האם תאונת דרכים בזמן פריקה וטעינה נחשבת תאונת דרכים ? האם תאונה בזמן פריקה וטעינה ממשאית בשילוב של "תיקון דרך" נחשבת לתאונת דרכים ? ##הקדמה:## תיקון (מס' 8) לחוק, (תחילתו 30.9.90), קבע כי טעינת מטען על הרכב או פריקתו, כשהרכב עומד, אינם שימוש ברכב. הגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי" מפרטת מגוון פעולות הכלולות בשימוש בו. כך, הנסיעה ברכב, כניסה לתוכו, ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו ועוד. לצידן, הוראת ריבוי המרחיבה את השימוש גם לטיפול או תיקון דרך, התדרדרות או התהפכות של רכב, הינתקות ונפילה של חלק מהרכב או מטענו אם תוך כדי נסיעה ואם כאשר הרכב חונה. ולצד כל אלה, מצוי חריג הפריקה והטעינה עת הרכב עומד. זוהי ההוראה הממעטת המדגישה כי פריקה וטעינה אינם נכללים ב"שימוש ברכב מנועי". התכלית החקיקתית העומדת מאחורי קביעת החריג הנ"ל נעוצה בהנחה כי כשהרכב עומד אין הוא משמש סיכון תחבורתי מובהק, והסיכון הוא סיכון אופייני לכל פעולות הפריקה והטעינה של מטענים. במצב דברים זה סבר המחוקק כי אין להטיל את הנזק שנגרם בגין התממשותו של הסיכון על כלל בעלי הרכב הממנים את תשלומי פיצויים על פי הפלת"ד [ראו יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 92 (מהדורה שלישית, 2005); רע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי]. משכך, לפי ההגדרה, טעינה ופריקה כשהרכב נוסע נכללת עדיין בהגדרת המשנה של השימוש, זאת, כדי לעמוד בקנה אחד עם מבחן הסיכון. חלק מהשימושים התחבורתיים של משאית הנם הובלת משאות, גם אם תיקון מס' 8 לפלת"ד הוציא את 'הפריקה והטעינה' עצמן מהגדרת "תאונת דרכים" (רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' יעקב סמג'ה בעמ' 561). ניתן להניח כי אי-קשירת המטען הביאה להינתקותו ולנפילתו. ##(1) פריקה וטעינה באמצעות מתקן טעינה חשמלי כתאונת דרכים:## בע"א (עליון) 3457/93, שרון נ. "נשר" מפעלי מלט ישראליים בע"מ, הנפגע נפל בעת התהפכות עגלה שהינה חלק ממתקן אוטומטי להטענת שקי מלט המגיעים מפסי הייצור והנפרקים על המשאית באמצעות מגש שהינו חלק של העגלה. נפילתו ארעה בעת שהעגלה נעה מהמשאית לכיוון פסי הייצור לצורך הטענתם במקום. (התאונה ארעה לפני תיקון מס' 8). בית-המשפט המחוזי פסק כי מדובר בתאונת דרכים. בקבלו את ערעור התובע ובפוסקו כי אין מדובר בתאונת דרכים, קבע בית-המשפט: 1. היות ומדובר בתקופה טרום תיקון מס' 8, בה טעינה ופריקה היוו לפי הלכת "שולמן" שימוש ברכב, הרי שאם התאונה קורית במהלך טעינה, וטעינה באמצעות מתקן טעינה הפועל חשמלית היא כזו, יהיה מדובר בתאונת דרכים. 2. ואולם, רק פעולת הטעינה עצמה יכולה להיחשב לשימוש ברכב. כל הפעולות המוקדמות, אפילו אם נעשו בקרבת זמן ומקום, כגון ריכוז המטען או הובלתו לכיוון הרכב, לא תיחשבנה לטעינה אף אם מטרתן היא לאפשר את פעולת הטעינה. שלב הטעינה מתחיל רק כאשר מגיעה העגלה עמוסת השקים אל המשאית. (בית-המשפט מסרב להכריע עקרונית בשאלה מהו השלב המדוייק בו מתחילה פעולת הטעינה או נפסקת הפריקה, ותשובה לשאלה זו תיבחן בכל מקרה ומקרה בנפרד, כפי שגם צויין בהלכת "עוזר" (ע"א 8061/95)). 3. היות ובמקרה הנדון התאונה קרתה בעת שהעגלה נעה מהמשאית לכיוון העמסתה, לא נעשתה באותה שעה כל פעולת טעינה, ועל-כן אין מדובר בתאונת דרכים. ##(2) פריקה של מכוניות ממשאית כתאונת דרכים:## בר"ע (עליון) 5738/97, 6131/77, "תעבורה" מיכלי מלט בע"מ נ. "הסנה" חברה לביטוח בע"מ ואח', התובע שימש כנהג של רכב להובלת מכוניות וכן היה אחראי על פריקתן של המכוניות מהמשאית. במשאית היו שתי קומות שבהן הובלו המכוניות. עובר לארוע התאונה סיים התובע לפרוק את המכוניות שבקומה הראשונה ועבר לפריקת המכוניות שבקומה השניה. לצורך פריקתה של מכונית היה על התובע לשחרר בלמים מיכניים חיצוניים, המותקנים במשאית ליד כל אחד מגלגליה של המכונית ומונעים את תזוזת המכונית בזמן הובלה. בזמן שהתובע התכופף כדי לשחרר את אחד הבלמים, נותק הבלם בעוצמה רבה מקומו. שיווי משקלו של התובע נתערער והוא נפל מן הקומה השניה של המשאית ונחבל. השאלה היחידה שעמדה להכרעה היתה אם פעולת שחרור הבלם החיצוני, קודם כניסת המשתמש לרכב, מהווה "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים? בתי-המשפט השלום והמחוזי קבעו כי אין לראות בפעולה זו חלק ממושג השימוש אלא אך ורק בגדר "טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד", ופעולה זו כידוע הוצאה מתחולת חוק הפיצויים. בית-המשפט העליון, ברוב דעות (כב' השופט ח' אריאל) קיבל את הערעור בקובעו: מטרת התיקון מס' 8 לחוק היתה להחזיר את המבחן התחבורתי, אולם לא היתה כוונה לצמצם את המבחן התעבורתי עצמו אלא אם נאמר זאת במפורש. מטרת החוק היא לכלול בתוכו את כל אותם נזקים הנכנסים לגדר הסיכון הנובע משימוש ברכב למטרות תחבורה. פעולת שחרור הבלם היא פעולה חיונית, בפועל, לתחילת הנסיעה, ובלעדיה היא לא תיתכן, כמו הסרת מכשול בסמוך לגלגל או לצמיג המונע את תנועת הרכב. פעולה הקשורה קשר ישיר לעצם הנסיעה ונעשית בסמיכות מקום וזמן לרכב ולנסיעה בו, די בה כדי לקיים את הדרישה לקירבה עניינית ופיזית הדרושה לקיום החוק. הבלם עצמו נועד למנוע סיכון תעבורתי במכונית המובלת. התדרדרות מחד ואפשרות נסיעה מאידך. מכאן שמדובר בפריט חיוני לרכב בנסיבות העניין. ההבחנה בין פריט השייך לרכב ובין פריט אחר אינה רלוונטית. לפיכך נפסק ברוב דעות כי פעולת שחרור הבלם הינה "שימוש ברכב למטרות תחבורה". כב' השופט טירקל, בדעת מיעוט, קובע שיש לראות במכוניות המובילות מטען ככל מטען אחר, ואין כל חשיבות לכך שהן עצמן בגדר כלי-רכב. יש לראות את שחרור הבלם החיצוני כחלק מפעולות פריקתו של מטען מן המשאית פעולה שהוצאה מגדר חוק הפיצויים, ולפיכך אין לראות בפעולה זו חלק מן ה"שימוש במשאית למטרות תעבורה". ##(3) פגיעה כתוצאה מפתיחת דופן המשאית במהלך פריקה וטעינה כתאונת דרכים:## בר"ע 7617/97, "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. אלשעאר, במסגרת עבודתו העמיס התובע משאית בבלוקים, מיד לאחר הנחת המטען על ארגז המשאית, פעל התובע לסגירת הדופן (או הדלת) האחורית של ארגז המשאית, דופן אשר נפתחה קודם-לכן לצורך ביצוע הטעינה. במהלך סגירת הדופן כאמור, נשמטה הדופן ופגעה בתובע. בקבלו את הערעור על החלטת בית-המשפט קמא, פסק בית-המשפט: כי אין ספק שפתיחת הדופן האחורית של המשאית לצורך טעינת המשאית, כמו גם סגירתה עם סיום הטעינה, מהוות פעולות לוואי של הטעינה. פתיחת