בנושא המרכזי הניצב בתיק זה, והוא גבולות הדוקטרינה של "פלוגתא פסוקה", כמכשול שהוצב על ידי הרשם ובית משפט השלום, בפני המערער, למצות את זכותו לתבוע את הבנק. ההלכה שנתגבשה במשפט הישראלי בעקבות הגישה האנגלית והאמריקנית היא, כאשר אין בעל הדין יכול לתקוף קביעה כלשהי, שנתן בית משפט קמא, במסגרת ערעור על פסק הדין לפני ערכאה גבוהה יותר, אין בכוחה של קביעה זו להשתיקו, כהשתק פלוגתא, בהתדיינות אחרת בין אותם צדדים... הוא הדין במקרהו של תובע שזכה בסעד המבוקש, אך יחד עם זאת קבע בית המשפט בפסק דינו ממצא בדבר מערכת היחסים המשפטית שנוצרה וקמה בינו לבין הנתבע. כמי שזכה בדין, אין הנתבע או התובע יכול לערער על פסק הדין, ועל כן אין בכוחו של הממצא 'המזיק' שנקבע נגדו למנוע בעדו, בהתדיינות אחרת בינו לבין בעל הדין יריבו, מלהעלות שוב לדיון את הפלוגתא שלגביה נקבע הממצא האמור". כלל ידוע הוא שמי שזכה בדין וקיבל מבית המשפט את מלוא הסעד שביקש ושהיה זכאי לקבל, אינו רשאי לערער על ממצאי פסק הדין ועל נימוקיו. על פי אותו הכלל, הממצאים שנפסקו לחובתו של בעל דין שזכה, אשר לא ניתן לו לערער עליהם, לא יהיו בבחינת מעשה בית דין נגדו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פלוגתא פסוקה: א. כללי בפניי ערעור על החלטת בית משפט שלום (כבוד השופט אברהם רובין) ת.א. 20646/08 מיום כב אב תש"ע (2.8.10); להלן - "ההחלטה", אשר בה דחה על הסף את תביעתו של המערער נגד המשיב, בהתבסס על פסק דינו הוא, בו נדחה ערעורו של המערער על החלטת כבוד הרשם אורי פוני בבש"א 1202/09 מיום יג אלול תשס"ט (2.9.09) ליתן למשיב רשות להתגונן מפני תביעה שהגיש נגדו המערער, על סך של 45,383 ₪. ביום כג' טבת תשע"א (30.12.10) ניתן פסק דין על ידי כב' השופט אברהם רובין בתיק הנ"ל שבו נאמר כי "אני קובע שהתביעה נדחית על סמך הנימוקים המפורטים בהחלטתי מיום 2.8.10". דברים אלה נכתבו לאחר שהתובע (המערער) הודיע על כוונתו לערער על החלטת בית משפט השלום, ולכן הוסיף ואמר השופט, מיד לאחר הקטע שצוטט לעיל: "כמובן שאין בעמדת התובע כדי להוות הסכמה כלשהי למה שנאמר באותה החלטה וזכות הערעור על פסק הדין כמובן שמורה לו". מכאן הערעור שבפניי. במסגרתו טוען המערער, בתמצית, כי שגה בית המשפט קמא בכך שדחה על הסף את תביעתו נגד הבנק, ובכך שדחה את ערעורו של המערער על ההחלטה ליתן לבנק רשות להתגונן. ב. הרקע העובדתי בין עו"ד משה באדר (להלן: "המערער") לבין בנק דיסקונט לישראל (להלן: "הבנק" או "המשיב") נחתם הסכם, לפיו, כנגד ערבות בנקאית בסך של 33,000 ₪, שניתנה ביום 19.3.01, וכנגד ערבות אישית בסך של 70,000 ₪ שניתנה ביום 10.5.01, יעניק הבנק אשראי נוסף לאדם אחר, ידידו של המערער (להלן - "מקבל האשראי" או "החייב"). במילים "אשראי נוסף" כיוונו הצדדים לאשראי שיינתן לאחר חתימת הערבות האישית, דהיינו: לאחר יום 10.5.01, הוא יום חתימתו של המערער על מסמכי הערבות האישית. ביום 16.3.03 מימש בנק את הערבות הבנקאית, ובכך חויב חשבונו של המערער בסכום של 33,021.5 ₪. ג. הרקע ה"שיפוטי" הבנק אף תבע את המערער, בגין הערבות האישית שנחתמה על ידו (בסך של 70,000 ₪). תביעה זו של הבנק נדחתה על ידי בית המשפט השלום (סגן הנשיא, כב' השופט רפי כרמל, עת כיהן בבית משפט השלום), בפסק דין שניתן ביום כב תמוז תשס"ז (8.7.07) בת.