בבג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המומכת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר נקבע כי הבחינה הינה הוצאות הדרושות לניהול ההליך: "מהי לפיכך הגישה הראויה בעניין זה? תשובתי לשאלה היא זו: כעניין שבעקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. יחד עם זאת, זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הן אפוא נתון רלבנטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי (השוו ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק, הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך (השוו Crains הנ"ל, בעמ' 488). לפיכך, אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין (השוו Rechberger הנ"ל, בעמ' 71). ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה (השוו Lownds v Home Office, [2002] 1 W.L.R. 2450, הלורד Woolf). פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו." קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסיקת הוצאות ריאליות: בפני ערעור על החלטת השופט אורנשטיין מיום ה- 26/4/10 (שניתנה על ידו במועד זה כרשם). מדובר בהחלטת הבהרה לאחר החלטה שנתן בעניין שומת ההוצאות שנפסקו ע"י השופט בנימיני בפסק דין שניתן על ידו ביום 28/8/07 בת.א. 844/94 (להלן: "פסק הדין"). פסק הדין ניתן ע"י השופט בנימיני ובו קיבל את תביעת התובעות, שהן שלוש חברות בנייה שהגישו תביעה כנגד הוועדה המקומית והמחוזית בהקשר לפרויקט בנייה בעיר רמת גן. הסכום שנפסק מגיע לכדי 15 מיליון ₪ וההליך מצוי בערעור בפני בית משפט עליון. המחלוקת בין הצדדים, אשר הובילה לערעור שבפני, נוגעת לרכיב ההוצאות נשוא פסק דין זה. השופט בנימיני קבע בפסק הדין רכיב של שכר טרחה והוצאות והוסיף שכל מחלוקת שתתעורר בקשר לרכיב ההוצאות תתברר בפני הרשם ותוכרע על ידו, וכלשונו (סעיף 130 לפסה"ד): "הנתבעת 1 תישא בהוצאות המשפט של התובעות, כולל באגרת בית משפט, בהתאם לחשבוניות וקבלות שיוצגו לה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההוצאה ועד לתשלום המלא בפועל. במידה והצדדים לא יגיעו להסכמה בעניין זה, ייקבעו ההוצאות ע"י רשם בית המשפט". המחלוקת הגיעה לבירור בפני הרשם הואיל והתובעות הגישו בקשה לשומת הוצאות שנכון להיום מגיעה לסכום של 700 אלף ₪, הוצאות שהוצאו בין היתר לשכירת שירותיהן של שמאי שחוות דעתו הוגשה במסגרת התביעה, יועץ ואדריכל. ביום 22.2.08 נתן הרשם אורנשטיין החלטה לעניין שומת הוצאות, כדלקמן: "...בהעדר הסתייגות לחישובים המתוקנים של התובעת כמפורט בסעיפים 8 ו-9 לתגובת ב"כ התובעות מיום 2.1.08, מתאשר סכום ההוצאות כאמור בסעיף 7 לתגובה ולנספח, עם זאת, את החישוב היה על ב"כ התובעות לערוך ליום מתן פסק הדין ולא ליום התגובה. התובעות אינן זכאיות להוצאות שלא הוצאו על ידן אלא הם הוצאו ע"י גוף מטעמן, שכן החזר הוצאות הוא אלה שהוצאו על ידי בעל הדין ולא אחר". בהמשך לבקשתו של ראש ההוצאה לפועל, עמיעד רט, אשר ביקש מהרשם אורנשטיין להבהיר את החלטתו לעניין שומת הוצאות מיום 22.2.08, ניתנה ביום 26.4.10 ע"י הרשם החלטת הבהרה בה קבע כי נפלה טעות בהקלדת ההחלטה שנתן ביום 22.2.08 וכי כוונתו הייתה שהמערערות אינן זכאיות לקבל את החזר הוצאות שלא הוצאו על ידן אף אם הוצאו על ידי גוף מטעמן, וכלשונו: "תיק הנייר הובא לפני היום עם הבקשות השונות ואין זאת אלא כי נפלה שגגה בהקלדת ההחלטה מיום 22.2.08, היא ההחלטה נשוא בקשת ההבהרה. בהחלטתי מיום 22.2.08, אותה מבוקש להבהיר, נכתב כהאי לישנה: "...