הדופן נעשתה כדי לאפשר את הטעינה או להקל עליה. סגירתה בסמוך לאחר הטעינה באה להשלים את פעולת הטעינה על-ידי השבת הרכב למצבו הקודם, הרגיל קודם לפעולת הטעינה. המדובר בפעולות המהוות חלק אינטגרלי של פעולת הטעינה של אותה משאית, ועל-כן יש לראותן כפעולות לוואי של הטעינה וכחלק שלה. לאור האמור נפסק כי פגיעה מסגירת הדלת האחורית של המשאית כאמור, אינה נחשבת לתאונת דרכים. ##(4) פגיעה מרצועת גומי לאחר פריקת ארגזים ממשאית:## ר"ע (עליון) 2781/98, דגן נ. "המגן" חברה לביטוח בע"מ ואח' (פסק-דינו של כב' השופט ת' אור מה-30.12.98, ראה עמ' 5993). ביום התאונה פורק מהמשאית מטען של קרטונים אשר היו מכוסים ביריעת ברזנט. עם סיום הורדת הקרטונים מהמשאית קיפל התובע את יריעת הברזנט והחל בקשירתה לארגז המשאית באמצעות יריעות גומי מיוחדות. לפתע נקרה רצועת הגומי פגעה בעינו של התובע. נפסק: כי פעולת הקיפול של הברזנט וקשירתו למשאית הינה פעולה נלווית לפירוק המטען מהמשאית. יתרה מזו, פעולה זו כשלעצמה מהווה פעולת טעינה של המשאית. מאחר שפעולת טעינה או פריקה מוחרגות מגדר "תאונות דרכים", יש לדחות את התביעה. ##(5) תאונה במשאית לאחר העמסת המטען לפני תחילת הנסיעה:## בר"ע 6223/98, מג'יד שיבלי נ. "הדר" חברה לביטוח בע"מ, התובע, נהג משאית, המתין עד לאחר שמטען עגבניות הועמס על גבי המשאית. לאחר שהסתיימה פעולת הנחת העגבניות בארגז המשאית החל התובע לפרוס ברזנט המכסה את ארגז המשאית. הפציעה ארעה כאשר אחת הגומיות התופסות את הברזנט השתחררה בעת מתיחת הבזנט ופגעה בפניו של התובע ופצעה אותו. הארוע ארע בעת שהרכב עמד בשלב שלאחר העמסת המטען ובטרם החלה הנסיעה. בית-המשפט פסק: כי פריסת הברזנט על המטען הינה פעולה הקשורה קשר הדוק בפעולת הטעינה ומהווה חלק אינטגרלי שלה. פעולות הכיסוי של המטען וקשירתו הן פעולות משלימות לפעולת הטעינה, בהיותן מיועדות להבטיח את שלמות המטען ויציבותו, לכן יש לראותן כפעולות לוואי של הטעינה וכחלק שלה. לפיכך, נדחתה התביעה. ##(6) תאונה במהלך "פעולות עזר" של טעינה ופריקה כתאונת דרכים:## ברע"א (עליון) 5880/02 ניר לי שיפוצים ובניה בע"מ נ. "ציון" חב' לביטוח בע"מ, התובע עלה על כף הטרקטור (יעה אופני – שופל) על מנת לבדוק את קשירת הרצועות של הקונטיינר אל מזלג כף הטרקטור על מנת להעביר את הקונטיינר בעזרת הטרקטור למקום אחר. "לפתע הרצועה השתחררה בפינה אחת של הקונטיינר ומעוצמת כח המשיכה קפץ הטרקטור עם הכף למעלה וקדימה, והתובע שהיה על הכף עף באוויר ונפל על הרצפה ליד הקונטיינר". השאלה שעמדה להכרעה היתה, האם תאונת – העבודה הנ"ל היא גם תאונת – דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. בית המשפט קמא פסק שפעולת התובע היא חלק מפעולות העזר של טעינת המטען ויש לראותה כחלק בלתי נפרד מפעולות הטעינה ולכן יחול החריג המוציא פעולות אלה מגדר הגדרת "שימוש ברכב מנועי" ולכן אין המדובר בתאונת דרכים. גם בית המשפט זה סבר כי בשלב בו עלה התובע על כף הטרקטור טרם נסתיימה פעולת הטעינה של הקונטיינר. הקונטיינר טרם הורם באוויר, לכן לא ניתן לאמר כי פעולת הטעינה הושלמה. מכל מקום הפעולות שביצע התובע היו פעולות עזר, הקשורות לתהליך העמסת הקונטיינר לקראת שינועו. הן לא נועדו להכין ולהכשיר את הנסיעה עצמה. התובע עלה על כף הטרקטור על מנת לבדוק את קשירת הרצועות ואת יציבות המטען והוא כלל לא התעתד לנסוע בטרקטור או להיכנס לתוכו. דהיינו: פעולות אלה יש לראותן כחלק אינטגרלי ובלתי נפרד מפעולות הטעינה. אולם התובע נפגע למעשה בעקבות הינתקות מטען, אשר אירעה במהלך טעינתו בעוד הרכב עומד. דהיינו: נוצרה כאן תחרות בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", בין החזקה הממעטת, לפיה טעינה ופריקה כשהרכב עומד אינם בגדר שימוש ברכב מנועי, לבין החזקה המרבה הרואה ב"הינתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו כשהרכב עומד או חונה" כשימוש ברכב מנועי. ומכאן השאלה, מהו הדין מקום בו מתקיימות במקביל שתי חזקות סותרות בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", האחת מרבה והשנייה ממעטת? נפסק: בתחרות המסוימת הזאת, (ולא דווקא בתחרויות אפשרויות אחרות בהגדרת "שימוש ברכב מנועי") ידה של החזקה הממעטת על העליונה ומכאן שאין מדובר בתאונת דרכים, מהסיבות הבאות: א. תכלית התיקון מס' 8 לחוק הפלת"ד היתה להגביל את תכולתו למטרות תחבורתיות בלבד – לפי תורת "הסיכון התחבורתי" המקובלת כיום במרבית ארצות אירופה. פריקה או טעינה כשהרכב עומד אינה נחשבת "לשימוש ברכב מנועי". כשהרכב במצב סטאטי אין סיכון תחבורתי מובהק, זהו סיכון הכרוך בעבודה ואינו נובע מסיכון תחבורתי מובהק. אם הרכב נמצא בתנועה או בתזוזה גובר הסיכון התחבורתי ולא יחול עוד הסייג של החזקה הממעטת. ב. גם לשון החוק תומכת בפרשנות זו: הסייג של "ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו שהרכב עומד" בא בסיפא של ההגדרה, מיד במשך לחזקה המרבה של "הינתקות או נפילה מרכב עומד או חונה", מכאן שבכל מקרה. סייג זה מתייחס בודאי להוראת הריבוי האמורה, המופיעה בצמוד לו באותו חלק של ההגדרה, ולכן גובר עליה. לאור האמור נדחה הערעור ונפסק שאין המדובר בתאונת דרכים במובן חוק הפלת"ד. ##(7) נפילה תוך כדי ניסיון להרים ארגזים למשאית:## ע"א (ת"א) 2176/80, קדר נ. גלמן, התובע רצה לפרוק מטען של חלקי מערכת למיזוג אויר. תוך כדי נסיון להרים את אחד הארגזים, נפל התובע מארגז המשאית ונחבל קשות. (רומז שלא כל עמידה היא שימוש ברכב). ##(8) פריקה וטעינה ללא מגע פיזי כתאונת דרכים:## ת"א (חי') 727/81, עזבון המנוח ירון נ. "קרנית", טעינה ללא מגע פיזי תיחשב כשימוש רק אם המדובר בשלב האחרון של העמסת המטען על הרכב ולכן כאשר התובע עמד להעמיס צינור על הרכב, שהיה 4 מטר ממקום המטען, הצינור נתקל בחוטי חשמל וכתוצאה מכך התפחם – אין לראות בכך שימוש ברכב. יתרה מזו, אין קשר סיבתי בין השימוש לנזק שכן התאונה היתה יכולה לקרות באותה צורה גם ללא הימצאות הרכב מפני שצורת ההטענה לא התחייבה ממבנה הרכב (במקרה זה טרקטור ועגלה). ##(9) פציעה בגב תוך כדי ניסיון לסגור דלת משאית:## ת"א (חי') 757/85, רקאד נ. "אושיות", התובע, לאחר ששפך פסולת דרך הדלת האחורית בהרמת מיתקן המשאית ("היייבר"), רצה לסגור את הדלת הנ"ל. כשנוכח לדעת שוו נשבר בצד אחד של הדלת, הביא צינור ("לום") כדי להרים את הדלת שהיתה כבדה ולא ניתן היה להרימה ללא עזרת הצינור. תוך כדי הנסיון לסגור הדלת הרגיש התובע כאבים בגב, הוא נפל על הרצפה ולא יכול