קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה על פלישה לחלקה צמודה: עניינה של התביעה בטענות של התובעת לפיהן חסם הנתבע 1 את המעבר לחלקות שבבעלותה, בנה מסלעות על הדרך שבצדי החלקה ועל שטח המצוי בתחום אחת החלקות, ופלש לאחת מהחלקות והשכיר לנתבעת 2 את השטח אליו פלש. על רקע כל זאת דורשת התובעת שהנתבע יאפשר מעבר לחלקותיה, יסלק ידו מהדרך ומהשטחים אליהם פלש, ויפצה אותה בגין נזקיה. היא דורשת שהנתבעת תשא אף היא בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו עקב הפלישה. הצדדים התובעת היא הבעלים של חלקות 3 ו- 4 בגוש 30285 בירושלים (להלן: חלקות התובעת). חלקות התובעת מצויות מדרום לרחוב משה ברעם שבאזור תלפיות, כאשר חלקה 3 צמודה לחלקה 4, ממזרח לה. הנתבע 1 (להלן: הנתבע) הוא הבעלים של חלקות 1, 2 ו- 184 בגוש 30285 הנ"ל (חלקה 1 מצויה בבעלות משותפת של עירית ירושלים ושל הנתבע, ואילו יתר החלקות מצויות בבעלותו המלאה). חלקה 2 גובלת בחלקה 3 ומצויה ממזרח לה, ואילו חלקה 1 מצויה מדרום מזרח לחלקה 2. מדרום לחלקות 3 ו-4 עוברת דרך בבעלות עירית ירושלים המסומנת כחלקה 217 (להלן: הדרך), ומצדה השני של הדרך משתרעת חלקה 184. קודקודיהן של חלקות 1 ו- 184, שצורתן משולשת בחלקה, משיקים זה לזה בצדה המערבי של הדרך, כאשר מהמפות נראה לכאורה שחלקה 1 חותכת את הדרך לכל רחבה ומנתקת אותה מהדרך המצויה בהמשך לה בגוש 30286. הנתבעת 2 (להלן: הנתבעת) שוכרת שטח של כדונם מהנתבע, כאשר שטח זה כולל את חלקה 2 ואזורים אחרים המשיקים לה. טענות הצדדים התובעת טוענת שהנתבע חסם בפניה שלא כדין את המעבר לחלקות שבבעלותה. לטענתה הדרך הציבורית (דרך 217) היא דרך רציפה, והיא דרך הגישה היחידה לחלקות בבעלותה. הנתבע בנה על חלקה הדרומי והמערבי של הדרך מסלעות המשמשות את חלקה 184 (ולחלקות אחרות שבבעלות בנו), וחסם את המשך הדרך (ממזרח לחלקות), כשלשימושו סלל כביש גישה על חלקה 184 שבבעלותו ועל חלקות שכלל אינן בחזקתו. עוד טוענת התובעת שהנתבע הסיג את גבול חלקה 3, סיפח חלק ממנה לחלקה 2 והשכירו כחלק מהמושכר שנמסר לנתבעת 2. הוא אף הקים מסלעה על "זיז" המצוי בצד המערבי של חלקה 4, כשהוא מונע את השימוש בחלק זה. מעשיו של הנתבע גרמו לכך שמהתובעת נמנעה הגישה לשטחה, ולפיכך לא עלה בידה להשכירו או למוכרו. לפיכך דורשת התובעת שהנתבע יסלק ידו מהדרך ומהזיז שבחלקה 4 ויסיר מהן את המסלעות; יסלק ידו מאותו חלק שסיפח מחלקה 3; ישלם לנתבעת דמי שכירות עבור הנכס שנמנעו ממנה בשל חסימת הגישה לחלקות וישלם דמי שימוש ראויים עבור החלקים ש"סופחו" מחלקותיה. כן דרשה שהנתבעת 2 תסלק ידה מאותם חלקים מחלקה 3 ומהדרך שנתפסו על ידיה ותשלם לה דמי שכירות ודמי שימוש ראויים יחד ולחוד עם הנתבע. הנתבע טען שהקים את כל המסלעות על פי היתר כדין. כן טען הנתבע שהחלקות שבבעלותו "חותכות" את הדרך באופן שלא ניתן לעבור בה ללא מעבר בחלקה 1, ולפיכך פעל כדין כשמנע מהתובעת את המעבר בדרך. למצער, טוען הנתבע, לא נגרם לתובעת כל נזק עקב הקמת המסלעות על הדרך מאחר וממילא לא יכולה היתה התובעת לעשות שימוש בדרך שעה שהמעבר בה מסתיים, או נקטע, בחלקה שבבעלות הנתבע. עוד טען הנתבע שלתובעת לא נגרם כל נזק, מאחר וממילא לא היה באפשרותה להשכיר את הנכס; כי הנכס בבעלותה רק משנת 2007 ולא קודם לכן; וכי הדרך שסלל על חלקה 184 נסללה כדין. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי שכרה את השטח מהנתבע לאחר שזה השיג והציג את כל האישורים המתאימים. משפנה אליה עו"ד בן-סירא (הוא הבעלים של התובעת, שבאותה עת הציג עצמו כבא-כוחם של הבעלים הקודמים) בדרישה לסלק ידה מהשטח, פנתה לנתבע וזה הבהיר שאין בפנייה זו מאום. כך השיבה לעו"ד בן-סירא, וזה הסתפק במכתב נוסף ולאחר מכן נדם. הנתבעת טענה שהיא מחזיקה בשטח בתום לב, לא פלשה לשטח כלשהו, ואינה בעל-דין נכון לסכסוך, שהוא בעיקרו בין התובעת לנתבע. עוד הבהירה הנתבעת בכתב הגנתה שאם יתברר כי עליה לשאת בתשלום כלשהו הרי שעל הנתבע לשפותה בגין כל תשלום מעין זה (סעיף 28 לכתב ההגנה). בשל המחלוקת הנוגעת ל"חיתוך" דרך 217 על-ידי מפגש קודקודיהן של החלקות 1 ו- 184 הסכימו הצדדים להצעה לפיה ימונה מודד מומחה מטעם בית המשפט לבחון סוגיה זו. לאחר שהמומחה, מר מאיר לוי, חיווה דעתו לפיה החלקות שבבעלות הנתבע אכן חותכות את הדרך, וכי הגדר שהקים הנתבע סיפחה שטח של כ- 33.5 מ"ר מחלקה 3 לחלקה 2, תיקנה התובעת את כתב התביעה. התובעת טענה כי אף אם האמור בחוות-דעת המודד נכון, מצב דברים בו היא כופרת, הרי שהתוצאה היא שלחלקותיה לא נותרה כל דרך גישה. משכך הם פני הדברים יש להורות על רישום זיקת הנאה מחמת כורח על חלקה 1 לצורך מתן מעבר לחלקתה בדרך 217 ובדרך שבהמשכה. כן טענה התובעת כי עובר לביקורו של המודד הסיג הנתבע את הגדר שבנה בתוך חלקה 3 לאחור, ולפיכך יש לקבוע שעד למועד מתן חוות-הדעת היה שטח הפלישה נרחב יותר. לנוכח טיב המחלוקת שבין הצדדים נחקרו תחילה מר יהושע כרמלי, מנהל מרחב ירושלים במרכז למיפוי ישראל, והמומחה מטעם בית המשפט. לאחר חקירתם, ולאחר שנסיונות לסיים התובענה בהבנה לא עלו יפה, הגישו הצדדים את תצהיריהם וראיותיהם. בתום שמיעת העדויות התקיים ביקור בשטח, ולאחר מכן נקבע לוח זמנים