ארנונה מוסדות לקשישים תביעה זו עניינה שאלת זכותה של התובעת להשבת כספים אשר שולמו לטענתה לנתבעת ביתר כדמי ארנונה בין השנים 1998-2002, קיומם ופרשנותם של הסכמים בין הצדדים כמו גם שאלת קיומם של טעמים לאי השבתם של כספים ככל ששולמו ביתר. העובדות הצריכות לעניין 1. התובעת מחזיקה במקרקעין ברחוב נצח ישראל 15 בפתח תקווה, כאשר בחלק מאותם מקרקעין, מופעל מוסד/מבנה בו מתגוררים קשישים (החלק היחסי שהוערך על ידי הצדדים כמשתרע על שיעור של 2/5 מן השטח הכולל יקרא להלן: "המקרקעין"). 2. בשנת 1995 פנתה התובעת בבקשה לקבלת פטור מתשלום ארנונה בהתאם לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין) 1938 (להלן: "פקודת הפיטורין"). 3. הבקשה לא נענתה בחיוב וביום 22.7.95 הוגשה המרצת פתיחה כנגד הנתבעת ומשרד הפנים שעניינה מתן הצהרה על פיה התובעת מקיימת את התנאים לצורך מתן פטור מארנונה בהתאם לפקודת הפיטורין. 4. בסמוך לאחר מכן, נחתם בין הצדדים במסגרת תיק המרצת הפתיחה הסכם פשרה הנוגע לגובה ואופן תשלומי הארנונה. ההסכם הוגבל לתקופה של חמש שנים, החל משנת 1995 וכלה בשנת 1999 והתייחס למקרקעין בלבד (להלן: "הסכם הפשרה"). 5. בשנים שלאחר החתימה על הסכם הפשרה לא שילמה התובעת דמי הארנונה ואולם נגבתה מן התובעת אגרת פינוי אשפה שגובהה היה 1/3 מסך חיובי הארנונה. 6. בשנת 2000 החלה הנתבעת גובה תשלומי ארנונה "רגילים" מן הנתבעת ואולם לאחר מספר חודשים, חזרה לאופן הגבייה שנתקיים בין הצדדים בחמש השנים הקודמות. 7. בשנת 2002 או סמוך לכך ניתנו על ידי בית המשפט העליון החלטות ברע"א 181697 מדינת ישראל נ' עריית חיפה פ"ד נד(2) 16 ו-דנ"א 2687/00 עריית חיפה נ' מדינת ישראל פ"ד נו(4) 332 במסגרתן נקבע כי "אגרת פינוי האשפה" הינה בפועל מס בגין ארנונה, וכי במקום שבו ניתן פטור מדמי ארנונה שהרי גבייה זו בשיעור של 1/3 מדמי הארנונה מגופים פטורים על פי פקודת הפיטורין, אינה כדין ויש להשיב את אותם כספים (להלן:"פסק הדין בעניין מ"י נ' עריית חיפה"). 8. עניינה של תובענה זו הינה אפוא שאלת זכותה של הנתבעת לגבות אגרת פינוי אשפה בשיעור של 1/3 מגובה תשלומי הארנונה ביחס לשנים 1998-2002, כאשר השיעור הכולל של הסכומים שנגבו מן התובעת בדרך זו עמד נכון למועד הגשת התביעה על סך של 900,277.83 ₪. סוגיות לדיון 9. 9. בקליפת אגוז הסוגיות המרכזיות שעלו בין הצדדים הינן כדלהלן: א. א. האם יש לראות את התובעת כמי שהוכרה כזכאית לפטור על פי פקודת הפיטורין, ואם כן ביחס לאיזו תקופה. ב. ב. מעמדו ופרשנותו של הסכם הפשרה. ג. ג. זכאותה של התובעת להשבת אגרת פינוי האשפה שנגבתה בגין התקופה שבין השנים 2000-2002. ד. ד. חיובה של הנתבעת מכוח דיני הנזיקין. ה. ה. זכאות התובעת להשבת כספים בגובה 1/3 מדמי הארנונה מכוח דיני עשיית עושר ומאידך אפשרות שלילת זכאותה של התובעת להשבה זו, ככל שאכן קמה לה, מכוח דיני עשיית עושר ולרבות טענת שיהוי. ו. ו. התיישנות עילת התביעה, ביחס לשנת 1998. ז. ז. סכומי ההשבה. לצורך הנוחות, יידונו הנושאים על פי סדר הופעתם. האם הוכרה התובעת כזכאית לפטור מארנונה כללית על פי פקודת מסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין) 1938 10. 10. לטענת התובעת, יש מקום לראותה, מכוח הוראות הדין, כמי שהוכרה בפועל כזכאית לפטור מארנונה כללית על פי פקודת הפיטורין. 11. 11. הנתבעת אישרה בדיון בבית המשפט כי אילו היתה התובעת מוכרת כזכאית לפטור על פי פקודת הפיטורין שהרי היה מקום להשיב לידיה את הסכומים שנגבו כאגרת פינוי אשפה (ראה דברי ב"כ הנתבעת בדיון מיום 23.10.07 עמוד 2 שורות 8-10 לפרוטוקול) ואולם לטענת הנתבעת, זכאות מכוח פקודת הפיטורין מעולם לא ניתנה לתובעת ומכאן שאין להשיב לידיה דבר. 12. 12. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים השונים, אני מוצאת שיש לדחות את טענותיה של התובעת בסוגיה זו. 13. 13. התובעת לא הוכרה כזכאית לפטור על פי פקודת הפיטורין. הכרה כאמור ניתנת, שלא על ידי הנתבעת אלא על ידי משרד הפנים (או ליתר דיוק על ידי הממונה על המחוז במשרד הפנים). אין ולא היה בידי התובעת כל מסמך, תעודה או אישור אשר מכוחם ניתן ללמוד על כך שניתן לתובעת אותו פטור. 14. 14. לא זו אף זו, מן המסמכים השונים ומעדויות הצדדים עלה כי התובעת פנתה עוד בשנת 1995 בבקשה לקבלת פטור מתשלום דמי ארנונה אך סורבה ובשל טעם זה בדיוק, הוגשה על ידה המרצת הפתיחה בתיק ה.פ. 1431/05 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ( להלן: "המרצת הפתיחה"). עוד ובנוסף הוגשה על ידי התובעת בשנת 2005 בקשה נוספת לפטור, ואף היא סורבה. גם בכך יש כדי ללמד כי התובעת לא היתה זכאית לפטור כאמור וזה מעולם לא ניתן לה. 15. 15. השאלה היחידה עליה יש לתת את הדעת היא האם יש לראות את הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים במסגרת המרצת הפתיחה כמקנה פטור, דה פקטו, מכוח פקודת הפיטורין. ועל כך להלן. משמעותו ופרשנותו של הסכם הפשרה- ההיבט החוזי 16. 16. סלע המחלוקת המרכזי שבין הצדדים הוא בשאלת הפרשנות שיש לייחס להסכם הפשרה. התובעת טענה בעניין זה מספר טענות; הטענה הראשונה היתה כי בפועל יש לראות בהסכם הפשרה כהסכמת כל הצדדים למתן פטור מתשלום דמי ארנונה, על פי פקודת הפיטורין; בנוסף, טענה התובעת כי מכוח האמור במפורש בהסכם הפשרה, זכאית התובעת לפטור מלא מתשלום ארנונה ומכאן להשבת כל תשלום שנגבה מעימה כדמי ארנונה לרבות החזר "אגרת פינוי אשפה" משנקבע כי בפועל מהווה אגרה זו דמי ארנונה; 17. 17. לטענת הנתבעת, יש לפרש ולקרוא את הסכם הפשרה ככזה המקנה לתובעת הנחה, לתקופה מוגדרת, בדמי הארנונה בשיעור של 66%. הא ותו לא. האם מקנה הסכם הפשרה פטור על פי פקודת הפיטורין 18. 18. לא מצאתי יש לקבל את טענת התובעת על פיה יש לקרוא את הסכם הפשרה כפטור על פי פקודת הפיטורין. 19. 19. ההסכם אינו מזכיר כלל את פקודת הפיטורין, וכולל בראשיתו את הפתיח : "לפנים משורת הדין ומבלי להודות בכל חובה שבדין לעשות כן....". עוד כלל הסכם הפשרה סעיף במסגרתו נקבע כי לאחר תקופת ההסכם (דהיינו תקופה של חמש שנים : " ייבדק הנושא שנית, על כל היבטיו, ללא כל קשר להסכם פשרה זה, כאשר לכל צד יישמרו טענותיו בקשר לחבות או לפטור מארנונה כללית". משני סעיפים אלו ניתן ללמוד במפורש, ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי לא מדובר במתן פטור, אלא בהסכמה חוזית, ברורה המתייחסת לתשלום דמי ארנונה ביחס למקרקעין לתקופה מוגדרת. 20. 20. גם אם המשמעות האופרטיבית , המעשית בשטח, של הסכם הפשרה, היתה זהה לזו של גופים אשר קיבלו פטור בהתאם לפקודת הפיטורין, שהרי אין לראות בהסכם הפשרה, אך בשל סיבה זו, כמעניק פטור בהתאם להוראות הדין. 21. 21. ככל שביקשו הצדדים להעניק פטור לתובעת, שהרי יכלו וצריכים היו לנקוב בכך במפורש, ברחל בתך הקטנה, במסגרת ההסכם שביניהם. משלא עשו כן, שהרי אין לשוב כעת וליצוק תוכן אחר ושונה להסכם הפשרה. לא למיותר לציין כי הסכם זה נחתם בין שישה צדדים, כאשר כולם כאחד מיוצגים על ידי עורכי דין, וחזקה עליהם כי חתמו על הסכם תוך שהם מודעים היטב לתוכנו ומשמעותו. 22. 22. עוד יש לציין כי המונח "הסכם פשרה" מלמד, כי לא מדובר בהסדר במסגרתו יצא מי מן הצדדים כשכיסיו מלאים עד תום, אלא שכדרך כל פשרה, נדרש כל צד לוותר על חלק מטענותיו. גם בשל כך, אין מקום לקבל את טענותיה של התובעת, שהרי אם לא כן, לא מדובר היה בהסכם פשרה אלה בקבלת התביעה לגופה. 