היה לעשות דבר. נפסק: כי "לא יכול להיות ספק בכך שסגירת דלת משאית לאחר פריקת המטען שבה היא בבחינת שמוש ברכב בכל דרך של פרשנות ההולמת את מטרת החוק. על הנוהג במשאית לנסוע לאחר שהוא מנפרק את המשא כשהדלת האחורית סגורה. סגירת הדלת היא חשובה וחיונית לעצם הנסיעה עצמה, וזאת מבלי לדון בשאלת החובה החוקית לנסוע כך… במילים אחרות; הארוע בו נתקף התובע בכאבי גב כשנפל ארצה וזאת בעקבות תקלה בדלת המשאית הכבדה שהוא ניסה להרימה בעזרת מוט, מהווה מאורע שגרם לנזק בבחינת ההגדרה של תאונת דרכים כאמור לעיל. יש בכך אף ארוע פתאומי ובלתי צפוי". ראה ההלכה השונה ב-רע"א 7617/97. ##(10) פריקה וטעינה לפני תיקון מס' 8:## בת"א (חי') 677/86, סקר חוסיין נ. "ירדניה" חברה לביטוח בע"מ, בעת שאיבד סיד, ממכונת שאיבה, באמצעות צינור ניער התובע את הצינור, וסיד חדר כתוצאה מכך לעיניו. מכונת השאיבה היתה מחוברת על-ידי רתוך לטנדר, וכמו-כן נמצאו על הטנדר גם חבית הסיד והצינור. הטנדר והמשאבה הופעלו על-ידי מנועים נפרדים. נפסק: מדובר בתאונת דרכים שכן זוהי פריקה של רכב, כאשר המשא שנפרק הוא הסיד שבחבית. "תאונת דרכים עקב שמוש ברכב כאשר מדובר בפעולת הלוואי של הפריקה קיימת הן כאשר נפגע אדם כשהוא פרק את החבית המכילה את הסיד, והן כאשר פרק את הסיד עצמו באמצעות הצנור היוצא מהמשאבה המותקנת על הרכב". (החלטה ניתנה לפני תיקון מס' 8 לחוק.) ##(11) תאונה על גשר שמשמש לצורך פריקה וטעינה:## בת"א (ת"א) 2087/86, סעיד נ. "אררט", התאונה קרתה על גשרון שחיבר משאית למחסן ביצים שעה שעגלה ידנית עמוסת ביצים נפלה על הנפגע שעסק בפריקת עגלות עמוסות ביצים מהמשאית והוליכם לעבר המחסן. בית-המשפט בדחותו את טענת המבטחת כי תהליך הפריקה הסתיים ברגע בו הוצאה העגלה מהמשאית והועמדה על הגשרון פסק: "הגשרון היה אביזר חיוני לפריקה וכל עוד עגלת הביצים נעה עליו בדרכה למקומה על רצפת המחסן, הוא הגשרון שימש את תהליך הפריקה ולפיכך בין אם ארעה התאונה בקצה הגשרון הצמוד למשאית ובין אם במקום מרוחק ממנו – היא ארעה במהלך הפריקה… רק כאשר העגלה הגיעה לקצה הגשרון וניצבה על רצפת המחסן היא עזבה את תחום הפריקה… ועברה "מתחום המשאית" ל"תחום המחסן". ##(12) פגיעת גב תוך כדי פריקה וטעינה כתאונת דרכים:## ת"א (ת"א) 585/88, בוריסי נ. "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי רכב בע"מ, תוך כדי הרמת דוד עם זווית ברזל כדי להעמיסו על משאית "נתפס" גבו של התובע. בדחותו את הטענה כי מדובר בתאונת דרכים, פסק בית-המשפט: התאונה קרתה בשעת הרמת הדוד לקראת הובלתו למשאית ולא בעת שעמדו לשים אותו בעין על המשאית, ויש הבדל בין שתי הפעולות, הן מבחינת הזמן והן מבחינת המרחק. לא מדובר, לפיכך, בפעולת טעינת רכב, אלא בשלב הכנה לקראת הטעינה, ועל-כן לא מדובר ב"שימוש לוואי" ולא ב"תאונת דרכים". ההחלטה ניתה לפני התיקון מס' 8 לחוק. ##(13) פריקת מכולה של משאית למטרת בדיקה בטחונית:## ת"א (ב"ש) 582/89, שניידרמן נ. "סהר" חברה לביטוח בע"מ, נדחתה טענת המבטחת, לפיה פריקת מכולה של משאית למטרת בדיקה בטחונית אינה בגדר שמוש במשאית. נפסק: "אין יסוד לטענה שהפעילות של פריקתה והעמסתה של המכולה במקרה הנדון יוצאות בגדר שימוש ברכב רק משום שנעשו לצורך בדיקה בטחונית. מטרה זו של הפעילות אינה עושה את "השימוש" מכל מקום, לא במקרה הנדון ל"אי שימוש" ובודאי אין בבדיקה בטחונית כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין השימוש ברכב לבין ארוע התאונה". ההחלטה ניתנה לפני תיקון מס' 8 לחוק. ##(14) מוות בתאונת פריקה וטעינה ממשאית:## בע"א (חי') 50/92, חברת "פרידנזון" מנופים והובלות בע"מ נ. עזבון המנוח ריסין, התובע עסק בהובלת דוברות. ביום 17.5.90 הוא היה ניצב על-גבי דוברה שהיתה עמוסה על משאית וטיפל בפריקתה או טעינתה, בנמל הקישון. תוך כדי פעולות אלה התנדנד בהליכתו על הדוברה ולאחר-מכן נפל לארץ, מגובה של כ-6 מטר, על ריצפת הבטון. הוזעק אמבולנס אשר קבע את מותו. גופת המנוח לא נותחה לאחר המוות ואין מסמכים רפואיים חד-משמעיים על הסיבה הרפואית שגרמה למוות, אולם אין חולק שהוא נפל מן הדוברה שעל המשאית, ונפטר מיד. יחד עם זה יש מקום להשערה שארוע קרדיאלי היה מעורב בגרימת התאונה הזאת, שכן ככל הנראה לא נמצאו סימני חבלה חיצוניים בגופו לאחר שנפל מן הגובה האמור על רצפת הבטון. יש גם רמזים בחומר הבריאותי על בעיות קרדיאליות שונות. נפסק: העובדה שהוא ניצב על הדוברה שחצצה בינו לבין גוף המשאית אינה משנה. הדוברה ניצבה על ארגז המשאית, היא היתה מטען במשאית, טיפול במטען של המשאית כמוהו כטיפול במשאית, והליכתו של התובע על גב הדוברה דינה כהליכה על גב המשאית באופן ישיר ולהעדר המגע הפיזי הישיר שבין גופו לארגז המשאית, אין חשיבות. ברור שהליכתו על הדוברה ומעשיו שם קשורים קשר בל ינתק לפעולות הטעינה והפריקה וההובלה במשאית. מדובר איפוא בשימוש בל ינתק לפעולות הטעינה והפריקה וההובלה משאית. מדובר איפוא בשימוש לוואי במשאית. (התאונה ארעה לפני התיקון מס' 8). כמו-כן, אין זה משנה שלא נגרמו לגופו, כך לכאורה ובלי ודאות של ממש, חבלות חיצוניות. דינו בדיוק כמו נהג במכונית אשר לוקה אולי בליבו ונפטר תוך כדי נהיגה. מייחסים את המוות לשימוש ברכב ולתנאים שבהם נמצא הנהג בעת הנהיגה שממנה נפטר. שילוב הגורמים הנוספים שגרמו לפטירה, כגון מצב גופני רעוע או פגם גופני בנוהג, אינם מוציאים את הארוע מהיותו תאונת דרכים. ##(15) האם תאונה בזמן עצירה לצורך חיזוק קשירת מטען על הגג נחשב תאונת דרכים ?## בע"א (חי') 492/93, אבו רעד נ. "ציון" חברה לביטוח בע"מ, במהלך נסיעה עצר התובע את מכוניתו בשולי הכביש על-מנת לחזק מטען שהיה על גגון המכונית. בעלותו לגגון החליק, נפל ונפגע. בקבלו את טענת התובע כי מדובר בתאונת דרכים פסק בית-המשפט: "חיזוקו של מטען במהלך נסיעה, גם אם יש צורך לעצור לשם כך את הרכב אינו בגדר טעינת מטען. פעולה כזו מהווה חלק מתהליך הנסיעה והיא נבדלת מטעינה או פריקה המתבצעים קודם להתחלת הנסיעה או לאחר סיומה. פעולה כזו היא אנלוגית מבחינת מהותה לטיפול דרך או תיקון דרך והיא מהווה חלק מהסיכון התעבורתי. יתכן למשל שמטען שנקשר היטב בתחילת הנסיעה התרופף בשל תנאי הדרך כגון קיומן של מהמורות בכביש או בשל רוח חזקה… לשון אחרת – מצב בו נדרש חיזוק המטען נגרם פעמים רבות לא בשל פגם בקשירה בעת הטעינה אלא בשל ארועים שארעו במהלך הנסיעה. נראה כי גם בלשון הדיבור חיזוק מטען שנתרופף אינו בגדר "טעינה" (השופט ביין). "העובדה שהמערער עצר את רכבו במהלך