגרמו בשל החלפת הרכיבים שלא התאימו, הפיצוי הוטל במלואו על כתפי החברה, שהיא כאמור הייתה האחראית לאספקת רכיבים תקינים במועד המוסכם. המערער עתר גם לנזקים בגין פירוק המרזבים הבלתי מתאימים, בגין פירוק החממה ופינוייה, ובגין אספקת חממה חליפית והתקנתה. על פי חוות דעת של מומחה בית המשפט, נפסק כי ניתן לתקן את החממה בעלות של 120,000 ₪, עלות הכוללת פירוק זהיר, החלפה של האלמנטים שהתעוותו והתקנה מחדש. משום שנקבע כי האחריות לנטיית החממה חלה במשותף על המערער, החברה והמהנדס, נפסק כי החברה תשא בכ-40% מסכום זה, 40% יוטלו כאשם תורם על כתפי המערער, ו-20% הנותרים יושתו על המהנדס. בנוסף, נפסק פיצוי בשל עלות העבודה שהתחייבה ממחדלי הנתבעת, זאת כיוון שהמערער היה צריך להשקיע זמן עבודה בהחלפת הרכיבים הבלתי מתאימים. סכום זה הוערך על דרך האומדנה בסך של 15,000 ש"ח נכון ליום הגשת התובענה, כאשר בית המשפט התחשב בכך שעל פי עדותו של המערער, פועליו עבדו במקביל גם בעבודות חקלאיות אחרות, ולא נשכרו רק לשם בניית החממה. לסיכום, נפסק כי החברה תפצה את המערער בסכומים הבאים: סך של 294,328 ש"ח (נכון ליום 9.4.06) - בגין הפסד עונת יבול. סך של 15,000 ש"ח (נכון ליום הגשת התובענה) - עלות שכר העבודה של החלפת רכיבים בלתי מתאימים. סך של 48,000 ש"ח (נכון ליום 20.4.06) - חלקה בעלות תיקון החממה. כמו כן, נקבע כי המהנדס ישלם למערער סך של 24,000 ש"ח (נכון ליום 20.4.06) - חלקו בעלות תיקון החממה, ואילו המבטחת תשלם לחברה את הסכום שבסעיף (ג), בניכוי השתתפות עצמית בסך של 10,000 ש"ח, ובצירוף שכר טרחת עורכי דין בסך של 15,000 ש"ח. דיון: לאחר שעיינו בפסק דינה של הערכאה הדיונית, ולאחר שבחנו את טיעוניי הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להתקבל חלקית, מהטעמים שיפורטו להלן. הלכה היא, כי אין בית משפט זה נוהג להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, לה נתונה האפשרות להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדויות, ולהכריע בהתאם במחלוקות העובדתיות (רע"א 9555/02 זידאן זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ, פ"ד נט(1) 538, 552 (2004); ע"א 1680/03 חנה לוי נ' אלי ואמירה ברקול, פ"ד נח(6) 941, 945 (2004)). הלכה זו, נכונה היא גם באשר לקביעות ביחס לשיעור האחריות התורמת, ובהתאם לכך קביעת שיעורי האחריות של המשיבים, שהיא במהותה קביעה עובדתית, אשר נשענת על התשתית שנפרסה בפני בית המשפט קמא. בעניינים כגון דא, ימנע בדרך-כלל בית המשפט שלערעור מלהתערב, כל עוד נמצא כי קביעותיה של הערכאה הדיונית לא מגלות טעות היורדת לשורשם של דברים. מקובלת עלינו המסגרת העובדתית שתוארה בפסק דינו של בית המשפט קמא. עם זאת, לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה כפי שיפורט להלן, מצאנו כי יש