23. 23. העובדה כי הצדדים לא נקטו בלשון הכרה בתובעת כזכאית לפטור על פי פקודת הפיטורין, הגבילו את ההסכם לתקופה מוגדרת, ומנו תנאים נוספים לקיומו של ההסכם (פסקה שלישית בסעיף 1 להסכם הפשרה), מלמדת כאלף עדים כי לא מדובר היה במתן פטור, אלא בהסדר שהוא במהותו כלכלי. 24. 24. גם אומד דעתם של הצדדים, כפי שבא לידי ביטוי בעדויות הצדדים בפני תומך במסקנה זו. מעדותו של נציג התובעת, שלא היה מעורב בפועל במשא ומתן, אבל מתוך העדים כולם היה היחיד שהיווה חלק מתהליך יישום אותו הסכם, לא היתה כל כוונה ליתן בידי התובעת פטור. עדותו של נציג התובעת בעניין זה, הגם שהינו מכהן כיום כמנהל התובעת לא היה בה כדי לסייע לתובעת בהיותה עדות שמועה. כל תצהירו בעניין הסכם הפשרה כלל נתונים לפי "מיטב ידיעה" או "ממידע שנמסר לי". העובדה כי התובעת, כמי שנטל ההוכחה מוטל על כתפיה, לא מצאה לנכון להביא לעדות אדם כלשהו, יהא תפקידו אשר יהא, אשר יוכל להעיד על הבנת וכוונת הצדדים לאותה עת, עומדת לחובתה של התובעת בעניין זה בוודאי במקום שבו נטל ההוכחה מוטל על כתפיה. האם מקנה ההסכם אפשרות לנתבעת לגבות אגרת פינוי אשפה או לחילופין 1/3 מדמי הארנונה. 25. 25. נוכח מסקנתי דלעיל, היה עלי לבחון מהי הפרשנות והמשמעות שיש לייחס להוראות הסכם הפשרה לגופו. 26. 26. הסכם הפשרה, ככל הסכם, מפורש תוך שימוש בשני כלים מרכזיים. האחד הוא תוכנו- דהיינו האמור בהסכם במפורש, והשני הוא אומד דעת הצדדים. אומד דעתם של הצדדים נלמד מעדויותיהם בפני בית המשפט, התנהלותם במסגרתו של ההסכם כמו גם פעולות נוספות שננקטו לאורו של אותו הסכם ולאחריו. 27. 27. באשר לתוכנו הלשוני של הסכם הפשרה שהרי כשם שלא ניתן לקרוא מתוכו כי הוא מקנה לתובעת פטור על פי פקודת הפיטורין, כך לא ניתן לקרוא מתוכו כי הוא מקנה לתובעת "הנחה" בשיעור של 66% מדמי הארנונה. 28. 28. צודקת התובעת בטענתה כי ההסכם נוקב לשון מפורשת על פיה ""מסכימים המשיבים לפטור את המבקשת מתשלום ארנונה כללית על החלק...." (סעיף 1 להסכם הפשרה). 29. 29. ההסכם אינו נוקב במילים "הנחה" או "תשלום חלקי", אלא קובע במפורש, פטור מתשלום ארנונה. 30. 30. לשון הסעיף היא פשוטה וברורה, והיא מכוונת למסקנה כי הוסכם בין הצדדים כי התובעת לא תידרש לשלם דמי ארנונה בתקופה הנקובה בהסכם. פרשנות ההסכם-אומד דעת הצדדים 31. 31. באשר לאומד דעתם של הצדדים, שהרי לצורך כך נדרשתי הן לתצהירי הצדדים והן לעדויות השונות ביחס לפעולות שננקטו על ידי הצדדים לאורו של אותו הסכם. 32. 32. כפי שנזכר לעיל, במקום שבו עדות התובעת הינו של מי שכלל לא היה חלק מהליך המשא ומתן וכל עדותו מהווה עדות שמיעה שהרי המשקל שיכולתי לייחס לעדותו זו (גם במקום שבו הנתבעת ויתרה על חקירתו) היתה מוגבלת מאוד. 33. 33. מעדויות הנתבעת ניתן היה ללמוד כי כוונתם במונח " דמי ארנונה" נתכוונה הנתבעת למתן פטור במובן זה ששני שליש מדמי הארנונה לא ישולמו ואילו ה-1/3 הנותר ייגבה כ-"אגרת פינוי אשפה". מעדותו של נציג הנתבעת, מר גולמבק יעקב עלה כי בעקבות הסכם הפשרה, ולצורך מימושו נערכו חישובים שונים ביחס לסכומים שהיה על התובעת לשלם לעבר ולעתיד. מתוך שכך אני למדה כי דרך גבייה זו לא נבעה משגגה או טעות חישובית אלא שהנתבעת היתה מודעת לחלוקה זו של תשלומים במסגרתן שולם על ידה סך של 1/3 מדמי הארנונה ו"התחשבנות" הצדדים נעשתה תוך הפעלת שיקול דעת. אני מודעת לדברים שנאמרו על ידי נציג הנתבעת בחקירתו הנגדית על פיהם הוא אינו זוכר במפורש דברים שנאמרו קודם חתימת הסכם הפשרה, וכי לא היה מעורב אישית במשא ומתן, ואולם בעניין זה פעולות הצדדים לאחר חתימת ההסכם, בהם היה עד הנתבעת מעורב באופן