הנסיעה על-מנת להבטיח שנסיעתו תהיה בטוחה מסכנות ומכשולים היא שימוש ברכב לצרכי תחבורה והארוע כולו, לא נכנס לחריג של טעינה ופריקה" (השופטת גילאור). ##(16) טעינה ופריקה תוך שימוש בכוח המיכני של הרכב:## בת"א (י-ם) 555/93, ענבוסי נ. "סלע" חברה לביטוח בע"מ, נפסק: "טעינה ופריקה תוך שימוש בכוח המיכני של הרכב… הם בגדר תאונת דרכים… לאלטרנטיבות השונות המנויות בהגדרת "תאונת דרכים" לאחר המילה "גם" יש ליתן משמעות אוטונומית. הן באות להרחיב את המונח "תאונת דרכים" מעבר למקרים בהם נגרם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". ##(17) פעולות הקודמות לפריקה וטעינה:## בע"א (ת"א) 1405/93, יפרח נ. "כלל" חברה לביטוח בע"מ,הערעור על פסק-הדין ב-ת"א 56323/91 נדחה ונפסק: 1. פעולות הקודמות לפריקה וטעינה או הבאות אחריה נכללות במונח פריקה וטעינה ולא מהוות תאונת דרכים. היות והתאונה קרתה במהלך פעולות הנילוות לשטיפת המיכל שנפרק מהווה הפעולה חלק בלת-נפרד מפעולת הפריקה ועל-כן אין הארוע תאונת-דרכים. 2. אין מדובר בטיפול ברכב שכן חסר במקרה זה מרכיב "החיוניות" להמשך נסיעה שהינו מרכזי בהגדרת "טיפול דרך". זאת ועוד, הפעולה נעשתה במסגרת עבודתו של "המתקן" ועל-כן היא נכנסת לסייג של טיפול דרך שאינו מכוסה. מטרת חוק הפלת"ד הינה להוציא מגדר החוק תאונות המכוסות על-ידי המל"ל במסגרת "תאונות עבודה", היות והמערער ביצע את השטיפה במהלך עבודתו הוכר הארוע על-ידי המל"ל ועל-כן אינו מהווה תאונת דרכים. 3. אין מדובר בירידה מרכב שכן הירידה לא היתה למטרת נסיעה אלא למטרת עבודה. ## (18) נפילה מרכב תוך כדי טיפול בכיסוי מטען שהועמס לתוכו:## בע"א (ב"ש) 87/94, אלזי נ. ביטוח חקלאי, נפסק: נפילה מרכב תוך כדי טיפול בכיסוי המטען אינה שימוש ברכב למטרות תחבורה, ולכן אין הארוע מהווה תאונת דרכים. הלכה שונה נתקבלה ב-רע"א 2781/98. ## (19) מכה מדלת תא המטען בזמן העמסת חפצים:## בע"א (חי') 542/94, סבאג נ. "דולב" חברה לביטוח בע"מ, הנפגעת נחבלה מדלת תא מטען שעה שהעמיסה לתוכו חפצים ובתה סגרה בטעות את הדלת על ראשה. בקבלו את ערעור הנפגעת על פסק-דינו של בית-המשפט קמא ב-ת"א (שלום-נהריה) 761/93 להלן ובפסקו כי מדובר בתאונת דרכים, קבע בית-המשפט: 1. אין מדובר בטעינה ופריקה. למונחים אלה יש לתת את הפרשנות שניתנה להם בתקנות התעבורה כפי שפורשו על ידי בית-המשפט העליון ב-ע"פ 2940/94, דהיינו, פריקה וטעינה במובן המקובל של עיסוק מסחרי או עסקי או כשמדובר בהעברת חפץ גדול או כבד, כאשר טמון סיכון אפשרי של היפגעות בהעברת חפץ כזה שנכנס במימדיו להגדרת "מטען" אף כאשר מדובר בשימוש פרטי. 2. שימושי לוואי למטרה תחבורתית מהווים אף הם תאונת דרכים, אף אם מדובר בפעולה שאינה הכרחית לצורך הנסיעה, ובלבד שהפעולה קשורה קשר עניינית לנסיעה, הן מבחינת מהות של עניין והן מבחינת סמיכות הזמנים לנסיעה. לפיכך, משהניחה הנפגעת את החפצים בתא המטען במטרה לעלות מיד לאחר-מכן לרכב לצורך נסיעה, מדובר בתאונת דרכים. 3. כב' השופט יעקבי-שווילי: לא פעולת הנחת החפצים גרמה לנזק, אלא סגירת מכסה תא המטען. היות ופעולה זו היא פעולה נילוות לנהיגה, הרי שמדובר בתאונת דרכים. ##(20) טעינה ופריקה בשילוב של ירידה מהרכב:## בע"א (חי') 76/96, מולא נ. "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, נפסק כי את פעולת התובע יש לראות כחלק מפעולת הטעינה ולא כירידה מן הרכב כפי שטען המערער. כלי הרכב חנה במפעל והמערער עסק בהעמסת בלוקים תוך שהוא נעזר במנוף. במסגרת זו ועם תום הטעינה היה עליו לעלות לרכב כדי לשחרר את השרשרת שתפסה את המנוף כל זה עשה כאשר המשאית היתה עדיין במצב של חניה לצרכי טעינה. לפיכך, שחרור השרשרת והירידה שבאה בעקבותיה היתה במסגרת "טעינה" וחלק בלתי-נפרד הימנה. לפיכך נדחתה תביעתו. ##(21) תאונה עם משאית פינוי אשפה:## בת"א (שלום-קריית-גת) 295/95, אפללו נ. "אררט" חברה לביטוח בע"מ, התובע העמיס מיכלים על ארגז משאית. בעת שהוא מתח כבל מעל המיכלים על-מנת שלא יפלו בנסיעה, נפל על כתפו מיכל. יש לראות את הפעולה של קשירת המטען וחיזוקו בסוף הטעינה כחלק בלתי-נפרד מפעולת הטעינה המוחרגת מהגדרת השימוש ברכב מנוע. אולם בו-בזמן ניתן לראות בארוע גם "נפילה של חלק ממטען הרכב שלא תוך טיפולו של אדם במסגרת עבודתו". דהיינו: במסגרת ההגדרה של המונח "שימוש ברכב מנועי". לפיכך, יש לבדוק את השאלה לפי המבחן התלת-שלבי שנקבע על-ידי כב' השופט ברק בפרשת "עוזר". במילים אחרות, הסייפא של "למעט טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד" (חזקה ממעטת) מתייחסת לכל מרכיבי הגדרת השימוש ומסייגת גם את "ההגדרה המרבה" של "לרבות הדרדרות… של חלק מהרכב או מטענו… מרכב עומד או חונה שלא תוך טיפולו של אדם במסגרת עבודתו". פירושו של דבר, מקום שבו נופל חלק מהמטען בשעה שהרכב חונה תוך כדי ביצוע פעולת הטעינה – אין הדבר מהווה "שימוש ברכב" כהגדרתו בחוק הפלת"ד. ולפיכך נדחתה תביעתו של התובע. ##(22) נפילה מנגרר של טריילר:## בת"א (שלום-ב"ש) 7425/95, טמסוט נ. "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח', התובע, נהג טריילר, עלה, לטענתו, על נגרר הרכב על-מנת לנקות את דפנות הנגרר משאריות חצץ וזאת כדי למנוע את נפילתן בזמן הנסיעה. בעת שהתובע דחף את החצץ בידיו וברגליו, החליק, נפל מהנגרר ונפגע. בדחותו את טענת התובע כי מדובר בתאונת דרכים, פסק בית-המשפט: 1. בין אם התובע ניקה את הדפנות טרם הנחת הברזנט שהיה אמור לכסות את החצץ, ובין אם אחרי הנחתו, מדובר בפעולות הקשורות לטעינה ודרושות להשלמתם. 2. הגם שפעולות של פריקה וטעינה הן למטרות תחבורה, אין לראות במאורע משום תאונות דרכים שכן פעולות אלו הוצאו מפורשות מהגדרת ה"שימוש". 3. בשום פנים ועל-פי כל מבחן, אין להגדיר את הפעולה שביצע התובע כ"תיקון דרך", או "טיפול דרך". 