א 11050/03 (להלן: "פסק הדין החלוט"). המערער, לעומת זאת, תבע את השבת הערבות הבנקאית שחולטה על ידי הבנק, בתובענה שהוגשה על ידו כנגד הבנק, בסדר דין מקוצר. בקשתו של הבנק למתן רשות להתגונן, שהוגשה ביום 8.10.09, נידונה בפני כב' הרשם אורי פוני, כולל חקירת מצהיר מטעם הבנק. בהחלטתו מיום י אלול תשס"ט (2.9.09), בבש"א 1202/09 (ת.א. 20646/08) קבע כב' הרשם כי הבקשה לרשות לעיין - מתקבלת. המערער הגיש ערעור על החלטת הרשם, ליתן לבנק רשות להתגונן, לבית המשפט קמא. הערעור נדון בפני בית המשפט קמא (כבוד השופט אברהם רובין), אשר נסמך, בנוסף על האמור בהחלטת הרשם, גם על פסק הדין החלוט, שניתן בתביעתו הראשונית של הבנק כנגד המערער שכאמור,נדחתה. בית המשפט קמא, בהחלטתו מיום כב אב תש"ע (2.8.10), הותיר את החלטת הרשם על כנה, וקבע עוד, כי פסק הדין החלוט יצר מעשה בית דין (השתק פלוגתא), לטובת הבנק, ביחס לשאלה האם העמיד הבנק אשראי נוסף, לאחר חתימתו של המערער על הערבות האישית (ביום 10.5.01), בהתאם לחיובו לפי ההסכמות שבין הצדדים. הקביעה העובדתית דנן, כפי שנקבעה בפסק הדין החלוט, על פי קביעת בית המשפט קמא, היא כי הבנק אכן העמיד אשראי נוסף, לאחר חתימתו של המערער על הערבות השנייה. במסגרת החלטתו זו, וכפועל יוצא מדחיית הערעור, חייב כב' השופט אברהם רובין את המערער לשלם למשיב את הוצאות הערערו בסך 4,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. משסירב המערער למשוך את תביעתו, לאחר קביעת בית המשפט קמא בדבר קיומו של מעשה בית דין כנגד המערער, השית עליו בית המשפט הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪, וזאת במסגרת פסק הדין שניתן בתום ישיבת קדם המשפט, ביום כג טבת תשע"א (30.12.10). ד. הערעור והערעור שכנגד ד.1. כללי כתב הערעור מטעם המערער עוסק בקביעת בית המשפט קמא בדבר קיומו של מעשה בית דין כנגדו, ובדבר ההוצאות - הגבוה מדי, לשיטתו - שנפסקו כנגדו באותו ההליך. מנגד, הגיש הבנק כתב ערעור שכנגד בקשר עם סכום ההוצאות - הנמוך מדי, לשיטת הבנק - שנפסק לטובתו. בדיון שהתקיים בפניי ביום טו תמוז תשע"א (17.7.11), לא הגיעו הצדדים להסכמה, ולכן נקבע כי אאפשר להם להשלים את טיעוניהם. השלמת הטיעונים בוצעה, ופסק דין זה מבוסס על כל המסמכים הנמצאים בפניי. ד.2. תמצית טענות המערער המערער טוען, כי שגה בית המשפט קמא בכך שקבע כי כנגד המערער עומד השתק פלוגתא בשל טעמים מצטברים אלה: ראשית, משום שהדיון בתביעה שהגיש המערער נגד הבנק עסק בערבות הבנקאית, ואילו תביעת הבנק, לגביה ניתן פסק הדין החלוט עסקה בערבות האישית בלבד. שנית, מאחר שהתביעה כנגד המערער נדחתה כולה על ידי בית המשפט, ומאחר שלא עמדה למערער זכות ערעור על הממצאים שהובילו לפסק הדין, מתוקף היותו הזוכה בו, הרי שלא ניתן לקבוע, אם קיים כנגד המערער מעשה בית דין, בגין ממצא שלא הייתה לו לגביו, זכות ערעור. