מהם פיצויי בוז ? דיני הנזיקין מכירים, במקרים מסוימים, באפשרות למתן פיצויים גם בהיעדר נזק כלשהו. דוגמא לכך מצויה באותן הוראות דין - כגון הוראות סעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות - אשר מאפשרות פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק. מטרתן של הוראות כאלה אינה רק ראייתית - דהיינו הקלה על תובע במקרים בהם שיעור הנזק, להבדיל מעצם קיומו, הינו מטבעו קשה להוכחה - אלא גם הרתעתם של מעוולים בכוח, ללא קשר לשאלה אם אמנם נגרם בפועל נזק (ר' ד"ר ע' הרמן, מבוא לדיני נזיקין (המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ, תשס"ו-2006), בעמ' 414; ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט (1) 873, 903 (2004)). למצב דברים כגון דא פותחה בדיני הנזיקין של המשפט המקובל - בעיקר, אך לא רק, במסגרת תביעות בגין לשון הרע - הדוקטרינה של "פיצויי בוז" (contemptuous damages). במסגרת דוקטרינה זו רשאי בית המשפט, חרף קבלת טענותיו המשפטיות של תובע, לפסוק לו פיצויים בשיעור אפסי, של המטבע הקטן ביותר הקיים ("the smallest coin of the realm"), וזאת ללא פסיקת הוצאות או אף תוך השתתן עליו (על התובע). עניינם של פיצויי בוז אינו בהפחתת פיצוי, או במתן פטור הימנו, במקרים הבאים בגדרי הוראות סעיף 65 לפקודת הנזיקין, שלפיהן ניתן להפחית פיצויים או לפטור מהם במקרים בהם אשם הנתבע נבע באופן ישיר מהתנהגות התובע - כגון במצב דברים בו תובע שהותקף קנטר את הנתבע באופן שגרם לנתבע לתקוף אותו. להבדיל, עניינם של פיצויי בוז הוא במצב דברים בו בעצם הגשת התובענה, חרף הטיעון המשפטי הנכון, יש משום עזות מצח ושימוש לרעה בהליכי משפט. עמד על כך המלומד ד"ר הרמן, בציינו: פיצויי בוז אינם פיצויים מופחתים במשמעות סעיף 65 לפקודת הנזיקין, הקובע שבית-משפט מוסמך להפחית פיצויים שחייב הנתבע לשלם אם התנהגות התובע הביאה את הנתבע לידי האשם, באשר פסיקת פיצויי בוז אינה פונקציה של התנהגות התובע שגרמה לנתבע לבצע עוולה, אלא היא פונקציה של התנהגות נלוזה של התובע בעצם הגשת התביעה (ר' ד"ר הרמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 424). מן הראוי להדגיש כי הדוקטרינה בדבר פיצויי בוז לא באה לשלול את זכותו של אדם לקבלת פיצויים אך בשל מידותיו המגונות או אופיו הרע. פשיטא, כי גם אדם שמידותיו מגונות עשוי להיות זכאי לשיפוי בגין עוולות שבוצעו נגדו, ככל אדם אחר. הדוקטרינה בדבר פיצויי בוז מתייחסת וקשורה לתובענה הקונקרטית העומדת לדיון - להבדיל מלאופיו או לתכונותיו הכלליות של התובע - והיא עשויה להיות מופעלת, בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט, כאשר בעצם הגשת התובענה יש משום עזות מצח העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. הפסיקה הישראלית טרם הכירה, באופן מפורש, בסמכות בית המשפט לפסוק פיצויי בוז. יש שביקשו למצוא הכרה משתמעת בפיצויים כאלה במספר פסקי דין של בית המשפט העליון, לרבות פסק הדין בע"א 231/67 יצחק להריך נ' משה ונגלוביץ, פ"ד כא (2) 656 (1967), הגם שפסק דין זה עניינו בהפחתת פיצויים במסגרת הוראות סעיף 65 לפקודת הנזיקין (ר' גביזון, "אכיפת המוסר, פיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין וחובת ההנמקה", משפטים ח' (תשל"ז-תשל"ח), 282, 289 ה"ש 20). יש גם שביקשו לראות במקרה ידוע - בו נפסקו פיצויים בשיעור של לירה אחת בלבד במסגרת תובענה לפי חוק איסור לשון הרע - דוגמא לפסיקת פיצויים שניתן לסווגם כפיצויי בוז, אף שהדברים לא נקבעו בפסק הדין אשר נימוקיו אינם נגזרים מהדוקטרינה האמורה (ר' ת"א (מחוזי ת"א) 1486/67 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"מ תשל"ה (א) 83 (1974); א' שנהר, דיני לשון הרע (נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז-1997), בעמ' 374-373. יש להעיר כי פסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי נדון לפני בית המשפט העליון בערעור ובדיון נוסף, אך פסקי הדין של בית המשפט העליון אינם עוסקים בשאלת שיעור הפיצויים שנפסקו. ר' ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא (2) 281 (1977); ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח', פ"ד לב (3) 337 (1978)). בית המשפט פסק כי לנוכח הוראות סעיף 1 לפקודת הנזיקין, ניתן וראוי להכיר בדוקטרינה של "פיצויי בוז" גם במשפטנו (ר' גם ד"ר הרמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 425). תמיכה נוספת למסקנה זו ניתן למצוא גם בכך שהוראות הדין במשפטנו מקנות במפורש סמכות להשית את הוצאות המשפט גם על הצד הזוכה, בהתחשב בדרך בה ניהלו בעלי הדין את הדיון (ר' הוראות תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), כאשר נסיבות הגשת התובענה הינן, בבירור, חלק מאופן ניהול הדיון. פיצוייםשימוש לרעה בהליכים משפטיים