4. לאור האמור, ברור הוא כי הארוע אינו נכנס לגדר ההגדרה הבסיסית של תאונות דרכים. היות והוא גם אינו נופל בגדר אף אחת מהחזקות החלוטות המרובות, משבוצעה הטעינה שלא באמצעות הכוח המיכני, אין מדובר בתאונת דרכים. ##(23) תאונה של נהג משאית מחוץ לשטח ההעמסה:## בת"א (שלום-חי') 133355/95, חסון נ. "מנורה" חברה לביטוח בע"מ, התאונה ארעה כאשר התובע גמר להעמיס בחצץ את ארגז המשאית, נסע למרחק של כ-100 עד 200 מטר ממקום ההעמסה, דהיינו: מחוץ לשטח האתר, שטח העמסה. נפסק: עליית התובע על ארגז המשאית היתה לצורך "תיקון דרך" ומטרת העליה על ארגז המשאית היתה לצורך יישור החומר שהועמס עליה, וזאת לצורך הקטנת הסיכון התעבורתי הכרוך בנסיעה עם חומר בתפזורת שאיננו מהודק או ישר על-גבי המשאית. לעובדה כי התאונה ארעה במקום שהוא מחוץ לשטח ההעמסה חשיבות. ##(24) כיסוי המטען אינו חלק מפעולת הטעינה:## בת"א (שלום-נצ') 861/96, עטיה נ. "הסנה" חברה לביטוח בע"מ, התובע עלה לרכב על-מנת לכסות את המטען בברזנט. הוא פרס את הברזנט שהיה על הגגון מגולגל על הארגז, עם סיום פעולת המתיחה והקשירה של הברזנט, הוא ירד מהחלק הקדמי של הרכב, החליק, נפל ונפגע. כשביצע את הפריסה של הברזנט – המנוע עבד. נפסק: כיסוי המטען אינו חלק מפעולת הטעינה. פעולת הטעינה הסתיימה כאשר הונח המשא על הרכב. הכיסוי אינו חלק מהנחת המשא על הרכב, אלא הוא דרוש לקיום יעודו התחבורתי של הרכב. את המילים "טעינה ופריקה" יש לפרש באופן דווקני ביותר. פעולות הטעינה והפריקה אינן חיוניות ואינן נלוות לשימוש התחבורתי של הרכב, אולם משעה שהועמס המטען על הרכב, ואם לא ניתן להובילו כשהוא אינו מכוסה או קשור, הרי שפעולת הכיסוי או הקשירה נלווית לשימוש התחבורתי ולא לפעולת הטעינה. יתכנו נסיבות שבהן הכיסוי אינו חיוני לקיום הנסיעה עצמה, ואז לא יחשב כנלווה לשימוש תחבורתי אלא כחלק מהטעינה. אולם בנסיבות המקרה שלפנינו התובע העיד כי לא היה יכול לנסוע ללא הכיסוי, ואף הדעת נותנת כי נסיעה עם מטען שקי תערובת שאינו מכוסה כראוי הינה בלתי-בטיחותית ומסוכנת. מכאן שהכיסוי היה חיוני לצורך הנסיעה, והוא מהווה פעולה נלווית לשימוש ברכב בייעודו התחבורתי. ראה ההלכה השונה ב-רע"א 2781/98. ##(25) סגירת דלתצ אחורית כחלק אינטגרלי של פריקה וטעינה:## בת"א (שלום-חי') 15804/96, שי נ. "כלל" חברה לביטוח בע"מ, התובע הבחין שאחת משתי הידיות הסוגרות את הדלת האחורית אינה נעולה, וכאשר ניגש לנעול את ידית הסוגר ותוך כדי סגירתה, החליקה ידו והוא קיבל מכה מהמכולה. סגירת הדלת האחורית חשובה כדי שנוזלים לא יישפכו מתוך המכולה. כמו-כן קיימת בעיה של פריקת המכולה כאשר הדלת פתוחה, ולכן חשוב לדאוג לסגירתה היטב. הארוע התרחש בסיום הנסיעה, לאחר שהמכולה הובאה למקומה, אך בטרם הורדה מהמשאית. נפסק כי בנסיבות אלה סגירת הדופן האחורית של המכולה מהווה חלק אינטגרלי של פעולת הפריקה והטעינה, ולכן אינה בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפלת"ד. ההפרעה העיקרית שהיתה לידית הפתיחה היתה קשורה עם הטעינה והפריקה כחלק אינטגרלי של פעולה זו, ומכאן שמדובר בפעולת לוואי של הפריקה. לפיכך נדחתה התביעה. ##(26) תאונה בזמן פעולה מקדימה לפריקה וטעינה:## בת"א (שלום-ת"א) 4358/97, תורג'מן עמנואל נ. "אליהו" חברה לביטוח בע"מ ואח', התובע ירד מהרכב והחל לפתוח את דלת המטען של הרכב כדי לאפשר את טעינתו בארגזים חדשים, ובעודו אוחז בידו הימנית בידית הדלת, החליקה ידו הימנית מידית הדלת, והדלת הכבדה נטרקה ופגעה בידו השמאלית שאחזה במתקן האחיזה המותקן בארגז הרכב. ברור שהתובע התכוון לפתוח את דלת ארגז המטען כדי לאפשר את הטענת הרכב והעמסתו. נכון הדבר שהתובע עצמו לא עסק בפריקה או בטעינה אלא פתח את הדלת כהכנה לפעולת הטעינה, זוהי פעולה מקדימה המהווה פעולת לוואי שהיא חלק מהטעינה ועל-כן אינה מהווה תאונת דרכים, מה גם שמדובר בפעולה שבוצעה על-ידי התובע במסגרת עבודתו ולפיכך היא פגיעה במהלך עבודה שהמחוקק התכוון להוציאה מתחולת חוק הפלת"ד, כאשר יש כיסוי לארוע בחוקים אחרים. לאור האמור נדחתה תביעת התובע נגד המבטחת. ## (27) תאונה בשלב שלאחר העמסת המטען וטרם החלה הנסיעה:## בת"א (שלום-טבריה) 1379/97, שבלי נ. "הדר" חברה לביטוח בע"מ, התובע, נהג משאית, פרס ברזנט על מטען של עגבניות שהועמסו על משאיתו. הפציעה ארעה כאשר אחת הגומיות התופסות בברזנט השתחררה בעת מתיחת הברזנט ופגעה בתובע. בעת הארוע הרכב עמד בשלב שלאחר העמסת המטען וטרם החלה הנסיעה. החריג של "טעינה ופריקה" חל על כל הפעולות הדרושות כדי לבצע את הטעינה או הפריקה. טעינה הינה תהליך ארוך הכולל בחובו שלבים רבים של הכנת המשאית הנטענת, הרמת המטען, נשיאתו, כיוונו, העמסתו הונחתו על המשאית, ארגונו וסידורו, כיסויו וקשירתו, וכשם שראתה הפסיקה בפעולה של קשירת המטען בסוף פעולת הטעינה כחלק בלתי-נפרד מפעולת הטעינה, יש לראות גם בעבודת מתיחת ברזנט הכיסוי – כחלק מפעולת הטעינה. לאור האמור, נדחתה תביעת התובע. ##(28) נפילה של פועל אשפה במהלך העבודה:## בת"א (שלום-נהריה) 5889/97, חמד נ. "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, התובע, פועל אשפה, עסק ביום התאונה בפינוי אשפה, במהלך עבודתו נתפסו הידיות, שהן הזרועות האוחזות בברזלים שבצדי פח האשפה ומרימים את הפח למיכל המשאית לשם שפיכת האשפה. התובע ביקש לשחרר את הזרועות הנ"ל. ולכן טיפס ועלה למשאית, נגע בלוח החשמל והמפסקים ואז החליק, נפל ונפגע מבורג שפצע אותו. כשמונה חודשים לאחר-מכן, בתאונה אחרת, נפגע התובע כאשר התכופף כדי לאסוף אשפה שנשפכה על הכביש, וכאשר הרים את האשפה הוא נפגע שוב מהזרוע של המשאית שאוחזת את מיכל האשפה. התובע היה אחד הפועלים שעבדו באיסוף אשפה ונהגו לעלות למשאית או לרדת ממנה תוך כדי ביצוע העבודה. אקט העליה והירידה מבוצע בתכיפות גם במסגרת ההרקה מכלי האשפה לתוך המשאית, כך שפעולה זו הינה נכללת בהגדרת תאונת דרכים על-פי הדין. הוא הדין בפגיעת התובע מחלק מהמשאית הנמצאת בתהליך איסוף אשפה. אין מקום להחלת החלק הדן ב"חניה" הן "מותרת" והן "אסורה", משום שמשאית אשפה האוספת אשפה אינה עוצרת או חונה כל אימת שתאסוף אשפה ממיכל זה או אחר, אלא היא נמצאת בתהליך מתמשך של ביצוע עבודת איסוף האשפה כשהיא נוסעת ממקום אחד למשנהו. אותו חלק שפגע בתובע מהווה אמצעי וחלק בלתי-נפרד מהמשאית ומייעודה, אשר תפקידו להניף את פח האשפה עד למיכל המשאית כדי לרוקן את האשפה, ולכן גם מסיבה זו יש לראות בארוע תאונת דרכים שחוק הפלת"ד חל עליה. https://www..com/-lawyer100567.html תיקון (מס' 8) לחוק, (תחילתו 30.9.90), קבע כי טעינת מטען על הרכב או פריקתו, כשהרכב עומד, אינם שימוש ברכב. ##טיפול או תיקון רכב: ## בע"א (ת"א) 819/93, בן שבת נ. "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, בדחותו את הערעור על פסק-הדין ב-ת"א (שלום) 11852/92 הנ"ל, פסק בית-המשפט: באוביטר: טיפול או תיקון רכב יחשבו כשימוש רק אם הרכב היה בדרכו. לעומת זאת בעל רכב הניזוק תוך שהוא מטפל ברכב ליד ביתו בטרם יצא לדרך, לא יבוא בגדר מי שהשתמש ברכב. ##(29) מוות בתאונת עבודה – התמוטטות מבנה בזמן פריקה וטעינה## לאחר שהסתיימה יציקת בטון לתוך תבניות במהלך יציקת גג, קרס כל המבנה וגרם לפציעתם ולמותם של פועלים שעמדו על הגג. יציקת הבטון בוצעה באמצעות צינור ארוך שהוביל את הבטון ממכונית משאבה, שעמדה סמוך למקום, לגג. בהתייחסו לשאלה האם מדובר בתאונה עקב שימוש ברכב, פסק בית-המשפט: א. יש להבחין בין מקרה של פגיעה במשתמש עצמו לבין פגיעה במי שנזדמן למקום הארוע ולא היה צד לשמוש ברכב. לגבי המשתמש – הקשר בין נזקו לבין הפגיעה בו לשימוש ברכב הוא פועל יוצא של השימוש שעשה ברכב, מה שאין כן לגבי הנפגע האגבי. ב. הפועלים שנפגעו היו אלו שעמדו על הפגומים ועסקו בפיזור ובהחלקת הבטון ללא קשר עם הרכב ועל-כן לגביהם מדובר רק בתאונת עבודה שאינה תאונת דרכים. אילו נפגע נהג הרכב מההתמוטטות מחמת עמידתו בסמוך לה, כי אז היה נחשב לנפגע עקב הפריקה. ##(30) פריקה וטעינה במשאית באמצעות מערכת הידראולית:## בת.