קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסק דין אזרחי כראיה במשפט פלילי: לפני בקשה לביטול כתב האישום שהוגש נגד המבקש. הבקשה מוגשת לפי סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (החסד"פ), שענינו פגם או פסול בכתב האישום. נגד המבקש ונאשם נוסף הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עדות שקר, בידוי ראיות, שבועת שקר, שיבוש מהלכי משפט וזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, בנסיבות מחמירות. המבקש מואשם גם בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ונסיון לקבלת דבר במרמה, בנסיבות מחמירות. טעמי הבקשה לטענת המבקש, הפגם בכתב האישום נובע מאִזְכּוּרהּ האסור של ראיה בלתי קבילה: פסק דין אזרחי של בית המשפט המחוזי בתל אביב בענינו של המבקש (פסק הדין האזרחי). עובדות כתב האישום דנן נסובות סביב ההליך האזרחי שעמד בבסיס פסק הדין האזרחי (ההליך האזרחי) והעבירות בכתב האישום נגזרות ברובן ממנו. עניינו של ההליך שלפני בסכסוך בין המבקש לבין המתלונן, בנוגע לבעלות בשתי דירות מגורים ברחוב פילון 6 בתל אביב (הנכס). לפי הנטען בכתב האישום, המבקש ביצע עבירות פליליות שונות, כמפורט לעיל, וזאת לצורך הוכחת טענתו בהליך האזרחי לבעלותו בנכס ולצורך מניעת פינויו מהנכס. פסק הדין האזרחי ניתן בתובענה שהגיש המבקש ובה ביקש סעד הצהרתי, לפיו הוא הבעלים החוקיים של הנכס. טוען המבקש כי בפרק העובדות שבכתב האישום, עובדות 6 - 25 מפרטות את מהלך הדברים בהליך המשפטי האזרחי שהתנהל בבית המשפט המחוזי, בפני כבוד הש' ענת ברון, החל בהגשת התובענה (סעיף 6), המשך בתיאור המסמכים שצורפו לתובענה (סעיף 7), המשך בהגשת תצהירי עדות ראשית (סעיף 9), המשך בתיאור בקשות שונות שהוגשו לבית המשפט (סעיף 14), המשך בתיאור עדותו של המבקש בפני בית המשפט (סעיף 22) וכלה בתיאור פסק הדין (סעיף 24). המבקש מזכיר כי פסק דין אזרחי אינו מהווה ראיה קבילה בהליך פלילי. לטענתו, המסר הטמון בכתב האישום, כפי שנוסח, הוא כי ענין הבעלות על הדירות כבר הוכרע בערכאה גבוהה יותר, כי המבקש הציג בעניין זה מצגי שווא לערכאות אחרות, וכל שנותר לבית המשפט הזה הוא לגזור את העונש המתאים. אם לא די בכך, טוען המבקש, הרי שעל פסק הדין נשוא כתב האישום הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 1029/11) והוא עדיין תלוי ועומד. מכאן שפסק הדין האזרחי אינו חלוט. לכן לא ניתן לטעון כנגד המבקש כי עבר עבירה של עדות שקר, כאשר יכול ויחליט בית המשפט העליון כי עדותו של המבקש בהליך האזרחי הינה עדות אמת. לטענת המבקש, היה על המאשימה להמתין עד לתוצאות ההליך בבית המשפט העליון בטרם הגשת כתב האישום דנן, ומשלא עשתה כן - הגישה כתב אישום פגום ופסול. גם אם ידחה ערעורו של המבקש בבית המשפט העליון - עדיין תוצאות ההליך הן בלתי קבילות המשפט הפלילי ואין להזכירן בכתב האישום. לפיכך, נפל פגם חמור בכתב האישום, שעוצמתו היא כזו המבססת חשש ל"משוא פנים" או ל"משפט קדום" ועל כן מתבקש בית המשפט להורות על ביטול כתב האישום. תגובת המאשימה המאשימה טוענת כי הנאשמים דנן מואשמים בין השאר