קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסיקת הוצאות לנאשם בעבירות תכנון ובניה: 1. המערער הועמד לדין בבית המשפט השלום בבית-שאן, על פי כתב אישום, אשר ייחס לו עבירות של שימוש במקרקעין ללא היתר כדין, בסטייה מתוכנית ותוך שימוש חורג. 2. על פי כתב האישום, נתגלה ביום 06/04/08, על ידי פקח של המשיבה, כי בוצעו באחריות המערער, במקרקעין הידועים בגוש 17665 חלקות 20,11,10, בנייה ושימושים במספר מבנים שפורטו בכתב האישום. 3. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 14/03/11, ולאחר שבית המשפט קמא קיבל את התנגדות הסנגור להגשת ראיה, באמצעות עד התביעה, הודיע ב"כ המשיבה, כי היא חוזרת בה מכתב האישום. כפועל יוצא מן האמור, הורה בית המשפט קמא על זיכויו של המערער מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. 4. מיד לאחר זיכויו של המערער, עתר בא כוחו בפני בית המשפט קמא, לפסוק לו הוצאות ופיצויים, מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), מן הנימוק שלא היה יסוד לאשמה כנגד המערער, לא הייתה הצדקה להגשת כתב האישום כנגד המערער, על פי חומר הראיות שהיה בידי התביעה ונגרמו לו הוצאות וטרדה. 5. המשיבה התנגדה לפסיקת הוצאות ופיצוי כמבוקש; ב"כ המשיבה הבהיר, כפי עמדתו בהליך זה, כי משנפסלה הראיה על ידי בית המשפט קמא לא ראה עוד לנכון להאריך את הדיון ולנסות להוכיח את אשמתו של המערער. 6. בית המשפט קמא הסתפק, למרבה הצער, בהחלטה לאקונית, שלפיה איננו סבור כי יש מקום לפסוק הוצאות ודחה את הבקשה. 7. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. 8. סעיף 80 (א) לחוק העונשין, קובע כי: "(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור". 9. אין חולק כי המערער עונה על דרישת הסף, שעשויה לזכותו בהוצאות או פיצוי, והיא זיכויו מן האישומים שיוחסו לו. 10. השאלות בהן יש להכריע כעת הינן האם עלה בידי המערער לשכנע כי בית המשפט קמא שגה כאשר דחה את בקשתו לפסוק לו הוצאות. לשם כך היה על המערער להראות כי מתקיימת בעניינו לפחות אחת מן העילות הקבועות בסעיף 80 לחוק העונשין, קרי, לא היה יסוד להאשמתו או שיש נסיבות אחרות המצדיקות להיענות לבקשתו. 11. על פי ההלכה, גם מי שעבר את המשוכה הראשונה והוכיח כי מתקיימת אחת העילות דלעיל, עדין איננו זכאי לפיצוי באופן אוטומטי, שכן המחוקק הותיר את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט, בקובעו כי בית המשפט "רשאי" לחייב את המאשימה בהוצאות (ראה רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל וע"פ 5923/07 ראשיד שתיאווי נ' מדינת ישראל ). 12. בגדר שיקול הדעת של בית המשפט, הוא נדרש לבחון את האינטרסים הנוגדים, מחד, שיפוי הנאשם על ההוצאות והפגיעה שנגרמה לו כתוצאה מהליך פלילי, ממנו זוכה בסופו של יום, מול האינטרס הציבורי, שלא להביא להרתעת יתר של רשויות התביעה ולרפות את ידיהן מהגשת כתבי אישום, גם כשהדבר מתבקש לאור חומר הראיות (ראה ע"פ 5923/07 ראשיד שתיאווי נ' מדינת ישראל, ). 13. באשר לעילות שנקבעו בסעיף 80 לחוק העונשין, נקבע כי העילה "לא היה יסוד להאשמה" היא עילה מתוחמת צרה ודווקנית ביותר, שלשם התקיימותה צריך הטוען לה להוכיח "מצב קיצוני של אי סבירות בולטת" בהעמדתו לדין ולא די בחוסר סבירות סתם (ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73 , 135, ע"פ 6137/05 רובשן שלומוב נ' מדינת ישראל, , רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל וע"פ 5923/07 ראשיד שתיאווי נ' מדינת ישראל, ). 