קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרסום לשון הרע באופן עקיף: מבוא בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 200,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע. התובע 1 (להלן: "התובע") הוא דודו של הנער נתנאל ואן קובורדן ז"ל (להלן: "המנוח"), שטבע למוות בבריכת השחיה במרכז הספורט בפרדסיה ביום 29.7.2005, בזמן שהיה תחת השגחתו של התובע, כאשר התארח לסוף שבוע אצלו. התובעת 2 (להלן: "התובעת") היא רעייתו של התובע. הנתבעים הם מי שאחראים לפרסום ידיעה בעיתון מעריב (להלן: "העיתון") ביום 31.7.2005 תחת הכותרת "אסון בבריכה. בן ה-15 טבע בקאנטרי קלאב". ידיעה זו היא הבסיס לתביעה שבפניי. וכך, בין השאר, נכתב בגוף הידיעה: "כבר בבוקר יום שישי התלונן בן ה- 15 שהתארח אצל בני משפחתו בפרדסייה שאינו מרגיש טוב אבל רק אחרי שהוא נעלם בקאנטרי קלאב לכמה שעות בזמן שקרוביו בילו מסביב לבריכה, הם התחילו לחשוד. כשחיפשו הם מצאו אותו צף במים מחוסר הכרה. כדי לצנן את עצמם מהחום הכבד יצאו בני המשפחה לקאנטרי בפרדסייה ביום שישי אחר הצהריים. בזמן שהאחרים היו עסוקים בפעילויות אחרות, החליט הנער להיכנס למים. לאחר פרק זמן ארוך שלא חזר מהבריכה יצא אחד הקרובים לחפש אחריו ונדהם לגלות את גופתו צפה במי הבריכה ...". התובעים טוענים בכתב התביעה כי מדובר בפרסום שקרי, שיש בו רמיזה ברורה כי הם התרשלו הן בהשגחה על המנוח והן בהתעלמם ממצבו הבריאותי, וכי מוטלת עליהם האחריות לטביעתו. למרות ששמם של התובעים לא נזכר בגוף הידיעה, תושבי פרדסיה ידעו היטב במי מדובר. הפרסום גרם להם עגמת נפש רבה ופגע קשות בשמם הטוב. התובעים דרשו מהנתבעים לפרסם הודעת תיקון, הבהרה והתנצלות, ומשסורבה דרישתם, הוגשה התביעה שבפניי. הנתבעים טוענים כי דין התביעה להדחות מחמת מספר טעמים. ראשית, הפרסום כלל איננו מהווה לשון הרע שכן הוא איננו מטיל על התובעים אשמה כלשהי, מה גם ששמם של התובעים איננו נזכר בו. לחלופין, עומדת לנתבעים הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק") וכן הגנת תום הלב לפי ס' 15 לחוק. עוד טוענים הנתבעים כי עומדת להם הגנה מוחלטת שכן מדובר בפרסום מותר לפי ס' 13(9) לחוק וכן הגנת "מעשה של מה בכך" לפי ס' 4 לפקודת הנזיקין. לבסוף טוענים הנתבעים כי לתובעים לא נגרם כל נזק עקב הפרסום וכי לא מדובר בתביעה לפיצויים סטטוטוריים שאינה מחייבת הוכחת נזק, מה גם שלפרסום נשוא התביעה קדמו פרסומים באמצעי תקשורת אחרים, שגם הם יכלו לגרום לנזק נשוא התביעה. נדון תחילה בשאלה האם הפרסום מהווה לשון הרע ביחס לתובעים. האם הפרסום מהווה לשון הרע ביחס לתובעים? על פי ס' 1 לחוק, לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול, בין השאר, להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצידם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו וכן לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. המבחן לענין זה הוא מבחן אובייקטיבי, קרי, כיצד מפרש האדם הסביר את הדברים שנאמרו ביחס לנפגע: "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים." (ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני (1989), פ"ד מג(2) 333, בעמ' 337). עוד נפסק כי: "הגדרת "לשון הרע" הקבועה בחוק הינה הגדרה רחבה, הנבחנת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר ..." (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (2008), בעמ' 13 - פורסם באתר משפטי). במקרה דנן, אין ספק שהאדם הסביר הקורא את הידיעה מתרשם כי בני משפחתו של המנוח נהגו בחוסר אחריות משווע בכל הנוגע למנוח, וכי במידה לא מבוטלת מוטלת עליהם האחריות לארוע הטרגי: ראשית לכל, קרובי המשפחה שמעו כביכול מפיו של המנוח, עוד בבוקר הארוע, כי איננו חש בטוב ולמרות זאת הם לקחו אותו לקאנטרי קלאב, דבר שהאדם הסביר לא היה עושה; שנית, המנוח נעלם מעיניהם של בני משפחתו למשך מספר שעות, בטרם הבחינו בכך, שכן הם היו עסוקים בבילוי מסביב לבריכה, ורק לאחר פרק זמן ארוך שלא חזר מהבריכה, הם יצאו לחפשו ומצאו את גופתו צפה במים. התמונה המצטיירת היא של הזנחה חמורה שהזניחו קרובי המשפחה את המנוח. אכן, לא מדובר בלשון הרע "ישירה", קרי, אין למצוא בפרסום האשמה מפורשת של בני המשפחה באחריות לארוע הטביעה, אך זהו מקרה מובהק של האשמה משתמעת. גם לשון הרע נרמזת או משתמעת (מה שמכונה "אינואנדו"), כמוה כלשון הרע לכל דבר וענין. הדבר עולה מס' 3 לחוק, הקובע כי: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפירסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". יפים לעניננו דברי כב' השופט המנוח ע' אזר ז"ל בת.א. (ת"א) 31663/01 פילץ צוריאל נ' עיתון "כל השבוע" (2004) (פורסם באתר משפטי): "וכידוע חוק איסור לשון הרע אוסר לא רק על דיבה ישירה, אלא גם על דיבה עקיפה או משתמעת המכונה בלעז "אינואנדו". במקרה הנוכחי, הדיבה הכלולה בכתבה אינה רק אינואנדו, דהיינו דיבה נרמזת, אלא מדובר בדיבה ישירה או עקיפה או משתמעת." ראה גם ת.א. (ת"א) 40801/06 חיים נתן שבת נ' יתדות הוצאה לאור ופירסומים תשמ"ו בע"מ (2008) (פורסם באתר משפטי). אינני מקבל את טיעונם של הנתבעים כאילו אף אדם בר דעת אינו מצפה מבני משפחה לשמור על נער בן 15 כאילו היה ילד קטן. לטעמי, מדובר בהיתממות לשמה, שכן כל מי שקורא את הידיעה איננו יכול שלא לשאול את עצמו כיצד זה ייתכן שבני המשפחה הזניחו בצורה כזו את המנוח. מניה וביה מתעורר אצל הקורא הסביר הרושם כי קיים קשר סיבתי מובהק בין קלות הדעת שגילו בני משפחתו של המנוח, לבין הארוע הטרגי, שהרי אם אך היו מתחשבים במצבו הבריאותי ולכל הפחות, לא עסוקים בבילוי מסביב לבריכה אלא משגיחים על המנוח, הטביעה היתה נמנעת. הנתבעים טוענים כי שמם של התובעים כלל לא נזכר בידיעה ואי אפשר היה ללמוד על זהותם מתוך הכתבה. טיעון זה נכון רק בחלקו. אכן, מי שאיננו נמנה על תושבי פרדסיה, איננו יכול לזהות מתוך הפרסום במי מדובר. דא עקא, פרדסיה הוא ישוב קהילתי לא גדול, המונה כ- 600 משפחות, וארוע הטביעה הפך לשיחת היום ביישוב. התושבים ידעו היטב באיזו משפחה מדובר, וכעולה מעדותה של תלמה לירן, שכנתם של התובעים, היא שמעה שיחות של תושבים שמתחו ביקורת על התובע כיצד זה שלח את המנוח לבדו לבריכה, כמו גם על כך