התובע מבקש לפסוק לזכותו פיצויים בגין התקיפה תוך נקיבת הביטוי "פיצויים עונשים". בפס"ד ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4), 486 , 560-561 (2004) נפסק לעניין פיצויים עונשים כי סעיף 76 לפקודת הנזיקין קובע, לעניין הפיצויים בגין ביצוע עוולה נזיקית, לאמור: פיצויים אפשר שיינתנו הם בלבד או בנוסף על ציווי או במקומו; אלא שאם - (1)   סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע. על התיבה "פיצויים" (compensation), המופיעה בפקודת הנזיקין, כבר נאמר, כי היא משמיעה לנו שהסעד הנזיקי אינו הצהרתי או עונשי, אלא סעד תרופתי (remedial), שנועד להסיר את הנזק ולהטיבו (ע"א 1977/97 יוסף ברזני נ' בזק החברה הישראלית, פ"ד נה(4) 584; ברק, במאמרו הנ"ל). אכן, כפי שציינו לעיל, תכלית הפיצויים היא להעמיד את הניזוק, עד כמה שאפשר באמצעות תשלום כסף, באותו מצב בו היה נתון בעת מעשה הנזיקין, ללא מעשה הנזיקין. תכלית זו שזורה ושלובה בעקרון לפיו אין אדם חב בפיצויים אלא בגין הנזק שגרם. עקרון זה מקבל ביטוי בהתניית האחריות בנזיקין בקיומם של נזק שהוסב לניזוק ושל קשר סיבתי בין המעשה העוולתי לבין אותו נזק. נקבע אפוא כי פסיקת פיצויים עונשים אפשרית אולם היא מהווה סטייה מהעיקרון של החזרת המצב לקדמותו, שכן מדובר הוא בפיצויים שעל המזיק לשלם לניזוק בסכום שאינו משקף הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על-ידי עוולה, אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנו (ראה: א' ברק, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שניה, 1976) 579). הפסיקה נוהגת לרוב בהסתייגות או בזהירות בעניין פסיקת פיצויים עונשים, והחלטה על פיצויים עונשים בתיק אזרחי היא עניין חריג. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים עונשיים בנזיקין: נתוני רקע ועובדות: 1. התובע הגיש תביעה זו כנגד הנתבע לפיצויים בגין תקיפה וכן בגין הוצאת לשון הרע עקב כינויים בהם כינה אותו הנתבע לטענתו באולם בית משפט השלום בעכו, אשר יש בהם כדי פגיעה בו. 2. על פי הנטען בכתבי הטענות שהגיש התובע, ביום 25.03.07 התנהל דיון בבית המשפט בעכו בפני כב' השופטת פיינסוד-כהן בין התובע לנתבע במסגרת ת.א 1742/05, . בזמן שבית המשפט יצא להפסקה, הנתבע קרא לעבר התובע בכינויים אשר מכפישם לטענתו את שמו ואף תקף אותו באחוזו בגרונו של התובע בחוזקה. לאחר סיום האירוע ובתום הדיון הגיש התובע תלונה כנגד הנתבע בגין תקיפה, בתחנת משטרה עכו גליל (ראה: נ/3) ובהמשך הוגש כנגד הנתבע כתב אישום בגין תקיפה סתם, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (ראה: נספח ד' לת/1). 3. הנתבע כפר בעובדות הנטענות בכתב התביעה. דא עקה, התברר כי ביום 5.3.08 התקיים במסגרת ת.פ 2869/07 דיון בו הודה הנתבע בתקיפת התובע. בית המשפט בעכו, הרשיע את הנתבע וקצב את עונשו לארבעה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים (ראה: נספח ה' לת/1). בטרם אכריע במחלוקות, אציג בתמצית את טענות הצדדים. טענות התובע 4. לטענת התובע שייצג את עצמו בהליך זה, הוא הוכיח מעל לכל ספק כי הנתבע תקף אותו וכן כי הוציא את דיבתו רעה שכן כינה אותו שקרן ונוכל באולם בית המשפט ובפני עדים. לטענתו, לאור פס"ד הפלילי והחלוט אשר הרשיע את הנתבע (ת.פ 2869/07) יש לראות בעובדות כתב האישום כמוכחות. זאת ועוד, התובע מפנה לעדויות השונות שהושמעו בבית המשפט בטענה כי עדויות אלה מוכיחות את תביעתו ברמה הנדרשת. לפיכך טוען התובע כי על הנתבע לפצותובסכום של 50,000 ₪. התביעה הוגשה בסדר דין מהיר. טענות הנתבע 5. לטענת הנתבע הוא אומנם הודה במסגרת ת.