14. באשר לעילה השנייה, נסיבות המצדיקות פסיקת הוצאות, שיקול הדעת שניתן במסגרתה לבית המשפט הוא רחב. בפסיקה (ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, ), הותוו מס' קריטריונים לבחינת התקיימותה של העילה: נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם ונסיבותיו האישיות של הנאשם. 15. באשר לקריטריון הראשון, נסיבות שעניינן הליכי משפט: נקבע כי אלה יכולות להיווצר כאשר התביעה התנהלה בזדון, ברשלנות ברורה, ללא אינטרס ציבורי בהעמדה לדין או כשעצם הגשת התובענה נבעה מרדיפת המערער או מניסיונות להתנכל לו. (ע"פ 6137/05 רובשן שלומוב נ' מדינת ישראל, ). השיקול השני נסוב אודות טיב הזיכוי , כאשר נפסק כי לא בכל מקרה בו הזיכוי הוא טכני או מחמת הספק יישלל הפיצוי. באותה מידה, זיכוי מוחלט, איננו בהכרח סיבה לפסוק הוצאות, אם כי הוא שיקול בעל משקל נכבד (ראה ע"פ 1109/09 סאמי שיבלי נ' מדינת ישראל, ). נסיבות הזיכוי צריכות להבחן לגופן, בין יתר השיקולים בהחלטת בית המשפט. במסגרת הקריטריון השלישי נבחנת השפעת ההליך על הנאשם הספציפי. 16. ומן הכלל אל הפרט, בענייננו, עד התביעה היחיד בכתב האישום הינו מפקח מטעם המשיבה. אין חולק, כי בעת הגשת כתב האישום היו בידי המשיבה ראיות אלו בלבד: מזכר שערך המפקח (להלן:"המזכר"), ראיה שנפסלה על ידי בית המשפט קמא ולא נתקבלה על ידו, דו"ח שערך המפקח, בו ריכז את הנתונים הרלוונטיים ובדיקות שערך, לגבי פרטי המקרקעין, פרטיו האישיים של המערער והשימושים בקרקע, ותמונות שצולמו ביום 06/04/08, בעת שהמפקח ערך ביקור במקום. 17. בישיבת ההקראה כפר המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וטען, בין היתר, באופן מפורט, כי איננו המחזיק, המשתמש או הבעלים של המקרקעין. 18. משכפר המערער בביצוע העבירות, נקבע מועד לשמיעת ההוכחות. במהלך עדותו של עד התביעה, מפקח הוועדה, הוא תיאר את הביקור שערך במקרקעין ביום 06/04/08 והוגשו צילומים שערך באותה הזדמנות. העד המשיך ותיאר את הבדיקות שערך לזיהוי מיקום המקרקעין, מהם עלה כי המבנים מצויים בתוך מתחם גן לאומי ציפורי ובמתחם של כביש ארצי מתוכנן. 19. מעדותו של המפקח עלה, בנוסף, כי הוא בירר עם אנשים אחרים מי משתמש במבנים הללו, קיבל מהם את פרטי המערער ומס' הטלפון שלו, שוחח איתו טלפונית, זימן אותו למשרדי הוועדה, ושם גבה את הודאתו. בשלב זה, ביקש ב"כ הוועדה להגיש את המזכר, בו פירט המפקח את פרטי החקירה, לכך התנגד ב"כ המערער, ועקב התנגדותו, לא הוגש המסמך, בנימוק כי משזומן המערער לחקירה, כחשוד בביצוע העבירות, מן הדין היה לגבות ממנו הודעה כדין לאחר הזהרתו. 20. נוכח החלטת בית המשפט קמא, ביקש ב"כ המשיבה, כאמור, לחזור בו מן האישום, והמערער זוכה. 21. טוען ב"כ המשיבה, כי לא מתקיימת אף אחת מן העילות לחיוב המשיבה בהוצאות, בגדר סעיף 80 לחוק העונשין, ובעניין זה הנטל מוטל על המערער לשכנע בהתקיימותן של העילות לחיוב בהוצאות ובפיצוי. 22. עוד לטענת ב"כ המשיבה, בעת הגשת כתב האישום, היו בידיו ראיות מספיקות לשם הגשת כתב האישום, אלא שהעד, באופן מפתיע, העיד בניגוד לראיות אלה. על פי טענה זו, מתוך המזכר, ניתן לראות כי הוא נערך במהלך או בעקבות שיחה שקיים המפקח עם המערער בעת הביקור במקרקעין, כאשר נוכח לדעת כי יש חשד לביצוע עבירה, ובטרם הוברר כי המערער חשוד בביצועה. 