להגשת הסיכומים, מלאכה שנשלמה אך זה עתה. האם אכן נחתכת דרך 217 על-ידי חלקה 1? כאמור, הדרך המסומנת כחלקה 217 בגוש 30285 מובילה, בין היתר, לחלקות התובעת. דרך זו מסתיימת במרחק לא רב מהחלקות, בגבולו המזרחי של גוש 30285. בהמשך לה מופיעה דרך ללא שם בגוש 30286. על פי טענת הנתבע, מפריד קודקודה של חלקה 1 בין שתי דרכים אלה. המומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות-דעתו ש"כדי לעבור מחלקה 217 מזרחה לחלקת דרך ללא מספר בגוש 30286 יש לעבור דרך חלקה 1 בגוש 30285". מסקנה זו הוצגה בשרטוט הנלווה לחוות-הדעת, בו מוצג קודקודה של חלקה 1 כנעוץ בצורת טריז בדרך 217 ומתחבר לחלקה 184 המצויה בעיקרה מדרום לדרך. בתשובותיו מיום 9.6.09 לשאלות ההבהרה מטעם התובעת הבהיר המומחה שעשה שימוש בגליון השדה של גוש 30285 (שצורף לתשובות) ממנו עולה בבירור שקיים חיבור בין חלקות 1 ו- 184. מסקנה דומה ניתן להסיק גם מהקובץ הדיגיטאלי של גוש 30285, שאף הוא צורף לתשובות. המומחה ציין בתשובות כי חיזוק למסקנתו קיבל גם בשיחה טלפונית עם מר פבריקנט, מנהל מחלקת הסדר מקרקעין שבמרכז למיפוי ישראל (להלן: מפ"י). הוא הבהיר שהסטייה האפשרית בארכי גבולות אינה מסבירה בכל דרך שהיא את החיבור הברור בין החלקות, כפי שהוא נראה בגליון השדה ובקובץ הדיגיטאלי. מר כרמלי, שהעיד לבקשת התובעת, מסר בעדותו שקיים שוני מהותי בין גוש 30285, שהוא גוש ישראלי, לבין גוש 30286 שעודנו גוש ירדני. ההבדל המרכזי בין גושים ישראלים לירדניים נוגע לדרכים. אלה אינן מסומנות בגושים הירדניים, ולפיכך נדרש פקיד ההסדר למדוד את שטח חלקות הדרך, למספרן ולרושמן (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 2.1.10, בשורות 7 - 15). לשיטתו ניתן להבחין בסימן ברייס בקצה הדרך היוצאת מהגוש הירדני (30286) וממשיכה בחלקה 217 בגוש הישראלי. סימן הברייס הוא סימון המעיד על כך שעל אף שבמפה הירדנית מצויין קו גבול הרי שלמעשה אותו קו אינו גבול בין חלקות (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 2.1.10, שורות 14 - 17). לדבריו בין חלקה 217 לדרך בגוש הירדני "יש שם ברייס ברור והברייס שוכן גם על גבול הגוש וגם על גבול החלקה והחלקה נגמרת בצד הדרך, זו דרך של 3 מטרים שהיא נשמרת" (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 2.1.10, בשורות 13 - 14). לשיטתו אין להתייחס כלל לעובדה שבגליון השדה מתחברות החלקות, מאחר ומהמפות הירדניות עולה שבמקום היה סימן ברייס המבטל את קוי הגבול המשורטטים. יובהר שאין מחלוקת כי גוש 30285 הוא גוש מעודכן ומוסדר, ואילו גוש 30286 אינו מעודכן (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 5.9.10, בשורות 12 - 17). מר כרמלי הבהיר שעל אף שנראה שחלקה 1 חותכת את חלקה 217 לא כך הם פני הדברים, ואנשים אחרים במפ"י שלא ידעו להחליט "אם הדרך נחתכת או לא" נקלעו לכלל טעות (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 5.9.10, בשורות 9 - 10 ובשורות 16 - 28). הוא לא ראה את חוות-דעת המודד ואינו סבור שעליו לעיין בה (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 5.9.10, שורות 11 - 15). הוא אף לא עיין בגליון השדה ובקובץ הדיגיטלי, אף שאלו חומרי הגלם היחידים הנוגעים למדידה אפשרית של החלקות (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 5.9.10, בשורות 20 - 29). מר כרמלי אישר שבגוש הישראלי המעודכן (30285) אין כיום סימן ברייס "כי הוא מעודכן" (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 5.9.10, בשורות 23 - 29). הוא אישר שהמעדכן הישראלי רשם את הגוש ואת הדרך בידיעה ולא מאחר והוא "דילג בטעות על הקטע הזה" (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 5.9.10, בשורות 10 - 12). הוא לא ידע לאמר אם בגושים ירדניים מוסדרים יש ברייס בין גושים, להבדיל מברייס בין חלקות (שם, בשורות 27 - 28), אולם על אף זאת טען שהברייס המסומן בקצה הגוש הירדני מסמן שהדרך הרציפה, וזאת אף ששב ואישר שאינו יודע אם בשיטה הירדנית קיימים סימני ברייס בקצה גוש (עמ' 6 לפרוטוקול, בשורות 1 - 6). הוא הבהיר שהרישום על מפת הגוש הירדני לפיו "אין ערבות לנכונות מפה זו" משמעו שיש לעבוד לפי הנתונים הגרפיים בהעדרם של פנקסי שדה, ולפיכך פקיד ההסדר מעדכן את המפה באמצעות דיגיטציה ובעזרת מודד (שם, שורות 7 - 17). הוא אישר שמפת גוש 30285 היא "בהחלט סופית" (שם, בשורות 18 - 19). המודד מטעם בית המשפט, מר מאיר לוי, הבהיר שאינו משנה את דעתו לאחר ששמע את עדותו של מר כרמלי (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 5.9.10, בשורות 3 - 4). הוא הסביר כי את חוות-הדעת ערך גם על בסיס ביקור בשטח ביום 19.3.09, אלא שזה לא הועיל לקביעת גבול החלקות מאחר והגבולות "לא קיימים" כיום (שם, בשורות 7 - 9). מסקנותיו התבססו על גליון השדה, מפת הגוש, הקובץ הדיגיטאלי ותצ"ר ישנה, שמכולן ניתן היה ללמוד על חיבור חלקות 1 ו- 184 (שם, בשורות 27 - 28). הוא הסכים עם מר כרמלי שסימן ברייס מסמן קו שאינו גבול חלקה, ושניתן להבחין בסימן ברייס על גבול הגוש הירדני 30286 (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 5.9.10, בשורה 18 - עמ' 12 לפרוטוקול