שהמנוח נשלח חולה לבריכה. גם עדה נוספת, עליזה בילו, שהיא גיסתה של התובעת 2, העידה כי שמעה שיחות דומות של תושבי פרדסיה, בהן הוטלה האחריות לטביעתו של המנוח על התובע. מכאן שבקרב תושבי פרדסיה, וזאת קבוצת ההתייחסות הרלבנטית, היה ידוע היטב במי מדובר גם בלא ששמות התובעים נזכרו בידיעה. אכן, העיתון הוא בעל תפוצה ארצית, אך אין פירושו של דבר שקבוצת ההתייחסות הרלבנטית לתביעה היא אך ורק הציבור הרחב בישראל. די בכך שגם קבוצה מצומצמת הרבה יותר, קרי, תושבי פרדסיה, הבינו היטב במי מדובר, על מנת שיתקיימו יסודותיו של פרסום לשון הרע. שאלה דומה התעוררה בפרשת ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, (1989), פ"ד מג(2) 333, 336- 337, כאשר הדיבה באה לביטוי בציון האותיות KZ על גבי מעטפה ששלח המערער למשיב. נפסק כי חרף העובדה שחלק ניכר מהציבור הישראלי כיום איננו יודע מהי משמעותן של אותיות אלה, מדובר עדיין בפרסום לשון הרע על המשיב, שכן ישנו ציבור שאליו עשוייה היתה המעטפה להגיע, ואשר לגביו משמעות אותן אותיות היא ברורה. כפי שמציין המחבר א' שנהר בספרו דיני לשון הרע (1997): " המבחן שעל פיו ייקבע האם ייחס הפרסום מעשים פסולים למי שטוען כי הוא הנפגע הוא המבחן האובייקטיבי, ובעניין זה יישם בית-המשפט את הכללים הרגילים בנוגע לפרשנות הפרסום. לעתים "האדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש וגם אם שמו של אותו אדם מופיע בפרסום בצורה משובשת או חלקית. ... מסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע עולה, כי כאשר שמו של האדם אינו מוזכר מפורשות בפרסום או שהוא אינו מוזכר מפורשות כמי שלשון הרע מתייחסת אליו, התייחסותה של לשון הרע לאדם הטוען שנפגע ממנה יכולה להשתמע מהפרסום, מנסיבות חיצוניות או משילובם של השניים." (ע' 123- 124) ראה גם ת.א. (ת"א) 54621/06 ‏משה זר נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (2009)- פורסם באתר משפטי. לעתים, האדם הסביר עשוי להבין שהפרסום מתייחס לנפגע, גם אם הנפגע אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש (ע"פ (ת"א) 2025/92 אבן ואח' נ' רוטר ואח', פ"מ תשנ"ד (1) 309, 311. ראה גם ת.א. (ת"א) 11455/07 ‏עו"ד עופר נתנאל נ' בוינס משה (2009)- פורסם באתר משפטי). סיכומו של דבר, עסקינן בפרסום לשון הרע על התובעים. האם עומדת לנתבעים הגנת "אמת בפרסום"? משבאנו לכלל מסקנה כי הפרסום מהווה לשון הרע ביחס לתובעים, מתעוררת השאלה האם עומדות לנתבעים הגנות על פי החוק. נדון תחילה בשאלה האם עומדת להם הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק. במקרה דנן, מתוך הפרסום בעיתון עולות מספר קביעות עובדתיות: המנוח התלונן עוד בבוקר יום שישי כי הוא איננו חש בטוב, המנוח נעלם בקאנטרי לכמה שעות בזמן שקרוביו בילו מסביב לבריכה, לאחר פרק זמן ארוך שבו המנוח לא חזר מהבריכה יצא אחד הקרובים לחפשו, ולבסוף, הקרוב גילה את גופתו של המנוח צפה במים. כפי שנראה להלן, למעט העובדה שהתובע ובניו אכן בילו מסביב לבריכה, אין כל אמת באף לא אחת מבין הקביעות העובדתיות המתוארות לעיל. אין אמת באמירה לפיה המנוח התלונן