מקום להתערב במסקנתה של הערכאה הדיונית באשר להיקף אחריותו התורמת של המערער לאירוע קריסת החממה. מהתשתית שנפרסה בפני בית המשפט קמא, עולה כי המערער קיבל לידיו מהחברה מוטות אלכסונים קצרים מן הנדרש, אשר לא הגיעו עד היסוד. הוא פנה לחברה על מנת להחליפם, וזו סיפקה לו מוטות ארוכים יותר. קריסת החממה אירעה במהלך פירוק המוטות הקצרים למוטות הארוכים יותר. מדבריו של מומחה בית המשפט עולה כי "חלק גדול של החממה איפה שלא הספיקו לתקן נטה על צדו". מעדותו של גיורא יבלונקה (להלן: "יבלונקה"), הנדסאי ומדריך מטעם שירות ההדרכה והמקצועי של משרד החקלאות באותה עת, ואשר ליווה את הליך הקמת החממה, עולה כי הזהיר את המערער לבל יחליף את המוטות הקצרים כולם בעת ובעונה אחת, כיוון ש"עליו לפרק אלכסון אחד בלבד בכל נקודת זמן ולהרכיב בזריזות את האלכסון הארוך, ורק לאחר מכן להמשיך ולהרכיב את האלכסון הבא בתור באותו האופן - מפרקים קצר ומרכיבים ארוך במקומו". לדברי יבלונקה קריסת החממה אירעה "באותם מפתחים או גמלונים שבהם באותה עת לא היו אלכסונים". הנה כי כן, המערער פעל בניגוד להנחיה שקיבל ביחס להחלפת אלכסוני החיזוק, בכך שפירק כמה מהם במקביל במקום להחליפם אחד אחד. במקרה רגיל, היינו קובעות כי אכן חלה עליו אחריות לאירוע הקריסה, ואולם לטעמינו לאור הפגמים המשמעותיים שהתגלו בהתנהלות החברה, אין מקום לחייבו באחריות תורמת, ומאידך יש להטיל אחריות גבוהה יותר על החברה. ובמה דברים אמורים? החברה היא יצרנית החממה והיא זו שהתחייבה בפני המערער כי תספק לו רכיבים מתאימים, תפקח ותדריכו בהליך ההרכבה. דא עקא, היא סיפקה למערער רכיבים פגומים, וכאשר זה פנה אליה על מנת להחליפם, הכחישה כי מדובר ברכיבים בלתי מתאימים, סירבה לספק לו רכיבים חלופיים ואף הציעה למערער להחליפם על חשבונו. בכתב ההגנה התמידה החברה בהכחשותיה לעניין הפגמים שנפלו ברכיבים שסיפקה, ורק לאור התשתית העובדתית שנפרסה, במיוחד לאור הקביעות החד-משמעיות של מומחה בית המשפט, זנחה את טענותיה בעניין זה. ביטוי ליחסה הבלתי הולם של החברה למערער ניתן לראות כבר בתכתובות בין הצדדים, טרם הוגשה התובענה. כך, במכתב ששלח למערער מנכ"ל החברה מר גדעון חסדאי מיום ה-27.11.02 (נספח טו3 לתצהיר המערער), הודה המנכ"ל כי סופקו למערער רכיבים פגומים, אך בהמשך קבע כי המערער רשאי להוסיף חיזוקים על חשבונו ועל אחריותו, כל זאת כאשר על פי קביעת מומחה בית המשפט באותו מועד הרכיבים מהם הורכבה החממה בלתי מתאימים ומסוכנים ליציבות המבנה: "מבדיקה שערכתי נתברר כי כל החלקים סופקו לך ע"פ ההזמנה המקורית...כמו כן, הוחלפו חלקים פגומים (ההדגשה אינה במקור, ה.ש)...