מיום 5.9.10, בשורה 1). כשהוצגה בפניו המפה הירדנית של גוש 30285, בטרם עודכן הגוש על ידי פקיד ההסדר (ת/7), הוא לא הצליח לזהות סימן ברייס בקצה הדרך שבגוש 30285 ולא השתכנע בדבר קיומו (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 5.9.10, בשורות 7 - 9; עמ' 13 לפרוטוקול מיום 5.9.10, בשורות 8 -9; עמ' 15 לפרוטוקול, בשורה 27). הוא הבהיר כי גם אם מדובר בסימן ברייס בגוש הירדני המקורי אין בכך כדי להעלות או להוריד. גוש 30285 הוסדר בשנת 1977, ומפת הגוש המוסדר היא הקובעת. גם אם נעשתה טעות בעת שרטוט המפה, והמודד לא קבע מסמרות לעניין זה, אין בכך כדי לשנות מהעובדה שהמפה המעודכנת היא הקובעת ו"אם היה לנו ברייס, הברייס התבטל בשנת 1977" (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 5.9.10, בשורות 11 - 20). יתכן אמנם שהיה ברייס, אולם ברגע שנעשה הסדר - ההסדר גובר (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 5.9.10, בשורות 1 - 6). המצב הקיים אולי "לא נראה בעיני" אבל אין בכך כדי להעלות או להוריד (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 5.9.10, בשורות 3 - 5). מכל מקום, המצב כפי שהוא משתקף מהמפות אינו מותיר כל ספק בנוגע לכך שחלקה 1 מתחברת לחלקה 184 וחוצצת בין חלקה 217 לחלקת הדרך שבגוש 30286 (שם, בשורות 19 - 22). הוא עצמו, אם לא היה מונח לפניו לוח התביעות של פקיד ההסדר, היה יוצר דרך רציפה, אולם אין באפשרותו לדעת אם הפקיד טעה או לא ואילו שיקולים הנחו את פקיד ההסדר (עמ' 16 לפרוטוקול מיום 5.9.10, בשורות 1 - 3). בחינת גליון השדה והקובץ הדיגיטאלי תומכת בקביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט. בתוכניות אלה ניתן להבחין בחלקות 1 ו- 184 כשקודקודיהן נוגעים זה בזה, כאשר חלקה 1 חוצה את חלקה 217. כאמור, גם מר כרמלי אישר שמפת הגוש מעודכנת על ידי פקיד ההסדר על בסיס הדיגיטציה, בהעדר פנקסי שדה, אולם הוא לא טרח לבחון את הקובץ הדיגיטלי או את גליון השדה. מסקנתו לפיה הדרך רציפה הסתמכה על הרישום בגליונות הירדניים, ואף זאת מתוך ההנחה שאכן קיים סימן ברייס בקצה הדרכים (זו שבגוש 30286 והמשכה בגוש 30285) וההנחה לפיה הירדנים סימנו סימני ברייס גם בקצה גוש, ולא רק בחלקות בתוך גוש, וזאת אף שמר כרמלי הודה שאין הוא יודע אם כך הם פני הדברים בשיטה הירדנית. נראה איפוא שמסקנתו של מר כרמלי הסתמכה על מה שנראה נכון והגיוני בעיניו, ולא על המפה המעודכנת והמסמכים שעמדו בפני פקיד ההסדר בעת שביצע את עדכונה. קביעה זו, אף אם היא הגיונית, אינה עולה בהכרח אף עם הרישום במפות הירדניות (כאמור - גם לשיטתו לא ברור אם אכן השיטה הירדנית מכירה בסימני ברייס בקצה גוש), ובוודאי שלא עם גליון השדה ועם הדיגיטציה. אין בה גם התמודדות עם הקביעה, שמר כרמלי עצמו מסכים לה, שפקיד הרישום רשם את הדרך כפי שרשם במודע, ושקביעתו היא "בהחלט סופית". מסקנתו של המומחה מטעם בית המשפט, שהסתמכה על גליון השדה, מפת הגוש, הדיגיטציה ותצ"ר ישנה שכולם גם יחד הצביעו על חיבור בין החלקות וקטיעת הדרך, עולה בקנה אחד עם מפות ומסמכים אלה. אף אם התוצאה מעוררת תהייה, שעה שהדרך נקטעת לפתע ואינה ממשיכה בדרך שבגוש 30286, נראה שאין מנוס מהמסקנה שכך הם פני הדברים. המומחה קבע שאין לו ספק כי כך נרשמו החלקות בגוש 30285, שהוא כאמור גוש מעודכן. מכאן שאף אם נפלה טעות ברישום החלקות במהלך ההסדר, עניין שלא הוברר דיו (כפי שהעיר בצדק המומחה - לוח התביעות שעמד בשנת 1977 בפני פקיד ההסדר אינו מצוי לנגד עינינו), הרי שכיום מדובר במצב קיים. מרגע שעודכן הגוש והוסדר לא ניתן עוד להתערב ולתקן את קביעת פקיד ההסדר, ובוודאי שלא ניתן לעשות כן במסגרת הליך זה (מה גם שהדבר לא התבקש בסיכומי התובעת). הקביעה במסגרת הסדרת הגוש היא סופית, ולאחר השלמת לוח הזכויות לא ניתן עוד לתקנה, אף לא בהתאם לסמכות הנתונה לפקיד ההסדר בסעיף 58 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, אלא אם הוגש הליך מתאים לבית המשפט (ראו ע"א 3701/93 אל הוזייל נ' מדינת ישראל, מיום 30.6.1994; ע"א 696/07 נאסיף סאמי נסור נ' פקיד הסדר המקרקעין למחוז חיפה והגליל המערבי, מיום 15.8.10 (להלן: הילכת נסור)). בשל הכלל בעניין סופיות הרישום, והחשש לפגוע בצדדים אחרים, נקבע גם שתיקון הפנקס בנסיבות שנזכרו בסעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (שעה שזכות "הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה") יעשה רק במקרים יוצאים מן הכלל (ראו ע"א 4415/90 מדינת ישראל נ' עיזבון בכר, פ"ד מו(5) 200 (1992); ע"א 3747/90 האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' עיזבון תורייא אחמד עבדאלעני מוסא, פ"ד מו(4) 361, 365-364 (1992); ע"א 2449/00 עיזבון יוסף מוסטפא ז"ל נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 519, 525 (2001); הילכת נסור, בפסקה 10 לפסק-הדין). ההנחה היא ש"תהליך הרישום הראשוני הוא תהליך דקדקני" וכי "רישום שגוי אינו חיזיון נפרץ" (ד"נ 28/84 זידאן נ' ע'דיר, פ"ד מה(4) 661, 682 (1988)). אמנם יש מקרים בהם ה"אמת" גובר על ה"יציב" (השוו ע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה באמריקה, פ"ד נג(3) 49, 