קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת ספרי חשבונות: 1. ערעור על החלטת המשיב לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו בסעיף 145ב(א)(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], ולהורות על פסילת ספרי המערער לשנת 2009 בגין אי רישום תקבולים. המחלוקת בתיק זה מתמקדת בעיקר בטענה כי הייתה למערער "סיבה מספקת" לאי רישום התקבולים. כמו כן חלוקים הצדדים על סכום התקבולים שלא נרשמו. עם זאת אין מחלוקת כי המערער חייב בניהול ספרים ואין מחלוקת כי בביקורת שנערכה בעסקו התברר כי המערער קיבל תקבולים מבלי לרשמם בספרים במועד. הרקע 2. המערער הינו בעל עסק לממכר דברי מזון, פיצוחים, פירות יבשים וכדומה. עסקו של המערער מצוי ברחוב החלוץ בחיפה. מעת לעת, מפעיל המערער גם דוכן למכירת מזון (בעיקר פיצוחים) בקניון עזריאלי בחיפה. הדוכן פועל בעיקר בימי שישי בבוקר. מתברר עוד כי המערער נעזר מעת לעת בבנו, ניר בכר, המסייע לו בעסק. בין היתר הפעיל הבן מידי פעם את הדוכן שבקניון חיפה. 3. ביום 16/1/09 (יום שישי בבוקר) התקיים מבצע ארצי בפקיד שומה שנועד לבדוק ניהול ספרים בעסקים שונים. בין היתר נבדק גם עסקו של המערער. לצורך עריכת ביקורת בעסקו של המערער נגשו לדוכן שבקניון שני מבקרים, העובדים בדרך כלל בפקיד שומה נצרת. אחד המבקרים, מר בן עמי מירון הגיע לדוכן בשעה 10:50 ורכש פיצוחים ופירות יבשים תמורת סך של 47.50 ₪ (מש/2 סעיף 6). המוכר בדוכן היה ניר בכר, בנו של המערער. המבקר מסר שטר בסך של 100 ₪, וקיבל, כך לטענתו, עודף של 2.50 ₪. המוכר לא מסר לו חשבונית ולא נראה כי רשם את התקבול (מש/2 סעיף 7). 4. כעבור כ-10 דקות הצטרף למר מירון גם המבקר הנוסף, מר דניאל פואד, והשניים נגשו לדוכן, הזדהו כמבקרים וביקשו לבדוק את ספרי העסק. מתברר כי באותה עת נמצאו בקופה שהייתה בדוכן 1,212.52 ₪ במזומן. בפנקס החשבוניות/קבלה שהיה מונח על הדוכן לא היו רשומים בכל אותו יום תקבולים כלשהם, לרבות התקבול בגין קניית הביקורת. השניים ערכו דו"ח ביקורת ודרשו מהמוכר לרשום את התקבולים שקיבל. בהתאם רשם ניר בכר חשבונית על הסך של 1,212.50 ₪ (חשבונית מס' 475) (נספח ב' ל-מש/2). 5. בעקבות ממצאי הביקורת נערך למערער שימוע ביום 26/5/09 ולאחר שנשמעו הסבריו החליט פקיד השומה לפסול את ספריו (נספח ג' ל-מע/1). על החלטה זו הוגש הערעור בפניי. העובדות והטענות 6. לגרסת המערער בנו ניר, שהינו יליד 1991, החל לעבוד עימו זמן קצר לפני הביקורת. המערער לא ידע להעריך כמה פעמים עבד הבן כמוכר בדוכן ואילו הבן עצמו העיד כי עבד כחודש בימי שישי (עמ' 10). לגרסת המערער הוא הנחה את בנו כי עליו לרשום כל תקבול ואף צייד אותו בקופה לשמירת התקבולים ובפנקס חשבוניות/קבלה לרישום התקבולים. עם זאת טען המערער כי בנו סבל מליקויים שונים ובעיקר מקשיים לקבל מרות (עמ' 