קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים בגין זיכוי מחמת הספק: רקע עובדתי בפני בקשה לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). המבקשים הגישו בקשות נפרדות ובמועדים שונים. לאחר שמיעת הבקשה הראשונה הוגשה הבקשה השנייה שנשמעה במועד מאוחר לבקשת הסנגור. בהתאם להסכמת הצדדים ניתנת ההחלטה דנן ביחס לשתיהן. כנגד המבקשים הוגש כתב אישום, אשר ייחס להם עבירה של שוד בצוותא בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין. בנוסף הורשע המבקש 1 (להלן: "אגרונוב") בעבירה של התחזות כעובד ציבור, עבירה לפי סעיף 283(2) לחוק העונשין. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 12.6.08, בשעה 15:00, ראו המבקשים את המתלונן כשהוא נח בפתח בית ברחוב העליה הראשונה, בחדרה וניגשו אליו. אגרונוב גנב את מכשיר הטלפון הנייד של המתלונן, מתוך נרתיק שהיה מחובר לחגורת מכנסיו. בהמשך, הציג אגרונוב את עצמו כשוטר, סטר למתלונן והורה לו לרוקן את כיסיו. עוד שלח ידו לתוך כיס מכנסיו של המתלונן וגנב מתוכו סכום כסף של 700 ₪ במזומן. לאחר מכן, העביר אגרונוב את מכשיר הטלפון הנייד והכסף למבקש 2 (להלן: "יוסופוב"). יוסופוב החל להתרחק מהמקום ואז המתלונן דרש את רכושו ובתגובה החל אגרונוב לתקוף את המתלונן באגרופים, בפניו ובכל חלקי גופו, כאשר המתלונן אוחז בחולצתו של אגרונוב וקורא לעזרה ולמשטרה. אגרונוב הצליח להשתחרר מאחיזת המתלונן ושני המבקשים נמלטו מהמקום. ביום 17.2.09, לאחר שמיעת הראיות, החליט בית משפט זה, להרשיע את המבקשים בעבירות אשר יוחסו להם בכתב האישום וביום 7.4.09, הטיל על המבקש אגרונוב, 42 חודשי מאסר, מתוכם 24 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי לשלוש שנים. כמו כן הופעלו עונשי מאסר מותנים שהיו תלויים ועומדים נגדו, כך שסך כל תקופת מאסרו עמדה על שלוש וחצי שנים. על המבקש יוסופוב הוטלו 36 חודשי מאסר, מתוכם 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים. עוד הופעלו עונשי מאסר מותנים, כך שסך כל תקופת מאסרו עמדה על 28 חודשים. בנוסף הוטל חיוב לתשלום פיצוי למתלונן בסך 3,000 ₪. על הרשעתם של המבקשים הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר התקבל והוחלט פה אחד לזכות את המבקשים מהמיוחס להם בכתב האישום תוך קביעה כי המשיבה לא הוכיחה את אשמתם של המבקשים מעל לספק סביר. על יסוד זיכוים בדין, טוענים המבקשים שהם זכאים לפיצויים מכוח סעיף 80 לחוק העונשין. טענות הצדדים: טענות המבקש 1 - אגרונוב: קיימות נסיבות חריגות, המצדיקות פסיקת פיצוי. הרשעתו של אגרונוב היתה חסרת כל בסיס. מחדליה החמורים של המשטרה תרמו להעמדתו לדין של אגרונוב ולהרשעתו. אגרונוב שיתף פעולה באופן מלא ומסר גרסה אחידה למה שאירע. אגרונוב ישב במעצר ובמאסר תקופה כוללת של כ- 17 חודשים (היה במעצר חצי שנה עד למתן הכרעת הדין וגזר הדין במחוזי וכ- 11 חודשים לאחר מכן עד הזיכוי ומתן פסק דין בבימ"ש העליון). לטענתו מדובר בתקופה ארוכה