60 - 61 (1999)), אלא שנסיבות מעין אלה הן יוצאות דופן במיוחד, ונוגעות, כך נראה, לטעות ברורה בהעתקה, בדומה לעובדות אותו מקרה. המסקנה מכל האמור לעיל היא שיש להעדיף את קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט. זו התבססה כדבעי על המסמכים הנוגעים להסדרת הגוש ועולה בקנה אחד עם הנראה מעיון בהם. הסבריו של מר כרמלי ניתנו ללא כל התעמתות עם גליון השדה או הדיגיטציה, ללא ידיעה ברורה בנוגע להיתכנות קיומו של ברייס בקצה גוש ירדני, על רקע ההנחה (שהמומחה מטעם בית המשפט לא בהכרח הסכים עימה) לפיה קיים סימן ברייס בקצה גוש 30285, ותוך התעלמות מסופיות הרישום. על רקע כל אלה יש לאמץ את מסקנת המומחה מטעם בית המשפט ולקבוע כי במפה המעודכנת, שהיא המחייבת, מתחברות חלקות 1 ו- 184 באופן בו חלקה 1 חוצה את חלקת הדרך 217 לכל רוחבה. לפיכך לא ניתן לעבור מדרך 217 בגוש 30285 לדרך ללא שם בגוש 30286 אלא תוך חציית חלקה 1 שבבעלות הנתבע. מסקנה זו מובילה ממילא לדחיית כל הטענות הנוגעות לנזקים שנגרמו לתובעת בגין העדר האפשרות להשכיר או למכור את הנכס בשל חסימת דרך הגישה על ידי הנתבע. מאחר ודרך הגישה מסתיימת באותו מפגש חלקות של הנתבע, ואינה נמשכת כדרך רציפה, לא חלה חובה על הנתבע לאפשר לתובעת לעבור דרך חלקה 1 שבבעלותו. מכאן שהמעשים האחרים שביצע, ובכללם בנייה על חלקה 217, עניין שאדרש לו במקומו, אינם קשורים סיבתית לפגיעה באפשרות להשכרה או למכירה של הנכס שבידי התובעת (להבדיל מעצם הפלישה לחלקות התובעת, המחייבת מתן תרופה). אף לולא מעשיו של הנתבע בחלקות שאינן לו, לא היה בכך כדי לאפשר גישה לחלקות של התובעת, כאשר דרך הגישה עוברת בחלקה שבבעלות הנתבע. יוער שהתובעת לא טענה להטלת חובה על הנתבע לאפשר מעבר בחלקתו מכח הוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). דומה גם שטענה מעין זו לא היה בה כדי להושיע את התובעת. אומנם, זכות הקניין אינה זכות מוחלטת, וזכות הבעלים אינה בגדר שרירות בעלים (השוו רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199 (1999); להלן: הילכת רוקר; ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199, 287 (1999); ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385, 401- 402 (2003); ע"א 8872/02 ארגוב נ' בן שלום, מיום 7.11.05, בפסקה 22 לפסק-הדין; רע"א 8186/07 כרמל נ' ינקוביצקי, מיום 1.1.08, בפסקה 6 להחלטה), אולם אין פירושו של דבר כי על אדם להעביר חלק מהזכויות בקרקעו לאחר אך בשל המצוקה אליה נקלע רעהו. הפעלתה של זכות הבעלות באופן העולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין, על הגוונים השונים שניתנו לה בהילכת רוקר (לשוני בין הוראת סעיף 14 לעקרון תום הלב הכללי ראו הנמקתו של כבוד השופט אנגלרד מול דעותיהם של כבוד השופטים טירקל, חשין ומצא - על פי סדר הכתיבה - והשוו הדעות לפיהם אין כל שוני בתחולה כפי שהובאו בפסקי-דינם של כבוד הנשיא ברק, כבוד המשנה לנשיא ש' לוין וכבוד השופטת שטרסברג-כהן) מאפשרת לנתבע לשמור על שלמות חלקתו ועל אגד זכויות הבעלות בשלמותן (ראו גם עובדות המקרה שנדונו באותו עניין). לפיכך יש לקבוע שעל הנתבע לא הוטלה החובה לאפשר לתובעת מעבר בחלקתו. זיקת הנאה מחמת כורח התובעת טוענת שאף אם יקבע שחלקה 1 חוסמת את המעבר בדרך 217, או אז יש לקבוע שעל חלקת (או חלקות) הנתבע מוטלת "זיקת הנחה מחמת כורח" המאפשרת מעבר לחלקות התובעת דרך קודקוד החלקה שבבעלות הנתבע. לפיכך מבקשת התובעת שזיקת הנאה מעין זו תוכר ותירשם. הנתבע טוען שזיקת הנאה מעין זו אינה מוכרת במשפט הישראלי לאחר חקיקת חוק המקרקעין; שבית משפט השלום כלל אינו מוסמך לדון ברישום זיקת הנאה מעין זו; ומכל מקום - מאחר והתובעת לא טרחה לברר באופן מספיק אם קיימות דרכי גישה אחרות לחלקה, אין היא זכאית לרישומה של זיקת הנאה מעין זו. הסמכות לדון בטענה בטרם תיבחן שאלת האפשרות להכיר בזיקת הנאה מחמת כורח, יובהר שאין כל מניעה מלדון בעניין זה במקרה דנא. הסעדים העיקריים בכתב התביעה עניינם בסילוק ידם של הנתבעים מחלקות 3 ו-4 שבבעלות התובעת ומחלקה 217, שאין כל מחלוקת שהם מצויים בסמכותו של בית-משפט זה, וסעד כספי בסכום של 847,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. מאחר והסעד הכספי, שהוא מהסעדים המרכזיים בתובענה, מצוי בתחום סמכותו של בית-משפט זה, הרי שהסמכות העניינית לדון בסעד הנוסף של קיום או הטלת זיקת ההנאה מצוי אף הוא בסמכות ערכאה זו (השוו רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' רחל שוורץ, פ"ד נג(1) 670, 672 (1999); ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה, מיום 4.5.03, בפסקה 9 לפסק-הדין). לתוצאה דומה ניתן להגיע גם מכוחו של הכלל בעניין הטפל ההולך אחר העיקר, שאין כל חולק שהוא חל בעניינים שבמקרקעין, והוא ישים בנסיבות העניין לנוכח טיב הסעדים העיקריים (פיצוי וסילוק יד) והסעד הטפל של ההכרה בזיקת הנאה (לעניין הכלל בנוגע להליכת הטפל אחר העיקר ראו ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, 674 (1997); ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה, מיום 4.5.03, בפסקה 9 לפסק-הדין; ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' נחום ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 518 (2004); רע"א 3189/06 וולפינגר נ' ראובני, מיום 20.8.06, בפסקה ו' להחלטה; רע"א 10889/07 קנאזע נ' הנזירות הפרנסיסקניות של הלב הטהור של מריה, מיום 4.5.08, בפסקה 10 להחלטה). תחולת הסעד של זיקת הנאה מחמת כורח במשפט הישראלי בטרם הוחק חוק המקרקעין הוכרה לכאורה האפשרות להורות על קיומה של זיקת הנאה מחמת כורח, כאשר זו נשענת על ההלכה האנגלית לפיה תוכר זיקה מעין זו "שעה שאדם מוכר חלק מאדמתו, והמוכר אינו יכול להגיש את חלק האדמה הנותר בידו, בלי לעבור בחלק שנמכר - או להיפך" (ע"א 153/67 "שלב" קואופרטיב להובלה בע"מ נ' נוה הררי מואב בע"מ, פ"ד כא(1) 617, 620ה (1967); להלן: הילכת שלב). במקרה מעין זה מוטלת זיקת ההנאה מתוך הישענות על "הקניה משתמעת" (שם; המינוח המקובל כיום הוא "זיקה מכללא" - ראו מיגל דויטש קניין (כרך ב, התשנ"ט) 487) או על קיומו של כורח. עם זאת, עיון בהילכת שלב מעלה שלא נקבע בה באופן חד משמעי שהזכות אכן חלה במשפט הישראלי. כבוד השופט [כתארו אז] לנדוי ציין שתחולת הכלל במשפט הישראלי היא סוגיה "שנשארת פתוחה", וכל שנאמר הוא "מוכן אני להניח שיכולים להיות מקרים בהם מן הצורך להכיר מטעמים מכריעים של יושר בזכות מעבר מחמת כורח, כדוגמת ההלכה האנגלית. ועוד אני מוכן להניח שהלכה זו חלה גם בין בעלים משותפים שחילקו את הקרקע ביניהם" (שם, בעמ' 621ב). בפועל לא הוכרה זכות זו באותו מקרה מאחר ולא היה "כורח מוחלט" למעבר וניתן היה להגיע לחלקה מושא הערעור גם באופן אחר. גם במקרים האחרים בהם נזכרה זיקת ההנאה מחמת כורח בפסיקתו של בית-המשפט העליון טרם חקיקתו של חוק המקרקעין, לא נקבע באופן פוזיטיבי שהיא חלה במשפט הישראלי (בע"א 24/57 עבד אל-חפיז עלי מלאח נ' ג'נדקלו, פ"ד יב 757 (1958) כל שנאמר הוא שלא נטען כלל לקיומה של זיקה מעין זו באותו מקרה; בע"א 483/60 עמרני נ' דחבש, פ"ד טו 1557, 1561 (1961) נזכרה הסוגיה אך לא נדונה ולא הוכרעה מאחר ולא נטענה על-ידי בעלי-הדין; ואילו בע"א 281/61 שלוסר נ' כץ, פ"ד טו 2329, 2333 (1961) נדחתה הטענה על רקע קיומה של דרך אחרת תוך שבית-המשפט מותיר בצריך-עיון את עצם קיומה של זיקה מעין זו במשפט הישראלי). לאחר חקיקתו של חוק המקרקעין נדונה שאלת האפשרות להכיר בזיקת הנאה מחמת כורח פעמים לא מעטות, על רקע הוראות סעיפים 161 ו- 166(ב) לחוק המקרקעין (וכן הוראת סעיף 160 לחוק המקרקעין, שביטל את תחולת סימן 46 לדבר המלך במועצתו). במקרה אחד נקבע אומנם בפסיקתו המנחה של בית-המשפט המחוזי שדין ערעור להידחות גם בשל האפשרות להכיר בזיקת הנאה מחמת כורח בנסיבות שנוצרו באותו מקרה (ע"א (ת"א) 201/74 הר-לב נ' צוובן, פ"מ תשל"ו(2) 272, 278 (1976)). דא עקא שקביעה זו נסמכה על הילכת שלב, מבלי לדון בשאלה אם אכן נקבע בה פוזיטיבית שהזכות אכן חלה במשפט הישראלי ומבלי לבחון את תקופתה של ההלכה, אם נקבעה, לאחר חקיקת חוק המקרקעין. המשותף ליתר המקרים בהם נדונה אפשרות תחולת זיקת ההנאה מחמת כורח במשפט הישראלי הוא שבפועל לא הוכרה בהם הזכות, בין אם משום שניתן היה להצביע, ולו בדוחק, על קיומה של דרך גישה אחרת (ת.א. (מחוזי י-ם) 1349/96 ברוזה-לוין נ' אבן ארי, מיום 4.8.97; ע"א (מחוזי חי') 1884/00 ד"ר מוניר טנוס נ' פהד בשארה, מיום 8.7.02; ת.א. (מחוזי י-ם) 1752/98 משרד הדתות נ' אסתר גסנר, מיום 28.7.03; ת.א. (מחוזי ת"א) 1970/01 רום נ' עירית רמת-גן, מיום 3.12.08; ת.א. (מחוזי י-ם) 2273-08 ועד בית הכנסת "שבת אחים" נ' אילן בן לולו, מיום 4.4.11) ובין אם בשל ההנמקה לפיה זכות זו חלה רק ביחסים בין מוכר וקונה, ולא ביחסים בין כל בעלי מקרקעין שכנים (ת.א. (מחוזי י-ם) 847/95 רחל ליפסקי נ' שמעון בן חמו, מיום 29.10.96; ההנמקה הנוספת בע"א (מחוזי חי') 1884/00 ד"ר מוניר טנוס נ' פהד בשארה, מיום 8.7.02). הנמקה אחרונה זו, המצמצמת את תחולתה של זיקת ההנאה מחמת כורח למקרים בהם דורש בעל המקרקעין ה"חסומים" זכות מעבר אך לאותם מקרים בהם מופנית דרישה זו למוכר הקרקע, או כלפי אדם שרכש אף הוא את המקרקעין החוסמים מאותו אדם שלישי, נשענת על אותן ההלכות האנגליות שנזכרו בהילכת שלב. היא זוכה לחיזוק של ממש מהקביעה בע"א 700/88 אסטרחאן נ' בן חורין, פ"ד מה(3) 720, 741ז (1991). באותו עניין נדחתה האפשרות למתן זיקת הנאה מחמת כורח, תוך קביעה שזו יכולה לחול רק כאשר המקרקעין נרכשו מידי בעל המקרקעין החוסמים או החסומים, או אם המקרקעין כולם היו באותה בעלות בעבר. במקרה דנא אין כל חולק שהתובעת לא רכשה מהנתבע את המקרקעין ואף הנתבע לא רכש את חלקותיו מהתובעת; ואין כל ראייה לכך שהמקרקעין היו בבעלות אחת בעבר (ומהדיון הממושך במהלך שמיעת הראיות ובסיכומי הנתבע אודות בעליהם הקודמים של חלקות התובעת מסתבר שלא כך היו פני הדברים). דומה שדי בטעם זה כדי להביא למסקנה לפיה לא חלה זיקת ההנאה מחמת כורח בנסיבות העניין. על רקע העובדה שבפועל לא ניתן להצביע על הפעלת זיקה זו בפסיקה ניתן להבין את האמירה בע"א 696/07 נאסיף סאמי נסור נ' פקיד הסדר המקרקעין למחוז חיפה והגליל המערבי, מיום 15.8.10 לפיה "אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה האם מוסד זה של זיקת הנאה מחמת כורח - שלא מצא