אישי, מדברות בעד עצמן, ומכוונות לאומד דעתה של הנתבעת על פיה המונח "פטור מדמי ארנונה", משמעו פטור ביחס לתשלום 2/3 ותשלום היתרה, תחת כותרת זו או אחרת. על אלו יש להוסיף את הפסיקה הרחבה שהוגשה על ידי התובעת עצמה. מפסיקה זו עלה כי קודם להחלטת בית המשפט העליון בעניין מ"י נ' עריית חיפה, נהגו הרשויות המקומית השונות, ביחס לגופים שונים שקיבלו פטור מתשלום דמי ארנונה לפטור את אותם גופים באופן שבו 2/3 מתוך אותם כספים לא שולמו ואילו השליש הנוסף, נגבה כ"אגרת פינוי אשפה". מתוך שכך, דרך התנהלותה של הנתבעת, לא היתה שונה מזו של רשויות מקומיות אחרות, ומכאן גם הבנתה. האיזון שבין הוראות ההסכם ואומד דעת הצדדים 34. 34. בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ פ"ד מט(2) 265, 312 , (להלן: "פסק דין אפרופים") קבע בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיא דאז ברק : " חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים האינטרסים והתוכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגישם. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני." 35. 35. במקום שבו ההסכם אינו ברור, נכון וראוי לפרשו על פי אומד דעתם של הצדדים. במקום שבו ההסכם ברור על פניו, והתנהלות הצדדים והנתונים החיצוניים תומכים בסעיפי ההסכם, שהרי גם במקרה זה, דרכו של הפרשן פשוטה וקלה היא. הקושי מתעורר באותם מקרים שבהם לכאורה אין זהות בין הוראות ההסכם המפורש , הברור, לבין אומד דעתו של מי מן הצדדים, כפי שהיא באה לידי ביטוי מהנסיבות החיצוניות ללשון ההסכם. 36. 36. בפסק דין אפרופים נקבע על ידי בית המשפט העליון כי מכלול יחסי הצדדים כפוף לפרשנותו של בית המשפט, וגם במקום שבו החוזה פשוט וברור על פניו, עדיין מוטלת עלי החובה לבחון את אומד דעתם של הצדדים, וליתן לאומד דעתם, על בסיס מכלול הנתונים, עדיפות גם על הכתובים. זה המקום לציין כי אני מודעת לעמדתה של התובעת על פיה במקום שבו נוסח ההסכם פשוט וברור על פניו, אין מקום להיזקק למקורות אחרים הסותרים את האמור באותו הסכם -שכן בכך יהא משום קבלת טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב. ואולם, הסוגיה שבפני אינה בהכרח בשאלת קיומה של טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב, אלא בשאלת הפרשנות הנכונה או התוכן שיש לצקת להוראה החוזית עצמה, במקום שבו הפירוש ה"פשוט" אינו עומד בהכרח בקנה אחד עם אומד דעתם של הצדדים המתקשרים בהסכם או מי מהם. 37. 37. סוגיה זו של מערך האיזונים שבין הפירוש "הפשוט" לכתובים לבין אומד דעת הצדדים, נדון לא אחת על ידי בתי המשפט ונמצא כי המגמה בפסיקתו של בית המשפט העליון בשנים האחרונות הינה להטיית כובד המשקל להוראות החוזיות כפשוטן. בעניין זה ניתן לדוגמא למצוא את פסק דינו של כב' השופט דנציגר בבית המשפט העליון בע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ ואח' ) שם נקבע בין היתר: " יתר על כן, אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט ..." ולאחר מכן בע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע" ). "לאחרונה הבעתי את דעתי לפיה כאשר לשון ההסכם היא מפורשת, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם [" 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ ( 28.1.08) (להלן - עניין לוי)] ואני סבור כי דברים אלו יפים גם לעניין שבפני." ראה גם ע"א (י-ם) 2001/08 דהן עודד נ' כתר הוצאה לאור בע"(. 38. 38. כשם שקבעתי כי אין התובעת יכולה ליצוק לתוך ההסכם, את שאינו מצוי בו שהרי גם הנתבעת אינה יכולה לעשות כן. ההסכם אינו נוקט לשון מליצית, אין בינו לבין סעיפים אחרים בו סתירות או עמימות, והוא קובע בפשטות כי בתקופה מוגדרת, מבלי לקבוע מסמרות לעניין מעמדה של התובעת, תהא זו פטורה מתשלום דמי ארנונה. 