הנני דוחה מכל בכל את טענתך לגבי אי אספקה שגורמת, כביכול, לפיגורים ונזקים להם אין אנו אחראים. המבנה תוכנן על ידי מהנדסים מנוסים ואושר על ידי כל הגורמים במשרד החקלאות. אי לכך אין כל צורך להוסיף או לשנות חיזוקים ותמיכות כפי שהנך מבקש. הינך רשאי לעשות זאת על אחריותך ועל חשבונך". ובמכתב נוסף למערער מיום 12.1.03 מנסה המנכ"ל להתנער כליל ממחדלי החברה (נספח טו8 לתצהיר המערער) "הננו דוחים מכל ובכל את טענותיך לגבי אי אספקה, כביכול, של אלמנטים מתוך הזמנתך. כל החלקים סופקו ע"פ הזמנתך. אין אנו אחראים לעיכובים שנגרמים לך בהשלמת החממה...לסיכום, נראה לנו כי הנך מנסה "לנצל" לרעה את היחס ההוגן והמיוחד לו זכית". עובד מטעם החברה אף חתם על טופס ביום 17.10.02, ובו אישר כי החממה הוקמה בהתאם לדרישות התכנוניות של משרד החקלאות, כאשר כאמור על-פי חוות דעתו של מומחה בית המשפט, באותו מועד הרכיבים שהרכיבו את החממה מסוכנים ליציבות המבנה ואינם מתאימים לדרישות התכנוניות. יש להוקיע את התנהגות החברה, אשר התנהלה ברשלנות, אטימות ואדישות לתוצאות מעשיה. כיצרנית החממה וכמי שהתחייבה לספק רכיבים, מוטלת עליה החובה לספק רכיבים המתאימים לדרישות התכנוניות של המבנה. במילוי חובה זו היא כשלה, אך הפגם המהותי והשורשי נעוץ דווקא בהתנהלותה לאחר שהמערער התריע בפניה כי מדובר ברכיבים פגומים; היא בחרה לעכב את המשלוחים של הרכיבים החלופיים, הכחישה כי הרכיבים פגומים, וגם לאחר שניאותה לספק הרכיבים המתאימים נציגים מטעמה לא טרחו להדריך את המערער כיצד לבצע את ההחלפה, ואף לא פיקחו על הליך ההחלפה. לטעמינו, היה אך מצופה מן החברה כי לאחר שנתפסה בקלקלתה והחליטה לספק למערער רכיבים חלופיים, היא תהיה זו שתבצע את ההחלפה בפועל. כאמור, לא רק שלא עשתה זאת, אלא שלא עמדה בחובה המינימאלית - להדריך את המערער כיצד לבצע את החלפת הרכיבים באופן שלא תסכן את יציבות המבנה. העובדה כי יבלונקה טען שהדריך את המערער לפרק אלכסון אלכסון, אינה צריכה לשנות ממסקנתנו. שכן, לא יבלונקה היה אמור להדריך את המערער כיצד לבצע את ההחלפה, אלא החברה, שמחדליה הביאו למצב בו יש צורך לבצע את ההחלפה, וממילא הייתה זו שהתחייבה בפני המערער כי תלווה אותו בהליך ההקמה. עוד יוער, כי מומחה בית המשפט קבע כי אם היו מסופקים רכיבים תקינים ומותקנים כנדרש הכשל לא היה מתרחש. בעדותו הוסיף כי ממילא, גם אם המערער לא היה מבצע את ההחלפה והיה נותר עם הרכיבים הפגומים שסיפקה לו החברה, החממה ככל הנראה הייתה קורסת בשלב מאוחר יותר. כך בעדותו (פרו' עמ' 14, ש' 13-11): "ש. במידה ולא היו מחליפים את המוטות לארוכים, החממה היתה קורסת? ת. אם לא בעומס רוח באותו היום, ברגע שהייתה רוח חזקה יותר, יש להניח שהעמוד היה מתכופף". בנסיבות המפורטות, ולאור הרשלנות החמורה בהתנהלות החברה, העולה לדרגה של אדישות לתוצאות מעשיה, אין מקום כי המערער יישא יחד עימה בנזק של אירוע הקריסה. לכן, אנו קובעות כי החברה תשא ב-80% מהסכום של עלות תיקון החממה כפי שקבע מומחה בית המשפט, והיתרה תושת