שבהתאם לפסיקה היא נתון כבד משקל המצדיק פסיקת פיצוי לטובתו. במהלך כליאתו ועקב התדרדרות מצבו הנפשי הוחזק אגרונוב בתנאי כליאה קשים מנשוא, שהביאו אותו לשבות רעב ולסרב לקבל טיפול רפואי. תנאי כליאה קשים וחריגים אלה מצדיקים מתן פיצוי . לסיכום, ביקש בא כוח אגרונוב לחייב את המשיבה בתשלום פיצוי עבור ימי מעצרו ומאסרו של אגרונוב. טענות המבקש 2- יוסופוב: התשתית הראייתית שהייתה קיימת לפני הגשת כתב האישום לא הייתה מספקת. בחינה זהירה של חומר הראיות היה מביא את המאשימה למסקנה שאין להגיש כתב אישום כלל וכלל נגד המבקש. לטעמו, המבקש מסר גרסה עקבית במשטרה וערך עימות עם המתלונן בזמן שאין בתיק ראיה שלמתלונן היה פלאפון או כסף שנגנב ממנו. לטענתו גם לאחר שמיעת עדותו של המתלונן לא ראתה המאשימה להפסיק את ההליכים על אף גרסתו המפוקפקת. נטען עוד כי קיימות נסיבות אחרות שיש בהן כדי לבסס את הבקשה לפסיקת פיצוי למבקש בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין. עוד טען, כי מחדלי חקירה רבים גרמו לעיוות דין ופגיעה בהגנת המבקש. המבקש נעצר ביום 12.8.08 בעקבות תלונת המתלונן. עוד ציין כי המבקש ישב מאחורי סורג ובריח יותר מ- 16 חודשים בגין תיק זה. המבקש שילם לסנגור עבור הייצוג בבימ"ש מחוזי סך של 28,000 ₪ וחייב כיום 40,000 ₪ נוספים עבור הייצוג בבית המשפט העליון. בעניין זה צירף חשבונית מס והתחייבות לתשלום שכ"ט. לסיכום, ביקש ב"כ המבקש לחייב את המשיבה בתשלום פיצוי מקסימאלי עבור 16 חודשי מעצר ומאסר, וכן הוצאות הגנתו בסך של 68,000 ש"ח. טענות המשיבה: מנגד, ביקשה ב"כ המשיבה לדחות את הבקשות על הסף. טענה, כי לא נתקיימו במקרה שבפנינו התנאים המצדיקים פסיקת פיצויים. ציינה, כי לא צורפו תצהירים להוכחת הנזק ובהעדרם יש לדחות את הבקשות. באשר לחלופה הראשונה הקבועה בסעיף 80 לחוק העונשין, "שלא היה יסוד לאשמה", טענה ב"כ המשיבה, כי בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת התביעה באופן מלא והרשיע את המבקשים. באשר לחלופה השניה בדבר הנסיבות האחרות, טענה כי למאסר השווא יש פתרון של ממש וזאת על ידי הצהרתה כי המאסר המותנה שהופעל בתיק זה נגד מבקש 2 לא יופעל שנית בהליך המתנהל כיום נגדו בבימ"ש השלום בחדרה. כך שלא ניתן לטעון עוד כי המדובר במאסר שווא. עוד טענה, כי המבקש לא עמד בנטל הוכחת נזקיו. ב"כ המשיבה הגישה גיליון הרשעותיו הקודמות של המבקש מס' 1 שלחובתו 5 הרשעות קודמות וריצה 4 תקופות מאסר עובר למאסרו בתיק זה. לכן לטעמה לא ניתן לקבל את טענות המבקש בדבר פגיעה כל כך חמורה והרסנית בחייו בגלל תיק זה. הרי גם ללא תיק זה נחשב המבקש אסיר לשעבר, תדמיתו ומעמדו הינם של עבריין שבחר בפשע כדרך חיים. באשר למחדלי חקירה, טענה כי לא מדובר במחדלים שמטים את הכף לפסיקת פיצויים והמחדלים אינם דומים למחדלים שהיו בפרשה שנדונה בפסק הדין שניתן בת"פ (חי') 7140/08 מ"י נגד אבו חטב (ניתן ביום 25.5.09). לעניין נסיבותיו האישיות של המבקש 1, טענה המשיבה כי אגרונוב הוחזק