9). המערער צרף דו"ח אבחון שנערך לבנו בשנת 2006 בעת שהיה תלמיד בתיכון שבו צוין כי הבן בעל יכולת שכלית ממוצעת אך סובל מקשיים רגשיים וסובל מפער בין היכולת המילולית לביצועה (הדו"ח צורף להודעת הערעור). בדו"ח ישנן המלצות שונות לטיפול בקשייו של ניר בכר, אולם אין בדו"ח כל בסיס להנחה כי ניר היה מוגבל בהבנה או כי הינו סובל מקשיים המונעים ממנו להבין הוראות מילוליות ולרשום תקבולים בספר חשבונות. מדובר בקשיים לא חמורים, שיש בהם אולי הפרעה, אולם אינם מהווים מגבלה ממשית. כן מתברר כי ניר סיים את לימודיו בבית ספר התיכון, עשה מבחני בגרות ואף גויס לצבא ומשרת כמדריך ספורט (עמ' 10). 7. מעדותו של ניר עולה כי הבין את החובה לרשום כל תקבול, אולם סבר כי הינו יכול להסתפק ברישום מרוכז בסוף היום. אין כל טענה כי לא הבין את חובת הרישום או כי לא יכול לבצע את הרישומים במועד. 8. גם המערער וגם בנו מעידים כי ביום הביקורת, לפני פתיחת הדוכן, נתן המערער לניר סך של 600 ₪ על מנת שיהיה לו כסף מזומן למתן עודף לקונים פוטנציאלים. על כן טוענים הם כי מתוך הסך של 1,212.52 ₪ שנמצאו בקופה בעת הביקורת רק 612.52 ₪ הם תקבולים ו-600 ₪ הם הסכום ששימש לפתיחת הקופה. עם זאת אין חולק כי לא בוצע כל רישום של הסכום שהובא בבוקר, ואף בקופה לא היה כל מסמך המעיד על הסכום. 9. לטענת המערער אין מקום לפסול את ספריו שכן הוא עשה את כל הדרוש להבטיח את הרישום, הנחה את בנו לרשום תקבולים ואף מסר לו את הדרוש לשם כך, לרבות פנקס חשבוניות. המערער טוען כי לא הייתה לו או לבנו כל כוונה להעלמת הכנסות שהרי הקופה ובה התקבולים הייתה גלויה. המחדל ברישום נבע ממגבלותיו של הבן ועל כן היה על פקיד השומה לקבוע כי קיימת "סיבה מספקת" לאי הרישום. דיון והכרעה 10. כבר בפתח הדברים אציין כי דין הערעור להדחות. לא שוכנעתי כי הסכום שנמצא בקופה בסך 1,212.52 ₪ אינו משקף את התקבולים שקיבל המערער ביום הביקורת. כמו כן לא שוכנעתי כי יש בנסיבות המקרה להצביע על "סיבה מספקת" לאי רישום התקבולים. 11. בטרם אתייחס לעובדות המקרה אקדים מספר הערות. הוראות ניהול הספרים למיניהן נועדו לאפשר ביקורת יעילה, מהירה וקלה על חשבונותיו של הנישום על מנת לקבוע את מס האמת שעליו לשלם (ראה ע"א 73/89 פיקנטי תעשיות מזון בע"מ נ' פקיד שומה, גוש דן, פ"ד מו(5) 309, 321 (1992); אמנון רפאל מס הכנסה כרך ו 35 (2005); אבי פרידמן מס ערך מוסף 759 (2005); ע"ש (חי') 495/95 פאב השלולית (1990) בע"מ נ' ממונה אזורי מע"מ (ניתן ביום 20/2/97)).             כך למשל מדגיש השופט ד' ביין בעמ"ה (חי') 5058/97 ח'ליפה נאג'י נ' פקיד שומה חדרה, (ניתן ביום 25/2/01):  מטרת ההוראות בדבר ניהול ספרים היא כפולה: א. יצירת מערכת שתקשה על הנישום להעלים הכנסות או לנפח הוצאות ותביא ככל הניתן לדיווח אמת. ב. מתן אפשרות קלה ונוחה למפקחי המס לעמוד בכל רגע נתון על מצב העסק ללא צורך בפעולות "בלשות" או ב"פתרון תשבץ".            