תופעת הפלישה למקרקעין אינה זניחה וכבר הוכתרה בכינוי "מכת מדינה" (ר', למשל: דברי הסבר להצעת חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א- 1980, הצ"ח 1484, בע' 20; ע' קן, "חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) - בין עשיית דין עצמית לאכיפה מנהלית", מקרקעין ד/5 24 (ספטמבר 2005), בע' 28). המאבק בפולשים הוליד צורך לטפל בפינויים במהירות וביעילות (ור' באופן כללי: רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון פ"ד נח(1) 827, 842). לצד האינטרס הציבורי שבסילוק פולשים, עומדת זכותו של המחזיק במקרקעין להליך הוגן. זכות זו באה לידי ביטוי בהוראת סעיף 4 הנ"ל בדרישה כפולה: ראשית, על המנהל לעיין ולבחון "מסמכים לענין הזכויות במקרקעי הציבור". שנית, על המנהל ליתן לתופס "הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו". דרישות אלה - המנויות בהוראת החוק כתנאים להוצאת הצו - נדרשות בראש ובראשונה למניעת טעות. הן מתחייבות גם לצורך הגנה על חירות הקנין, המהווה במשפטנו זכות יסוד (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). הן חשובות לא רק לשם ההגנה על האינטרס הפרטי, כי אם גם להגנת האינטרס הציבורי שבהליך הוגן. ההליך ההוגן מהווה יסוד ותשתית לריסון השלטון מפני עריצות, ולמניעת "הפקעה" של זכות קנין ללא בירור ראייתי הולם (ר' למשל: א' שרגא ור' שחר, המשפט המינהלי (2008) כרך III, בע' 59). סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א-1971, קובע לאמור: "תפס אדם מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לענין הזכויות במקרקעי הציבור ולאחר שנתן לתופס הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו, כי תפיסתם היתה שלא כדין, רשאי הממונה, בתוך שישה חדשים מיום שהתברר לו כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חדשים מיום התפיסה, לתת צו בחתימת ידו, הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו (להלן - מועד הסילוק והפינוי), ובלבד שהמועד האמור לא יקדם מתום שלושים ימים מיום מסירת הצו". הוראות חוק זו נועדה להעמיד בידי המדינה כלי יעיל למאבק בפולשים למקרקעי הציבור. הוראת סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור הנ"ל עברה שינוי חקיקתי. סעיף 4(א) בנוסחו המקורי קבע: "תפס אדם מקרקעי ציבור ולדעת הממונה תפיסתם היתה שלא כדין, רשאי הממונה, תוך שלושה חדשים מיום שהתברר לו כי התפיסה היתה שלא כדין ולא יאוחר משנים עשר חדשים מיום התפיסה, לקבוע זאת בצו בחתימת ידו, ובאותו צו יידרש התופס לסלק ידו ממקרקעי הציבור תוך הזמן שנקבע בו ושאינו פחות מארבעה עשר ימים..." החרפת התופעה של פלישה למקרקעי ציבור חייבה "התאמת החקיקה הקיימת, כך שניתן יהיה ליישמה באופן יעיל" (ר': דברי הסבר להצעת חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) (תיקון), התשס"ג - 2002, הצ"ח 14 מיום 11.11.2022, במבוא לדברי ההסבר בע' 169). החוק החדש "הרחיב באופן משמעותי את זכותה של המדינה להגן על מקרקעיה בדרך של עשית דין עצמית" (בג"ץ 2887/04 אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל, מיום 15.4.2007, בס' 16 לפסק דינו של כב' הש' ס' ג'ובראן). בד בבד עם הרחבת הסמכות, ניתן דגש על שמירת זכותו של המחזיק במקרקעין להליך הוגן. אכן, "הצעת החוק שואפת לאזן בין הצורך לשפר את המנגנון הקבוע בחוק לבין הצורך לשמור על הליך ראוי, שבו יינתן לפולש לטעון את טענותיו ולהוכיח, אם הדבר עולה בידו, כי הוא מחזיק במקרקעין בזכות ולא שלא כדין" (דבריה של עו"ד ע' קן ממשרד המשפטים, פרוטוקול ישיבה מס' 297 של ועדת חוקה, חוק ומשפט מיום 2.9.2004, בע' 3). הוראת סעיף 4 המתוקנת מגלמת נקודת איזון בין האינטרס הציבורי שבסילוק פולשים, לבין האינטרס הפרטי של האוחז במקרקעין, והאינטרס הציבורי שבמניעת טעויות. מצד אחד, הורחבה באופן משמעותי תקופת הזמן העומדת לרשות השלטון להוצאת צו לסילוק פולשים. מצד שני, נקבעו תנאים מרכזיים להפעלת שיקול הדעת המנהלי בהוצאת הצו. כך, על המנהל לעיין בדו"ח בכתב של פקח שביקר במקום; לעיין במסמכים לענין הזכויות במקרקעי הציבור; וכן - להעניק הזדמנות לתופס לטעון בפניו טענותיו, ובטרם יוצא הצו. על המנהל להשתכנע, לאחר הבירור והבדיקה הנ"ל, כי "התפיסה היתה שלא כדין". עמידה בתנאים הקבועים להוצאת הצו היא חיונית להשגת האיזון. בהפעלת ההוראה, יש לזכור כי הוצאת הצו מעניקה למנהל כח חד-צדדי כלפי התופס. היא מהווה חריג לכלל הרגיל, המחייב את בעלי הקרקע להגיש תביעת פינוי (ר' למשל, הלכת שמחון בע' 844-843). חריגותו של ההליך הנ"ל בנוף המשפטי הכללי מחייבת הקפדה יתרה על תנאיו. מקרקעיןפלישה למקרקעין