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט בהשיתו עליו הוצאות משפט בגין קיומה של ישיבת קדם המשפט, שהתקיימה לאחר החלטת בית המשפט קמא. ישיבה זו נקבעה ביוזמתו של בית המשפט, משנשמטה מעיניו משמעות החלטתו הוא, והיא קיומו של השתק פלוגתא כנגד המערער, ביחס לשאלה האם העמיד הבנק אשראי נוסף למקבל האשראי, לאחר החתימה על הערבות האישית. ד.3. תמצית טענות המשיב הבנק מסביר את השתלשלות העניינים, מנקודת מבטו, ובדרך זו, מנמק הוא מדוע צדק בית המשפט קמא, בכך שקבע כי קיים מעשה בית דין כנגד המערער. הבנק הגיש תביעה כספית כנגד המערער (הערב) וכנגד בעל החשבון החייב שלזכותו נחתמה הערבות (מקבל האשראי), בנוגע למימושה של הערבות האישית בלבד, כשנה לאחר שחילט את הערבות הבנקאית. על כן, לא הייתה הערבות הבנקאית חלק מהתביעה האמורה. בתביעה זו, התגוננו הנתבעים בטענה, כי הבנק לא העמיד אשראי חדש, לאחר מועד החתימה על הערבות האישית (10.5.01). טענתם זו של הנתבעים, החייב והמערער, נדחתה, ונקבע ממצא עובדתי של בית המשפט, כי אשראי חדש הועמד מטעם הבנק, לאחר מועד החתימה על הערבות האישית. קביעה זו, לטענת הבנק, היא זו אשר עומדת כיום לחובת המערער, והיא בבחינת "מעשה בית דין" או "פלוגתא פסוקה", המחייבת את המערער. אכן, בסיכום הדיון בתיק שעוסק בערבות האישית, התקבלה תביעת הבנק כנגד החייב, ונדחתה כנגד המערער. הסיבה, שבעטיה נדחתה תביעת הבנק כנגד המערער, כערב לחוב (בערבות האישית בלבד), היא כי נקבע שקו אשראי אחד הועמד טרם החתימה על הערבות האישית (ביום 1.4.01), ולא נכנס בגדר הערבות האישית. עם זאת, מציין הבנק, כי הקביעה בנוגע להעמדת קו האשראי, בסכום של 100,000 ₪, ביום 1.4.01, עמדה לזכותו בכל הקשור לחילוט הערבות הבנקאית, שניתנה ביום 19.3.01, ולכדה ברשתה את אותו קו האשראי, האמור. עמדת המשיבה הינה, כי המערער אינו רשאי לטעון טענות סותרות את הקביעות העובדתיות שבפסק הדין החלוט. כך בעניין הקביעה כי המשיב העמיד אשראי נוסף, לאחר מועד החתימה על הערבות האישית, וכך בנוגע לקביעה כי המשיב העמיד קו אשראי לזכות החייב, ביום 1.4.01. עוד טוען הבנק, כי המערער אינו רשאי להעלות נימוקי ערעור חדשים, אשר לא הועלו בפני הערכאה הראשונה. לפיכך, לטענת הבנק, לא רשאי המערער לשטוח טענותיו בנוגע להעדר מעשה בית דין כלפיו, משום שלא העלה נימוק זה בפני הערכאה הראשונה. בנוסף, הגיש המשיב כתב ערעור שכנגד, כאמור לעיל (פיסקה 13). בגדרו של הערעור שכנגד, טוען הבנק, כי טעה בית המשפט קמא בכך שפסק לטובתו רק את הוצאות הדיון שהתקיים לאחר החלטתו בסכום של 1000 ₪ בלבד. ההוצאות הריאליות, שהיה אמור בית המשפט קמא לפסוק, הן ההוצאות המקובלות בגין אותה ישיבה מיותרת, והן הוצאות בגין הגשת כתב התביעה בסדר דין מקוצר כנגד הבנק, הפותח מחדש פלוגתאות פסוקות בין הצדדים. דיון משפטי ה. טענות מקדמיות דיוניות בטרם אדון בנושאים המשפטיים, ובעיקר בסוגיית מעשה בית דין, אסיר מסדר היום נושאים מקדמיים טכניים. אני עושה כן, משום אופיין של הטענות המקדמיות, אשר ייתכן וייתרו את הדיון בכללותו. לאחר מכן, ככל שיוותר הצורך, אברר את הערעור לגופו. ברישא לכתב הערעור כתב המערער, במאמר מוסגר, כי "העתק פסק הדין (המורה על דחיית הערעור) וההחלטה (המורה על דחיית התובענה) מצ"ב ומסומנים בהתאמה א'-ב', והערעור מוגש על שניהם". לא ברור לי כיצד מגיש המערער ערעור נוסף על החלטה שנתקבלה בערעור על החלטת רשם, ללא שהתבקשה או התקבלה הרשות לכך מאת בית המשפט (בית המשפט קמא או בית משפט זה). לפיכך, אתעלם לחלוטין ממאמר מוסגר זה, שבכתב הערעור, ואדון בערעור על דחיית התובענה, שהגיש המערער כנגד