39. 39. סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973 קובע כי: " פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה, לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלו כמוסכמים". גם מתוך סעיף זה אני למדה כי השלמת נתונים, הינה רק במקום שבו הפרטים לא נקבעו בחוזה. במקום שבו ההסכם ברור ונהיר, שהרי יש לפרשו כפשוטו ובמקרה זה המשמעות היא להורות כי התובעת תהא פטורה מתשלום דמי ארנונה במהלך תקופת ההסכם, וזאת גם במקום שבו הבנתה של הנתבעת את משמעותו הפרקטית של ההסכם, היתה שונה. השלכת פסיקתו של בית המשפט העליון על הסכם הפשרה 40. 40. ההלכה בפסק הדין של מ"י נ' עריית חיפה קבעה כי אגרת פינוי אשפה הינה בפועל דמי ארנונה ומכאן שיש להשיבם לגופים שהיו פטורים מתשלום דמי ארנונה. לאחר מתן אותן הכרעות, נוספו פסקי דין מרובים, החוזרים ותומכים למעשה באותה גישה. 41. 41. פסקי דין אלו קבעו כי גביית אגרת פינוי האשפה, מגופים אשר קיבלו פטור על פי פקודת הפיטורין, נעשתה שלא כדין. 42. 42. השאלה הנשאלת במקרה זה שבפני היא האם יש לראות, נוכח הוראות הסכם הפשרה, את התובעת, כמי שגביית אגרת האשפה מעימה נעשתה שלא כדין. 43. 43. אני מוצאת כי התשובה לכך הינה חיובית. בפועל, קביעתו של בית המשפט העליון, הינה כי אגרת פינוי אשפה = לדמי ארנונה. מדובר באותה גברת, בשינוי אדרת. 44. 44. קביעתו של בית המשפט העליון כי אגרת פינוי האשפה מהווה מס ארנונה תחת כותרת שונה, לא נקבעה בשל היות הגופים הנישומים בעלי פטור על פי פקודת הפיטורין, אלא בשל מהות החיוב, והגדרתו לאור הוראות הדין. מתוך שכך, קביעתו של בית המשפט אינה מוגבלת לגופים/נישומים שניתן להם פטור ויש להחילה גם במקרה שלפני. 45. 45. מתוך שכך, יש לראות את התובעת כמי ששילמה בין השנים 1998-1999 1/3 מדמי הארנונה ואת הסכם הפשרה כקובע שהתובעת תהא פטורה מתשלום דמי ארנונה במהלך תקופת ההסכם. שאלת זכות השבת סכומים אלו כמו גם עילת ההתיישנות יידונו בהמשך. מערך יחסי הצדדים בגין התקופה שבין שנת 2000-2002 46. 46. השאלה הנוספת לה נדרשתי היא כיצד יש לקרוא או לפרש את התנהלות הצדדים לאחר תום תקופת הסכם הפשרה, דהיינו בגין השנים 2000-2002. 47. 47. מן העדויות עלה כי בפועל גם ביחס לשנים אלו לא שילמה התובעת דמי ארנונה אך נגבתה ממנה אגרת פינוי אשפה בשיעור של 1/3 מגובה דמי הארנונה. 48. 48. השאלה הנשאלת הינה האם לאור מסקנותיי דלעיל, יש לגזור גזירה שווה גם ביחס לשנים שלאחר הסכם הפשרה ולראות את הנתבעת כמי שחייבת בהשבת הסכומים שניגבו מהתובעת. 49. 49. אני מוצאת כי התשובה לכך הינה שלילית. אני סבורה כי קיימים הבדלים מהותיים בין תקופת הסכם הפשרה ובין התקופה שלאחריה וזאת הן מחמת העדרו של הסכם תקף בכתב ביחס לתקופה שלאחר תום תקופת הסכם הפשרה, הן בשל התנהלות הצדדים במהלך אותם שנים, והן בשל התנהלות התובעת עצמה לאחר תום אותה תקופה. 50. 50. בהסכם הפשרה נקבע כי הינו בתוקף לתקופה מוגדרת של חמש שנים, אשר בסופה "יבדק הנושא שנית, על כל היבטיו, ללא כל קשר להסכם פשרה זה, כאשר לכל צד יישמרו טענותיו בקשר לחבות או לפטור מארנונה כללית" (סעיף 2 להסכם הפשרה). ההסכם לא הוארך בכתב. הצדדים נקטו לשון מפורשת בהסכם הפשרה ממנה יש להסיק על ניתוק פעולותיהם והסכמותיהם במהלך תקופת ההסכם לבין פעולותיהם לאחר מכן. 51. 51. מתצהירו של מנכ"ל התובעת עלה כי הצדדים עצמם חדלו להתנהל בהתאם להסכם, בתחילת שנת 2000 ורק לאחר כחמישה חודשים שבו להתנהל באופן דומה לזה שהיה נהוג במהלך תקופת הסכם הפשרה (ראה בעניין זה סעיף 5 לתצהיר מנכ"ל התובעת). גם בכך יש כדי לנתק את הקשר שבין תקופת ההסכם לבין התקופה שלאחריה. 