בתנאי כליאה קשים עקב התדרדרות במצבו הנפשי. אגרונוב לא צירף תיעוד רפואי או חוות דעת בנוגע לנזקים שנגרמו לו עקב וכתוצאה מתנאי הכליאה הקשים. לטענתה, אגרונוב סובל מגיל 17 משילוב של מספר מחלות נפש קשות עם אירועים פסיכוטיים חוזרים, מוכר למערכת בריאות הנפש בשל אשפוזים רבים וזאת לפני שנעצר בתיק דנן. בתחילת מעצרו בתיק זה היה שרוי במצב נפשי קשה בגלל שלא נטל את הטיפול התרופתי וזה התבטא בתוקפנות קיצונית ותקיפות סוהרים. עוד ציינה כי לחובתו של אגרונוב 7 הרשעות קודמות בגין עבירות רכוש, סמים ואלימות, ריצה 5 תקופות מאסר משמעותיות קודמות לכן לטענת המשיבה בשל העבר הפלילי לא יוכל אגרונוב לטעון כי נגרם לו סבל מעצם הכליאה. דיון והכרעה: סעיף 80(א) לחוק העונשין, קובע כדלקמן: "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור". בסעיף הנ"ל קיימות שתי חלופות, שבהתקיים אחת מהן, רשאי בית המשפט, על פי שיקול דעתו הרחב, לפסוק פיצויי. החלופה הראשונה "לא היה יסוד להאשמה", והחלופה השניה בהתקיים "נסיבות אחרות המצדיקות" פסיקת פיצוי. ככלל, כאשר מוצא בית המשפט שמתקיימים תנאי אחת החלופות, הנטייה היא לפסוק פיצוי למבקשים - ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל פ"ד נז(2) 550 (להלן: "חמדאן"); ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל פ"ד נא(1) 481 (להלן: "רייש"). במסגרת סעיף זה יש לעבור שלושה שלבים: תנאי הסף, עילת הפיצוי ושיקול דעת ביהמ"ש. הראשון, תנאי הסף הנו, זיכוים של המבקשים. סוג הזיכוי, קרי, מחמת הספק או מחוסר אשמה או על יסוד הקביעה שהנאשם לא ביצע את העבירה, הנו רלוונטי בבחינת "עילת הפיצוי", לעניין תנאי הסף- ראו ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73, 113 (להלן, פס"ד דבש). השני, עילת הפיצוי שכוללת שתי חלופות: האחת, הגשת כתב אישום מבלי שהיה יסוד להאשמה והשנייה, נתונה לשיקול דעת ביהמ"ש ותלויה בקיומן של נסיבות שמצדיקות זאת. השלישי, שיקול דעתו של ביהמ"ש, שכן בסעיף החוק נאמר "רשאי", ועל כן גם אם התנאים האחרים מתקיימים עדיין ביהמ"ש אינו חייב להעניק פיצוי ורשאי הוא לדחות את הבקשה. בעניינינו, אין מחלוקת שהנאשמים הורשעו בבימ"ש מחוזי וזוכו בבית המשפט העליון, ועל כן, אעבור לדון בשתי החלופות של עילת הפיצוי ואביא את טענות הצדדים וההלכה שנוגעת ליישום הוראת הדין: "לא היה יסוד להאשמה" תנאי זה מתקיים, כאשר בית משפט משתכנע שלא היה יסוד להגשת כתב אישום, וזאת על סמך הראיות שהיו מונחות בפני התביעה, ושהן מקימות ציפייה להרשעה- ראו ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל פ"ד נט(3) 597, עמ' 604 (להלן: "עסאף"), בו נאמרו הדברים הבאים: "על בית המשפט לבדוק את שיקול-דעתה של התביעה עובר להגשת כתב האישום נגד אותו נאשם, ורק אם יימצא שמלכתחילה לא היה מקום להעמיד לדין, או מפני שהעובדות הנטענות אינן מהוות עבירה מבחינה משפטית, או מפני שהיה ברור מראש שחומר הראיות שבידי התביעה לא יספיק להשגת הרשעה