את דרכו אל חוק המקרקעין - עדיין חי ונושם". לו היה הסדר מעין זו מופעל תדירות היה מקום להכריע בסוגיית תחולתו. שעה שספק אם זיקה מעין זו הוכרה בטרם הוחק חוק המקרקעין, ובפועל לא הוחלה לאחר חקיקתו, נראה שהמאזנים נוטות לקביעה לפיה אין מקום לאמץ מוסד זה למשפט הישראלי (להתנגדות לתחולת מוסד זה במשפט הישראלי כיום, להבדיל מ"זיקה מכללא", ראו גם מיגל דויטש קניין (כרך ב, תשנ"ט) 488 - 490). מכאן המסקנה שאין לקבל את בקשת התובעת ואין לקבוע כי תוחל בנסיבות העניין זיקת הנאה מחמת כורח על חלקה 1 שבבעלות הנתבע. מסקנה מעין זו מצריכה קביעה לפיה חל מוסד משפטי זה במשפט הישראלי, וכאמור לעיל - נראה שלא כך הם פני הדברים; וזיקה מעין זו מוחלת אך בשעה שהצדדים רכשו זה מזה את המקרקעין מושא הבקשה או ששניהם גם יחד רכשו מקרקעין אלה מאותו אדם, ואף תנאי זה לא חל בנסיבות העניין. אם בכך לא די הרי שנראה כי ספק אם עלה בידי התובעת להוכיח שאין כל דרך אחרת לחלקות. אף שלא ניתן לעבור בחלקה 217 ממזרח למערב, נראה לכאורה שאין כל מניעה מלעבור מהקצה המערבי של דרך 217 לדרך 214, לפנות צפונה בדרך 214 ולאחר קטע קצר להתחבר לדרך 213, ומשם להתחבר לכביש. דרכים אלה מופרדות כולן זו מזו בקו במפה המעודכנת, אלא שהמשותף לכולן הוא שמדובר בדרכים בבעלות העיריה. ממילא לא נראה שקיימת מניעה כלשהי מלעבור מחלקת דרך אחת שבבעלות העיריה לחלקת דרך אחרת שבבעלותה, ונראה שהתיחום של כל חלקה לעצמה אין בו כדי למנוע מעבר מזו לזו (יוער שאף כאן ניתן להבחין בסימני הברייס במפה הירדנית ת/7; וראו גם עמ' 8 לפרוטוקול מיום 2.1.10, בשורות 19 - 20; מכל מקום - במקרה זה אין חציצה של דרכים פרטיות בין חלקת דרך אחת לאחרת). יתכן אומנם שפתרון זה מצריך הגשת תביעה לסילוק ידיהם של בעלי החלקות 12 ו- 13 מאותו חלק של חלקה 214 שאלה תפסו (פרוטוקול הביקור במקום, עמ' 127, בשורות 12 - 13), אלא שלאחר סילוק ידם של אלה ניתן יהיה להוציא לפועל תוכנית זו, בהעדר כל בעלות פרטית על הדרכים המופיעות במפה. לכל אלה יש להוסיף ששאלת האפשרות למעבר מצפון לחלקה אל דרך ברעם, אף שמהביקור בשטח אינה נראית מעשית ביותר (פרוטוקול הביקור במקום, עמ' 126, בשורות 17 - 19; עם זאת, יתכן שניתן למצוא דרך לביצוע מעבר בשיפוע מתון יותר), כלל לא נבדקה על ידי התובעת בשל ההנחה שאינה אפשרית (עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 9 - 29). מכאן המסקנה שבנסיבות העניין לא הוכח כדבעי אותו כורח הכרחי וחיוני למעבר דווקא דרך חלקתו של הנתבע. מטעמים אלה הגעתי לכלל מסקנה לפיה התובעת אינה זכאית לזיקת הנאה על חלקות הנתבע, ואין באפשרותה לכפות עליו להעניק לה מעבר בשטח חלקתו החוסמת את הדרך שבחלקה 217. סילוק יד מחוות-דעת המודד עולה כי בעת בדיקתו מצא פלישה בשטח של 33.5 מ"ר לתוך חלקה המזרחי של חלקה 3 (תשובה מיום 11.5.09 לשאלות הבהרה - נספח כז לתצהיר מטעם הנתבע). לצורך המדידה ביקר המודד בשטח ביום 19.3.09 (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 5.9.10, בשורות 5 - 6). מדברי ב"כ הנתבע בקדם המשפט ביום 16.11.09 עולה כי בחודש ינואר 2009 נעשתה "נסיגה מסויימת" על ידי הנתבע מהשטח שבבעלות התובעת. מכאן המסקנה שהפלישה לשטח חלקה 3 היתה גדולה יותר בטרם ביקר המודד מטעם בית המשפט בשטח (ה"נסיגה" נערכה בינואר והמודד ביקר במקום כחודשיים לאחר מכן). במצב דברים זה נראה שיש לאמץ את המדידה שביצע בשטח המודד אדרעי, מטעם התובעת, ולקבוע כי לכל הפחות מהמועד בו הושכרה חלקה 2 לנתבעת 2 (פברואר 2004) ועד לחודש ינואר 2009 עמדה הפלישה לשטח חלקה 3 על שטח של 45 מ"ר. שטח זה הושכר לנתבעת 2 ועודנו מושכר לה כיום. אין כיום מחלוקת שהנתבע בנה מסלעה על שטח חלקה 217 מדרום וממערב לחלקה 4, ובפועל נבנתה מסלעה זו גם על חלק משטחה של חלקה 4 הבולט כמעין "זיז" למערב (פסקה 2 לפרוטוקול הביקור במקום, בעמ' 126 - 127). שטחו של "זיז" זה הוא כ- 23 מ"ר (מהשרטוט שצורף לחוות-דעתו של המומחה מטעם בית המשפט עולה כי אורך הזיז 7.74 מטרים ורוחבו בצד האחד 3 מטרים ובצד השני 5 מטרים; מהביקור במקום נראה שהמסלעה נבנתה על רוחב הדרך שהוא 3 מטרים). מסלעה זו שימשה את הנתבע לצרכי חלקות אחרות, חלקן בבעלותו וחלקן בבעלות בנו. פלישה למקרקעי הזולת אסורה מכוח הוראות חוק המקרקעין, ומקימה עילה בנזיקין מכח העוולה שעניינה בהסגת גבול, שאינה מצריכה כל יסוד נפשי, כפי שיבואר להלן. מאחר שהוכח שהנתבע פלש לחלקה 3, הכשיר חלק ממנה באמצעות סלילתו באספלט והשכירו לנתבעת 2 כחלק מהמושכר שהיה אמור לכלול את חלקות 2 ו- 1, הרי שבפועל התעשר הנתבע על חשבון התובעת במעשיו אלה. חוסר האכפתיות הבולט והבוטה שבמעשיו של הנתבע, שבא לידי ביטוי לא רק במעשיו בשטח אלא גם בעדות בנו וגם בסיכומיו, יש בו כדי להעיד גם על אופיה של הפלישה. כך הם פני הדברים גם בנוגע לפלישה ל"זיז" שבחלקה 4, שנעשתה כדי לשרת מטרות אחרות של הנתבע. בנסיבות אלה זכאית התובעת, לכל הפחות, לדמי שימוש ראויים בגין השימוש במקרקעיה כתוצאה מהעוולות שביצע הנתבע. על פי חוות-הדעת השמאית מטעם התובעת שווי דמי השימוש של מטר מרובע בחלקה הוא 2$ למ"ר לחודש. דא עקא שחוות-דעת זו הניחה שניתן למקרקעין הזכות לשימוש חורג, וכי הם