52. 52. בשורות הקודמות, התייחסתי ארוכות להיקף שיקול הדעת הפרשני של בית המשפט, במקום שבו קיים הסכם בכתב. ואולם, משפקע ההסכם, עוברת נקודת האיזון לבחינת אומד דעתם של הצדדים על פי התנהלותם בפועל. כאמור מתוך עדותו של נציג הנתבעת עלה במפורש כי כוונת הנתבעת היתה לחייב את התובעת בסכום שהוא בגובה 1/3 מדמי הארנונה, יהא שמו או כותרתו אשר יהא. כמו כן אני סבורה כי יש להסיק, בוודאי ביחס לתקופה זו כי גם התובעת היתה מודעת היטב להסכמה הכלכלית שבין הצדדים ולא הובעה על ידה כל טרוניה במהלך אותה תקופה. מסקנתי זו מקורה בין היתר מעדותו של נציג הנתבעת אשר מצאתי אותה כמהימנה ואשר ממנה עלה כי במהלך השנים נדרשה הנתבעת לנתונים שונים מן התובעת לצורך חישוב דמי הארנונה, ומכך יש להסיק כי גם התובעת היתה מעורבת בהליך חישוב וחיוב דמי הארנונה. העובדה כי במהלך שנת 2000, נגבו מן התובעת סכומי ארנונה "רגילים" לאחר מכן נעשה גם חישוב רטרואקטיבי, כעולה מתצהירו של מנכ"ל התובעת, מכוונת למסקנה כי התובעת היתה מודעת היטב לאופן וגובה החיובים. חלוף הזמן, לרבות חלוף הזמן לאחר תום תקופת החיוב המופחת, יש בה גם כן כדי לחזק את מסקנתי בדבר אומד דעתה של התובעת. בסיכומיה העלתה התובעת לראשונה טענה ממנה עלה לכאורה כי לאור חיובי הארנונה בגין יתרת הנכס ( שלא היה נשוא ההתדיינות בין הצדדים) שהרי התובעת לא עשתה אבחנה בין החיובים ולא היתה מודעת לחיוב ה"עודף" (ראה סעיף 6 לסיכומים). אני מוצאת כי טענה זו עומדת בניגוד לדרך התנהלותה של הנתבעת בפועל, כפי שעלה מן התצהירים והעדויות בפני. לא זו אף זו, טענה זו לא נטענה על ידי התובעת קודם הסיכומים ולא נמצאה בכתב התביעה או בתצהירים מטעמה. הסיכומים, אינם המקום המתאים להעלאת טענות עובדתיות חדשות. 53. 53. בשולי הדברים אציין כי קיים טעם נוסף לאבחנה שבין תקופת הסכם הפשרה לבין התקופה שלאחריה. טעם זה נעוץ בעובדה כי הסכם הפשרה מקורו בעתירה של התובעת לבית המשפט, דהיינו במתן פיתרון לסכסוך בין שני צדדים, תוך איזון האינטרסים ביניהם. פיתרון זה הוגבל כאמור לתקופה מוגדרת. 54. 54. מתן ההנחה או הפטור משנת 2000 ועד לשנת 2002 לא נבע מעתירה, תביעה או דרישה של התובעת (לכל הפחות לא כזו שמצאה ביטוייה במסמכים ובעדויות בפני), ולכאורה מקורה בנכונותה של הנתבעת להמשיך ולהתנהל בהתאם לדרך בה התנהלה עד לאותו מועד ובהתאם להבנתה את היקף אותה הסכמה כמו גם את אומד דעתה החל ממועד חתימת הסכם הפשרה ואילך. נוכח כך, אין לקרוא מתוך הסכמה זו , גם הסכמה לויתור על תשלום אגרת פינוי האשפה, או לחילופין 1/3 מדמי הארנונה. דומה הדבר למצב שבו מקבל אדם תרומה שהינה קטנה יותר משכר לו היה זכאי ואשר אותו קיבל בשנים קודמות, ודורש כעת מנותן התרומה, להשוות את התרומה לשכר מעברו. אין זו דרישה שיש להיענות לה. 55. 55. מתוך כל אלו יש להסיק כי הסכמות הצדדים ביחס לתקופה שבין שנת 2000 לתום שנת 2002 היתה לגביית הסכומים מן התובעת כפי שנגבו בפועל ומכאן כי דינה של תביעת התובעת ביחס לתקופה זו, להידחות. 56. 56. למעלה מן הנדרש יודגש כי אין לעובדה כי "אגרת פינוי האשפה" הינה בפועל "דמי ארנונה" כדי לשנות דבר ביחס לחיובי הצדדים בתקופה זו, שכן גם אילו היו מוגדרים חיובים אלו מראש, כדמי ארנונה, עדיין לא היה מקום לאור האמור לעיל, לפטור את התובעת מתשלומם שכן לא לכך הסכימו הצדדים ובוודאי לא הסכימה הנתבעת. עשיית עושר ושיהוי 57. 57. משנתקבלה על ידי הטענה כי ביחס לתקופת הסכם הפשרה, חויבה התובעת בתשלום בגובה של 1/3 מדמי הארנונה, וזאת בניגוד לאמור בהסכם, עולה השאלה, האם זכאית התובעת להשבה בגין סכומים אלו. 58. 