על המהנדס, אשר כלל לא הגיע לשטח והפר את חובתו לפקח כנדרש על הבנייה. בהתאם לכך, המבטחת תשפה את החברה בגין הסכום הנוסף שמוטל עליה. יחד עם זאת, עיקר הנזק לו טוען המערער אינו עלות תיקון החממה, הנובע במישרין מאירוע הקריסה, אלא נזק בגין הפסד עונות יבול. לגרסתו, בשל רשלנות המשיבים נגרם לו הפסד של שלוש עונות יבול,והוא העמיד את ההכנסה הפוטנציאלית מאותן שלוש עונות על קרוב למיליון ₪. על אף שכאמור אנו רואות לחומרה את התנהלות החברה, אין להיעתר ולהעניק לו את הפיצוי המבוקש. כלל יסוד בדיני הנזיקין כי על הניזוק החובה להקטין את נזקו. מהתשתית שנפרסה בפני בית המשפט עולה כי הזמן הנדרש לתיקון החממה נע בין חודש לבין חודש וחצי, ועוד עולה כי החברה הציעה למערער לתקן את החממה בתוך שבועיים-שלושה (תמורת תשלום). המערער, מסיבותיו, נמנע מלקבל את הצעת החברה, וכן לא טרח לתקן את החממה באמצעות אנשי מקצוע אחרים. מחומר הראיות ומדברי המערער עצמו, עולה כי לא ביצע כל פעולה אקטיבית על מנת להביא לתיקון החממה, ובכך למנוע את הפסד ההכנסות מעונות היבול. המערער אינו רשאי להיבנות מהתנהלותו זו, ולקבל פיצוי בעבור הפסד של שלוש עונות יבול, הפסד שהיה בכוחו למנוע. לכן בדין נפסק כי יקבל פיצוי בגין עונה אחת בלבד. בערעור מועלית לראשונה הטענה כי החממה לא תוקנה כיוון שלא היה לה היתר בנייה בתוקף, כי החישובים הסטטיים היו חסרים ו/או לא מתאימים. יש מקום לדחות הטענה, שכן קשה ליישבה עם העובדה כי המערער החל להקים את החממה ללא היתר בנייה ואף ציין כי התחיל לבנות ללא היתר "כי הייתי משוכנע שאני מקבל וכך עושים כולם". לא סביר כי המערער יחל לבנות ללא היתר, ואז יבקש לקבל פיצוי בגין הפסד של שלוש עונות יבול עקב אי יכולתו לתקן את החממה בשל היעדרו הנטען של ההיתר. זאת ועוד, מחומר הראיות עולה כי החממה קיבלה היתר בנייה במאי 2002 ותוקף ההיתר היה לשלוש שנים. אירוע הקריסה אירע בדצמבר 2002, כך שבמועדים הרלוונטיים הייתה לחממה היתר בנייה, ואפשרות המערער היה לתקנה. טענת המערער כי לא תיקן את החממה עקב הבעיה עם החישובים הסטטיים, הינה ניסיון להסביר בדיעבד את חוסר המעש שלו, שכן בעדותו ציין כי לא תיקן את החממה מן הטעם שהמבנה היה מצוי במחלוקת משפטית (פרו' עמ' 17, ש' 6). בכל מקרה, אם המערער היה בדעה כי ההיתר שניתן לו אינו תקף, משום שחסרים חישובים סטטיים, ו/או מכל סיבה אחרת, היה עליו לפעול על מנת לקבל היתר כדין, זאת מכוח חובתו לצמצם את נזקו. המערער העלה טענות נוספות כנגד פסק דינה של הערכאה הדיונית - טענות שלא מצאנו בהן ממש. כך הוא טוען כי בית המשפט התעלם מהנזק שנגרם לו בשל החלפת רכיבים אשר טרם הוחלפו - כאשר הדברים אמורים בעיקר באשר לעמודים והמרזבים. דא עקא, בפסק דינו כאמור פסק בית המשפט פיצוי בגין תיקון החממה כולה, פיצוי הכולל פירוק, החלפת אלמנטים