קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פירוק שיתוף בחלקים בלתי מסוימים בנכס מקרקעין: 1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-משפט קמא (כב' השופט י' מילנוב) מיום 3.10.10. בהחלטה זו קבע בית המשפט, בין היתר, כי פירוק שיתוף בחלקים בלתי מסויימים בנכס מקרקעין הכולל שתי דירות - של המבקש והמשיבים - ייעשה בדרך של רישום כבית משותף. עוד קבע, כי הרישום ייעשה באופן בו כל צד יקבל את הדירה שבה הוא מתגורר ואת כל השטח שמעליה ומתחתיה (חלוקה של הנכס בבנין עד לרום הרקיע ובכל העומק). בהמשך לכך, נקבע כי קומת החנייה של שתי הדירות, המצויה מתחת לדירת המשיבים, תירשם כחלק מדירתם, או תוצמד אליה במלואה; ואילו יחידת דיור שבנה המבקש - בלא היתר - מתחת לדירתו, תירשם כחלק מדירתו, או תוצמד אליה במלואה. על עניין אחרון זה המחלוקת שלפניי, ועניינה בשאלה אם בנסיבות המקרה כך צריך להיות הדין בכל הנוגע לפירוק השיתוף בקומת החניה ותוספת הבניה של הדירה, אם לאו. המשיבים טוענים שבדין קבע בית-משפט קמא חלוקה זו; בעוד שהמבקש טוען כי חלוקה זו אינה צודקת והיה על בית-משפט קמא לקבוע כי הן קומת החניה והן תוספת הבניה של הדירה תירשמנה כרכוש משותף. עיקרי העובדות 2. המבקש הוא הבעלים הרשום בלשכת רישום המקרקעין של מחצית בלתי מסויימת מזכויות הבעלות בנכס הידוע כגוש 30119 חלקה 110 הנמצא ברח' כפר עציון 37 בירושלים (להלן: "הנכס"). המשיבים הם בעלים של המחצית האחרת בזכויות בנכס. על הנכס, ששטחו 710 מ"ר, הוקם בנין דו-משפחתי הכולל שתי יחידות דיור. בדירה האחת מתגורר המבקש ובדירה השניה מתגוררים המשיבים. אין הסכם שיתוף בכתב בין המבקש למשיבים או לקודמיהם. המבקש רכש את זכויותיו במחצית הנכס בשנת 1974 והמשיבים רכשו את זכויותיהם במחצית הנכס בשנת 1994. 3. הגישה היחידה בכלי רכב אל הבנין מכיוון הכביש הראשי היא דרך שביל גישה בצידו הצפוני של הנכס, קרי, מכיוון דירת המשיבים. מתחת ליחידת הדיור של המשיבים, קיימת חניה תת קרקעית ובה ארבע מקומות חניה ושטח תמרון לחניה. קומת החניה נבנתה על-פי היתר בניה כדין. ממרתף החניה יש כניסות נפרדות לדירת המבקש ולדירת המשיבים. מעת שרכשו המשיבים את זכויותיהם בנכס היתה קומת החניה בשימוש שני הצדדים, על-פי הסדר ביניהם, באופן בו שתי חניות נמצאות בשימוש המבקש ושתי חניות נמצאות בשימוש המשיבים. כך מצב הדברים עד ליום הזה. 4. במועד מאוחר לרכישת מחצית מהזכויות בנכס על-ידי המשיבים, בנה המבקש מתחת ליחידת הדיור הדרומית, בה הוא מתגורר, יחידת מגורים בת שלושה חדרים (להלן גם: "תוספת הבניה"). כעולה מכתבי בית הדין, תוספת הבניה נבנתה מבלי שקיבל המבקש היתר בניה, וזו לא הושלמה עד היום. המבקש לא קיבל את הסכמת המשיבים לבנית יחידת הדיור הנוספת. 