23. מטיעוני ב"כ המשיבה ניתן להבין, כי הוא איננו חולק על כך שכאשר אדם נחשד בביצוע עבירה, מן הדין לזמנו לחקירה ולחקור אותו תחת אזהרה, בדרך הקבועה בחוק, וכי לא ניתן לסמוך על הודיה שנגבתה בדרך אחרת מן המערער. הטענה היא כי דברי המערער נרשמו על סמך שיחה שנוהלה עימו במקום, כאשר נתגלתה הבניה, ולפי הנהלים צריך היה המפקח לזמנו לחקירה, משעלה חשד כנגדו כי הוא אחראי לבניה או השימוש הבלתי חוקיים. 24. אין חולק, כי אין כל אסמכתא בתיק החקירה לגבי זימונו של המערער לחקירה, התייצבותו לחקירה כזו או סירובו להתייצב לחקירה. 25. למעשה, עיון מדוקדק בחומר הראיות שהיה בפני הועדה מלמד, כי הנחת המוצא של ב"כ המשיבה, לפיה המזכר מתאר פגישה אקראית של המפקח עם המערער בשטח, ולא חקירה במשרדי הוועדה, איננה נכונה. בדו"ח שערך המפקח ביום 28/04/08, נרשם כי ביום 06/04/08 הוא ביקר בבוסטנאים ומצא שם שהמערער בנה את המבנים נשוא כתב האישום. מדובר במסמך שנרשם בדיעבד וכולל את פרטי המערער, כביכול כבר בזמן הביקור נתבררה זהותו. המזכר, שלא נתקבל כראיה, נערך ביום 09/04/08, (3 ימים אחרי הביקור), בכותרתו נרשם "בוסטנאים", אך אין כל פירוט היכן נערך. המסמך ערוך כחקירה, שאלה ותשובה, איננו כולל אזהרת החשוד העמדתו על זכויותיו, ואיננו מאומת בחתימת ידו של המערער. 26. מתוך עדותו של המפקח עלה, כי הוא עצמו לא פגש את המערער בשטח ובירר רק מאוחר יותר מי המחזיק במקום. הטענה כי המפקח "נלחץ" בעת העדות ולכן מסר גרסה לא מדויקת, היא לדעתי מסקנה מוטעית, שכן דווקא עדותו בבית המשפט מתיישבת היטב עם הראיות שהיו בתיק החקירה, הגם, שניתן היה להתרשם מן הראיות בצורה מוטעית כיון שהמפקח לא תיעד בצורה מדויקת את מלוא הפעולות שביצע ולא גבה את ההודעה כנדרש על פי דין. כלומר, מעדות המפקח עלה לראשונה, בצורה ברורה כי "המזכר" נרשם בעקבות חקירת המערער במשרדי הוועדה ולא בזמן ביקור אקראי בשטח, כך שעדות המפקח לגבי מה שראה בעת הביקור במקום, לא יכולה הייתה לתרום לזיהוי הנאשם כמבצע העבירה ולהוות בסיס להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו. 27. המסקנה היא, כי למעשה לא היו בידי המשיבה ראיות שיש בהן כדי ליצור אצל תובע סביר צפי להרשעה, אך בפועל עקב הקשיים דלעיל, הוערך חומר הראיות בצורה שגויה. מדובר בתקלה או במידה מסוימת של רשלנות, אך יחד עם זאת, לא ניתן לומר כי מדובר באי סבירות בולטת. הפרשנות שניתנה למסמכים שערך המפקח, נוכח הליקויים שנפלו בעבודתו, הביאו את התובע למסקנה מוטעית, כי יש בידיו ראיות שבכוחן להביא להרשעה. 28. ברע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נ. מדינת ישראל, , ביקש המערער לפסוק לו הוצאות עקב הגשת כתב אישום, ממנו זוכה, לאחר שהתברר כי הייתה תקלה בהתנהלות התביעה. בית המשפט העליון דחה את ערעורו בקובעו: המבקש בענייננו השליך את מרבית יהבו על העילה הראשונה, כלומר "לא היה יסוד להאשמה". כפי שציינתי היה עליו להוכיח חוסר סבירות קיצוני של רשויות התביעה בעניינו. בית משפט זה בפרשת שתיאווי דימה מי שרוצה להוכיח עילה זו כי עליו לחדור דרך הסדק הצר שהותירו אופייה הדווקני של העילה. במקרה דנן לא צלח המבקש משוכה זו, ולא ניתן לומר כי ההחלטה להעמידו לדין, בהסתמך על הראיות שהיו בידי המשיבה - התמונה של רכבו של המבקש נוסע במהירות של 95 קמ"ש, עם כל המפורט בה - לוקה בחוסר סבירות קיצוני. אף אם נפלה טעות בידי המשיבה במקרה דנן, או שמא תקלה שגרמה לאיבוד תעודת עובד הציבור, אין זהו מקרה הקיצוני החודר דרך הסדק הצר של עילה זו". יוצא, שגם אם הייתה תקלה או מידה מסוימת של רשלנות בבדיקת חומר הראיות, לא עמד המערער בנטל המוטל עליו להוכיח מצב קיצוני של