המשיב, על הסף, שזה הנושא המהותי (מבחינת זכותו להתדיין), שמעניין את המערער. אם חפץ היה המערער להגיש ערעור שני על החלטת כבוד הרשם, היה עליו להתכבד ולהגיש זאת בדרכים המקובלות, ולאחר קבלת רשותו של בית המשפט, ולא באמצעות הערת אגב הנכתבת בערעור אחר. מכל מקום, אין בהערה טכנית זו, כדי להוות מכשול מלדון, לגוף הדברים, בנושא המרכזי הניצב בתיק זה, והוא גבולות הדוקטרינה של "מעשה בית דין" ו"פלוגתא פסוקה", כמכשול שהוצב על ידי הרשם ובית משפט השלום, בפני המערער, למצות את זכותו לתבוע את הבנק. טענה מקדמית נוספת שהועלתה על ידי הבנק, היא כי המערער אינו רשאי להעלות נימוק שלא הועלה בפני בית המשפט קמא, והוא, כי לא קיים כלפיו מעשה בית דין או השתק עילה, וזאת משום שטענה זו לא הועלתה במועד בפני בית משפט קמא. אינני מקבל טענת הבנק בעניין זה. ההחלטה, בדבר קיומו של השתק עילה כלפי המערער, "סגרה" את התובענה בבית המשפט קמא, כפי שאף הורה בית המשפט עצמו (דבר המשתקף בפרוטוקול הדיון מיום 30.12.10). מרוח הדברים נראה, כי "סגירת" התובענה, עקב ההחלטה האמורה, הפתיעה את הצדדים כולם. בנסיבות העניין, היצמדות דווקנית לכלל לפיו אין בעל דין רשאי להעלות טענה שלא נטענה בפני הערכאה הראשונה, לא תוביל לעשיית הצדק בין הצדדים, משום שהמועד הראשון בו רשאי היה, ויכול היה ב"כ המערער להעלות נימוק זה, היה והינו בערעור על אותה החלטה, הוא הערעור שבפניי. אני דוחה, אם כן, את הטענות המקדמיות של הבנק, ופונה לבירור הטענות בכתב הערעור, לגופן. ו. האם קיים "מעשה בית דין או "השתק פלוגתא" כנגד המערער ו.1. כללי כאמור (ראה פיסקה 16 לעיל), המערער טוען כי טעה בית המשפט קמא, בכך שקבע כי ההליך שהתקיים בינו לבין הבנק, בשאלת חילוט הערבות האישית, מקים מחסום דיוני של השתק פלוגתא, בסוגית העמדת האשראי הנוסף, ביחסיו של המערער עם הבנק. אבחן, איפוא, את יישומו של כלל סופיות הדיון - השתק פלוגתא, במקרה שבפניי. קודם אציג את המצב הנורמטיבי משפטי; ולאחר מכן, איישמו על נתוני תיק זה. ו. 2. מעשה בית דין והשתק פלוגתא - ניתוח משפטי השתק פלוגתא הוא מחסום דיוני הניצב בפני בעל דין, המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת, שכבר נדונה בין בעלי-הדין בהתדיינות קודמת (להצגה רחבה יותר, של מטרותיו של מחסום דיוני זה, ראה את אשר כתבתי בפסקי דין אלה: בר"ע 3363/01 נשים למען עתיד ישראל נשים בירוק נ' אריק אשרמן (2002); ע"א 3011/09 חברת יעקבי ברזל לבטון בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות המיסים - מנהל מס קניה (2010)). ארבעה תנאים מצטברים צריכים להתקיים, בכדי להקים מחסום דיוני זה בפני בעל הדין. ואלה הם (ע"א 246/66 שמעון ורחל קלוז'נר נ' רינה שמעוני, פ"ד כב (2)561 (1968), עמ' 584, מול אותיות א-ב, מפי הנשיא, כב' השופט ד"ר שמעון אגרנט): א. הפלוגתא המתעוררת בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. ב. קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא, במסגרת ההתדיינות הראשונה, כאשר לצד, שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה, היה יומו בבית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא בהתדיינות הראשונה. ג. ההתדיינות הראשונה הסתיימה בקביעת ממצא פוזיטיבי, בהכרעה