קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסיקת הוצאות על זיכוי ומעצר שווא: 1. בפניי בקשה לפסיקת הוצאות על פי ס' 80 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"). 2. המבקשים הואשמו בכתב אישום המייחס להם עבירות של איומים בצוותא חדא לפי ס' 192+29 לחוק, יריות באזור מגורים בצוותא חדא לפי ס' 340א+29 לחוק, הדחה בחקירה לפי ס' 245(א) לחוק, ולמבקש 1 - גם עבירה של הכשלת שוטרים לפי ס' 275 לחוק, כמפורט בכתב האישום. המבקשים זוכו מהאישומים המיוחסים להם בתאריך 16.6.2011, למעט הרשעתו של המבקש 1 בעבירות של הכשלת שוטר ונהיגה בזמן שכרות לפי ס' 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. 3. בבקשתו, עתר ב"כ המבקשים לפסוק לטובת המבקשים את הסכום המקסימלי הקבוע בתקנות לעניין ס' 80 לחוק, נוכח זיכויים מכל ההאשמות שיוחסו להם, שבעטיין שהו במעצר. המבקש 1 היה עצור בין התאריכים 17.09.10-16.6.11, והמבקש 2 היה עצור בין התאריכים 19.9.10-16.6.11. על פי הנטען - מתקיימת העילה השניה בס' 80(א) לחוק כי "...נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - ואין מחלוקת שהעילה הראשונה כי "לא היה יסוד לאשמה" אינה רלוונטית. כלל הטיעונים שהביאו לזיכוי המבקשים בהכרעת הדין היו ידועים למשיבה טרם הגשת כתב האישום, ויש להוסיף לכך את האופן בו בחרה לנהוג ולהמשיך בניהול התיק שעה שהמבקשים עצורים, על אף שהוכחו עובדות שכבר היו ידועות לה. המבקשים שהו 9 חודשים במעצר, וחייהם, כמו גם חיי משפחתם - נעצרו. בנסיבות תיק זה יש חשיבות לבקשה במתן תקווה לכך שבעתיד, ובמקרים דומים, לא תנהג המשיבה באופן בו בחרה לנהוג בתיק זה. כן הוסיף כי אין בהרשעת המבקש 1 בעבירות בהן הורשע בכדי להעלות או להוריד בטיפול בבקשה, והוא זוכה מכל העבירות בגינן שהה במעצר. ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הבקשה. באשר לטענה כי נימוקי הזיכוי היו צריכים להוביל את התביעה שלא להגיש את כתב האישום - מדובר בטענה של חוכמה בדיעבד, כיוון ששתי ערכאות דנו בראיות לכאורה בתיק, וקבעו כי די בהן להוביל להרשעת המבקשים, לא מצאו בראיות הלכאוריות חולשה כלשהי, ועצרו את המבקשים עד תום ההליכים אף ללא תסקיר שירות המבחן. בית משפט זה דחה את בקשת ב"כ המבקשים לעיון חוזר בשל היעדר אישור שפיטה ממח"ש, ובשל טענה על מחטף של התביעה בבקשה למתן ארכה להוצאת תעודת חסיון, וקבע כי מעצר המבקשים אינו בלתי חוקי. כמו כן, דחה בית המשפט בקשות נוספות לשחרור ממעצר במהלך שמיעת הראיות בתיק. בנוסף, ציין ב"כ המאשימה כי המבקשים זוכו מחמת הספק, כמלמד על התלבטות שעמדה בפני בית המשפט. לעניין היעדר בקשה לעיכוב ביצוע, הכרעת הדין מבוססת על ממצאי מהימנות ולא על ראיות נסיבתיות, וערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות אלא במקרים חריגים ביותר. משכך לא מצאה התביעה לערער על הכרעת הדין. לבסוף, ציין את נסיונות ב"כ המבקשים להידברות עם התביעה במטרה להגיע להסדר עונשי. 