א. (שלום – פ"ת) 3000/01 אהרון נ. "כלל" חב' לביטוח בע"מ, בבעלות הנתבעת משאית אשר משמשת להעברת חומרים בתפזורת ולשם פריקת אותם מוצרים, במקרה שלפנינו חול, הרכינה מורמת באמצעות מערכת הידראולית. לאחר פריקת המטען, הדלת האחורית של הארגז נסגרת באמצעות כפתור המצוי בקבינה של המשאית. בעת שהמנוע דמם, ולאחר שהרכינה חזרה למקומה, ניגש התובע לדלת הארגז, אולם בעת שידו של התובע אחזה בדלת האחורית או בוו הדלת, הפעיל עובד אחר את כפתור סגירת הארגז וידו של התובע נפגעה. השאלה במקרה דנן הייתה, האם אכן הופעל הכוח המכני והוא אשר גרם לנזק? ביהמ"ש משיב על השאלה בשלילה בקובעו: - א. חייב להיות קשר סיבתי באופן שמכוחו של הכוח המכני אכן תיגרם הפגיעה, כאן אין אנו עוסקים בכוחו של הכוח המכני, אלא בכוח, מכוחו של הכוח המכני. כוח המנוע חדל בעת ב. שהפיק את לחץ האוויר ועתה, לחץ האוויר אמנם הוא מכוחו הראשוני של המנוע, אולם לא קשור עתה להפעלתו. ג. פעולת התובע היא בגדר "הליך גרימה אחר", הכוח המכני של הרכב יכול לגרום להפקת כוח אף למתקן המצוי מחוץ לכלי הרכב ואין זה סביר להכליל מקרה כזה בגדר החזקה המרבה של ניצול הכוח המכני של הרכב. לאור האמור נפסק שאין המקרה מהווה ת.ד. במובן חוק הפלת"ד. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פריקה וטעינה תאונת דרכים:## ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו בת.א 077726 (כבוד השופטת קוברסקי דורית) מיום 16.4.2007 (להלן: "פסק הדין"). בהתאם לפסק הדין התקבלה תביעת הפיצויים אותה הגיש מר אשר שועעי נגד המערערים בגין נזקי גוף שנגרמו לו מעגלה כבדה שנפלה ממשאית - אירוע שהוגדר כ"תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "הפלת"ד"). רקע המשיב 1 הינו יליד 1944 ובעל עסק לניקוי ותיקון שטיחים. המשיב 2 היה נהג המשאית, המשיבה 3 הינה הבעלים של המשאית (להלן:"המשיבה 3") והמערערים 1 ו 2 מבטחות השימוש במשאית (להלן:"המערערים"). בתאריך 21.2.01 ביקש המשיב 1 מהמשיב 2 להעביר לעסק של בנו עגלה כבדה. המשיב 2 העמיס עם עובד נוסף את העגלה הכבדה על המשאית באמצעות מלגזה. לאחר העמסת העגלה, ניגש המשיב 2 לעסקו להביא רצועות כדי לקשור את העגלה אל המשאית ואזי הגיע המשיב 1 לקרבת המשאית העגלה החלה להתדרדר ופגעה בו קשות. בפסק הדין נקבע כי המשאית עמדה בחניה והמנוע עבד, וכן כי המשיב 1 לא היה שותף להעמסה, ואף לא היה נוכח בזמן ההעמסה. המחלוקת בין הצדדים הייתה ועודנה נעוצה בפרשנות המשפטית שיש להעניק לאירוע, האם מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בפלת"ד, אם לאו. בית משפט השלום קבע כי עסקינן בתאונת דרכים. בהנמקתה הדגישה השופטת המלומדת כי מחד גיסא, התאונה ארעה במהלך טעינתה של המשאית, פעולה שהפלת"ד שולל סיווגה כתאונת דרכים. מאידך גיסא, התאונה ארעה במהלך הינתקות מרכב עומד, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו, פעולה שהיא מסוג הפעולות הנכללות בהגדרת "תאונת דרכים" בפלת"ד. משכך, הכריעה השופטת המלומדת: "מקום שבו ניתן לשייך אירוע לכמה קטגוריות בהגדרת "השימוש" כאשר על פי אחת מהן מהווה "שימוש" ועל פי אחרת לאו, תקום לנפגע זכאות על פי חוק." (עמ' 4 לפסק הדין). תימוכין לקביעותיה מצאה השופטת, בין היתר, בפסק הדין ברע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' יעקב סמג'ה נט(3), 541 (2004) (להלן: "פס"ד אוסם"). עד כאן פסק דינה של הערכאה הדיונית. ליבו של הערעור שלפנינו - סיווגו של האירוע הנזיקי, כאשר המערערים טוענים כי אין מדובר בתאונת דרכים. המשיבים, מנגד, טוענים כי צדק בית המשפט קמא ואכן מדובר בתאונת דרכים. טענות המערערים לטענת המערערים, הפגיעה במשיב 1 אירעה במהלך טעינת עגלה על המשאית ועל כן נכלל האירוע בגדר החזקה הממעטת של "טעינה ופריקה" כך שהאירוע אינו בבחינת "תאונת דרכים" לפי חוק הפלת"ד. זאת ועוד, טוענים המערערים כי פעולת קשירת העגלה למשאית לשם ייצוב העגלה עם סיום ההעמסה, היא פעולת לוואי של הטעינה. לפיכך, לטענתם, פעולת לוואי זו, כאמור, אינה מהווה שימוש ברכב מנועי ולכן היה על כב' בית המשפט קמא לדחות את התביעה. בהמשך לכך, טוענים המערערים כי נפלה שגגה תחת ידו של בית המשפט משלא הבחין בין חזקות מרבות "עצמאיות" ביחס בינן לבין החזקה הממעטת של טעינה ופריקה, לבין החזקה של הינתקות או נפילה אשר החריג של טעינה ופריקה מתייחס אליה ישירות, בהתאם לפס"ד אוסם. טענות המשיבים לטענת המשיבים התאונה נגרמה עקב השימוש ברכב מנועי כהגדרתו בחוק הפלת"ד, לכן יש לראות בה תאונת דרכים. המשיבים טוענים כי האירוע אינו נופל לחריג של פריקה וטעינה הואיל והמשיב 1 הוא עובר אורח, הולך רגל, אשר נפגע בהינתקות מטען שהיה על המשאית כאשר המשאית הייתה מונעת. עוד טוענים המשיבים כי בית המשפט קמא צדק בפסיקתו וקביעתו כי האירוע מהווה תאונת דרכים. דיון האירוע - האם תאונת דרכים ? לא נוכל להידרש לטענות הצדדים בטרם נפרט את הוראות החוק הרלוונטיות: הגדרתה הבסיסית של "תאונת דרכים" מצויה בסעיף 1 לפלת"ד: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה [...]" [הדגשות אינן במקור]. ומהו אותו תנאי של "שימוש ברכב מנועי" בהגדרה הבסיסית? על כך ממשיך הפלת"ד וקובע בהגדרת משנה כי: "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד; ". [הדגשות אינן במקור] בית המשפט נדרש פעמים אין ספור ל"כללי הכרעה" בפרשנות המונחים המרכיבים את האירוע "תאונת דרכים". כבר נאמר על הפלת"ד כי: "חוק הפיצויים נתפר טלאי על טלאי, וחלקיו השונים אינם עולים תמיד בקנה אחד זה עם זה. משמשים בו בחוק זה מונחים בעלי פריסה רחבה ולצדם הגדרות פרטניות, שבחלקן אף