מפורשת או מכללא, של בית-המשפט באותה פלוגתא. ד. ההכרעה הייתה חיונית, לצורך פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה. ו.3. יישום כללים אלה על נתוני תיק זה נראה, לכאורה, כי ארבעת התנאים האמורים, אכן חלים על הפלוגתא שבין הצדדים שבפניי, כפי שאראה עתה. בהליך שהוביל לפסק הדין החלוט, הפלוגתא שבית המשפט היה צריך להכריע בה הייתה השאלה הבאה: האם העמיד הבנק אשראי נוסף לחשבון שבעבורו חתם המערער ערבות (בהתאם למוסכם בין הצדדים), אם לאו. בהתדיינות שהובילה למתן הרשות לבנק להתגונן בתביעת המערער נגד הבנק, השאלה אשר הייתה במחלוקת, היא זו: האם העמיד הבנק אשראי חדש ונוסף, בהתאם למוסכם בין הצדדים (ומשום כך הוא זכאי לממש את הערבות הבנקאית, בהתאם למוסכם בין הצדדים). התנאי הראשון (ראה: פיסקה 43(א) לעיל) לתחולתו של כלל השתק פלוגתא מתקיים בעניין שבפניי, שכן מדובר באותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים (וממילא גם המשפטיים). ההליך שהוביל לפסק הדין החלוט, ולקביעות העובדתיות בעניינו של המערער, כלל בתוכו הצגת ראיות ודיוני הוכחות, אשר במסגרתם קבלו הצדדים הזדמנות לשטוח את טענותיהם בפני בית המשפט, ולהציג כל אסמכתא לתמיכה בגרסתם. אני סבור, אם כן, כי בעניין זה מתקיים גם התנאי השני (ראה: פיסקה 43(ב) לעיל), הדורש כי לצד שכנגדו מועלית טענת ההשתק, היה יומו בבית המשפט, בהתדיינות הראשונה. התנאי השלישי לתחולתו של כלל ההשתק פלוגתא, דורש כי התדיינות שבין הצדדים הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא, של ממצא פוזיטיבי (ראה: פיסקה 43(ג) לעיל). מעיון בהחלטת השופט אברהם רובין, המצטט את פסק הדין החלוט, עולה כי אכן בפסק הדין החלוט נקבע ממצא פוזיטיבי, בלשון זו: "מחודש אפריל ואילך המשיך הנתבע 1 לנהל את חשבונו כרגיל, ובכלל זה כובדו הוראות הקבע שנתן, חיובי כרטיסי האשראי שלו, תשלומי משכנתא, שקים רבים, וכן אפשר לו התובע למשוך סכומי כסף שונים במזומן... בכלל זה העמיד התובע לנתבע 1 סדרה של הלוואות גישור שבאמצעותן הוזרמו עשרות אלפי שקלים בכל הלוואה לחשבונו של הנתבע 1... הדרכים הללו מתאימות להגדרה המשפטית של המונח אשראי...". אני מוצא, כי גם התנאי השלישי מתקיים בענייננו. התנאי הרביעי הינו כי ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך קביעת פסק הדין (ראה פיסקה 41(ד) לעיל). הגעתי למסקנה, לפיה אף תנאי זה מתקיים בענייננו: שהרי, כאמור למעלה, בהתדיינות הראשונה הוכרעה פלוגתא עובדתית זו משום שהמענה עליה הוביל לפיתרון השאלה, האם היה הבנק זכאי להעמיד לפירעון את הערבות האישית. בהתדיינות השנייה, יש צורך להכריע פלוגתא עובדתית זו, משום שהמענה עליה מוביל לפיתרון השאלה, האם בדין זכאי הבנק לממש את הערבות הבנקאית. שאלה זו, הוכרעה כאמור, בפסק הדין החלוט, ונקבע בה (כעולה מהציטוט לעיל) כי הבנק אכן העמיד את האשראי המחויב. הנפקות המשפטית של העמדת אשראי נוסף זה היא כי הבנק רשאי היה לממש, הן את הערבות הבנקאית והן את הערבות האישית. "למזלו" של המערער, דחה פסק הדין החלוט את התביעה כנגד המערער, מהטעם שהבנק לא הציג ראיות להפרדתם של החיובים הנובעים מניצול קו האשראי, שהועמד לאחר החתימה על הערבות הבנקאית, מהחיובים הנובעים מניצול קו האשראי, שהועמד לאחר החתימה