התובעות התובעות אינן זכאיות להוצאות שלא הוצאו על ידן, אף אם הוצאו על יד גוף מטעמן, שכן...", ואילו בהחלטה המוקלדת נרשם בשגגה "אלא אם הוצאו..." מעבר לדרוש, לפי לשון ההחלטה אזי ככל שההוצאות לא הוצאו על ידי התובעות עצמן, אין אלה זכאיות להחזר". הערעור שבפני הינו בגין החלטת הבהרה זו. לטענת המערערות יש להורות על ביטול החלטת הבהרה זו, לדידן קביעת השופט אורנשטיין בדבר זכאות התובעות לקבל החזר הוצאות שהוצאו על ידן באופן ישיר היא החלטה שגויה שסותרת את הזכות המהותית שנקבעה בפסק הדין להחזר הוצאות. לטענתן הרשם חרג מסמכותו שהינה לביצוע חישוב טכני גרידא (סעיף 513 לתקסד"א), ואין לו כל סמכות שבשיקול דעת להפחית מההוצאות שנקבעו. עוד טענו המערערות שההוצאות הוצאו ע"י חברות בת הקשורות עימן בקשרים כלכליים, ולפיכך אין כל מניעה שאותן חברות קשורות הן אלה ששילמו את ההוצאות. לטענתן, השאלה מי שילם מכיסו את הוצאות התביעה אינה רוולנטית לסוגיית החזר ההוצאות, וכי כל שהיה על הרשם לבדוק הוא האם ההוצאות שצוינו בבקשה לשומת הוצאות הוצאו לצורך בירור התביעה. עוד טענו המערערות כי המשיבה 1 לא חקרה את מר פינדלינג שתצהירו הוגש במסגרת הבקשה לשומת הוצאות וכי הרשם שגה בהתעלמו מתצהיר זה בו נכתב כי כלל הוצאות המשפט שולמו ע"י המערערות באמצעות שיקים שהוצאו ע"י חברות אחרות, הקשורות עם המערערות, בהתבסס על התחשבנות פנימית ביניהן. טענות המשיבה בעיקרן נסובות סביב העובדה שההוצאות לא שולמו ישירות לבעלי המקצוע ששירותם נדרש לצורך הוכחת התביעה, ע"י התובעות דווקא. עוד המשיבה טוענת כי אין להחיל בעניינו את תקנה 513 לתקסד"א הקובעת לעניין שומת ההוצאות כי אלו ייקבעו ע"י בית המשפט או הרשם אלא אם כן קבע אחרת, ובמקרה זה הסמכת הרשם נעשתה במסגרת הסמכות המוכרת, ובית המשפט העניק לרשם סמכות להפעלת שיקול דעת שיפוטי, וקביעת הרשם הינה לגיטימית ועומדת בפני עצמה ולא תלויה בקביעות בפסק הדין, ולפיכך הרשם אורנשטיין היה מוסמך לאשר הוצאות כפי שקבע ולא לאשר הוצאות שהוצאו ע"י צדדי ג. כן טוענת המשיבה לעניין כך כי המערערות לא הגישו ערעור על ההחלטה המקורית של הרשם. השאלה הנגזרת היא אפוא האם הרשם אורנשטיין חרג מהמנדט שניתן לו ע"י השופט בנימיני לפסוק במחלוקת בסוגיית גובה ההוצאות שעה שקבע כי כל הוצאה שהוצאה שלא ע"י התובעות עצמן אינה מוכרת כהוצאה שמזכה בהחזר הוצאות. בבג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המומכת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר, נקבע כי הבחינה הינה הוצאות הדרושות לניהול ההליך: " מהי לפיכך הגישה הראויה בעניין זה? תשובתי לשאלה היא זו: כעניין שבעקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. יחד עם זאת, זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הן אפוא נתון רלבנטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי (השוו ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק (טרם פורסם) . הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך (השוו Crains הנ"ל, בעמ' 488). לפיכך, אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין (השוו Rechberger הנ"ל, בעמ' 71). ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה (השוו Lownds v Home Office, [2002] 1 W.L.R. 2450, הלורד Woolf). פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו." [הדגשות אינן במקור- ח.כ.] לאחר שבחנתי את כלל טענות הצדדים אני מקבל את הערעור כפי שיפורט. עצם הזכות לקבלת הוצאות נקבעה בפסק דינו של השופט בנימיני, וכל עוד זו לא שונתה ע"י הערכאה המוסמכת, בעינה היא עומדת ולא ניתנת לגריעה בכל דרך שהיא. גדר סמכותו של הרשם נתחמה ע"י השופט בנימיני בפסק הדין, ונוגעת אך ורק למחלוקת שמתגלעת בין הצדדים לגבי גובה ההוצאה והקשר בינה לבין התביעה שנדונה בפניו. השופט בנימיני לא קבע בשום מקום מסמרות בסוגיה האם הוצאה שהוצאה ע"י צד ג', והיא קשורה גם קשורה להוכחת התביעה, לא תהא מוכרת כהוצאה לגיטימית ומכאן שיש לבדוק את המבחנים שנקבעו בפסיקה והוזכרו לעיל ובעניין זה ראה עניין תנובה הנ"ל וכן ת.א. 1145/97 הרצברג נ' שיכון עובדים בע"מ וכן בר"ע 1158/05 מ"י נ' איימן. לטעמי שגה אפוא כבוד הרשם אורנשטיין שקבע כי התובעות זכאיות לקבל רק הוצאה שהוצאה על ידן באופן ישיר, מבלי שינמק מדוע ההוצאה שהוצאה ע"י צד ג', וקשורה קשר ישיר לתביעה אינה מוכרת ככזו. דומה שהחלטת הרשם אורנשטיין חורגת ממתחם הסמכות שהוקצה לו ע"י השופט בנימיני. הקשר בין החשבונית לבין מי שמשלם אותה הוא קשר שהצד המבקש את ההוצאה חייב להוכיחו בפני בית המשפט. בעניין זה היה מוטב וראוי אילו המערערות היו פועלות להגיש תצהיר מלא ומפורט הקושר באופן ברור בין ההוצאה הנטענת לבין מי שהוציא את ההוצאה והזיקה בין ההוצאה לבין נשוא התביעה, אך יחד עם זאת חסר זה אין בו כדי לשלול מהתובעות את הזכות לקבל הוצאות שהוצאו על ידן. ויוער כי נראה כי ההוצאות עצמן מהוות חלק משכר ששולם לצורך הוכחת התביעה והוא כולל בין היתר מומחים ששירותם נשכר ע"י התובעות לשם הוכחת התביעה, כך שמחלוקת אמיתית בין הצדדים לגבי צדקת ההוצאה לא קיימת. וכאמור המחלוקת נוגעת בעיקרה רק לזכאות של התובעות לקבל לידיהן החזר של הוצאות שהוצאו על ידי אחרים. העובדה שבית המשפט הסמיך את הרשם לפסוק במחלוקת ברכיב זה של ההוצאות אין משמעה מתן זכות לרשם לשלול את רכיב הזכות להוצאה כפי שנקבעה בפסק הדין. סוף דבר עם קבלת תצהיר מפורט כאמור לעיל התיק יוחזר לרשם שיבחן: האם הוכח במידת הנדרש הזיקה בין ההוצאה למי שהוציא את ההוצאה והזיקה בין ההוצאה לנשוא התביעה (בירור ההליך). לצורך זה המשיבה רשאית לחקור את עורך התצהיר. היה והאמור בתצהיר לא יופרך- הרי שהוכחו זיקות אלו. כן ייקבע הרשם את שיעור ההוצאות שיוכחו בפניו (הצדדים רשאים לפעול בהסכמה כפי שהורה השופט בנימיני בפסק דינו לעניין הוכחת שיעור ההוצאות ובכך לחסוך את הפניה לרשם). בנסיבות לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות. פסיקת הוצאות