סלולים ומפולסים, ואילו בפועל לא התקיים ולו אחד מתנאים אלה במקרקעין. משכך הם פני הדברים, אך גם על רקע העובדה שהנתבע הפיק רווח מהשימוש שעשה במקרקעי התובעת, בחלקו רווח שהופק במישרין וניתן לכאורה לאומדו במדוייק (בחלקה 3) ובחלקו רווח שהופק בעקיפין ואין די נתונים לאומדו (בחלקה 4), הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לחייב את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים של 6 ₪ לחודש למ"ר בממוצע לאורך התקופה מפברואר 2004 ועד היום (כולל הצמדה). אין מקום לקבלת טענות הנתבע בנוגע למועד בו רכשה התובעת בעלות במקרקעין, שעה שטענות אלה לא רק שהוכחו כלא נכונות אלא שהן עומדות בניגוד להודאה המפורשת של הנתבע בכתב הגנתו לפיה התובעת רכשה חלקות אלה בין השנים 1997 - 1999 (סעיף 4 לכתב ההגנה וסעיף 6 לתצהיר מטעם הנתבע). הנתבע אינו רשאי לשוב בו מהודאה זו. גם לגוף העניין הוכח שהתובעת רכשה את הזכויות בשלהי שנות התשעים של המאה שעברה, אף שהעסקה דווחה לרשויות שנים לא מעטות לאחר מכן והחלקות נרשמו על שם התובעת אך ביום 29.4.07. לפיכך ישלם הנתבע לתובעת סכום של 38,000 ₪ בגין דמי השימוש הראויים (עבור 68 מ"ר מחודש פברואר 2004 ועד לחודש ינואר 2009 ועבור 56.5 מ"ר ממועד זה ועד למתן פסק-הדין; הסכום כולל ריבית מאמצע התקופות). כמו כן על הנתבע להרוס את המסלעה שנבנתה על ה"זיז" שבחלקה 4, וזאת יעשה לא יאוחר מיום 15.11.11. אם לא יעשה כן - ניתן יהיה להגיש בקשה מתאימה על פי פקודת בזיון בית המשפט. הנתבעת 2 החזיקה בפועל בשטח שבחלקה המזרחי של חלקה 3 (35.5 מ"ר) מחודש פברואר ועד למועד מתן פסק-הדין. במעשה זה ביצעה הנתבעת 2 עוולה של הסגת גבול במקרקעין. סעיף 29 לפקודת הנזיקין קובע ש"הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון". עוולה זו, כדרכן של עוולות שעניינן פגיעה בשלמות מקרקעיו של אדם, אינה דורשת אשם מצד המעוול, והיא אחת מהעוולות המטילה אחריות חמורה (ראו דניאל פרידמן "דין הקנין ודין האשם" ספר זוסמן (תשמ"ד) 241; רם וינוגרד "הזכות לתמיכה במקרקעין" משפטים לד (תשס"ג) 197, 230 - 231). מכאן שדי בכך כי בוצעה כניסה על ידי הנתבעת לשטח התובעת, או נגרמו היזק או הפרעה מהשטח שבהחזקתה לשטחה, כדי להקים את חבותה בנזיקין. יוער שלעניין זה אין אף צורך בכניסה של המזיק דווקא ודי בכניסה של דבר מה שיצא משטחו (לעניין היקף התפרשות העוולה השוו ע"א 403/73 בצלאל נ' סימנטוב, פ"ד כה(2) 523 (1974); רע"א 5058/99 כספי נ' עו"ד דויטש, פ"ד נה(4) 529 (2001)). מכאן שבעצם הכניסה של הנתבעת 2 לשטח התובעת, אף אם זו נעשתה בתום-לב, מהווה עוולה של הסגת גבול. גם לגוף העניין נראה שהנתבעת אינה יכולה לרחוץ בנקיון כפיה שעה שעו"ד בן-סירא היתרה בה פעם ופעמיים שהיא מחזיקה בשטח מהחלקה שבבעלות התובעת, והיא בחרה להתעלם מאזהרות אלה בהנחה שהמשכיר פעל כדין. הנחה מעין זו, ללא כל בדיקה בלתי תלויה נוספת, מהווה נטילת סיכון משפטי (שהתממש) ועצימת עיניים לנזקיה הנמשכים של התובעת. לכל אלה ניתן להוסיף כי גם לאחר שהתקבלה חוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט לא מצאה הנתבעת לנכון להסיג את גבול החלקה, ונשענה על מעשיו (ולמעשה - מחדליו) של הנתבע. משכך הם פני הדברים, וכאשר נראה שלתובעת נגרם נזק מהפלישה, ולכל הפחות ניתן לאמר שהנתבעת התעשרה על חשבונה, חבה הנתבעת ביחד ולחוד עם הנתבע (הן מכח הכלל החל בדיני החיובים הכללים על פי הוראות סעיפים 54 ו- 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 והן מכח הוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) בסכום של 20,500 ₪ מתוך כלל הסכום שחוייב בו הנתבע. כאמור, הנתבעת העלתה בכתב הגנתה טענה של השתתפות כלפי הנתבע, כשהיא טוענת כי אם תחוב בתשלום סכום כלשהו - על הנתבע לשאת בו. כנגד טענה זו לא הועלתה למעשה טענה כלשהי מפי הנתבע, ונראה שאכן אין בפיו כל טענה טובה כנגד דרישת ההשתתפות. אף אם היה על הנתבעת לבחון בשלב כלשהו את אמיתות תשובות הנתבע, ששב והציג מצגים לפיהם היא מחזיקה במקרקעין המצויים בבעלותו כדין, הרי שלנוכח הצגת מצגים אלה (שלא הוכחשו), והתנהלותו הכללית של הנתבע, יש לקבוע כי חלוקת האחריות ביחסים שבין הנתבעים מטילה את האחריות כולה לפתחו של הנתבע. קביעה זו חלה ביתר שאת במישור הנזיקי, בהתאם למבחן "האשמה המוסרית" שנקבע בסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המצריך בחינה של נסיבות העניין "על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק", תוך הערכה של משקלה היחסי של התנהגות כל אחד מהצדדים ושיקולים נוספים הנוגעים לקביעת האשם היחסי (רע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, פ"ד מח(3) 207, 218-219 (1994); ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, 362 (2001); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 23 (2003); ע"א 2906/01 מנורה נ' עירית חיפה, מיום 25.5.06, בפסקה 49 לפסק-הדין; ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, מיום 4.1.09, בפסקה 84 לפסק-הדין; ע"א 7008/09 אל רחים נ' אל קאדר, מיום 7.9.10, בפסקה 40 לפסק-הדין). לפיכך ישפה הנתבע את הנתבעת בגין כל תשלום שהיא תשא בו