על הערבות האישית. משכך, נדחתה התביעה כנגד המערער מטעמים ראייתיים בלבד. במילים אחרות, בהתדיינות הראשונה, הבנק כשל בהוכחת החיובים הספציפיים, אשר בהם חב המערער, אך הבנק לא כשל בהוכחת טענתו בדבר העמדת אשראי נוסף לזכות החשבון, שבעבורו נחתמה הערבות. בעניין זה אבהיר, כי הקביעה העובדתית לטובת המערער הייתה כי הועמד קו אשראי, ביום 1.4.01, ואילו הקביעה העובדתית הסותרת את טענות המערער הייתה כי הועמד אשראי נוסף, לאחר החתימה על הערבות האישית (10.5.01). על סמך האמור לעיל, קבע בית המשפט קמא בערעור על מתן הרשות להגן, כי המערער מנוע, מפאת הדוקטרינה של "השתק פלוגתא", לטעון שוב כי הבנק לא העמיד את האשראי כמוסכם. היות והערעור דנן נסוב על קביעתו זו של בית המשפט קמא, אינני נדרש לבירור סוגיית ההשתק פלוגתא ביחס לממצאים שעמדו בפסק הדין החלוט לטובת המערער, אלא אך ורק ביחס לממצא שנקבע בפסק הדין החלוט לחובתו של המערער, והוא - כי הבנק אכן העמיד אשראי לאחר מועד חתימת הערבות האישית. משכך, מסקנת הביניים, עד כה, הייתה צריכה להביא לתוצאה של דחיית הערעור. אך, בכך לא תם המסע, כפי שנראה בתת הפרק הבא. ו.4. המשמעות של העדר זכותו של המערער להגיש ערעור על פסק הדין החלוט עזרו של המערער, מגיע בשל שיקול משפטי אחר, אותו אסביר עתה. הואיל ופסק הדין החלוט קבע כי התביעה כלפי המערער נדחתה, בשלמותה, על פי סדרי הדין המקובלים, לא היה המערער זכאי לערער על פסק הדין, או על כל קביעה במסגרתו, ובכלל זאת, אף על הקביעה בדבר מתן האשראי הנוסף על ידי הבנק. המשמעות המשפטית היא, כי השתק הפלוגתא, נקבע כלפיו, מקום שלא עמדה לו זכות ערעור, כפי הנהוג, בדרך כלל. ניתן אולי לומר, כי העדרה של זכות הערעור, פוגמת בהזדמנות של אותו צד, ליומו בבית המשפט; ייתכן, כי - מבחינה עיונית - מדובר בסייג לארבעת התנאים האמורים (שהובאו לעיל בפיסקה 43). מכל מקום, ההלכה בעניין זה קובעת בבירור, כי כאשר לא ניתנה לבעל דין הזדמנות לערער על הקביעות שבמסגרת פסק הדין (שאת ממצאיו מבקש הצד השני לאמץ במסגרת כללי "מעשה בית דין" ו"פלוגתא פסוקה"), בנסיבות כגון אלה - לא תחסם דרכו של אותו בעל דין, להעלות כל טענה שהיא, כנגד אותה קביעה, משום השתק פלוגתא, שכן אין הצדקה להשתיק את אותו בעל דין. כך כותבת המלומדת, פרופ' נינה זלצמן, בספרה, מעשה בית דין בהליך אזרחי (הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"א-1991), בעמ' 269-270; ההדגשות הוספו): "ההלכה שנתגבשה במשפט הישראלי בעקבות הגישה האנגלית והאמריקנית היא, כאשר אין בעל הדין יכול לתקוף קביעה כלשהי, שנתן בית משפט קמא, במסגרת ערעור על פסק הדין לפני ערכאה גבוהה יותר, אין בכוחה של קביעה זו להשתיקו, כהשתק פלוגתא, בהתדיינות אחרת בין אותם צדדים... הוא הדין במקרהו של תובע שזכה בסעד המבוקש, אך יחד עם זאת קבע בית המשפט בפסק דינו ממצא בדבר מערכת היחסים המשפטית שנוצרה וקמה בינו לבין הנתבע. כמי שזכה בדין, אין הנתבע או התובע יכול לערער על פסק הדין, ועל כן אין בכוחו של הממצא 'המזיק' שנקבע נגדו למנוע בעדו, בהתדיינות אחרת בינו לבין בעל הדין יריבו, מלהעלות שוב לדיון את הפלוגתא שלגביה נקבע הממצא האמור". עוד נקבע בע"א 6138/93 הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי נ' צבי אברהמי, פ"ד נ(1) 441 (1996), מפי השופטת - כתוארה אז - דורית ביניש (שם, פיסקה 3 לפסק הדין; ההדגשות הוספו): "...