אי סבירות בולטת בהעמדתו לדין. 30. המערער התמקד בקיומה של העילה הראשונה ולמעשה לא טען כלל בבית המשפט קמא לקיומן של נסיבות המקימות את העילה השנייה, וכך גם לא עלה הנושא בהודעת הערעור. למעשה, ניתן היה לסיים את הבדיקה בשלב זה, למרות זאת, ומעבר לדרוש אומר כי בחנתי גם האם קיימות "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי", מטעמי צדק, אולם יישום הקריטריונים לבחינת קיומה של עילה זו, כפי שהוגדרו בהלכת דבש, מוביל למסקנה כי המערער איננו זכאי לפיצוי או החזר הוצאות, גם בגין עילה זו. 31. המערער לא טען, כל שכן, לא הוכיח התנהלות בזדון של רשויות התביעה, רדיפה, רשלנות רבתי או התעמרות בו. 32. אמנם הייתה התרשלות מסוימת בשלב החקירה ובשלב בחינת החומר טרם הגשת כתב האישום (טענות שלא הועלו על ידי המערער בפני בית המשפט קמא), אך אלה אינן מגיעות עד כדי רשלנות המצדיקה פסיקת הוצאות. מיד כאשר נוכחה התביעה לדעת, כי חלה אי הבנה בנוגע למצב הראייתי, חזרה בה מן האישום ולמעשה מדובר היה בישיבת הוכחות קצרה מאוד, שהסתיימה בזיכוי, במהלך תחילת עדותו של עד התביעה היחידי. 33. באשר לטיב הזיכוי, לא מדובר בזיכוי המבוסס על הכרעה שיפוטית, לפיה המערער לא ביצע את העבירות. 34. גם הקריטריון השלישי, בנוגע לנסיבות האישיות של המערער איננו מועיל לו, שכן, מדובר בהליך פלילי בעבירות שאינן נתפסות כחמורות במיוחד, לא נטען כי הייתה להליך השלכה יוצאת דופן על המערער. אין טענה לפגיעה בבריאותו של המערער, במשפחתו או בכלכלתו, פרט לטרדה ולהוצאות הישירות לצורך ניהול ההליך. 35. ההחלטה בשאלת חיוב התביעה בהוצאות או פיצוי הנאשם, הינה בסופו של דבר, פרי איזון של השיקולים הנוגדים, הפגיעה שנגרמה לנאשם כתוצאה מניהול ההליך הפלילי כנגדו, שהסתיים בזיכויו, אל מול האינטרס הציבורי, להבטיח כי רשויות החוק יפעלו לאכיפתו, בדרך של הגשת כתבי אישום, ללא חשש. 36. ניהול ההליך הפלילי, כרוך כמעט תמיד, בעלויות כספיות לשם מימון הגנת הנאשם, בהפסד זמן וממון, לעיתים תוך פגיעה ממשית ביכולת ההשתכרות של נאשם ואף בפגיעה בחירותו ובשלוותו. למרות האמור, מותיר המחוקק שיקול דעת לבית המשפט מתי לחייב את המאשימה בהוצאות או בפיצוי הנאשם ש"נגרר" להליך המשפטי. 37. התנהלות המשיבה במקרה זה איננה משביעת רצון. אין ספק, כי לכל הפחות, לאחר שלב ההקראה, מן הראוי היה לבחון שוב את טיעוני המערער ולוודא כי בידיה ראיות טובות הקושרות אותו לביצוע המעשים. למרות האמור, לא שוכנעתי, כי עלה בידי המערער להוכיח את העילות להפעלת שיקול הדעת על ידי בית המשפט על פי סעיף 80 לחוק העונשין. 38. לכך יש להוסיף, כי בדרך כלל הנטייה היא לא להתערב בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית, אשר דנה בבקשה לפסוק הוצאות (ראה בהלכת דבש וכן ברע"פ 4121/09 שאוזכר לעיל). אמנם במקרה זה, הערכאה הדיונית לא נימקה את החלטתה, למרות זאת, ניתן להניח, כי עמדתה הייתה מבוססת על התרשמותה מאופן ניהול ההליך בפניה. 39. אף שהמערער לא הוכיח ברמה הנדרשת קיומן של עילות המצדיקות היענות לבקשתו, מן הראוי כי המשיבה תפיק לקחים ותיקח לתשומת לבה את הליקויים שנפלו בהתנהלות גורמי החקירה, מתוך מטרה שמקרים כאלה לא יישנו. ניתן לחשוב על מצבים בהם האינטרס הציבורי יצדיק הטלת הוצאות, רק בכדי להבטיח כי גורמי התביעה יתנהלו בצורה קפדנית יותר, אך במקרה זה ההתרשמות הינה כי מדובר בתקלה נקודתית, שאיננה מצדיקה כשלעצמה, חיוב בהוצאות. סוף דבר, הערעור נדחה. משפט פליליבניהפסיקת הוצאותתכנון ובניה