פ 2869/07 בתקיפת התובע, אולם הודאה זו נעשתה במסגרת עסקת טיעון. בעדותו בהליך זה הכחיש הנתבע כי תפס את התובע בגרונו והעד מטעמו אף תמך בגרסה זו. הנתבע ממשיך וטוען כי לתובע לא נגרם כל נזק גופני, הוא לא הלך להיבדק ואף לא החסיר ימי עבודה ולא נגרמו לו כל הפסדי השתכרות. באשר לטענתו של התובע כי הנתבע הוציא דיבתו רעה, הוכחשה טענה זו מכל וכל כן הכחיש הנתבע כי הטיח בתובע אמירות פוגעות. לחיזוק עמדתו הפנה לעובדה כי בתלונתו במשטרה לא טען התובע כי הנתבע קרא לעברו קריאות גנאי. גם העד מטעם התובע, עו"ד שח שאדי, שהיה נוכח עמו בתחנת המשטרה ומסר עדות (ראה עמ' 13 שורה 18 - 19 לפרוטוקול הישיבה מיום 20.09.10 וכן נ/3), לא טען בעדותו במשטרה כי הנתבע קרא לעבר התובע קריאות גנאי. דיון 6. באשר לשאלת האחריות; סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "הפקודה") קובע: "42א.    קבילות פסק דין (א)   הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי. (ב)    ...".   הוראותיו של סעיף 42א לפקודה חלות במישור האזרחי בלבד וסעיף זה (יחד עם סעיפים 42ב עד 42ה לפקודה) מסדיר את סוגיית קבילותו של פס"ד פלילי כראייה במשפט האזרחי. בהתאם לסעיף זה הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט הפלילי ו"פס"ד" בהקשר זה (למעט החריגים) יהיו קבילים במשפט האזרחי כראייה לכאורה לאמור בהם (ראה: י. קדמי, על הראיות הדין בראי הפסיקה [חלק שלישי, תשנ"ט 1999] עמ' 1147 - 1148). 7. כאמור, ביום 5.3.08 התקיים במסגרת ת.פ 2869/07 דיון בו הודה הנתבע בתקיפת התובע. בית המשפט בעכו, כב' השופט (כתוארו אז) משה אלטר, הרשיע את הנתבע וקצב את עונשו לארבעה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים (ראה: נספח ה' לת/1). לאור האמור אין ספק כי התובע הוכיח כי הותקף ע"י הנתבע , תקיפה כמשמעה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] . התובע מבקש לפסוק לזכותו פיצויים בגין התקיפה תוך נקיבת הביטוי "פיצויים עונשים". בפס"ד ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4), 486 , 560-561 (2004) נפסק לעניין פיצויים עונשים: "... סעיף 76 לפקודת הנזיקין קובע, לעניין הפיצויים בגין ביצוע עוולה נזיקית, לאמור: פיצויים אפשר שיינתנו הם בלבד או בנוסף על ציווי או במקומו; אלא שאם - (1)   סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע. על התיבה "פיצויים" (compensation), המופיעה בפקודת הנזיקין, כבר נאמר, כי היא משמיעה לנו שהסעד הנזיקי אינו הצהרתי או עונשי, אלא סעד תרופתי (remedial), שנועד להסיר את הנזק ולהטיבו (ע"א 1977/97 יוסף ברזני נ' בזק החברה הישראלית, פ"ד נה(4) 584; ברק, במאמרו הנ"ל). אכן, כפי שציינו לעיל, תכלית הפיצויים היא להעמיד את הניזוק, עד כמה שאפשר באמצעות תשלום כסף, באותו מצב בו היה נתון בעת מעשה הנזיקין, ללא מעשה הנזיקין. תכלית זו שזורה ושלובה בעקרון לפיו אין אדם חב בפיצויים אלא בגין הנזק שגרם. עקרון זה מקבל ביטוי בהתניית האחריות בנזיקין בקיומם של נזק שהוסב לניזוק ושל קשר סיבתי בין המעשה העוולתי לבין אותו נזק...". נקבע אפוא כי פסיקת פיצויים עונשים אפשרית אולם היא מהווה סטייה מהעיקרון של החזרת המצב לקדמותו, שכן מדובר הוא בפיצויים שעל המזיק לשלם לניזוק בסכום שאינו משקף הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על-ידי עוולה, אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנו (ראה: א' ברק, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שניה, 1976) 579). הפסיקה נוהגת לרוב בהסתייגות או בזהירות בעניין פסיקת פיצויים עונשים, והחלטה על פיצויים עונשים בתיק אזרחי היא עניין חריג. 8. האם בעניין שבפניי מדובר באירוע חריג? סבורני