כלל ידוע הוא שמי שזכה בדין וקיבל מבית המשפט את מלוא הסעד שביקש ושהיה זכאי לקבל, אינו רשאי לערער על ממצאי פסק הדין ועל נימוקיו. על פי אותו הכלל, הממצאים שנפסקו לחובתו של בעל דין שזכה, אשר לא ניתן לו לערער עליהם, לא יהיו בבחינת מעשה בית דין נגדו". בספרו של ד"ר יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי (בעריכת שלמה לוין, מהדורה שביעית, 1995), בסעיף 614, בעמ' 790-791, נאמרו הדברים הבאים, בהקשר להעדר הזכות של צד שזכה במשפט, להגיש ערעור (ההדגשות הוספו): "אין צידוק לכך, כי בית משפט יזקק לערעור, שמא יזיק הממצא שבפסק הדין למערער במשפט אחר בעתיד... עם סיום המשפט, אין המחלוקת נטושה עוד בין בעלי הדין, ולא מן הראוי הוא להעסיק את בית המשפט לערעורים רק משום שבעלי הדין יהיו אולי - ואולי אף לא יהיו חלוקים בעתיד. ולבעיית הנתבע החושש מפני ההשתק בעתיד, נמצא פתרון, ובית משפט קבע כך: 'לא בגלל מחלוקת אפשרית רשאים המערערים לערער עתה על פסק דין שיצא לטובתם, אלא, אם אמנם תהא עוד מחלוקת בעתיד, לא יהא הממצא שנקבע בעוכריהם, כי לא יהא בבחינת מעשה בית דין'. על שום מה לא יהא הממצא בבחינת מעשה בית דין? על שום שנבצר היה מבעל הדין לערער עליו". הן הפסיקה והן הספרות בנושא השתק פלוגתא מובילים למסקנה כי אמירותיו של בית המשפט, שנאמרו לטובת הצד הזוכה בתובענה, אינן יכולות להקים מחסום של מעשה בית דין בגין השתק פלוגתא, בכל תביעה חדשה שבין הצדדים. בעניין דנן, נקבעה על ידי בית המשפט, בפסק הדין החלוט, קביעה עובדתית, לפיה הבנק אכן העמיד אשראי לאחר חתימתו של המערער על הערבות האישית. קביעה זו היא קביעה עובדתית, התומכת בנסיבות המקרה, בגרסתו של הבנק, וסותרת את גרסת המערער. לכאורה, היה בעניין זה כדי להציב מחסום בפני המערער לטעון, בהליך אחר, טענה עובדתית סותרת. אך, משום שלא ניתנה לו ההזדמנות לערער על קביעת בית המשפט בעניין זה (שכן המערער זכה בדינו בפסק הדין החלוט, ולכן, אינו רשאי לערער) - לא נתקבע כלפיו מחסום ההשתק פלוגתא. ז. כיצד, איפוא, לנהוג בהמשך ההליכים על אף שדחיתי את תחולת דוקטרינת "מעשה בית דין" ו"פלוגתא פסוקה" בשל העדר זכותו של המערער לערער על פסק הדין החלוט, יש לזכור כי אין בכך דבר בנוגע לזכותו של הבנק לטעון מחדש את הטענות לגביהן נקבעו הממצאים לטובתו במסגרת פסק הדין החלוט, ואף יהיה רשאי הבנק להביא כעדים את אותם מי שהעידו לטובתו של הבנק בדיונים במסגרת פסק הדין החלוט. ברצוני להבהיר ולהדגיש, כי אין בטענותיו אלו של הבנק כל סתירה לאמור בפסק הדין החלוט, המקים השתק פלוגתא בין הצדדים. הבנק רשאי, במסגרת כל הליך אחר, כולל ההליכים שימשכו בין הצדדים (לאור מסקנותיי בפסק דין זה) לחזור על טענותיו, ולהזכיר גם את אשר נכתב בפסק הדין החלוט, כאשר המערער רשאי, כמובן להביא ראיות מטעמו, ובית המשפט שהעניין יובא בפניו, לא יהיה כבול לממצאים שנקבעו בפסק הדין החלוט. משכך, הבנק רשאי היה לטעון, במסגרת בקשת הרשות להגן, שנדונה בפני הרשם, כי העמיד אשראי כמוסכם. הרשות להגן ניתנה לבנק, עקב הטענות שטען, ושלא בהסתמך על התובענה ש"נסגרה" בין הצדדים. אינני מוצא פסול עקרוני בהחלטת