58. בבסיס, אין חולק כי במקום שבו ניתן בידי צד סכום העודף על הסכומים המגיעים לו מכוח הסכמות שבין הצדדים, שהרי מוטלת עליו החובה להשיבם. 59. 59. עם זאת, טענתה המרכזית של הנתבעת בסוגיה זו הינה כי לאור הוראות סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") שהרי ההשבה במקרה זה תהא בלתי צודקת, בין היתר, נוכח השיהוי ודרך התנהלות התובעת. 60. 60. פסקי הדין בשאלת חובת ההשבה של תשלום מס ששולם ביתר, הינם מרובים ובחלקם סותרים זה את זה. דומה כי בתי המשפט בחנו את המקרים השונים שהובאו בפניהם תוך מתן הדעת לשלוש סוגיות מרכזיות: ההצדקה בהטלת חובה לבדיקת החיובים על ידי הנישום/האזרח; אפשרות העלאת טענת שיהוי בתביעה "אזרחית" בניגוד להליכים מנהליים, הצורך באיזון אינטרסים נוכח זהותם של הצדדים להתדיינות; מעל כל אלו דומה כי בית המשפט בחן כל מקרה לגופו ובכלל זאת, דרך התנהלותם של הצדדים במהלך התקופה נשוא ההתדיינות. 61. 61. נקודת המוצא הינה כי הנישום/האזרח מניח שהרשות מבצעת גביית מיסים על פי דין. נוכח כך, לא מצופה מן האזרח לבדוק את דרך חישוב חיובי הארנונה של הרשות, בכל חודש. עם זאת יש לזכור כי במקרה הנדון אין עסקינן באזרח מן השורה אשר גילה יום בהיר אחד כי גביית המיסים נעשתה שלא כדין, אלא בגוף כלכלי, אשר ניהל הליך משפטי בעניין זה בדיוק. באשר לטענת השיהוי והגם שדיני השיהוי מקורם בדין המנהלי, דומה כי בית המשפט העליון מצא לנכון להרחיבם כאשר עסקינן בתביעות בהן מעורבת רשות. (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 522/71 מוריס בניין נ' אלברט בניין פ"ד כח (2) עמוד 309). מתוך שכך אין מקום לחסום מראש את דרכה של הנתבעת להעלות טענות בדבר שיהוי ההליכים. 62. 62. באשר למאזן האינטרסים שהרי מחד עסקינן ברשות מקומית אשר כספיה הם כספי הציבור ובהטלת חובת ההשבה יהא משום הטלת נטל של ממש על ציבור המשלמים בכללותו, ומאידך הנתבעת אף היא גוף המשרת ציבור, על כל המשמעויות הנובעות מכך. 63. 63. לאחר ששקלתי את השיקולים השונים הצריכים לעניין, זה כנגד משנהו, אני מוצאת כי נקודת האיזון במקרה זה שבפני מצויה בהשבת הכספים ששולמו ביתר על ידי התובעת. 64. 64. כעקרון הפטור משהשבה הוא החריג, ולפיכך יש לפרשו בצמצום (ראה ע"א 180/99 מנהל מס קניה נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ פ"ד נז(3)625). האינטרס הציבורי הוא בכיבודם של הסכמים, בוודאי אלו שמתקבלים במסגרת הליך משפטי, ואשר ניתן להם תוקף של פסק דין. הכרעה על פיה התובעת אינה זכאית להשבת הכספים היתה גורמת במקרה זה לעוול גדול מזה שייגרם לציבור תושביה של הנתבעת ונוכח כך אין מקום לקבל את טענותיה של הנתבעת ביחס לתקופה זו. 65. 65. בשולי הדברים ולמעלה מן הנדרש אציין כי אילו היה מקום להכיר בתובעת כמי ששילמה ארנונה ביתר גם ביחס לתקופה הנוספת שלאחר תקופת הסכם הפשרה (מה שאין הדבר בענייננו) יתכן ומסקנתי ביחס לחובת ההשבה היתה שונה באופן שהייתי מוצאת לנכון להורות על השבה חלקית בלבד של התשלומים. כאמור, נקודת האיזון שבין האינטרסים השונים, נמדדת על בסיס מכלול השיקולים, לרבות האיזון שבין האינטרסים של התובעת להשבה כנגד אינטרס הרשות בגבייה מתושביה. במקום שבו לכאורה, לא היתה קיימת כל חובה שבדין או חובה מכוח הסכם בכתב למתן אותו פטור, ביחס לתקופה שלאחר הסכם הפשרה, לא מן הנמנע כי היה בכך כדי להצדיק שלילת השבה ולו באופן חלקי. 66. 