5. ביום 13.5.97 הגישו המשיבים תביעה כנגד המבקש בבית-משפט קמא, בגדרה ביקשו סעד של סילוק יד של המבקש מן החלל שמתחת לדירתו, חלל בו הוא החל לבנות את תוספת הבניה; וכן סעד של שכר ראוי בגין השימוש שעשה המבקש בתוספת הבניה. יצוין כי בסעיף 12(א) לכתב תביעתם עתרו המשיבים לחייב את המבקש לפנות את החלל מתחת לדירתו, או לשתף אותם בשימוש בתוספת הבניה. המבקש הגיש תביעה שכנגד, בה תבע סעד של רישום הנכס כבית משותף ופירוק השיתוף במקרקעין (סעיף 11א לכתב התביעה שכנגד). לתביעה זו צורף תקנון מוצע, שעל-פיו לכל דירה יוצמדו, בין היתר, שתי חניות, כאשר שטח התמרון של החניה ושביל הגישה יהוו רכוש משותף. בתחילת ההליכים הסכימו הצדדים כי יש לפרק את השיתוף בנכס, בדרך של רישום כבית משותף. עוד הוסכם על הצדדים, כי שטח דירות מגוריהם הוא שווה, וכי יש לרשום הבעלות בכל דירה על שם המחזיק בה. ברם, הצדדים נחלקו בשאלה על שם מי תירשם הבעלות בתוספת הבניה. המשיבים סברו כי יש לרשום את תוספת הבניה כרכוש משותף, ואילו המבקש סבר כי יש לרשום את הדירה על שמו בלבד. פסק הדין החלקי של בית-משפט קמא 6. ביום 28.10.01 נתן בית-משפט קמא פסק דין חלקי בתביעה זו, בו קבע כי תוספת הבניה נבנתה בשטח השייך במשותף למבקש ולמשיבים, ועל כן הבעלות עליה היא לשני הצדדים בחלקים שווים בלתי מסוימים. עוד נקבע בפסק הדין החלקי, כי הדיון בדרך פירוק השיתוף ובחיוב בשכר ראוי יערך בהמשך. בית המשפט ציין, כי "מהראיות שבתיק לרבות ביקורי במקום (ע' 9-10) התרשמתי, כי הבית ראוי להירשם כבית משותף. על כן, ולצורך ההחלטה בדבר דרך פירוק השיתוף, אני מורה לצדדים לפנות למפקח על רישום המקרקעין, על מנת שיחווה דעתו על-פירוק השיתוף בדרך של רישום בית משותף, וזאת בהתאם להוראת ס' 42(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, חוות-דעת, שהצדדים לא הגישו ומשום מה, התעלמו מנחיצותה" (פסקה 5 לפסק הדין). בהמשך לכך (ביום 16.9.03) ניתנה חוות-דעתו של מפקח בכיר על רישום המקרקעין, בה נרשם כי כעיקרון ניתן לרשום את הבית בפנקס הבתים המשותפים בכפוף לתיקונים ולהשלמות. 7. בסיכומיהם בבית-משפט קמא, לא חלקו הצדדים על כך שהדרך הראויה לפירוק שיתוף היא על דרך רישום הנכס כבית משותף (סעיפים 9-14 לסיכומי המשיבים, אשר צורפו כנספח ט' לתגובתם; סעיף 63 לסיכומי המבקש, אשר צורפו כנספח ה' לתגובת המשיבים). עם זאת, המשיבים סברו כי "יש לקבוע שכל צד יקבל את הדירה שבה הוא גר (בשטח זהה) (בהתאם למוסכמות), וכי תהא חלוקה עד לרום הרקיע ובכל העומק ... המשמעות היא שהנתבע יזכה - מיום הפירוק - בדירה שבנה שלא כדין, ואילו התובעים יקבלו את השטח שכיום משמש לחניה ...". מנגד, המבקש הציע כי "הבית יירשם כבית משותף (בהתאם לחוות-דעת המפקח אין למעשה מניעה עקרונית לרישום הבית כבית משותף, הגם שיש צורך לפני כן לבצע מספר פעולות טכניות), כאשר דירת התובעים תירשם על שמם, דירת הנתבע תירשם על שמו ואילו קומת החניה ושטח המילוי שמתחת לדירת הנתבע (למען הסר ספק יצוין, כי הנתבע מוכן להרוס את התוספת ולאטום את החלל) יירשמו כרכוש משותף" [ההדגשות במקור - י. מ.]