כי יש להשיב על כך בחיוב. אם נדמה לעצמינו מקל עם שתי קצוות המתאר מצב אחריות בנזיקין כאשר בקצה האחד תמצא עוולת הרשלנות ובקצה השני, התנהגות מכוונת - נסווג את המקרה של תקיפה, כמו במקרה שלפניי, אחיזה בגרונו של אדם וחניקתו, היא בקצה של ההתנהגות המכוונת. נושא נזק לא ממוני (כאב וסבל) והשאלה אימתי יהיה התובע זכאי ל"פיצוי עונשי" או פיצוי "מוגבר ופיצוי", טרם נתגבש סופית בפסיקת בתי המשפט. ביהמ"ש זה סבור כי יש מקום לאבחן בראש הנזק האמור בין שתי קצוות המקל הנ"ל. לכן, אם היה מדובר בנזק שאירע כתוצאה מרשלנות סתם כמו מקרה של שרשרת שהשתחררה ופגעה בצווארו של התובע היה מקום לבחון את ה'כאב והסבל' על רקע מידת הפגיעה ומידת הנזק תוך בחינת סבלו של התובע, ימי אישפוז אחוזי נכות זמנית או צמיתה וכד'. דא עקה, הסכומים הנפסקים בראש נזק זה מבחינה אמפירית נפסקים במתינות מה. שונה הדבר כאשר מדובר בתקיפה הגורמת לנזקי גוף. כאן אנו מצויים בקצה השני של המקל. כאן ניתן לפסוק סכומים גבוהים יותר אשר מגלמים בתוכם את שאט הנפש של בית המשפט מההתנהגות המכוונת שיש להוקיע ולהרתיע נתבעים פוטנציאלים גם במישור האזרחי וזאת בנוסף להרתעתם באמצעות הענישה במשפט הפלילי. 9. במקרה שלפניי מדובר בנתבע אשר החליט ליטול את החוק בידיו ותקף את התובע במקום ציבורי ולא סתם מקום ציבורי אלא באולם בית משפט. מדובר בהתנהגות מכוונת שהנתבע, אם היה מרסן עצמו, יכול וחייב היה להימנע ממנה. מכאן שיש מקום לפסוק פיצוי בראש נזק הלא ממוני ש"ירתיע" כל אדם וכמובן גם הנתבע מלחזור על התנהגות פסולה זו. פסיקת הפיצויי במקרה זה תסווג כ"פיצוי עונשי" שכן הסכום המוגבר כמוהו כקנס שמוטל על העבריין התוקף. התובע לא טען לנכות צמיתה שנותרה בעקבות האירוע או לנזק ממוני כמו הפסד השתכרות וכד'. לפיכך, הפיצוי שהוא זכאי לקבלו הינו בגין הנזק הלא ממוני (כאב וסבל ועוגמת נפש) שהיו מנת חלקו כתוצאה מזה שהותקף ע"י הנתבע. הערכת הנזק הלא ממוני כאמור, מסורה לשקול דעתו של בית המשפט על-פי נסיבות העניין. במקרה דנן יש להתחשב בעובדה כי התובע הותקף באולם בית המשפט, דבר שהוסיף השפלה ותחושות קשות. טענותיו של התובע כי בעקבות התקיפה סבל מבעיה רפואית בליבו, וחש ברע לא גובו במסמכים רפואיים. תחת זאת צירף התובע מסמך של וועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי בענף נכות כללית, לפיו הוא אכן סובל בין היתר ממחלת, יל"ד והפרעת קצה. לא הובאה ראיה לקשר סיבתי בין התקיפה לבין הפרעות הנ"ל או להחמרתן עקב התקיפה. עם זאת אקח בחשבון כי אדם הסובל ממחלות כאמור, רגיש יותר בבחינת "גולגולת דקה" לאירוע התקיפה שארע. כמו כן לקחתי בחשבון כי ביהמ"ש בעכו הרשיע את הנתבע בעבירת התקיפה אולם לא פסק כל פיצוי לתובע. מנגד, יש לקחת בחשבון כאמור כי לא הוכח כי נגרמה לתובע אי כושר או פגיעה רפואית ממשית בעקבות האירוע, והתובע כלל לא ביקר אצל רופא או הפסיד ימי עבודה. לאור מכלול הנסיבות לעיל, הנני פוסק לתובע פיצוי בגין הנזק הלא ממוני (כאב וסבל ועוגמת נפש), סך של 10,000 ₪ . 10. כעת יש לעבור לטענתו של התובע כי הנתבע הוציא דיבתו רעה. כאמור לטענת התובע, הנתבע הוציא את דיבתו רעה בעת שכינה אותו שקרן ונוכל באולם בית המשפט ובפני עדים (כאשר בית המשפט היה בהפסקה). גרסתו זו של התובע קיבלה חיזוק בעדותו של עו"ד שח שאדי ובעיקר בתצהירו (ראה: ת/2 - סומן בעמ' 12 לפרוטוקול הישיבה מיום 20.09.10 אך לא סומן פיזית על התצהיר). במשפט האזרחי שולט הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא). על התובע להוכיח את עילת תביעתו על כל מרכביה העובדתיים. במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. על התובע להוכיח את תביעתו