הרשם, ואינני מוצא טעם לפגם בכך שלא נסמך על פסק הדין החלוט בהחלטתו. בעניין זה, אינני מבין את תלונתו של המערער; אילו נסמך הרשם על פסק דין זה, סביר היה כי מלאכתו של הבנק הייתה קלה אף יותר, שכן פסק הדין החלוט היה תומך דווקא בגרסתו של הבנק. משכך, בדין ניתנה הרשות להגן, ובדין נדחה ערעורו של המערער על החלטת הרשם. מטעם זה אני מוצא את החיוב בהוצאות בגין הערעור על מתן הרשות להגן (בסך של 4,000 ₪) כמוצדק לחלוטין, ואני מותיר את ההחלטה על כנה, לרבות חיוב המערער בהוצאות בגין כך. אולם, כאמור, פסק הדין החלוט לא הקים מעשה בית דין כנגד המערער; לא משום שלא הייתה בו קביעה עובדתית הסותרת את טענותיו של המערער, אלא משום שהפסיקה קובעת, חד משמעית, כי דוקטרינת השתק פלוגתא לא תחול כנגד צד שאינו רשאי, מבחינה דיונית, לערער על הממצאים הקבועים בפסק הדין. על כן, לא היה מקום לדחות על הסף את תביעת המערער, אלא הייתה מוטלת חובה על הערכאה הדיונית (בית משפט השלום) לדון בה, בהתאם לכתב ההגנה שהוגש, לפי דין, מטעם הבנק. חיובו של המערער בהוצאות בגין הדיון שנקבע לאחר החלטת בית המשפט קמא בתביעה נשואת ערעור זה (1,000 ₪), איננו מוצדק, בנסיבות שתוארו לעיל, ואני מוצא לנכון לבטל חיוב זה כליל. ממילא, לאור האמור בפיסקה הקודמת, נדחה כתב הערעור שכנגד, שהגיש הבנק, בטענה כי סכום ההוצאות שנקבע לטובתו בתביעה נשואת ערעור זה, הינו נמוך מדי. ככל שישכנע המערער את בית המשפט, כי המסכת העובדתית שונה מן המסכת העובדתית הקבועה בפסק הדין החלוט, הרי שתתקבל תביעתו. ככל שלא יצליח לעשות כן, תידחה תביעתו. אני משתמש במילים אלה, אף שהמערער אינו חייב לשכנע את בית המשפט בדבר השגיאה העובדתית שבפסק הדין החלוט, אלא זו רק לשון מטפורית. על המערער לשכנע את בית המשפט קמא בצדקת תביעתו, כמו כל תובע אחר שהוא בבחינת "המוציא מחברו", שעל פי שכבר קבעו חז"ל, "עליו הראייה" (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף לה, עמ' א'). ב"כ הבנק, בעמ' 8 לעיקרי הטיעון מטעמו, תהה מדוע מתאמץ המערער כל כך בערעורו זה; הגם שההלכה הפסוקה בעניין זה תומכת בבקשתו, משמעות הערעור היא השבת הדיון לבית המשפט קמא, שידון באותה סוגיה עובדתית שנידונה בפסק הדין החלוט. קשה לי להבין תמיהה זו, בית המשפט קמא הציג בפני המערער מחסום דיוני, על אף שזכותו של המערער היא כי יינתן לו יומו בבית המשפט, ומערכת בתי המשפט אינה רשאית ליטול ממנו זכות זו. ח. התוצאה תוצאות פסק הדין הוא כי הערעור מתקבל, קביעת בית המשפט קמא כי חלה דוקטרינת מעשה בית דין ופלוגתא פסוקה, מתבטלת. הדיון מוחזר לבית המשפט קמא, שידון בתביעתו של המערער לגופה, על פי כתב התביעה שהוגש, ועל פי כתב ההגנה שהוגש, בהיתר, מטעם הבנק. חיוב ההוצאות שנקבעו על ידי הרשם, אורי פוני - יעמדו בעינם. חיובי ההוצאות לחובת המערער שנפסקו על ידי השופט רובין - מבוטלים. המשיב ישלם למערער את הוצאות הערעור (דהיינו: האגרות ששילם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום על הגשת הערעור בגזברות בית המשפט ועד ליום התשלום בפועל של הבנק למערער), ובנוסף לכך, ישלם הבנק למערער שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪. הפיקדון שהופקד על ידי המערער, יוחזר לו על ידי הגזברות, על פירותיו. השתק פלוגתא