. החלטת בית-משפט קמא נושא בקשת רשות הערעור 8. ביום 3.10.10 נתן בית-משפט קמא החלטה העוסקת בדרך פירוק השיתוף, זו ההחלטה נושא ההליך שלפני. בהחלטתו קבע, כי פירוק השיתוף יהיה בדרך של רישום בית משותף, ואם הדבר לא יצלח, ייעשה הפירוק על-פי צו בית המשפט והכל בהתאם להוראות שפורטו בהחלטתו. בהמשך לכך, בית-משפט קמא מנה שש הוראות לעניין דרך פירוק השיתוף: האחת, כי פירוק השיתוף ייעשה בדרך של רישום כבית משותף. השניה, כי אם רישום הבית המשותף לא יסתיים בתוך 13 חודשים מיום מתן החלטתו, ייעשה פירוק השיתוף על-פי צו בית-משפט. השלישית, והיא החשובה לענייננו, כי חלוקת הרכוש המשותף תתבצע כך שכל צד יקבל את הדירה שבה הוא מתגורר ואת כל השטח שמעליה ומתחתיה (חלוקה של הנכס עד לרום הרקיע ובכל העומק). בית המשפט הדגיש, והדגשה זו היא לב המחלוקת שבבקשה שלפני, כי "כדי למנוע כל טענות או אי הבנה מודגש בזה, כי הדירה (תוספת הבניה) שהנתבע בנה מתחת לדירתו, תיכלל בשטח דירתו או תוצמד אליה, והחניות כולן שמתחת לדירת התובעים, ייכללו בשטח דירתם של התובעים או יוצמדו אליה". רביעית, הורה בית המשפט כי אם ביצוע ההוראה השלישית יהיה כרוך באיזון תשלומים, בית המשפט יכריע בכך בהמשך. חמישית, קבע בית המשפט כי לצורך ביצוע פירוק השיתוף ימונה כונס נכסים על-ידי בית המשפט, אשר לו יוענקו כל הסמכויות הדרושות לביצוע תפקידו. שישית, פסק בית המשפט, כי בשלב זה יישאו בעלי הדין בחלקים שווים בכל ההוצאות הכרוכות בביצוע פירוק השיתוף. אשר לשאלת השכר הראוי בגין השימוש שעשה המבקש בשטח שבבעלות המשותפת (תוספת הבניה), קבע בית המשפט, כי זו תידון בשלב מתן פסק הדין הסופי שיינתן בענין פירוק השיתוף, ואשר במסגרתו תידון גם שאלת תשלומי האיזון. זאת, משום שהמבקש ציין בסיכומיו כי הוא מוכן להרוס את תוספת הבניה ולאטום את החלל, ובלבד שקומת החניה מתחת לדירת המשיבים, כמו גם החלל שמתחת לדירתו, יירשמו כרכוש משותף. בית המשפט הבהיר, כי מעשה שכזה, אם ייעשה, יש בו כדי להשליך באופן ישיר וממשי על שאלת איזון התשלומים. טענות בעלי הדין 9. בבקשתו - כפי שצומצמה בעת הדיון שהתקיים לפני - טען המבקש טענה מרכזית אחת: בעוד שבדין קבע בית-משפט קמא כי יש לפרק את השיתוף על דרך של רישום כבית משותף, לא היה מקום להורות כי קומת החניה תירשם על שם המשיבים בעוד שהדירה שמתחת לדירתו של המבקש, תירשם על שמו. לטענת המבקש, החלטת בית-משפט קמא היא בלתי סבירה, בלתי מידתית ופוגעת באופן חמור בזכויותיו הקנייניות. היא שוללת ממנו את זכות השימוש בחניות הצמודות לדירתו. אליבא דמבקש, מאחר שאפשרות הגישה היחידה בכלי רכב לדירתו היא דרך שביל הגישה המתחבר לקומת החניה, הצמדה של קומת חניה זו לדירת המשיבים משמעותה שלילת הגישה בכלי רכב לדירתו. התוצאה היא כי הוא ייאלץ לחנות לאורך הכביש הראשי במרחק של כ-50 מטרים מדירתו. הוסיף המבקש וטען, כי בית-משפט קמא לא נימק את החלטתו באשר לדרך בה בחר לפרק את השיתוף ולא ביאר מדוע העדיף את הדרך שהציעו המשיבים לפירוק השיתוף על פני הדרך שהציע המבקש - אשר לפיה, כזכור, כל צד יקבל את הבעלות בדירה בה הוא מתגורר וכל חלקיו האחרים של הבית המשותף יהיו בבעלות משותפת של שני הצדדים (כאשר לענין זה ציין המבקש בסיכומיו וגם בדיון לפניי שהוא מוכן להרוס את תוספת הבניה שבנה). 