בביצוע עבירות של עדות שקר, זיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף, הכל - בהליך האזרחי. כל העובדות שצוינו בכתב האישום הן עובדות המהוות את הבסיס לאישומים בעבירות המיוחסות לנאשמים. אין בכתב האישום אִזְכּוּר לראיות עליהן מבוסס כתב האישום. בודאי שאין אִזְכּוּר לראיות בלתי קבילות, כפי שטוען הנאשם בבקשתו. מלשון סעיף 237(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שענינו עדות שקר, ברור כי קיומו של הליך שיפוטי הוא חלק מיסודות העבירה. על מנת לייחס לנאשם עבירה של עדות שקר, יש לפרט את העובדות והנסיבות המהוות את העבירה, קרי: מהו ההליך השיפוטי במסגרתו ניתנה העדות, האם העדות הכוזבת ניתנה בפרט מהותי, מהי השאלה שנדונה בהליך השיפוטי וכו', וכך בדיוק עשתה המאשימה בכתב האישום. כך גם לגבי האישומים בעבירות של בידוי ראיות ושבועת שקר. נוסף על כך, כתב האישום מייחס לנאשמים גם עבירות של זיוף ושימוש במסמך מזוייף, בהתייחס לחוזי המכר שצורפו לתובענה ולתצהירים שהוגשו לבית המשפט במסגרת ההליך האזרחי. ברור כי לצורך תיאור העבירות הנ"ל, היה על המאשימה לפרט את היסודות העובדתיים העומדים בבסיס העבירות ולצורך כך פורטו בכתב האישום המסמכים שהוגשו לבית המשפט. מכאן כי אִזְכּוּר ההליך השיפוטי האזרחי הינו אינהרנטי לכתב האישום ומהווה בסיס להוכחת העבירות הנגזרות ממנו, ועל כן בצדק נוסח כתב האישום כפי שנוסח. עוד טוענת ב"כ המאשימה כי פסק הדין האזרחי אוזכר בכתב האישום כחלק מתשתית עובדתית המגבשת עבירה של נסיון לקבלת דבר במרמה המיוחסת למבקש, הן כחלק מיסודות העבירה והן על מנת לתאר כי העבירה לא הושלמה ולכן מיוחס למבקש רק נסיון. הכרעה ברור כי פסק הדין האזרחי, על ממצאיו ומסקנותיו, אינו יכול לשמש ראיה בהליך הפלילי שלפני. אלה מושכלות יסוד ואין צורך להכביר על כך מילים. המאשימה אף לא צירפה את פסק הדין ולא ציתתה מתוכו, אלא ציינה אך ורק שנדחתה התובענה של המבקש בהליך האזרחי. אין למותב זה כל מושג מדוע נדחתה התובענה. איני יודעת (ואיני צריכה לדעת) האם מדובר בניתוח משפטי של העובדות שהוביל לדחיית התובענה, האם נבע הדבר מהעדפת גרסה של הנתבע על פני גרסת התובע, או כל נימוק אחר. בודאי אין לי כל בסיס לחשוב שהתביעה נדחתה בשל טעמים שהם רלוונטיים לענין שלפני. לצערי, הבקשה נוסחה באופן שלא ברור ממנה איזה מסעיפי כתב האישום מגלמים, לטעמו של המבקש, את הפגם. מהאמור בסעיף 3 לבקשה ניתן להבין שכל פרק העובדות, המתאר את גלגולי ההליך האזרחי, פסולים בעיניו. מסעיף 2 לבקשה ניתן להבין שהפגם מתמצה באִזְכּוּר פסק הדין שניתן בהליך האזרחי. אני מקבלת את טענת המאשימה כי על מנת להוכיח את מעשי הנאשם, המהווים - לגרסת המאשימה - עבירות, חייבת המאשימה להביא את העובדות המבססות, לטענתה, את העבירות. לצורך הוכחת הטענה שעדות מסוימת היא עדות שקר, יש להביא את אותה עדות (למשל - תצהיר שהוגש כעדות ראשית). גלגוליו של ההליך האזרחי, המתוארים בסעיפים 6 - 23 לכתב האישום, מגלמים את המעשים שהם, לטענת המאשימה, העבירות שבוצעו. משכך, אִזְכּוּר קיומם של התצהירים, העדויות והמסמכים, הרלוונטיים