4. בדיון מיום 2.11.11 חזר ב"כ המבקשים על הבקשה, ובנוסף ביקש לחייב את המאשימה בהוצאות לדוגמא בסכום שמעבר לתקנות. הפנה לס' 16 לתגובת המאשימה, אודות נסיונות ההידברות עם התביעה, וטען כי בכך יש הפרה של חובת תום הלב המוטלת על כל צד בהליך משפטי, באשר חל איסור מוחלט לחשוף את בית המשפט למשא ומתן המתנהל בין הצדדים, והדבר עלול לסכל מו"מ נוספים בעתיד. התקנות קובעות כי הסכומים יחושבו כך שעל כל יום מעצר ישולם השכר הממוצע במשק לחלק ל-30 יום - כפול ימי המעצר. השכר הממוצע במשק נכון ליולי 2011 עמד על 8,900 ₪, המבקשים היו עצורים 270 יום כל אחד, ובהתאם - יש לפצותם בסכום של 79,920 ₪ לכל אחד. בע"פ 7770/10 טורי ואח' נ' מ"י (מיום 20.9.11), ובבחינת קל וחומר - נפסקו הפיצויים בזיכוי מחמת הספק. במקרה שלנו, המדינה הגיעה למסקנה לא נכונה שהזיכוי הוא מחמת הספק, ואף אם מדובר בזיכוי מחמת הספק - הפיצוי מגיע. ראשית - בית המשפט העליון פסק שם על פיצוי של 50%, לאחר שנקבע כי עדות הנאשמים היתה פחות לא אמינה מעדות המתלונן. במקרה שלנו קבע בית המשפט כי עדות המבקשים היתה עקבית לעומת המתלונן, ועל כן מבקש פיצוי בשיעור של 100%. שנית, שם היו 3 עדי תביעה, ועל כן נקבע שהגשת כתב האישום לא היתה רשלנית או זדונית, בעוד במקרה הנוכחי היה עד תביעה אחד, ועל כן התביעה לפחות רשלנית בהגשת כתב האישום. שלישית, אחת הסיבות לפיצוי שם היתה מחדלי חקירה, מה שהיה קיים גם במקרה שלנו. רביעית, שם היה מדובר על 180 ימי מעצר, בעוד שכאן מדובר על 270 ימי מעצר. חמישית, שם קבע בית במשפט כי מן הראוי היה לשקול את שחרור המערערים ממעצר לאחר הגשת כתב האישום, ואחרי שהוצגו ממצאי דנ"א שלא היו לנגד המאשימה בעת הגשת כתב האישום, ובענייננו - אין מחלוקת שחלק נכבד מהראיות שהובאו בפני בית המשפט הביאו לזיכוי. שישית, יש לשקול, במסגרת ס' 80 לחוק, נסיבות אישיות של אנשים שהיו במעצר ולא עבדו. באשר לטענות המשיבה כי פניות המבקשים נדחו בבית המשפט, ראוי היה שלא ייטענו. בית משפט מחליט על פי הטענות המובאות בפניו, ובהליכים ההם לא נשמעו כל הטענות שהובאו לזיכוי. לאחר שהחלו להישמע ראיות - בית המשפט לא טען שהטענות בבקשה לא נכונות, אלא שאולי יבואו עדים שימסרו הסברים נוספים, וחזקה על ב"כ המשיבה שיודע על כך. אין ולו הכרעה שיפוטית אחת הקובעת שהטענות שהביאו לזיכוי בתיק אינן נכונות. ב"כ המשיבה חזר על תגובתו, ולעניין תום הלב - ס' 16 בכתב התגובה אינו נוגע לתום לב, הדברים נכתבו במכוון, וגם הפסיקה לא מסייעת לעניין. תכלית אי חשיפת המו"מ הינה שלא תיווצר דעה קדומה בפני בית המשפט, אך כעת אין מדובר בשלב ההכרעתי, ואין חשש שתיווצר דעה קדומה בפני בית המשפט. בשלב זה המאשימה חייבת להביא בפני ביהמ"ש את כל העובדות הקשורות בניהול התיק, לרבות מו"מ בין הצדדים, והתמונה הכוללת חייבת להיות בפניו, לרבות אם היו לבטים. מנסיונו, גם כשהתביעה פונה לנאשם למטרת הגעה להסדר טיעון, נאשמים עומדים על חפותם ולא מוכנים להגיע להסדר טיעון ולנהל מו"מ, ולעניין הבקשה לפי ס' 80 - יש לכך משמעות ניכרת בבחינת כל המכלול. הוא לא זוכר פניות של התביעה, אלא את הפניות של ב"כ המבקשים. לעניין הזיכוי מחמת הספק, הסתמך על ס' 6 א' בעמ' 14 להכרעת הדין - כאשר קורא מילים אלה - התוצאה הסופית היא זיכוי מחמת הספק. באשר לפסיקה אליה הפנה ב"כ המבקשים - לא מדובר בהכרעה, אלא בהלכה נקודתית, וכל מקרה נבדק לגופו. יש לשים לב לכך שהערכאה הדיונית שקבעה את הזיכוי קבעה שאין בסיס לפיצויים, וכן לדעת המיעוט של כב' השופט עמית לאור כלל אי ההתערבות בפסיקת הערכאה הדיונית. 