10. המשיבים התנגדו לבקשה. לטענתם, החלטת בית-משפט קמא ראויה היא ובאה לאחר שבית-משפט קמא אף ביקר בנכס. וודאי שאין היא מצדיקה התערבות בשלב זה, כל עוד לא נעשה הרישום בפועל, ובשים לב לאפשרות לתקן את צו הרישום - אם יהיה בכך צורך - בשלב מאוחר יותר. המשיבים טענו עוד, כי אין בסיס לקשיים העובדתיים להם טוען המבקש בכל הקשור באי יכולתו לחנות במרחק סביר מביתו. עוד טענו, כי כעניין שבעיקרון מן הראוי לחלק את הרכוש המשותף במלואו תוך הגשמת שימוש מירבי לכל צד, בלא להותיר "איים" של שיתוף. כך, במיוחד מקום בו הצדדים מסוכסכים ביניהם - כפי המצב במקרה זה - ובעתיד עלולות להתגלע מחלוקות נוספות. המשיבים הוסיפו, כי אם החלוקה תניב תועלת נפרדת לכל צד, ניתן יהיה לפתור זאת על-ידי תשלומי איזון והצמדות מיוחדות. דיון והכרעה 11. לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובטענות הצדדים, באתי למסקנה כי יש לדון בבקשת רשות זו כבערעור, ולגופה - לקבל את הבקשה ולשנות מהחלטתו של בית-משפט קמא במובן זה, שבמסגרת פירוק השיתוף על דרך של רישום כבית משותף, תירשמנה הן החניה שמתחת לדירת המשיבים והן הדירה שנבנתה מתחת לדירת המבקש - כרכוש משותף, ומבלי שיכללו בדירותיהם של הצדדים או יוצמדו אליהן במלואן, באופן שנקבע. אסביר: 12. כאמור, הבריח התיכון בטיעון ב"כ המשיבים בתמיכה לאופן פירוק השיתוף שקבע בית-משפט קמא בנוגע לחניה ותוספת הבניה מתחת לדירת המבקש, היתה כי בכך תימנע הותרת "איים של שיתוף" בנסיבות שהותרת איים מעין אלו אינה רצויה ואינה מגשימה את הראציונל של פירוק השיתוף ככזה. אכן, בפסק הדין בעניין ישעיהו נ' שטרייכר (ע"א 10322/03 ישעיהו נ' שטרייכר, פ"ד נט(6) 449, 463 (2005)) נקבע כי הצמדתן או שיוכן של זכויות בניה בבית משותף לדירה מסוימת, במקום השארתן בבעלות משותפת של כל הדיירים, מקלה את פירוק השיתוף ואת פיתוח המקרקעין, שכן פירוק של כל הרכוש המשותף כולו מצמצם את הקשיים שעלולים לנבוע מבעלות משותפת. קביעה זו, משקפת את העיקרון לפיו יש להשלים את מלאכת פירוק השיתוף עד תומה (ע"א 623/71 גן בועז בע"מ נ' הרב אנגלנדר ואח', פ"ד כז(1) 334, 336 (1973); ראו גם יהושע ויסמן, דיני קנין - בעלות ושיתוף, 1997, בעמ' 278-279). כך, במיוחד במצב בו קיים סכסוך בן השותפים, "שכן יכולתה של מערכת המשפט להשכין שלום בין השותפים השרויים במחלוקת, או לכפות עליהם שיתוף פעולה, היא מוגבלת" (רע"א 1497/09 בעלי זכות בחלקה 10 בגוש 6884 נ' שאול ויסמן, ניתן ביום 25.7.10, בפסקה 10 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין); רע"א 1017/97 רידלביץ ואח' נ' י' מודעי ואח', פ"ד נב(4) 625, 632-633 (1998)). 