להוכחת אותם מעשים נטענים, אינו פסול. השאלה היחידה שמתעוררת בעיני היא האם אִזְכּוּר תוצאת ההליך האזרחי (בסעיף 24 לכתב האישום) מהווה פגם. לכאורה, העובדה שבית המשפט המחוזי דחה את תביעתו של המבקש אינה רלוונטית להליך שלפני. תוצאת ההליך אינה מעלה ואינה מורידה לגבי השאלה אם הראיות שהוגשו בהליך האזרחי הן בדויות או אמיתיות. יתכן מצב בו בית המשפט יקבל תובענה על בסיס ראיות כוזבות (מבלי לדעת שהן כוזבות, כמובן). מצד שני, ענין של יום ביומו הוא שבית המשפט דוחה תובענות המבוססות על ראיות אמת. עצם אִזְכּוּר תוצאת ההליך הוא, לכאורה, מיותר ואף אינו משנה דבר להליך שלפני. אין באִזְכּוּר העובדה שהתובענה נדחתה, מבלי לפרט את נימוקי הדחיה, כדי ללמדני דבר. מסבירה המאשימה כי אִזְכּוּר התוצאה בא להסביר מדוע הואשם נאשם 1 בנסיון לקבל דבר במרמה, ולא בעבירה המוגמרת. הסבר זה מתקבל על דעתי. מבחינת המאשימה, אין רלוונטיות לשאלה אם בית המשפט בהליך האזרחי קיבל את התביעה, אם לאו, לענין הטענה שהראיות בדויות, שהמסמכים מזויפים ושהמשפט שובש. השאלה רלוונטית רק לצורך גיבוש עמדה האם עסקינן בעבירה מוגמרת, של קבלת דבר במרמה, או שמא בעבירה של נסיון לקבל דבר במרמה, שלא צלח. יש לזכור שבית משפט אזרחי במצב ענינים רגיל לא דן בשאלה אם הראיות שמונחות לפניו הן אמיתיות. ברגיל, ואם לא נטען אחרת, בית משפט יוצא מנקודת הנחה שהראיות שלפניו הן אמיתיות, שהתצהירים אינם מזויפים והעדויות אינן בדויות. זאת, בהבדל מההכרעה לגבי אמיתות תוכנן של העדויות, ומידת המהימנות שיש לייחס לאמור בהן, שאותם כמובן שוקל בית המשפט, ומעריך. כאמור - אף אם בית המשפט היה מקבל את התובענה, עדיין ניתן היה לטעון שהראיות שהונחו בפניו היו בדויות או מזויפות, ולהביא את הטענות הללו לידי ביטוי בכתב אישום פלילי. לאור כל האמור, אני קובעת שלא נפל פגם בכתב האישום, ושוכנעתי כי גם סעיף 24, המאזכר את העובדה שכבוד השופטת ברון דחתה את התובענה של המבקש, נחוץ לגיבוש אחד מהאישומים שלפני. מכל האמור אף עולה כי איני מוצאת כל ממש בטענה כי יש להמתין לתוצאות הליך הערעור בבית המשפט העליון. אדרבא: אם תתהפך התוצאה ובית המשפט העליון יקבל את התובענה, תצטרך המאשימה, לשיטתה, לתקן את כתב האישום שלפני על ידי החלפת עבירת הנסיון לקבל דבר במרמה בעבירה המוגמרת. באשר לטענה כי יש בעיתיות מיוחדת בכך שכתב האישום מאזכר הליך אזרחי שהתנהל בבית המשפט המחוזי, משום שבית המשפט המחוזי מהווה ערכאת ערעור על בית משפט זה: דומני שאין כל צורך לדון בטענה. מעבר לדברים הברורים מאליהם, והם שהראיות והעדויות שיובאו לפני בית המשפט יבחנו, ישקלו ויוכרעו לגופן, מבלי שהליך כזה או אחר יהיה בו כדי להשפיע על בית המשפט או לפגוע בזכות הנאשם למשפט הוגן, הרי שכפי שציינתי - אני מניחה ששאלת האותנטיות של הראיות, שהיא השאלה העיקרית שאמורה להידון כאן, לא נבחנה כלל על ידי בית המשפט המחוזי (ואם כן - איני יודעת על כך). לפיכך, גם טענה זו - דינה להידחות. לאור כל האמור הבקשה נדחית, כתב האישום נותר על כנו, וההקראה הקבועה ליום 14.9.11 תתקיים כסדרה. משפט פליליהגשת ראיות