5. דיון ומסקנות א. ס' 80(א) לחוק קובע כי: "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור". נלמד כי כדי לעמוד בדרישות החוק, על נאשם שזוכה להוכיח אחת משתי טענות, אין מחלוקת בין הצדדים כי היה יסוד לאשמה, והסוגיה שבמחלוקת היא האם קיימות נסיבות אחרות המצדיקות את מתן הפיצוי למבקשים. בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל (22.01.02 ) (להלן "פרשת דבש") נקבע ע"י כב' השופט חשין באשר לטענה השניה בדבר "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" כי: "עילה זו של "נסיבות... המצדיקות" שיפוי ופיצוי, עילה היא ללא גבולות וסייגים. אין לה לא גוף ולא דמות-הגוף ושואבת היא כוח ואון במישרין ממעיין הצדק. הצדק הוא האמור להורות לבית-המשפט הדרך, כמובן תוך הבנה שזיכויו של נאשם באשר הוא אין די בו כדי לזכות בפיצוי. מושג-מפתח לענייננו הוא מושג העוול. כפי שנאמר במקום אחר (פרשת טוביהו [13], בעמ' 303, מפי מ"מ הנשיא השופט לנדוי): "...הוצאות ניתן להטיל רק בתור פיצוי על הוצאות ההגנה או על מעצר או מאסר שהיה בו משום עוול לנאשם...". וכפי שנפסק, הביטוי "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" ביטוי עמום הוא - עמום הוא וראוי הוא כי יישאר עמום (פרשת רייש [8], בעמ' 498-496, מפי השופט זמיר); שיקול-דעתו של בית-המשפט, שיקול-דעת הוא הפורש עצמו על-פני מרחבים, והוא שיכריע בנושא הפיצוי והשיפוי. השוו פרשת יוסף וסרסור [1], בעמ' 524, 528. ומתוך שאין להשאיר את השדה פרוצה לכל רוח, ניסתה ההלכה כוחה בניסוחן של אמות-מידה שתדרכנה את בית-המשפט בניהוגה של עילה זו". ובהמשך - "נסיבות המצדיקות - או שאינן מצדיקות - תשלום שיפוי ופיצוי הן כל נסיבות המשפט ונסיבות סמוכות למשפט. בדברינו למעלה (בפיסקאות 18 עד 20) עמדנו על נסיבות שלעניין, וביניהן: המדינה התרשלה או פעלה שלא-כהלכה בחקירה, בהעמדה לדין או בניהול המשפט; הנאשם נשא בנזקים-של-ממש וכו'. על דרך הכלל נחלקות נסיבות אלו לשלושה סוגים: נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט). במקרים מתאימים ראוי גם לשלול או להפחית פיצוי או שיפוי, למשל: נאשם שהביא על עצמו, במעשים או בהתבטאויות את כתב-האישום שהוגש נגדו כגון בהטעיית רשויות החקירה; נאשם שנמנע מתגובה על האשמות שהוטחו בו בחקירה וכיו"ב". בע"פ 6621/01 בדליאן נ' מדינת ישראל ציינה כב' השופטת דורנר כי: "על כתפי התביעה מוטלת האחריות לתוצאות הפגיעה בנאשם עקב העמדתו לדין ללא בסיס. אחריות זו מחייבת אותה לנהוג קפדנות רבה בבחינת הראיות אשר נאספו במהלך החקירה, ועליה לעשות כל מאמץ לברר את טענות ההגנה של החשוד, ובייחוד נדרשת היא לבדוק טענת אליבי. התרשלות בבדיקת טענות כאמור עשויה להביא לחיוב בפיצוי הנאשם עם זיכויו, עם זאת יש שעקב נסיבות מיוחדות אין לראות בהימנעות מבדיקה כאמור מחדל רשלני המצדיק פיצויו של נאשם. נסיבות כאלה עשויות להתקיים כאשר טענת האליבי מועלית בשלב מאוחר, או כאשר על-פי טיבה ואופייה של טענת האליבי אין בה כדי להכריע את גורל התיק, או כאשר נמנע מן התביעה לקיים חקירה עקב האמצעים שבהם כרוכה בדיקתה של הטענה". ב. נראה כי המשיבה לא התרשלה בעצם הגשת כתב האישום, ועם זאת - באשר לטענות בדבר מחדלי החקירה של המשיבה, כאמור בהכרעת הדין, ומלבד הרושם המורכב שהותיר המתלונן בו תלתה התביעה יהבה, נקבע כי - "הקושי בהעדפת הגרסה האמיתית נובע גם ממחדלים ראייתיים משמעותיים שפגעו בהגנת הנאשמים ולא ניתן היה כתוצאה מכך לאשש את טענות המתלונן, שהיו תלויות על בלימה" (עמ' 19 להכרעת הדין). מחדלי חקירה היו אקוטיים - כאי בדיקת שעת הירי לאשורה ואי בדיקת טענת האליבי של המבקשים שהועלתה באופן מיידי; לא נעשו עימותים בין הנאשמים והמתלונן; לא נבדקו מצלמות אבטחה במקום סמוך לזירת הירי (אלא לאחר שנמחק המתועד בהן); לא