13. אלא שעיקרון זה של השאת (מקסום) הפירוק בלא הותרת "איים של שיתוף", אינו עיקרון יחיד. המדובר בעיקרון חשוב, ואף מעשי, אולם קודם לו העיקרון הבסיסי במסגרת פירוק שיתוף ולפיו נדרשת חלוקה הוגנת שוויונית וצודקת של הנכס (ראו חנוך דגן, "שיתוף במקרקעין - מוסד חברתי רצוי?" משפטים כז(1) 493, 534-537 (1997)). אין גם הכרח בכל מקרה להביא פירוק שיתוף עד תומו, בשים לב לתועלות והתכליות של השיתוף הקנייני במקרקעין, ככזה, וציפיות הצדדים לשיתוף (וראו בהרחבה דגן, לעיל; ראו גם מיגל דויטש, קניין 615 (כרך א', 1997)). זאת ועוד: בנסיבות המקרה אין חולק בדבר פירוק השיתוף על דרך של רישום הבית כבית משותף. לדרך פירוק זו יש משמעות בדין ובמעש, במובן זה שהיא מניחה כי חלקים מסויימים של המקרקעין צריכים להיוותר כרכוש משותף וזאת נוכח השימוש המשותף הנגזר מהם - מניה וביה. חלקים אלו אין בהכרח לפרק עד גרגיר החול האחרון, תוך הענקת בלעדיות לכל שותף, אם יהא בפירוק זה משום סתירה לתפקיד המשותף שהם ממלאים (ראו עוד והשוו, ויסמן, לעיל, בעמ' 278-279, 283-284). ממילא המשמעות הינה, כי ככל שניתן להשיא את פירוק השיתוף בלא הותרת "איים של שיתוף" - עדיף הדבר, אולם תנאי מוקדם לכך הוא כי השאה זו אינה משקפת תוצאה אפשרית שהיא בלתי הוגנת, בלתי צודקת ובלתי שוויונית. 14. על רקע זה, נקרב שוב מבטנו את הנכס האמור. כל מקומות החניה מצויים מתחת לדירת המשיבים. חניה זו משמשת את המבקש והמשיבים שווה בשווה לאורך השנים כולם. למבקש אין חלופה אחרת לחניה מתחת לדירתו או בסמוך לכך ואף המשיבים לא חלקו על כך שאם אין למבקש חניה מתחת לדירתם, ייאלץ לחנות במרחק מה מדירתו. אכן, הימצאותו של מקום חניה בסמוך לדירת המגורים, בייחוד שעה שזה היה מצב הדברים מעת שהוקם הנכס ועד לעת הזו, אינה דבר של מה בכך. אין המדובר בפרט ששלילת השימוש בו מן המבקש, בין בהכללת החניה כולה כחלק מדירת המשיבים ובין בהצמדתה כולה לדירתם, בחלוף שנים כה רבות, יכולה למצוא מזור מספיק בתשלומי איזון. אפילו המשיבים התבססו על קיומה של חניה צמודה לביתם בעת שרכשו את זכויותיהם בדירתם (ראו סעיף 9 לרשימת המוסכמות והפלוגתאות, נספח ט' לבקשת רשות הערעור; עמ' 49 לפסק הדין החלקי של בית-משפט קמא מיום 28.1.2001)). הם רכשו את זכויותיהם, לטענתם, מתוך "ידיעה שכל הרכוש שאינו הדירות עצמם, ולרבות זכויות הבניה, יתחלק בחלקים שווים ובאופן בלתי מסויים" (סעיף 2(ב) לכתב התשובה שכנגד, נספח ז לתגובה לבקשת רשות הערעור). התבססות זו אף גברה במהלך השנים כאשר שני הצדדים המשיכו לחנות בחניה זו גם לאחר פרוץ הסכסוך, ולמעשה כך הם נוהגים עד היום. לאור זאת, התוצאה לפיה יש להותיר את החניה כולה כרשומה כחלק מדירת המשיבים או צמודה לה בשלמותה יוצרת קושי של ממש שאין די ברצון להימנע מהותרת "איים של שיתוף", כדי להצדיקה. עדיפה תוצאה המשקפת על כן את מצב הזכויות בנכס ושימורן (ראו עוד והשוו, ע"א 8316/96 קוצר נ' ציתיאת, פ"ד נג(4) 849, 864 (1999)). 