בחמישים ואחד אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתו (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי [הוצאת בורסי, התשס"ב - 2002] עמ' 49). לאור עדותו של התובע, עדותו של עו"ד שח שאדי ובעיקר תצהירו, אני קובע כי התובע עמד בנטל והוכיח כי הנתבע קרא לעברו קריאות גנאי. 11. חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 קובע: "1. לשון הרע מהי [תיקון: תשנ"ז, תש"ע] לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3)   לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4)   לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד. "מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.    2. פרסום מהו (א)   פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב)               רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1)   אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע ; (2)   אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע..."   האם קללות וגידופים יחשבו כלשון הרע? מצד אחד קללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אך יותר מפרסומי לשון הרע אחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כ "לשון הרע" תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד, ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות. האיזון המתחייב מהשיקולים שתוארו מצא את ביטוי בפסיקה, אשר הביעה נכונות עקרונית להכיר בגידופים כבלשון הרע וזאת במקרים בהם הכרה זו תהיה מוצדקת לאור נסיבות פרסום הגידופים (ראה: א. שנהר, דיני לשון הרע[ תשנ"ז - 1997] עמ' 131). 12. לצורך ההכרעה בשאלה האם מהווים דברי גידוף "לשון הרע" ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות יטה בית המשפט שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (שם, עמ' 132). במקרה שלפניי, לאחר ששקלתי את העדויות והתצהירים שלפני, התרשמתי שדבריו של הנתבע נאמרו בשעת כעס ומריבה ואין לפרשם כמבטאים אמירה עובדתית אלא ביטוי לכעסו של הנתבע. בפרשה דומה , בת"א 444/51 (ת"א) משה לזרוביץ נגד מרים כהנא, פ"מ י 173, 175-176 (1953) נקבע: "הכלל הוא שלמרות כי אדם אומר דבר העשוי לייחס לכאורה פשע לאחר, הרי אין הוא אחראי לכך בנזיקין באם דברים אלה נאמרו מתוך גידוף וחרוף סתם וכן ניתן לשומעיהם להבינם בתור שכזה... יש לשקול את נימת הדיבור, את הקול שבו נאמרו הדברים, וכן הדבק הדברים... באם נאמרו הדברים בכעס רב, או תוך כדי סכסוך חריף וחילופי עלבונות כלליים... העובדות שהנתבעת צעקה את אשר צעקה... מראות לי שהיא לא נשמעה מייחסת לו דבר של פשע, אלא ביקשה אך לשפוך עליו את חמתה וכעסה... אינני סבור שצעקות הנתבעת היו עשויות לגרום נזק לתובע או כל פגיעה במשלוח ידו." סיכומו של דבר במקרה שלפניי סבורני כי על אף העובדה כי הנתבע קרא, באולם בית המשפט, בזמן הפסקה, עת ביהמ"ש לא היה בדיון, לעבר התובע מילים לא ראויות, נראה שקריאותיו הושמעו בשעת כעס ומריבה עם התובע ואין לפרשם כמבטאים אמירה עובדתית אלא ביטוי לכעס. מכאן שבנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, אין לקבוע כי קריאותיו של הנתבע לעברו של התובע, עולים כדי לשון הרע ועל כן דין עילה זו להדחות. התוצאה 13. אשר על כן, מהנימוקים שפורטו לעיל, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע בגין הנזק הלא ממוני, את הסך של 10,000 ₪ בצירוף הוצאות המשפט בהתחשב בכך שהתובע לא היה מיוצג, סך כולל /ל 1,000 ₪. הסכומים יישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הסכומים ישלמו תוף 30 יום מיום מתן פס"ד. פיצוייםנזיקין