נחקרו עדי ראיה; לא נתבקשה תגובת נאשם 2 לחשד בדבר החלפת החולצה על ידו, ולא נערך חיפוש ברכב אחר החולצה - ללא סיבה סבירה, וכן לא נבדקה הבעלות ברכב BMW. לא נבדק כדבעי דבר מיקומו ויכולתו של המתלונן להבחין ביורה לתוך ביתו מתוך רכב בסמוך לו. בענייננו - ציינו המבקשים מיד בתחילת החקירה את מקום הימצאותם - ועל כן, היה על המשיבה לבדוק באופן מיידי את טענותיהם באמצעים טכניים פשוטים וזמינים. המשטרה אף ביקשה צווים רלבנטיים אך לא מימשה אפיק חקירה חיוני זה. יאמר עוד, כאמור בהכרעת הדין, כי התרשמתי בדבר היות המבקשים עקביים בעדויותיהם, להבדיל מהמתלונן - ששינה גרסאותיו, ממניעיו הוא. אכן נבחנה שאלת הישארותם של המבקשים במעצר ע"י ערכאות שונות - שנדרשו לראיות לכאורה ואף לחולשה נטענת בראיות שהובאו בפני בית המשפט - אך מערך השיקולים שבפני בית המשפט בעת מתן החלטתו - שונה משל המשיבה, המאשימה - עליה נטל בחינת כלל ראיותיה באמצעים העומדים לרשותה, טכניים או אחרים. גם אם קיימת תשתית ראייתית לכאורית, או אם נחלשת ראיה מרכזית - כגרסתו של המתלונן - יכלו ראיות אחרות, לו היו בידי התביעה כדי לבסס את האשם נגד המבקשים - אך לא כך הוא. באשר לנסיבותיהם האישיות של המבקשים - מעצרם ארך זמן רב, וברי כי השפיע רבות על חייהם, חיי משפחתם ועסקיהם. הפסיקה ייחסה חשיבות רבה לפגיעה בזכויות הנאשמים המצויים במעצר, וכך: "המעצר פוגע קשות בזכויות היסוד של העצירים ובאינטרסים בסיסיים אחרים שלהם. בכך שברטוריקה המקובלת בפסיקה מודגש כי המעצר אינו מיועד להעניש את הנאשם ואף אין הוא בגדר מקדמה לעונש, אין כדי לשנות את המציאות ולגרוע מן החומרה של המעצר ומפגיעתו בנאשם. למרבית הצער, ההליכים הפליליים נמשכים לעתים קרובות חודשים רבים. כל אותו זמן העצירים מוחזקים כלואים בתנאים קשים יותר מאלה שבהם מוחזקים אסירים. עצירים אינם זכאים לחופשות ולטיפול שיקומי. ניתוקם מקשה עליהם להכין את הגנתם" (כב' השופטת דורנר בדנ"פ גנימאת נ' מדינת ישראל). באשר לקבילתו של ב"כ המבקשים באשר לציון דבר ההידברות בין הצדדים ע"י ב"כ המשיבה - אינני סבורה כי יש בניסיון הידברות עם התביעה בהכרח כדי הסגרת תחושת אשם ע"י נאשם - והדבר יכול ונעשה משום מגוון שיקולים מעשיים, במיוחד בעת היות הנאשם במעצר. טוב לה לטענה זו של המשיבה לולא הועלתה, אך אין בכך כדי להצדיק שינוי בהחלטתי. 6. אשר על כן, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים הינני קובעת כי נגרם עוול למבקשים בעצם הישארותם במעצר בשל מחדלי חקירה חמורים - ולפחות משלב עדותו הפתלתלה של המתלונן (ב-28/04/11) - שהיתה הראייה המרכזית. תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר) תשמ"ב - 1982 (להלן: "התקנות") קובעות את הסכומים המרביים אשר ניתן לפסוק כהוצאות הגנה וכפיצוי בעד מעצר או מאסר. התקנות אינן מחייבות הכרעה בינארית כאמור בפרשת דבש, אלא ההכרעה יכולה להתבסס על פתרונות ביניים, ויש בה לא מעט מיסוד הפשרה. בנסיבות אלה, אני מחייבת את המשיבה לשלם למבקש 1 - 20,000 ₪, ולמבקש 2 - 15,000 ₪ . המבקש 2 הורשע בסופו של דבר, בעבירות חמורות כשלעצמן, והגם ולא אלה הותירוהו במעצר - יש בכך כדי לאבחנו ממבקש 1 גם בשלב זה. הסכומים הנ"ל ישולמו למבקשים תוך 21 יום מהיום באמצעות ב"כ עו"ד שלומי בלומנפלד וישלח לחשבון בבנק מרכנתיל דיסקונט מס' 17 חשבון 87424 סניף 650 על שם עו"ד יונינה בלומנפלד בכתובת רח' העצמאות 65 חיפה. 7. זכות ערעור. פסיקת הוצאותמעצר