כלפי התובעת, למעט הוצאות המשפט של הנתבעת ושכ"ט עו"ד, שיש להניח שהיו נחסכים לו פעלה הנתבעת במועד להסיג את גבול הפלישה. מובן שעל הנתבעים לסלק ידם משטח הפלישה לחלקה 3. הנתבעת 2 תפסיק את השימוש בחלק זה של החלקה (הפלישה בשיעור 33.5 מ"ר) מייד עם קבלת פסק-הדין, והגדר והמבנה היביל יוזזו אל מחוץ לגבולות החלקה על-ידי הנתבע עד ליום 10.10.11. סילוק יד מהשטח הציבורי במהלך חקירתו הנגדית טען העד מטעם הנתבע כי המסלעה שהוקמה לתמיכה בחלקה 184 הוקמה כולה בתוך שטח חלקה 184, ולא פלשה לחלקת הדרך 217 שבבעלות העיריה (עמ' 76 לפרוטוקול, שורה 25 - עמ' 77 לפרוטוקול, שורה 15). לאחר מכן, שעה שהוצגו לפניו תמונות המקום, השיב שאינו סבור כי המסלעה חורגת לשטח הדרך "אבל יכול להיות שכן" (שם, בשורות 22 - 25). לשאלה נוספת אם המסלעה נכנסת לשטח 217 השיב "זה יושב על 217" (עמ' 78 לפרוטוקול, בשורות 4 - 7). דרך זו, של מתן תשובות מתחמקות וסותרות, אפיינה את עדותו. מכל מקום, הוא אישר כי כשנרשם בתוכנית ההיתר שבצד החלקה יוקם קיר תמך מבטון או מסלעה היתה מסלעה זו אמורה להסתיים בגבול חלקה 184, ולא לפלוש לתוך חלקה 217 (עמ' 78 לפרוטוקול, שורה 24 - עמ' 79 לפרוטוקול, שורה 2). בביקור בשטח התגלה שהמסלעה מדרום וממערב לחלקה 4 מצויה כולה בתוך שטח חלקה 217, ובסופו של דבר הודה בכך גם העד מטעם הנתבע (בנו) ששימש כנציגו לאורך כל ההתדיינות (פרוטוקול הביקור במקום, בפסקה 2). כן התברר שחלקות 12 ו- 13, שאינן מושא התביעה ואינן בבעלות של הנתבע (אלא, על פי הנטען, של בנו), "סיפחו" לשטחן את חלקת הדרך 214, האמורה להוות את המשך הדרך 217. בדרך זו נחסמה באופן פיזי אפשרות המעבר מחלקה 217 לחלקה 214 ומשם לחלקה 213. ב"כ הנתבע ניסה לטעון בסיכומיו שהמסלעה הוקמה בהיתר על חלקה 217. טענה זו יש לדחות מכל וכל. לא די בכך שהעד מטעם הנתבע הודה במפורש כי על פי ההיתר המסלעה אמורה היתה להיבנות על שטח חלקה 184, ולא לבלוט מעבר לכך, אלא שפרשנות מעין זו היא הפרשנות היחידה שניתן לקבל. ההנחה לפיה מתן רשות לבנות קיר תמך או מסלעה כוללת בחובה את האפשרות לפגוע בזכויות קניין של בעל חלקה אחרת - מנוגדת לדיני הקנין (ולמעשה כלל אינה נובעת ממתן היתר בניה, שממילא עוסק רק בפן התכנוני ולא בפן הקנייני - ראו ר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן, פ"ד לח(1) 281, 283 (1984)). יתירה מזו, כל הנחה לפיה במתן היתר לבניית קיר תמך התכוונה הועדה להעניק זכויות לאדם פרטי על מקרקעין של העיריה (יוער שהועדה המקומית והרשות המקומית אינן הינו הך לעניין זה - ראו הדיון בע"א 324/82 עירית בני-ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102 (1991)) מנוגדת גם לכל כללי המשפט המנהלי. לפיכך יש לדחות טענות אלה ולקבוע שהנתבע בנה את המסלעה על שטח חלקה 217 ללא כל היתר, ובאופן שיש בו כדי להפריע לתובעת ואף לפגוע באפשרות שימוש של התובעת, שיתכן שיש בידה להתחבר דרך חלקות אלה לכביש. הטענה כאילו הבקשה שהוגשה למתן מעבר בדרך 217 מתירה לנתבע להשתלט על הדרך ולספחה לשטחו, מוטב היה לה שלא תיטען ודינה להידחות. במצב דברים זה, כאשר הוכח שהנתבע תופס חלקות שבבעלות העיריה שלא כדין, ובתפיסה זו יש גם כדי להפריע לתובעת ולפגוע בה, יש להורות על סילוק ידו של הנתבע מחלקה 217. לצורך מתן הסעד של סילוק יד די אף בגרימת אי נוחות שאינה בגדר מטרד (ראו הילכת בעל טכסא, בעמ' 283; ע"א 7727/01 קרנש נ' נחומי, מיום 29.12.02, בפסקה 8 לפסק-הדין), וכאשר נראה במקרה דנא שיתכן כי לתובעת נגרם נזק של ממש מחסימת הגישה לדרך, חלים הדברים אף ביתר שאת. לפיכך אני מורה לנתבע לפרק את כל המסלעה המצויה בתוך שטח חלקה 217, וזאת יעשה לא יאוחר מיום 15.11.11. אם לא יעשה כן - ניתן יהיה להגיש בקשה מתאימה על פי פקודת בזיון בית המשפט. מאחר ומחוות-דעת המודד מטעם בית המשפט עולה שהנתבע סלל והעביר לידי הנתבעת 2 שטח הכולל חלק מדרך 217, שאין כל חולק שאינה בבעלותו, אני מורה על סילוק ידם של הנתבעים גם מאותו חלק מדרך 217 שצורף למושכר על פי חוות-הדעת. על הנתבע לפנות כל גדר, שער או כל מבנה אחר שנבנו על דרך זו. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת סכום של 38,000 ₪. הנתבע יסלק ידו מחלקה 217, כאשר הוא מפנה כל מבנה, גדר או שער שבנה על אותו חלק מחלקה 217 שסופח למושכר שהועבר לנתבעת 2, ויפנה את המסלעה שבנה על חלקה 217, הכל בהתאם לאמור בגוף פסק-הדין. כן יפנה הנתבע 1 את המסלעה שנבנתה על ה"זיז" שבחלקה 4, ואת הגדר והבינוי על שטח חלקה 3. כמו כן ישא הנתבע 1 בהוצאות המשפט של התובעת בסכום של 30,000 ₪, ובשכ"ט עורכי-דינה בסכום כולל של 34,000 ₪. הנתבעת 2 תפנה לאלתר את אותו חלק מהמושכר המצוי על חלקות 217 ו- 3. היא חבה יחד ולחוד עם הנתבע בתשלום סכום של 20,500 ₪ מתוך הסכום של 38,000 ₪ בו חוייב הנתבע, אולם היא רשאית להיפרע מהנתבע כל סכום שתשלם לתובעת בפועל מתוך סכום זה. הנתבעת 2 תשא בשכר טרחת עורכי-דינה של התובעת בסכום כולל של 7,500 ₪. כל אחד מהנתבעים ישא בהוצאותיו ובשכר-טרחת עורכי-דינו. התשלום שעל הנתבעים לשלם יועבר לידי התובעת לא יאוחר מיום 25.10.11, שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. פלישה למקרקעין