בפלילים, יהיה מקום לפסוק הוצאות ופיצוי לנאשם על-פי סעיף 80(א)...". (שם בעמ' 654). בית המשפט העליון קבע, כי לא בכל זיכוי ניתן לטעון כי לא היה יסוד לאשמה ורק כאשר מלכתחילה לא היה מקום להעמיד את הנאשם לדין, או כאשר העובדות שנטענו לא מהוות עבירה, או כאשר היה ברור מראש כי לא ניתן היה להרשיע על פי החומר שהיה בידי התביעה, כי אז יש מקום לפסוק פיצוי - ראו פס"ד דבש; וכן ע"פ 6721/01 אחמד עזאם נ' פרקליטות המדינה, נז(3), 73 (להלן: "עזאם"). תנאי זה לא מתקיים בענייננו, המאשימה ביססה את כתב האישום על עדות המתלונן, דו"חות השוטרים והצילומים הנוגעים לשחזור שביצע המתלונן בהקשר למקום ביצוע העבירות. עוד הסתמכה המאשימה על חוות דעת ביולוגית, לפיה על חולצת הנאשם אגרונוב נמצאו כתמים בשלוש מקומות, דגימות שנטלו, נבדקו ונמצאו שהן כתמי דם של המתלונן. נזכיר שאגרונוב טען תחילה שאלה כתמי דם שלו שנגרמו עת נפל, ומשהתברר לו שאלה כתמי דם המתלונן הוא שינה גרסתו. המאשימה התבססה עוד על כך שהמבקשים קושרים את עצמם לאירוע כשלא היה בפיהם הן בבית המשפט והן בחקירתם במשטרה כל הסבר המתקבל על הדעת או סיבה הגיונית לגרסתם, האומרת שהמתלונן תקף את אגרונוב. אין מחלוקת שעובדות כתב האישום מקימות עבירה, כך שחלופה זו אינה עומדת למבקשים. לסיכום, תובע סביר היה מגיש כתב אישום על סמך הראיות שהיו קיימות לפניו במקרה דנן, משמע, שגם חלופה זו לא מתקיימת בענייננו. כל אלו מטים את הכף לכך שהחלטת המאשימה להגיש כתב האישום לא היתה בלתי סבירה באופן קיצוני לכן לא מתקיימת העילה של: "לא היה יסוד לאשמה". בענייו ראשיד נקבע כי : "גם הרשעתו של המערער בבית המשפט המחוזי על אדני חומר הראיות הקיים, ואופי זיכויו שהיה אך מחמת הספק, מקשים אף הם על הקביעה כי התביעה לקתה בחוסר סבירות כה קיצוני כשמצאה להגיש כתב אישום בעניינו של המערער". אין להסיק ממחדלי החקירה שמלכתחילה לא היה יסוד להאשמה. במקרה שלנו אילו היתה המשיבה פועלת כראוי ומוצאת את המכשיר הנייד ועושה איכון לשיחות, ייתכן שראיות אלו היו משאירות את הרשעת המבקשים על כנה ופועלות דווקא לחובת המבקשים. כעת נעבור לחלופה השנייה שהינה "צודק בנסיבות העניין" : חלופה זו יונקת את תוכנה מהפרשנות שביהמ"ש מעניק לה, שכן מדובר בתנאי שמעניק לביהמ"ש שיקול דעת רחב ומאפשר לו להכניס בו תכנים ולהוסיף לתוכו שיקולים שונים ורבים. יפים לעניינינו הדברים שנאמרו בפרשת עסאף שם בעמוד 607: "... העילה בדבר קיומן של "נסיבות אחרות" המצדיקות את פיצויו של הנאשם היא עילה גמישה ורחבה, ובלשון בית המשפט "בפרשת רייש" "עילה היא ללא גבולות וסייגים. אין לה לא גוף ולא דמות-הגוף ושואבת היא כוח ואון במישרין ממעיין הצדק" (שם, בעמוד 91 )". נסקור להלן את השיקולים שהוכרו בפסיקה בעניין התנאי הנ"ל: סוג הזיכוי כאמור, סוג הזיכוי הנו שיקול חשוב ומרכזי, כך שזיכוי מוחלט, שקובע מפורשות שהנאשם לא ביצע את המעשה או שהמעשה לא מהווה עבירה באופן ברור, יגביר את הנטייה לתת פיצוי. וההפך הוא