לובשות אופי קזואיסטי. החוק כולל הגדרה בסיסית של תאונת הדרכים והגדרה כוללת, הגדרה ראשית והגדרות משנה, חזקות מרבות וחזקות ממעטות, כללים וחריגים, הוראות כלליות והוראות מיוחדות - כולם עומדים זה לצד זה, ולעתים מסיגים זה את תחומו של זה. הקושי מתגבר עקב חוסר הקוהרנטיות והיעדר העקביות בכל הנוגע לתכלית החוק [...]" (עניין אוסם, בעמ' 552-553). והנה, בערעור זה עלינו להחליט אם בנסיבות בהן עבר המשיב 1 ליד המשאית כשמטען שעליה הידרדר, התנתק ופגע בו, ב"תאונת דרכים" עסקינן. על מנת שהתרחשות תבוא בתחומי ההגדרה של "תאונת דרכים" עליה לקיים חמישה יסודות מצטברים: (א) מאורע (ב) שנגרם בו נזק גוף (ג) עקב (ד) שימוש ברכב מנועי (ה) למטרות תחבורה. אין מחלוקת באשר לשני יסודותיו הראשונים של המונח (מאורע שנגרם בו נזק גוף), המחלוקת נטושה על שלושת יסודותיו האחרונים (עקב, השימוש ברכב מנועי, למטרות תחבורה). נכריע בהם אחד לאחד, לאו דווקא לפי סדר הופעתם. שימוש ברכב מנועי הגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי" מפרטת מגוון פעולות הכלולות בשימוש בו. כך, הנסיעה ברכב, כניסה לתוכו, ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו ועוד (להלן: "דרכי השימוש המוכרות"). לצידן, הוראת ריבוי המרחיבה את השימוש גם לטיפול או תיקון דרך, התדרדרות או התהפכות של רכב, הינתקות ונפילה של חלק מהרכב או מטענו אם תוך כדי נסיעה ואם כאשר הרכב חונה (להלן: "הוראות הריבוי"). ולצד כל אלה, מצוי חריג הפריקה והטעינה עת הרכב עומד. זוהי ההוראה הממעטת המדגישה כי פריקה וטעינה אינם נכללים ב"שימוש ברכב מנועי" (להלן: "ההוראה הממעטת"). התכלית החקיקתית העומדת מאחורי קביעת החריג הנ"ל נעוצה בהנחה כי כשהרכב עומד אין הוא משמש סיכון תחבורתי מובהק, והסיכון הוא סיכון אופייני לכל פעולות הפריקה והטעינה של מטענים. ובמצב דברים זה סבר המחוקק כי אין להטיל את הנזק שנגרם בגין התממשותו של הסיכון על כלל בעלי הרכב הממנים את תשלומי הפיצויים על פי הפלת"ד [ראו יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 92 (מהדורה שלישית, 2005); רע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי, פ"ד נז(2) 614 (להלן: "עניין ניר לי שיפוצים")]. משכך, לפי ההגדרה, טעינה ופריקה כשהרכב נוסע נכללת עדיין בהגדרת המשנה של השימוש, זאת, כדי לעמוד בקנה אחד עם מבחן הסיכון. השאלה הנדרשת להכרעה במקרה דנן היא מה הדין מקום שבו אחת מדרכי השימוש המוכרות בהגדרת המשנה לשימוש ברכב מנועי, מתקיימת במקביל הן להוראות הריבוי והן להוראה הממעטת, כך שנוצרת התנגשות "פנימית" בין השתיים. לציין כי כאשר ההתנגשות היא "חיצונית" - בין מרכיביה של הגדרת המשנה לבין מרכיביה של ההגדרה הבסיסית - ידן של מרכיבי ההגדרה הבסיסית על העליונה. ראו רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532. בעניין אוסם נפסק, מפי כבוד השופט ריבלין, כי די בכך שהאירוע מקיים את אחת מדרכי השימוש המפורטות בהגדרת המשנה על מנת שתקום תחולה לפלת"ד, אף אם מתקיים במקביל חריג הפריקה והטעינה. לקביעה זו היו מספר טעמים; ראשית, לשון החוק. אין בהגדרת השימוש ברכב מנועי כל סימן או רמז לעדיפותה של ההוראה הממעטת (פריקה וטעינה) על פני הוראת הריבוי שלפניה. שנית, פעולת הטעינה והפריקה נחשבה קודם לחקיקתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), תשנ"א - 1990 כפעולה בעלת אופי תחבורתי ונכללה בהגדרת תאונת דרכים. התיקון הוא שהצר את גבולות השימוש ברכב והוציא את הפריקה והטעינה מגדרו של החוק. אלא שקביעת החריג הסטטוטורי איננה משנה את אופי הפעולה ואיננה מאיינת נפקותן של פעולות אחרות המהוות שימוש מוכר אפילו אם נעשו בזיקה לפריקה ולטעינה. שלישית, המחוקק לא ראה להחיל משטר של פיצויים לפי הפלת"ד על הסיכון הכרוך בפריקה וטעינה, וזאת כתגובה לפסיקה קודמת שראתה בטעינת רכב ובפריקתו שימוש בו. החריג נועד להבהיר ולמנוע כל ספקות שפריקה וטעינה אינן בגדר שימוש, אולם אין כל בסיס להנחה כי במקום בו מתקיים סיכון נוסף מוכר גם אז ביקש המחוקק לשלול קיומה של תאונת דרכים. רביעית, מודל זה קובע כלל ברור, אחיד, שוויוני ועקבי המפחית את הצורך להציב גבולות בין דרכי השימוש השונות. חמישית, התכלית הסוציאלית של הפלת"ד מטה את הכף לטובת הכרה בזכות לפיצוי במקרים גבוליים (ראו ההנמקה המפורטת בעניין אוסם, בעמ' 562-563). עם זאת, על פי מודל זה של כבוד השופט ריבלין בעניין אוסם מקום שבו פעולת הלוואי של פריקה וטעינה, פעולה ש"משלימה" אותה או "מאפשרת" את ביצועה, פעולה שמהווה חלק "אינטגרלי" של פריקה וטעינה, נופלת בגדר אחת מהוראות הריבוי, רק אז תקום זכאות על פי החוק. בעניין אוסם, נידונה שאלת היחס בין אחת מדרכי השימוש המוכרות - כניסה לרכב או ירידה ממנו - לבין ההוראה הממעטת - פריקה וטעינה. שם נפגע נהג משאית כאשר סגר דלתות רכבו לאחר פעולה של פריקה וטעינה של רכב עומד תוך עלייה לרכב. כך, נקבע כי פעולת סגירת הדלתות מהווה פעולת לוואי לפריקה וטעינה והיא נופלת בגדר הוראת הריבוי של עלייה וירידה לרכב, לכן יש זכאות לפי החוק. אימתי נחשבת פעולה כפעולת לוואי לפעולת הפריקה? הפסיקה עיצבה את גבולות הפריקה והטעינה, החל מתחילתן, סיומן ופעולות הלוואי הכרוכות בהן. מחד גיסא, נקבע כי ראוי להימנע מהרחבה בלתי מבוקרת של הפריקה והטעינה. מאידך גיסא, יש להקפיד שלא לצמצמן ולהוציא מתוכן פעולות שהמחוקק ראה בהן מרכיבים אינהרנטיים שלהן (ראו בעניין אוסם, בעמ' 559; ע"א 3457/93 שמואל נ' נשר, מפעלי מלט ישראליים בע"מ, פ"ד נ(4) 301, 305 (1996)). וכך - "במקום שבו פעולת הלוואי היא חלק אינטגרלי של פעולת הטעינה או הפריקה וקשורה עמן בקשר הדוק. קשר זה נבחן על-פי מידת הצורך בביצוע פעולת הלוואי, המידה שבה מקלה אותה פעולה על הפריקה או הטעינה, סמיכות הזמנים שבין פעולת הלוואי לבין פעולת הפריקה או הטעינה, ועתים אף סמיכות המקום שבו מבוצעת פעולת הלוואי למקום שבו מבוצעת פעולת הפריקה או הטעינה [...]" (רע"א 6454/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' יעקב דואני, פ"ד נו(3) 495, 502 (2002)). שכן, לפי רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ ( 4.2.2009) ורע"א 6223/98 שיבלי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 381 קשירת המטען המצוי על רכב קודם ליציאתו לדרך נחשבת לפעולת לוואי של פריקה וטעינה. וביישום הדברים כאן לפנינו; ההתנגשות "הפנימית", במקרה דנן, היא בין ההוראה הממעטת - פריקה וטעינה - לבין הוראת הריבוי - הינתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו שלא תוך כדי עבודתו. ראשית, בית משפט קמא פסק כי המשיבים העמיסו על הרכב את העגלה - פעולה זו נכללת בהוראה הממעטת של פריקה וטעינה, ובעוד שהמשיב 2 ניגש למפעל כדי להביא כבלים לקשירת העגלה, העגלה נפלה מהרכב על המשיב 1 - פעולה זו נכללת בהוראת הריבוי של הינתקות מטען שלא תוך כדי עבודתו. כך, טען בית משפט קמא כי, לפי עניין אוסם, כאשר ישנה התנגשות כאמור, יד הוראת הריבוי (הינתקות) על העליונה. אין דעתנו כדעת בית משפט קמא. כאמור, קשירת המטען המצוי על רכב קודם ליציאתו לדרך נחשבת לפעולת לוואי של פריקה וטעינה. על כן, כדי לעמוד בקנה אחד עם המודל שבעניין אוסם היה על פעולת הלוואי של קשירת המטען ליפול אף לריבוי של הינתקות של מטענו שלא תוך כדי נסיעתו. לדעתנו, פעולת הלוואי של קשירת המטען לא מקיימת את הריבוי של הינתקות. שנית, בית משפט קמא הניח כי הוראת הריבוי של הינתקות כן התקיימה משום שראה בעגלה שעל הרכב כהינתקות של מטען. אולם, ברע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי, פ"ד נז(2) 614 (להלן: "עניין ניר לי") נקבע: "[...] כל עוד לא הסתיימה פעולת הטעינה, על כל פעולות העזר הכרוכות בה, ובכלל זה בדיקת יציבות המטען ואופן קשירתו לכלי הרכב, עדיין אנו מצויים בשלב הטעינה. רק לאחר ביצוע כל הפעולות ורק כאשר ברור שהרכב כשיר לנסיעה על המטען שהועמס עליו, עוברים אנו את שלב הטעינה, ומאותה הנקודה, נפילת המטען תחשב להינתקות, שבאה בגדר "שימוש ברכב מנועי". הנה כי כן, במקרה דנן, פעולת הטעינה עדיין לא הסתיימה הואיל והמשיב 2 ביקש לקשור את העגלה למשאית ורק אז העגלה נפלה מהרכב. על כן, ההוראה הממעטת מונעת את הזכאות לפי החוק. שלישית, שאלת היחס בין הוראת הריבוי של הינתקות חלק או נפילת מטען לבין הוראה הממעטת של פריקה וטעינה נידונה בעניין ניר לי שיפוצים. שם קבע כב' השופט ת' אור כי הוראה הממעטת של פריקה וטעינה באה בסיפא של הגדרת המשנה ומיד בהמשך להוראת הריבוי של הינתקות או נפילה, ומכאן בשל המבנה הלשוני של ההגדרה, החריג גובר על הריבוי. על הלכה זו חזר השופט ריבלין בבית המשפט העליון גם בע"א 10157/09 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' משה דוד פטקין ואח' ( 29.6.2010) והבחין אותה מההלכה בעניין אוסם: " שאלת היחס שבין ה"שימוש" המיוחד של הינתקות חלק או נפילת מטען - מרכב חונה או עומד, לבין ההחרגה של פריקה או טעינה - מרכב חונה, לא נדונה לגופה בפרשת "אוסם". היא נדונה, קודם לכן ברע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי [...]" ובהמשך לכך, קבע השופט ריבלין: "יובהר כי קביעה זו, לפיה חריג הפריקה והטעינה גובר על ה"שימוש" הספציפי של הינתקות או נפילה, באה להשלים את ההלכה שנקבעה בפרשת אוסם. כאשר חריג הפריקה והטעינה מתחרה בשימוש אחר - כגון כניסה לרכב או ירידה ממנו - גובר ה"שימוש" המוכר על החריג, ותאונה יכולה להיחשב "תאונת דרכים" על פי חוק. רק כאשר במהלך הפריקה או טעינה של רכב מתרחשת נפילה או הינתקות של חלק מהרכב, או של מטענו, חדל המקרה מלהיות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק [...]" וכך, אף שקשירת המטען היא כשלעצמה מהווה פעולות לוואי של פריקה וטעינה, אין פעולת לוואי זו נכללת במקביל הוראת הריבוי של הינתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו שלא תוך כדי עבודתו, על כן, גוברת ההוראה הממעטת. מכאן מסקנתו, בשונה מהערכה הדיונית, שהתאונה אינה במסגרת "שימוש ברכב מנועי" כהגדרת המשנה. אך בכך לא סגי; "תאונת דרכים" מוגדרת כנזק גוף שנגרם "עקב" השימוש ברכב מנועי "למטרות תחבורה". נמשיך אפוא בבחינתם. מטרות תחבורה ברע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3)825, 830 (1997) (להלן: "עניין פדידה") נפסק כי נהג שעלה למשאיתו שחנתה לצורך תיקונה על מנת ליטול מצית סיגריות שהשאיר שם, ובירידה במדרגות מעד ונפגע - שימוש זה לא היה "למטרות תחבורה", אף כי הירידה מהמשאית הינה שימוש מוכר. נטילת המצית, כך נפסק, לא הייתה קשורה לסיכון התחבורתי. אך אין המקרה כאן דומה לשם. חלק מהשימושים התחבורתיים של משאית הנם הובלת משאות, גם אם תיקון מס' 8 לפלת"ד הוציא את 'הפריקה והטעינה' עצמן מהגדרת "תאונת דרכים" (פרשת אוסם, בעמ' 561). ניתן להניח כי אי-קשירת המטען הביאה להינתקותו ולנפילתו. המשאית לא הייתה זירת אירוע אקראית בלבד, כפי שהיה בעניין פדידה, אלא טעינת המשאית הייתה בזיקה לשימוש התחבורתי. מכאן יסוד זה, "למטרת תחבורה", מתקיים. עקב קשר הסיבתי עובדתי ומשפטי הם שעומדים במרכז ענייננו. הקשר הסיבתי העובדתי הוא הסיבה שבלעדיה אין לקרות הנזק - הזיקה בין גורם מסוים לבין התוצאה המזיקה, בין השימוש ברכב למטרות תחבורה לבין נזק הגוף. כאן, אלמלא העמסת המטען ואלמלא התנתק המטען לא היה נגרם למשיב 1 נזק גוף. הקשר הסיבתי משפטי מתבטא בשילוב בין מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. מבחן הסיכון, אם הנזק מצוי בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר ושבגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי. מבחן השכל הישר בוחן את מידת תרומתו של השימוש ברכב להתהוות התוצאה המזיקה ( ע"א 6000/93 עזבון המנוח פואד קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661, 671 (1996)). הצורך שנוצר לקשור את העגלה ולבדוק את יציבותה - נגרם כתוצאה מהסיכון אותו יצרה המשאית ככלי תחבורה המוביל משאות. עם זאת, עניין לנו במבחן המשולב של סיכון ושכל ישר, שעל פי דעתנו לא מקיים את הקשר הסיבתי הדרוש. תיקון מס' 8 לחוק, שהגדיר בפעם הראשונה את הגדרת השימוש ברכב מנועי, הוציא מפורשות מגדר ההגדרה את הפריקה וטעינה של רכב עומד. תכלית ההוצאה של פריקה וטעינה מגדר החוק הייתה להבטיח פיצוי על סיכון שהוא תולדה של שימוש ברכב מנועי. לפי ההגדרה, טעינה ופריקה כשהרכב נוסע נכללת עדיין בהגדרת השימוש, זאת, כדי לעמוד בקנה אחד עם מבחן הסיכון. כך, למשל, כשחפץ מושלך תוך כדי נסיעה, התנועה של הרכב משפיעה על כך ולכן מתקיים הסיכון התחבורתי. (ראו יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 92 (מהדורה שלישית, 2005). סיכומה של נקודה זו, קשר הסיבתי לא מתקיים ועל כן אין עסקינן בתאונת דרכים על פי הפלת"ד. סוף דבר דין הערעור להתקבל. המשיבים ישלמו למערערות הוצאות ושכ"ט עו"ד תאונות דרכים בסכום כולל של 25,000 ₪ צמוד מהיום. תאונת דרכיםתאונת דרכים (תיקון דרך)תאונת דרכים בזמן פריקה וטעינה