5. אכן, חלוקה המשייכת את החניה שמתחת לדירת המשיבים ואת הדירה שבנה המבקש מתחת לדירתו כרכוש משותף, ולא באופן בלעדי, מגשימה גם את עמדת המשיבים כפי שהיתה לאורך ההליכים מתחילתם (ראו סעיפים 4 ו-12(א) לכתב התביעה וכן פלוגתאות מס' 1 ו-2 לרשימת המוסכמות והפלוגתאות). המשיבים הם שביקשו מלכתחילה לראות בדירה שמתחת לדירת המבקש כרכוש משותף. חלוקת הנכס באופן שבו דירת המגורים של כל צד תירשם על שמו, ואילו קומת החניה ותוספת הבניה תירשמנה כרכוש משותף של שני הצדדים, מבלי שהחניה כולה תיכלל בשטח דירת המשיבים או תוצמד אליה במלואה, היא חלוקה צודקת וראויה יותר. כך, משום שחלוקה זו אינה שוללת את האפשרות של המבקש לחנות בסמוך לדירתו, ומאידך היא אינה פוגעת בזכותם הקניינית של המשיבים להשתמש או ליהנות מתוספת הבניה שמתחת לדירת המבקש - כפי שביקשו מלכתחילה. כמובן, שגם בעקבות חלוקה זו יתכנו הצמדות ספציפיות של חלק ממקומות החניה לדירה זו או אחרת, כמו גם תשלומי איזון ואלו יתבררו כפי שקבע בית-משפט קמא. 16. מעבר לאמור לעיל יצויין עוד, כי בעת הדיון לפניי הוצע לצדדים לחלק את הנכס באופן בו קומת החניה תהא רכוש משותף, שאינו מהווה חלק מדירה זו או אחרת או צמודה אליה במלואה, ותוספת הבניה תיאטם ולא ייעשה בה שימוש על-ידי מי מהצדדים. הן המבקש והן המשיבים הסכימו באופן עקרוני להצעה זו, והיו חלוקים רק לעניין האופן שבו ייאטם החלל שמתחת לדירתו של המבקש. אף בית-משפט קמא ציין את נכונות המבקש לאטום את תוספת הבניה והוסיף כי יש ליתן לכך משקל. אליבא דידי, המשקל שיש ליתן לכך צריך לבוא לידי ביטוי כבר בעת הזו במובן זה שיש לרשום דירה זו כרכוש משותף כמו גם את החניה שמתחת לבית המשיבים, מבלי שהחניה כולה או תוספת הבניה יכללו בדירות מי מן הצדדים או יוצמדו אליהן במלואן. כך הדבר, בייחוד שעה שאין חולק כי המדובר בתוספת בניה בלתי חוקית שיש סיכוי של ממש כי תאטם ותיהרס. במצב דברים זה, קביעה שתוצאתה העתידית הינה כי המשיבים ישארו עם קומת החניה במלואה בעוד שלמעשה המבקש יוותר בלי החניה ובלי הדירה - אינה שוויונית ואינה צודקת. 17. בשולי הדברים אציין כי במהלך הטיעון שלפני ביקש ב"כ המבקש לשנות גם מקביעת בית-משפט קמא בכל הקשור בחלוקת הנכס ברום הרקיע, בין היתר לאור טענות לחריגות בניה של המשיבים המשמשות עילה להליכים אחרים שבין בעלי הדין. לא מצאתי מקום להתערב בעניין זה, לא רק משעה שלא נטען כך בבקשת רשות הערעור עצמה, אלא גם שעה שבית-משפט קמא שלפניו מתנהלים גם ההליכים האחרים היה ער לכך וקבע כפי שקבע והמבקש לא הצביע לפני על עילה להתערבות בהחלטה זו (וראו גם סעיף 12 לפרוטוקול הביקור במקום שערך בית-משפט קמא ביום 20.7.1999, נספח ח' לבקשת רשות הערעור). 18. סיכומם של דברים, לנוכח כל האמור, אני מקבל את הערעור, מבטל את החלטתו של בית-משפט קמא לעניין אופן חלוקת הרכוש המשותף ("ההוראה השלישית" בפסקה 10.2 לפסק הדין), וקובע כי הרכוש המשותף יחולק באופן שבו דירת המגורים של כל צד (עד לרום הרקיע) תירשם על שמו, אולם קומת החניה ותוספת הבניה (החלל שמתחת לדירת המבקש) תירשמנה כרכוש משותף של שני הצדדים, מבלי שיכללו כחלק מדירות המשיבים והמבקש או יוצמדו להן במלואן. 19. המשיבים יישאו בשכר טרחת עו"ד של המערער בסך של 7,500 ₪. העירבון יוחזר למבקש. פירוק שיתוף