נכון, כאשר מדובר בזיכוי מחמת הספק, אזי הנטייה תהיה לא להעניק פיצוי. (ראה פס"ד עסאף, עמ' 607 מול האות ו). בפסיקה נתגלעה מחלוקת בשאלה כיצד ישפיע אופי זיכויו של הנאשם - ראה פסקי דין דבש; חמדאן ורייש; וכן ראו ע"פ 12003/05 חמודה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 18.9.2008). ניתן למצוא בפסיקה אמירות כי זיכוי מוחלט - להבדיל מזיכוי מחמת הספק - מצדיק בדרך כלל פסיקת פיצוי לנאשם (ראה, למשל, רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 294, 303 (להלן: "מקמילן") . מנגד, הוצגה גישה אחרת האומרת כי אין די בזיכוי מוחלט כדי להקים חזקה בדבר זכאות לפיצוי, אלא יש לבחון את הנסיבות של כל מקרה ומקרה (השופט אור בפרשת מקמילן בעמ' 313). בעפ 7115/04 יוסף בן ברוך נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 2/5/07) (להלן: "ברוך"), נקבע כי: "בפסיקתנו נקבע לא אחת כי לטיב הזיכוי, היינו לשאלה האם עסקינן בזיכוי מוחלט או זיכוי מחמת הספק, ישנו משקל בלתי מבוטל בהכרעה בדבר זכותו של הנאשם שזוכה לפיצוי מכוח סעיף 80 לחוק העונשין (ראו, עניין טוויל, בעמ' 461-460; עניין עסאף, בעמ' 608-607)". בענייננו הזיכוי של המבקשים, אינו זיכוי מוחלט כלל וכלל, שכן לא נקבע על ידי ביהמ"ש העליון, שהמבקשים לא ביצעו את העבירה או שהזיכוי מבוסס על חוסר אשמה, אלא נאמר באופן מפורש, שהמדינה לא הצליחה להוכיח את האשמה מעבר לכל ספק סביר, וכך נאמר בפסק הדין של בית משפט העליון: "... לזכות את המערערים מהמיוחס להם בכתב האישום מאחר והמשיבה לא הוכיחה את אשמם מעל לספק סביר" ויש בכך כדי להטות את הכף לשלילת פיצוי או להפחתה משמעותית בגובה הפיצוי. תקופת המעצר ככל שתקופת המעצר ארוכה יותר ותנאי המעצר קשים יותר, כך תגבר הנטייה לתת פיצויי, שכן מידת הגבלת החירות והפגיעה בזכויות היסוד מתעצמת, שהרי הפגיעה במי שישב חודש בכלא לא דומה לפגיעה של מי שישב שנים, וזאת מבלי להתעלם מסבלו וכאבו של כל אדם וקל וחומר של חף מפשע שנכלא אפילו לרגע אחד. יפים לענייננו דבריו של בית המשפט העליון בעניין ברוך, שם נקבע, כי: "בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בו עוגנו בין היתר זכויות היסוד החוקתיות לחירות ולכבוד האדם, הכיר בית משפט זה בכך שמשך תקופת המעצר של נאשם שזוכה עד לזיכויו הינו נסיבה שיש ליתן לה משקל במסגרת עילת "הנסיבות האחרות" בסעיף 80 לחוק העונשין (ראו: ע"פ 6721/01 עזאם נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נז(3) 73, 82; עניין עסאף, בעמ' 608). אכן, כאשר נאשם שהה במעצר פרק זמן ממושך עד לזיכויו, במיוחד כאשר התמשכות המעצר וההליכים המשפטיים לא נבעה מהאופן בו התנהלו הנאשם או באי-כוחו, מצדיקים הפגיעה הממושכת בחירותו ועינוי הדין שנגרם לו את פיצויו. התארכות ההליכים המשפטיים כאשר הנאשם מצוי במעצר עשויה אפוא, לעיתים, להוות נסיבה עצמאית לתמיכה בפיצויו של נאשם על-פי סעיף 80 לחוק העונשין". בתיק דנן, תקופת המעצר של המבקשים עד לזיכויים