66. עוד אציין כי אני מודעת גם לעובדה כי הנתבעת אכן מספקת וסיפקה לתובעת שירותי פינוי אשפה וכי משמעותה של חובת ההשבה בא לידי ביטוי באי גבייתו תשלום בגין פינוי אשפה שבוצע בפועל. ואולם, הנתבעת לא הוכיחה מהן עלויותיה בעניין זה, לא העלתה בפועל טענה זו במפורש, ודומה כי דרך המלך צריך היה שתהיה בהגדרה מפורשת של חובת תשלום אגרת פינוי אשפה במסגרת הסכם הפשרה או מתן מענה על דרך של חקיקה בנושא זה לאותה עת. התיישנות 67. 67. לטענת הנתבעת, גם במקום שבו תתקבלנה טענות התובעת ביחס לתשלום ביתר, שהרי עילת התביעה התיישנה, לכל הפחות ביחס לחלק מן התקופה. 68. 68. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, זה כלפי משנהו, אני סבורה שיש לקבל את טענות הנתבעת במובן זה שעילת התביעה התיישנה ביחס לתקופה שבין ינואר 1998 וכלה ביום 25.5.98. 69. 69. המועד הקובע להתיישנותה של תביעת השבה בגין מס שנגבה שלא כדין, הינו מועד התשלום. מתצהירי התובעת עלה כי התובעת קיבלה לידיה חיובים שונים במהלך השנים ושילמה חיובים אלו בהתאם למועד קבלתם. מתוך שכך יש להסיק כי תביעתה של התובעת ככל שהיא מתייחסת לחיובים בגין החודשים ינואר עד 25.5.98, התיישנה. 70. 70. בניגוד לטענת התובעת, פסקי הדין של בית המשפט העליון בעניין מ"י נ' עריית חיפה אשר קבעו כי יש לראות ב"אגרת פינוי אשפה" כמס ארנונה שנגבה שלא כדין, לא יצרו את הזכות או העילה, אלא הוכיחו את טענת התובעת בעניין זה ותו-לא. נוכח כך, המועד הקובע אינו המועד בו ניתנה החלטת בית המשפט העליון כי מדובר בגבייה שלא כדין. (ראה לדוגמא תא (ת"א 10999/03 אמי"ת רשת מוסדות חינוך בישראל נ' עריית תל-אביב יפו ) . מתוך שכך, גם אין מקום לקבל את טענת התובעת על פיה לא התיישנה התביעה מכוח הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). למעלה מן הנדרש אציין כי ממילא סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתייחס לעובדות המהוות את עילת התובענה. העובדות היוצרות את העילה הינן החיוב והתשלום. ביחס לאלו, ממילא היה בידי התובעת את מלוא המידע והנתונים. בנוסף, אין אני סבורה שיש לקבל את הטענה הנוספת בדבר תחולתו של סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שכן גם אילו היה מקום לראות בעילת תביעת התובעת כעילה נזיקית, שהרי הנזק אירע ונתגלה במועד החיוב והתשלום, ולא במועד פרסום הכרעת בית המשפט העליון בעניין מ"י נ' עריית חיפה שנזכר לעיל. 71. 71. אני מודעת לכך שהפרשנות שיש ליתן להוראות חוק ההתיישנות, הינה על דרך הצמצום. עם זאת, פרשנות מצמצמת אינה ריקון הוראות חוק ההתיישנות מכל תוכן. במקרה זה, נכון וראוי להורות כי התביעה התיישנה ביחס לתקופה שקדמה ל-7 שנים קודם מועד הגשת התביעה. סיכום 72. 72. ממכלול הטעמים שנימנו לעיל יש להורות כי ביחס לתקופה שבין 25.5.98 וכלה ביום 31.12.99, נגבו מן התובעת סכומים ביתר בגובה של 1/3 מסך דמי הארנונה אותם אמורה היתה התובעת לשלם ביחס לאותו חלק מן המקרקעין הנזכר בהסכם הפשרה וכי על הנתבעת להשיב לתובעת סכומים אלו. 73. 73. על ידי התובעת הוגש תצהירו של מר אלדד וקחי, כלכלן, אשר בחן את חישוב הסכומים אשר נגבו לשיטת התובעת ביתר. הנתבעת לא חקרה את מר וקחי על תצהירו, ומכאן כי הנתונים נשוא החישוב אינם במחלוקת. 74. 74. עם זאת, לא ניתן לגזור מתוך אותו תצהיר או דו"ח נלווה, מהו הסכום המדויק אותו נדרשת הנתבעת להשיב לתובעת, מכוח מסקנותיי דלעיל. מתוך שכך, ככל שתבקש התובעת לעשות כן, היא תהא רשאית להעביר לחתימתי פסיקתא המתייחסת לתקופה שבין 25.5.1998 ועד ליום 31.12.1999 בלבד, וזאת על בסיס הנתונים הכספיים שצורפו לתצהירו של מר וקחי. 75. 75. נוכח מכלול מסקנותיי דלעיל, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות בגין ניהול ההליך. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר. זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. ארנונה