הוראות ניהול ספרים קובעות שורה של הגדרות לספרי חשבונות שונים והנחיות מפורטות לאופן הניהול והרישום. התוספות להוראות מגדירות סוגי ספרים שיש לנהלם על פי הענפים השונים (ראה אמנון רפאל לעיל, עמ' 38-37). 12. בע"א 789/80 פקיד השומה רחובות נ' שקד, פ"ד לז2) 103 (1983), מבהיר בית המשפט כי תכלית הוראת ניהול ספרים הינה קביעת מסגרת ארגונית שתמנע שכחה או הזנחה ברישומים, לפיכך גם אם פעל הנישום בתום לב, וגם אם לא הוכחה כל כוונה להשתמטות ממס, אין בכך כדי לשמש הגנה מפני פסילת ספרים. וכך אומר בית המשפט: על-כן ניפסק, כי טעות בתום-לב, הנובעת מטעות בחוק. אין בה כדי להוות "סיבה סבירה" (ראה: ע"פ 343/80 [2]). אכן, מטרתה של הוראת סעיף 145ב (א)(1) לפקודה אינה רק מניעת השתמטות מכוונת מתשלום מס, אלא מטרתה היא אף ליצור מסגרת ארגונית, אשר תמנע שכחה, הזנחה ורשלנות. על-כן נפסק, כי אי-רישום תקבול בסמוך לאחר קבלתו, הנעשה בתום-לב ובלא כוונה להעלים מס, אין בו משום סיבה סבירה או מספקת. אומר השופט אור (בע"א 30/81 [3]): "חובת הרישום של כל תקבול בסמוך לאחר קבלתו... הנה חובה המוטלת, גם כשאין כוונתו להעלים מס. מטרתה של חובת רישום זה היא לא רק מניעת המנעות מכוונת מרשום כזה, אלא גם מניעת החשש, שאם לא ייעשה הרישום בסמוך לאחר הפעולה, עקב טעות, הזנחה או שכחה, לא ייעשה הדבר גם בשלב מאוחר יותר.... וכשמתברר שרישום כזה לא נעשה, הטענה שלא הייתה כוונה להעלים מס, גם אם תמצא מהימנה, אין בה לבדה להיות סיבה סבירה או מספקת לאי רישום". 13. בהתאם הדגישו בתי המשפט כי על הנישום לקבוע סידורים מתאימים שיאפשרו קיום הוראת החוק. סידורים אלו צריך להתאים לטיבו של העסק, לאופי הפעילות של העסק, להתאים לשעות הפעילות השונות, להתאים לכישורי העובדים שבעסק וכו'. בע"א 1999/92 חדד נ' פקיד השומה נתניה, פ"ד מט(1) 441 (1995) מדגיש בית המשפט כי המבחן לקיומה של "סיבה מספקת" לאי הרישום הינו מבחן אובייקטיבי. בית המשפט דחה את הטענה שהועלתה שם כי די לנישום להוכיח כי לא הייתה בליבו כוונה להשמטת הכנסות וכי שיטת הרישומים שלו אינה מצביעה על רשלנות או הזנחה, וקבע כי במבחנים אלו אין די. 14. בעקבות הלכות אלו, פסקו בתי המשפט כי מקום שבו נישום נעזר בעובדים אחרים הוא אינו יוצא ידי חובתו במתן הוראות, אלא עליו לפקח ולוודא כי הוראותיו מבוצעות (ע"א 378/85 פקיד שומה תל אביב 1 נ' שוורץ, פ"ד מא(2) 819, 821 (1987); עמ"ה (י-ם) 127/97 קולגאסי נ' פקיד השומה ירושלים (ניתן ביום 4/1/2000); ע"מ (חי') 835/08 הגורן אוהד בע"מ נ' פקיד שומה חדרה (ניתן ביום 19/1/10)). 