הייתה תקופה משמעותית שמהווה שיקול שמטה את הכף לעבר הגישה של מתן פיצוי לנאשם שזוכה. התנהלות החקירה, וההליך השיפוטי מחדלים ופגמים בחקירה, והתמשכות הליכים משפטיים באופן לא סביר, יכולים להוות שיקול נוסף למתן פיצויי, שכן תחושת הצדק נפגעת ונפגמת עד מאוד, כאשר סיבת שלילת חירותו של האדם ופגיעה בזכויות היסוד שלו, נגרמות כתוצאה ממחדל חקירתי, שיכל להביא לשחרור הנאשם או לאי הגשת כתב האישום מלכתחילה. (ראו פס"ד עסאף, עמ' 608, מול האות ו). על מחדלי החקירה של המשיבה עמד בית המשפט העליון בענייננו וכך נקבע: "למרבה הצער, התנהלות המשטרה במקרה דנן מעוררת אי נוחות. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי המשטרה נמנעה מלברר אם היה בבעלות המתלונן מכשיר טלפון נייד ולא הוזמן איכון שיחות על פי מספר הטלפון שאותו מסר המתלונן לשוטרים... אין בעובדה שהתקיימה פגישה בין המערערים למתלונן בחדרה, עליה אין כאמור מחלוקת, כדי ללמד כי אכן היה בבעלותו של המתלונן מכשיר טלפון נייד. בנוסף, איכון של שיחות הטלפון הנייד היה מלמד אם אכן המתלונן נשא את מכשיר הטלפון הנייד עמו באותו יום. מדובר בבדיקה פשוטה שניתן היה לעשותה, אולם המשטרה נמנעה מלבצעה. על כך יש להוסיף כי גם עד הראיה פחימה לא נשאל על ידי השוטרים האם ראה את מכשיר הטלפון הנייד בידי מי מהמערערים... מהאמור עולה כי למשטרה היו הזדמנויות רבות לברר נושא זה ובכך לסייע להבהרת המצב העובדתי, ומשנמנעה מלעשות זאת יש לזקוף את הדבר לחובתה ולא לחובת המערערים " (עמ' 21 -22 לפסק הדין). כפי שאמרתי כבר, לו המשטרה הייתה מבצעת את הפעולות שבית המשפט העליון ראה בהן מחדלים, יכל להיות מצב בו תוצאות בדיקת אותם נתונים תחזק עוד יותר את הרשעת המבקשים בדין. אין בפנינו מחדלים שפגעו בהגנה בלבד, הזיכוי בעליון מראה כי מחדלים אלו פגעו במשיבה, יחד עם זאת, מחדלי החקירה כפי שפורטו בפסק דינו של ביהמ"ש העליון, והתקופה הממושכת בה הוחזקו המבקשים במעצר ומאסר מהווה שיקול שמטה את הכף בענייננו למתן פיצוי. (המבקשים נעצרו ביום 12.8.08, כתב האישום הוגש ביום 21.8.08, הכרעת הדין ניתנה ביום 17.2.09, גזר הדין ניתן ביום 7.4.09, כך שהיו במעצר בהליך בבית משפט מחוזי כ- 8 חודשים ופסק הדין בבית המשפט העליון ניתן ביום 4.1.10, כך שהם היו במאסר תקופה של כ- 8 חודשים בין סיום ההליך במחוזי לבין סיומו בעליון). לשלב הזה ראוי להפנות לדבריו של כב' השופט יצחק עמית בת"פ (מחוזי חיפה) 7140-08 מ"י נגד אבו חטב (ניתן ביום 25.5.09), שהולמים גם לענייננו: "השיקולים המטים בענייננו את הכף למתן פיצוי למבקש הם מחדלי החקירה הקשים בתיק ושהייתו הממושכת של המבקש במאסר. מול אלו, יש להעמיד את זיכויו של המבקש מחמת הספק, היעדר נזקים אישיים "מיוחדים" וחריגים, התנהלות המבקש בהליך והתנהגותו הנוספת במהלך התקופה בה התנהל המשפט. לצד כל אלו, שומא על בית המשפט להביא בחשבון שיקולים של מדיניות משפטית כמו שיקולי תקציב מחד והגנה על זכויות חוקתיות מאידך". והייתי מוסיף