שהתעוותו והתקנה מחדש - ולפיכך דין טענה זו להידחות. לעניין העמודים, מומחה בית המשפט קבע כי אין צורך להחליפם, משום שהעמודים שסופקו למערער עומדים בדרישות התקן הישראלי. לגרסתו, בית המשפט ייחס בטעות את משקלה העיקרי של התביעה לקריסת החממה על צידה, ולא לכך שסופקה לו חממה שלא תואמת את ההזמנה. לא ברורה נפקותה של טענה זו, והיא אינה מתיישבת עם פסק הדין, אשר התייחס למכלול הנזקים שנגרמו למערער, הן באשר להפסד הכנסה פוטנציאלי, הן שכר עבודה, והן תיקון החממה אשר סכום הפיצוי שנפסק בגין נזק זה אף לא היה המשמעותי מבין ראשי הנזק האחרים. עיקר הנזק לו טען המערער הינו הפסד עונות יבול, ועיקרי הפיצוי שנפסק לו אכן נבע מראש נזק זה. בנוסף נטען כי החממה שסופקה לא תאמה את הקריטריונים של מנהלת ההשקעות, ולפיכך משרד החקלאות פנה למערער על מנת להשיב את המענק. המערער דורש כי החברה תשיב לו את סכום המענק, אשר ניתן לו והועבר לחברה כחלק מהתמורה. דא עקא, המערער אינו מכחיש כי עד למועד התובענה הוא לא השיב ולו שקל מהמענק שהתקבל, ובתביעה אף אינו עתר לסעד זה. לא הוכח כי עתה המערער עומד בפני דרישה להחזיר את המענק מכיסו. סוגיה נוספת עליה משיג המערער הינה היעדרו של פיצוי בגין עוגמת נפש. התרשמנו כי להתנהלות המערער הייתה תרומה להתמשכות ההליכים, ומאחר וממילא בקביעה באשר לשיעור הפיצוי תימנע ערכאת הערעור מלהתערב, לא מצאנו לנכון לפסוק פיצוי בגין רכיב זה. באשר לשיעור אחריותו התורמת של המהנדס, מצאנו כי בדין חוייב בשיעור אחריות בסך של 20%, זאת כיוון שמחדליו לא היוו את הגורם המכריע לקריסת החממה. רשלנותו לעניין קריסת החממה התבטאה בעיקר בכך שנמנע מלהגיע לשטח על מנת לפקח מקרוב על הבנייה. ברור כי לחברה, שסיפקה את הרכיבים הפגומים ולא הדריכה כראוי את המערער כיצד להחליפם, אחריות רבה יותר. כמו כן, שיעור הפסד עונת היבול, כפי שקבע חוות הדעת של האגרונום היה נכון למועד עריכת חוות הדעת (9.4.06), ומאותו מועד סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה, ולא ממועד מוקדם יותר כפי שמבקש המערער. סוף דבר: דין הערעור להתקבל חלקית. החברה מחויבת לשלם סך של 48,000 ₪ (נכון ליום ה-20.4.06) (0.4*120000) נוספים למערער, מעבר לסכומים שנפסקו בבית המשפט קמא, זאת לאור קביעתנו בדבר אחריותה לאירוע קריסת החממה. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מהיום שנועד לתשלומו ועד למועד התשלום בפועל. המשיבה 2 תשלם לחברה את הסכום הנקוב בסעיף זה, בנוסף לסכום שנפסק כי תשלם בבית המשפט קמא, ובניכוי ההשתתפות העצמית. לאור התוצאה אליה הגענו, ולאור הליקויים המשמעותיים שנמצאו בהתנהלות החברה, היא תישא בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך-דין של המערער בסך של 20,000 ₪. משיבים 2 ו-3 יישאו בהוצאותיהם. המשיבה 2 תשא באגרה. פיצוייםחממות