מה עמדת מקורות מים חיים של המשפט העברי בעניין פסלות בעל סמכות שיפוטית מליישב בדין ? דיני פסלות דיין מתחלקים בדין תורה למספר רבדים. הכלל הראשוני ביותר מורה שהפסול להעיד - פסול לדון (שו"ע חו"מ סימן ז,ט). בכלל זה הקרובים הפסולים לעדות, מן התורה או מדברי חכמים והפסולים מחמת עבירה. עם זאת, על פי ההלכה, אדם רשאי להעיד למי שהוא אוהבו או שונאו. לעומת זאת, אדם פסול מלישב בדין בעניינו של מי שהוא אוהבו או שונאו (שו"ע חו"מ סימן לג). הסמ"ע (שם, ס"ק א) מסביר את ההבדל בכך שבעדות נדרש אדם להביא בפני הדיין עובדות מוצקות ועל כן אין לחשוד שישקר באופן לא מודע. לעומת זאת, הדיין עשוי להפעיל שיקול דעת מוטה "בלא כוונת רשע". המקור לדברים נמצא בפסקי הרא"ש (רבינו אשר בן יחיאל, המאה ה12): "כי עניין הזכות והחובה מבצבצת לאדם בלא כיוון רשע, לפיכך באהבה מועטת לבו נוטה לזכות ובשנאה מועטת הלב נוטה לחובה". במסכת כתובות דף קה ע"ב, מביאה הגמרא מקרים שקיבלו בהם חכמים מעין טובות הנאה מבעלי דין ואחר כך פסלו את עצמם מלישב בדינו (להלן הקטע התלמודי מתורגם לעברית): "...שמואל, שעבר פעם על גשר. בא אדם אחד ונתן לו יד. אמר לו: מה מעשיך פה? אמר לו: דין יש לי בפניך. אמר לו: פסול אני לדון אותך. אמימר היה יושב בדין. פרחה ועלתה נוצה על ראשו. בא אדם אחד וסילקה. אמר לו: מה מעשיך? אמר לו: דין יש לי בפניך. אמר לו: פסול אני לדון אותך... אריסו של ר' ישמעאל בר' יוסי היה רגיל להביא לו בכל ערב שבת סל של פֵרות. פעם אחת הביא לו בחמישי בשבת. אמר לו: מה נשתנה היום? אמר לו: דין יש לי, ואמרתי: בדרכי אביא לו למר. לא קיבל ממנו. אמר לו: פסול אני לדון אותך ". אריסו של ר' ישמעאל בוודאי לא רצה לשחדו, שהרי היה חייב להביא לו את סל הפֵרות כדמי אריסות בכל ערב שבת, ואם הביאו הפעם לפני זמנו, ביום חמישי (יום ישיבת בית הדין לדין - בגלל השוק של האיכרים) ,לא לטובת ר' ישמעאל עשה, אלא לטובת עצמו, כדי לחסוך לעצמו הליכה לעיר. המושג "שוחד" המונע מדיין ליישב בדין הורחב מאוד בדכרי חז"ל, והוא כולל לא רק כסף ושווה כסף, אלא אף הטבות ושירותים, מה שהגמרא מכנה "שוחד דברים". אפילו מתן כבוד לרב, שהאדם חייב בו (כמו אותו אדם שסייע לשמואל לעבור את הגשר), אם יש בו כדי ליצור רושם טוב בלב השופט כלפי מכבדו, כבר יש בו משום "ולא תקח שוחד". הרמב"ם פוסק: "אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו אף על פי שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו ולא למי ששונאו אף על פי שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו. אלא צריך שיהיו שני בעלי דינים שוין בעיני הדיינים ובלבם, ואם לא היה מכיר את אחד מהם ולא מעשיו אין לך דיין צדק כמוהו" (משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ו) מסופר על רבה של ניקלשבורג, שמקל ותרמיל היו תלויים לו תמיד על הקיר בחדר הדיינים שלו. כאומר: דעו לכם תקיפים, בעלי דינים ובעלי זרוע קשים, שאין לפניי משוא פנים. לא אטה משפט, ולא אכיר פנים. יהיה מה שיהיה, ייקוב הדין את ההר. שמא אינכם מרוצים? הריני מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה להתפטר מן הרבנות, לקחת את מקלי ותרמילי התלויים מולי וללכת באשר אלך, אף אם אצטרך חס וחלילה לחזר על הפתחים. (מתוך מאמרה המאלף של השופטת רחל שלו-גרטל בדף "פרשת השבוע" של משרד המשפטים בעריכת אביעד הכהן ומיכאל ויגודה, גיליון 40, פרשת שופטים). עם זאת גם במשפט העברי יש לציין שהימנעותו של דיין מלסיים דיון בעניין שהתחיל בו עלולה להפריע לניהול התקין של המשפט ולגרום נזק לצד השני ולציבור בכללו. וכך נאמר בתשובות המהרי"ק ר' יוסף קולון (איטליה, המאה הט"ו): "מאחר שהוכחנו שכשרים לדון... אין לומר שמפני החומרא שיש לו [לדיין פלוני]... להסתלק מן הדין. אלא אדרבא, יש לו להשתדל בדין, שלא לרדות הרמאים... ומידת חסידות הוא שהיו מחמירים על עצמם... אבל במקום שהחומרא באה לידי הפסד לאחרים, פשיטא ופשיטא שאין מקום לחומרא זו. אדרבא, מחויב כל אדם להציל חברו מהפסד ונזק, ועשוק מידי עושקו. וכן משמע גם לשון מחמירים על עצמם דווקא שאין הדבר נוגע לאחרים." (שו"ת מהרי"ק, סימן כא). שופטים תלמידי חכמים הסתמכו על מקורות אלו לעיתים וכך למשל כתב השופט ח' כהן ב בג"צ 20/59, קינסלי נ' רושם האגודות השיתופיות, פ"ד יד 2297: "אם בעל דין רשאי יהיה לפסול שופט או בורר... מן הסיבה בלבד שהוא עצמו הטיח האשמות נגדו... כי אז ייתמו כשירים מן הארץ. אמת, כלל גדול מכללי הצדק הוא שאדם, באשר הוא קרוב לעצמו, אינו רואה חובה לעצמו, ועל כן אינו כשר לדון דין שיש לו עניין בו (השווה: שבת קיט ע"א; כתובות קה ע"ב). והדברים אמורים לא רק בעניין חומרי, כגון שניתנו או הובטחו לו שוחד או שלמונים או שכר, אלא גם בענין אישי, כגון שהוא אוהב או שונא את אחד מבעלי הדין, ומסתמא רוצה בטובתו של זה, או ברעתו של זה (רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ו). אך בהטחת האשמה ובהטלת חשד בעלמא, לא סגי." וכמו כן ציין השופט זילברג בבג"צ 327/63, מזרחי נ' שר העבודה ואח', פ"ד יח(1) 434 : "מעולם לא שמענו כי היכרות בלבד עם בעל דין תפסול את השופט מלשבת במשפטו של זה. שאם תאמר כן, מה יעשה שופט היושב בעיר קטנה ומכיר את כל התושבים שבה? אפילו בדיני ישראל, המקפידים מאוד מאוד בעניינים אלה, הקדמת שלום מצד דיין לבעל דין אינה פוסלת אותו לדון - אולי תפסול אותו במקרה ההפוך (השווה: כתובות קה ע"ב; באר היטב, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ט, ס"ק ג)". לדעת הרב סיני לוי, דיין ברשת בתי הדין "ארץ חמדה-גזית" (מתוך מאמרו ב"מקור ראשון", כ' תמוז, תשע"א) ההבדל בין גישת המשפט העברי המרחיבה את עילות הפסלות לבין המשפט הישראלי העכשוי המצמצם במידה רבה את עילות הפסלות, נובע ממיצוב עמדת השופט בעיני הציבור. מגמת החקיקה ופסיקת בית המשפט העליון היא למצב את השופט כמי שבכוחו להתעלות מעל נטיותיהם של אנשים רגילים ועל כן יש לפסולו רק במקרים חריגים. לעומת זאת, דרכה של תורה אינה להתעלם מהנטיות האנושיות ולהציג את השופטים כמי שיכולים להיות על-אנושיים. להיפך, האמון בדייני ישראל נרכש דווקה מכך שהם מודעים לחולשותיהם האנושיות ומתמודדים עימן. שופטיםפסלות שופטהמשפט העברי