שיש לתת משקל לאופיו של הנאשם, התנהלותו האנטי חברתית, עברו הפלילי וההליכים הפלילים שהתנהלו והמתנהלים נגד אותו נאשם - מבקש. בהקשר לענייננו ניתן לומר כי עפ"י אורחות חיי המבקשים והשיקולים שפורטו לעיל היה מקום לשלול מהם את הזכות לפיצוי, אך לאור תקופת המאסר הלא קצרה בה שהו, החלטתי לפסוק להם פיצוי מופחת. בבואי לקבוע את הפיצוי שיש לפסוק לכל אחד מהמבקשים אקח בחשבון את נתוני המבקשים, עברם הפלילי וההליכים המתנהלים נגדם, לרבות תקופות המאסר שריצו כפי שפורטו בטיעוני המשיבה יחד עם הנימוקים שהבאתי לעיל, לצורך קביעת גובה הפיצוי. באשר לפיצוי בעד ימי מעצר: תקנה 8 לתקנות קובעת כדלהלן: "(א) סכום הפיצוי המרבי בעד יום מעצר או מאסר הוא החלק ה-25 של השכר החדשי הממוצע במשק ביום מתן החלטת בית המשפט לענין הפיצוי, כפי שקבע שר העבודה והרווחה בהודעה לפי סעיף 198א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968. (ב) סכום הפיצוי המרבי בעד חלקי יום מעצר או מאסר יחושב כחלק היחסי של הפיצוי המגיע לפי תקנת משנה (א)". השכר הממוצע ברוטו למשרת שכיר של עובדים ישראלים עמד על סך של 8,602 ₪ וזאת לפי הודעה לעיתונות מס' 237/2010 מיום 7.10.10 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. נחלק את הסך של 8,602 ₪ ל-25 ונקבל סך של 344 ₪ - זהו הסכום היומי שמגיע למבקשים בעד כל יום מעצר. המבקש יוסופוב שהה במעצר, כאמור לעיל, 480 יום (16 חודש * 30 יום). יש לקחת בחשבון כי בתיק זה הופעל מאסר מותנה של 12 חודשים שנגזר על יוסופוב בת.פ. 2545/03 (שלום חדרה) (8 חודשים הופעלו במצטבר), אך המבקש זוכה בבית המשפט העליון לפני שהתחיל לרצות אותו מאסר מותנה שהופעל. מה גם, שהמשיבה הצהירה בפניי כי לא תבקש הפעלת המאסר המותנה הנ"ל בת.פ. 1614/07 (חדרה), שלבקשת המבקש, אליו צורפו התיקים הפתוחים נגדו (המדובר ב- 7 תיקים). לכן ולמרות שהמאסר המותנה הנ"ל יהיה חב הפעלה בבית משפט בחדרה (לאור ריבוי העבירות), הרי שהוא לא יופעל כי המשיבה לא תבקש זאת, כך שאותה תקופה יש להפחית מתקופת המאסר אותה ריצה בתיק זה ובהתאם לחשב את הפיצוי. עברו של מבקש זה וההליכים הפליליים הרבים המתנהלים נגדו מעידים על כך שהוא בחר בפשע כדרך חיים. הוא הדין כלפי המבקש אגרונוב. בחלק מהאירועים הפליליים, שניהם ביצעו את העבירות ביחד, שיקול שאם אין בו כדי לשלול את הזכות לפיצוי, הרי שיש בו כדי להשפיע משמעותית על גובה הפיצוי שיפסק. לפיכך יוצא, כי סכום הפיצוי שמגיע ליוסופוב, בעד כל תקופת מעצרו ומאסרו הוא - 10,000 ₪, לפי החישוב שלהלן: [(480 ימי מעצר - 365 ימי המאסר על תנאי) * 344 ₪) = 39,560 ₪ * 25% (הפחתה)= 9890 ₪]. המבקש אגרונוב, שהה במעצר, כאמור לעיל, 510 יום (17 חודש * 30 יום). ראוי לציין כי בתיק זה הופעלו שני מאסרים מותנים שנגזרו על המבקש אגרונוב בשני תיקים שונים. כך הופעל מאסר על תנאי של 18 חודשים שנגזר עליו בת.פ. 2545/03 (חדרה) וכן הופעל מאסר על תנאי בת.