15. בבואי לבחון את המקרה שבפני אין מנוס אלא לקבוע כי לא הוכחה סיבה מספקת לאי הרישום. המערער מסר לבנו הנחיות אך לא טרח לפקח ולוודא את קיומן. הטענה כי הבן סבל מקשיים אינה אלא ניסיון בדיעבד להיחלץ מהמחדל, שכן אין בראיות שהוצגו כדי להצביע על מגבלות של הבן שמנעו ממנו להבין את חובת הרישום או לבצע את הדרוש. הבן ניר רק ביקש להקל על עצמו ולהסתפק ברישום מרוכז. לא מדובר במגבלה או בקושי בלתי צפוי. יתירה מזו, אפילו סבל הבן ממגבלות כלשהן אין בכך כדי להקים למערער הגנה כלשהי, שהרי העובדות כולן היו ידועות לו והיה עליו להתאים את נוהלי הרישום למצבו של הבן, ליתן לו הוראות ברורות ולצייד אותו בציוד מתאים. כך התברר שלאחר הביקורת הנהיג המערער רישום באמצעות קופה רושמת, דרך המקלה על המוכר. לו עשה כן לפני הביקורת יתכן שהבן לא היה "מתעצל" לרשום את התקבולים במועד. 16. אוסיף עוד כי לא שוכנעתי שסך של 600 ₪ הובאו על ידי הבן לפני פתיחת הדוכן. לא הובאו כל ראיות על כך. לא בוצע כל רישום על הפקדת הסכום בקופה בשום מסמך או ספר של המערער. יתירה מזו, מייד לאחר הביקורת הוצאה חשבונית של מלוא הסכום בקופה. הבן ניר לא אמר למבקרים בזמן הביקורת כי 600 ₪ אינם תקבולים, אלא סכום שהובא עימו. תגובה זו בזמן אמת מחזקת את ההנחה כי הסכום הנ"ל של 600 ₪ מהווה אף הוא חלק מתקבולי העסק. 17. בטרם סיום אציין כי אין גם בסיס לטענות המערער כי היה על המשיב להפעיל שיקול דעת ולהסתפק באזהרה, וזאת בשים לב לתוצאה הקשה של פסילת הספרים. אמנם לפסילת ספרים תוצאות לא קלות, אולם אין בכך סוף פסוק לעניין שומות המס. העיר על כך השופט חשין בע"א 1999/92 הנ"ל באומרו: גם אם הוראת סעיף 145ב לפקודת מס הכנסה - כפי שנתפרשה בהלכה - יש בה כדי להכביד על נישומים, הנה הרחבת פתח המילוט של "סיבה מספקת" עלולה להקשות על פקיד השומה עד כי לא יוכל למלא תפקידו כהלכה. החשש שמא קופה של מחט יהפוך פיתחו של עולם מחייבנו בזהירות מרובה. אכן, המדובר דרך כלל הוא בנסיבות הידועות אך ורק לנישום, ויקשה לבסס הלכה על דיברתו של נישום היא בלבד (שעה שהכל מסכימים כי לא מילא את המוטל עליו). נזכור עם זאת, כי הכרזתם של ספרי חשבונות כבלתי-קבילים אין בה עדיין סוף פסוק, ולא הרי פסילה כהרי פסילה. כפי שפסקנו, פסילתם של ספרי חשבונות אין בה, כשהיא לעצמה "כדי להפוך אותם ספרים לבלתי אמינים" (ע"א 497/89 אמיתי נ' פקיד השומה, פ"ד מז(5) 384, 393). אפשר כך בפסילה מסוג אחד, לא כך בפסילה מסוג אחר: "עניין עניין ונסיבותיו הוא" (שם). לפקיד השומה שיקול דעת להסתפק באזהרה או לפסול ספרים. כל עוד החלטתו סבירה ונשענת על תשתית ראייתית לא יתערב בה בית המשפט. בנסיבות המקרה שבפני איני סבור שהחלטת פקיד השומה שלא להסתפק באזהרה חורגת ממתחם הסבירות ועל כן איני סבור שיש להתערב בה ולכוף עליו להסתפק באזהרה. סוף דבר 18. בשים לב לכל האמור, הנני דוחה את הערעור. המערער ישלם למשיב הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. מיסיםניהול ספרים / פסילת ספרים