פ. 2233/06 (חדרה). סה"כ עונשי המאסר המותנה שהופעלו עמדו על 27 חודשים. מה גם, המבקש ריצה בעבר 4 תקופות מאסר, התנהלות המעידה על מי שבחר בפשע כעיסוק ומקור פרנסה תוך פגיעה באזרחים תמימים. נתונים אלה רלוונטיים, לטעמי, בקביעת גובה הפיצוי. חרף חזקת החפות, אזכיר כי גם כיום, מתנהלים נגדו הליכים פליליים רבים בעבירות שונות ואף בחלקם הודה והורשע, אך טרם נגזר דינו. לפיכך יוצא, כי סכום הפיצוי שיש לפסוק לאגרונוב, בעד כל תקופת מעצרו ומאסרו הוא - 44,000 ₪, לפי החישוב שלהלן: [(510 ימי מעצר) * 344 ₪) = 175,440 ₪ * 25% (הפחתה)= 43860 ₪] . באשר להוצאות הגנה: תקנה 9 לתקנות קובעת כדלהלן: "(א) הסכום המרבי לתשלום הוצאות הגנתו של עצור או של נאשם לפי סעיף 32(א) לחוק סדר הדין הפלילי או לפי סעיף 80 לחוק העונשין, יהיה כמפורט בתוספת. (ב) נוכח בית המשפט שבנסיבות הענין מן הצדק לקבוע לעצור או לנאשם תשלום הוצאות בעד שכר טרחת עורך דין גבוה מזה שנקבע בפריט המתאים בתוספת, רשאי הוא לקבוע סכום גבוה יותר בשיעור שלא יעלה על חמישים אחוזים מהסכום הקבוע באותו פריט. (ג) פסק בית המשפט שכר טרחת עורך דין לפי תקנה זו ייווסף לסכום שנפסק כאמור סכום השווה למס ערך מוסף החל עליו, ודינו של סכום שהוסף כאמור כדין שכר הטרחה שנפסק". חישוב הוצאות ההגנה נמצא, כאמור, בתוספת שבתקנות ולפיה הסכום המרבי שניתן לפסוק עבור ישיבת בית משפט מחוזי שנועדה להארכת מעצר הוא 3,946 ₪. עבור לימוד התיק, עבודת הכנה בבית משפט מחוזי וכן עבור ישיבה ראשונה בתיק לגופו - 4,429 ₪ ועבור כל ישיבה נוספת אחרי הישיבה הראשונה - 1,329 ₪. בענייננו, ביקש בא כוחו של הנאשם יוסופוב, החזר הוצאות הגנה בסך 68,000 ₪ וכתמיכה לכך הוא צירף חשבונית מס בסך 28,000 ₪ וכן התחייבות מיום 3.5.09 לתשלום שכ"ט בסך 40,000 ש"ח בחתימתו וחתימת אביו של המבקש. למרות שטרם שולם הסך של 40,000 ₪, גם אם נלך בדרך המקלה עם המבקש הרי שהתשלום של 28,000 ₪ + 40,000 ₪ = 68,000 ₪, מסכום זה יש לפסוק לו 25%, כך שיש לשלם לו 17,000 ₪. בעניינו של אגרונוב, לא טען בא כוחו לעניין הוצאות ההגנה ואף לא צירף קבלות לכך. יתרה מזו מאחר שאגרונוב היה מיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית, איני רואה לפצותו על הוצאות ההגנה. סוף דבר: על רקע השיקולים השונים שפורטו לעיל, ובהתחשב בגבוליות המקרה אני פוסק תשלום פיצוי למבקש אגרונוב בעד תקופת מעצרו ומאסרו בסך של 44,000 ₪. כמו כן, אני פוסק תשלום פיצוי למבקש יוסופוב בעד תקופת מעצרו ומאסרו בסך של 10,000 ₪ ותשלום הוצאות הגנה בסך של 17,000 ₪ (25% * 68,000 ₪) ובסה"כ 27,000 ₪. בשולי הדברים אציין כי היה על המבקשים לצרף תצהיר לבקשתם על פי תקנה 3 לתקנות הקובעת כי "תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, יחולו על הדיון בבקשה, בשינויים המחוייבים לפי תקנות אלה". יחד עם זאת, ולאור נסיבות המקרה אפשר להסתפק בבקשה שהוגשה ולפסוק למבקשים פיצוי בהתאם לתקנות והתוספת שבתקנות. משפט פליליפיצויים לנאשם שזוכהפיצוייםזיכוי מחמת הספק