בבוקר יום שישי כי איננו חש בטוב. מעדותו של התובע, שהותיר עלי רושם אמין ומהימן, עולה כי המנוח היה אמור להתארח לסוף שבוע בביתו. התובע נסע עם ילדיו בני התשע והשבע עשרה לבריכת השחייה המקומית, הוריד את ילדיו בבריכה ונסע לאסוף את המנוח, שהגיע באוטובוס אל צומת פרדסיה. כאשר השניים נפגשו, התובע שאל את המנוח האם ברצונו להגיע לבריכה או לנסוע לביתו של התובע כדי לנוח. המנוח השיב כי הוא מעוניין להגיע לבריכה. אכן, רגעים ספורים בטרם טבע, כאשר המנוח כבר השתשכך במימי הבריכה יחד עם בן דודו בן התשע, רועי, הוא אמר לרועי שהוא חש ברע וכי הוא מרגיש שהוא עומד למות. כעבור מספר רגעים התרחשה הטביעה. יחד עם זאת, בפירוש לא מדובר בדברים שאמר המנוח לתובעים, ובודאי שלא בבוקר הארוע. הנתבעים מפנים בסיכומיהם לחוות דעתו של מומחה רפואי שהוגשה במסגרת תביעת הנזיקין של הורי המנוח נגד מפעילי הבריכה, כראיה לכך שהמנוח סבל מאז שנת 2002 ממום לבבי. יש להתעלם מטיעון זה שכן מדובר בהסתמכות שלא כדין על חומר ראיות מתיק אחר. חוות הדעת האמורה כלל לא הוגשה בתביעה שבפניי, ודבר קיומה נזכר לראשונה בסיכומי הנתבעים. מכל מקום, אין בחוות דעת זו כדי להוכיח שהמנוח אכן התלונן בפני התובעים על כך שהוא חש ברע, או שהתובעים בכלל ידעו על אותו מום לבבי. הנתבעים מפנים לתשובות לשאלון של התובע כדי לבסס את הטענה לפיה המנוח סיפר לתובעים בבוקר יום שישי כי הוא חש ברע, אלא שבאותה תשובה לשאלון (מוצג נ/3) אמר התובע כי הדברים של המנוח נאמרו לבנו רועי בתוך מימי הבריכה בסמוך לפני שהמנוח נפל והתמוטט. האומדן של שעה לפני מועד הפטירה, בו נאחזים הנתבעים בסיכומיהם, מתעלם מכך שהתובע ציין כי פרק זמן זה מביא בחשבון גם את נסיונות ההחייאה של המנוח. נסיונות אלה נמשכו כחמישים דקות. ברור איפוא שדברי המנוח לרועי לא נאמרו שעה לפני הטביעה, אלא רגעים ספורים בלבד לפניה. הנתבעים גם נאחזים בדברים שאמר אביו של המנוח לחוקרי המשטרה, לפיהם המנוח היה עייף שכן לא ישן כלל בלילה הקודם, ובבוקר הארוע טייל רגלית בשיא החום במצדה, ואף השתכשך במימי ים המלח (מוצג נ/10). דא עקא, דברים אלה שאמר האב מוכה הצער, במטרה לשכנע את החוקרים לוותר על ביצוע נתיחה לאחר המוות תוך נסיון תמים להציע סיבה כלשהי לטביעה, בוודאי שאינם מוכיחים את מה שהנתבעים היו צריכים להוכיח, קרי, שהמנוח התלונן כבר בבוקר הארוע כי איננו חש בטוב. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי המידע לפיו המנוח התלונן על מצבו הבריאותי עוד בבוקר הארוע נמסר לכתב דורון נחום, הוא הנתבע 3 (להלן: "נחום") על ידי הפראמדיק איציק מימרן, שניסה להחיות את המנוח. לראיה, הם מפנים לפרסום באתר YNET מיום 29.7.2005, שם נכתב כי אחד מבני משפחתו של המנוח סיפר כי טרם הטביעה המנוח אמר כי אינו חש בטוב. הכתב רענן בן צור, שפירסם את הידיעה באתר YNET, אישר כי את המידע קיבל מאיציק מימרן. יצויין כי איציק מימרן הכחיש בעדותו בפניי מכל וכל כי מסר מידע זה לנחום, אך לנוכח העובדה שגם רענן בן צור, שאיננו קשור למשפט, העיד כי קיבל מידע בענין זה מאיציק מימרן (ע' 19- 21 לפרוטוקול מיום 24.2.2009), יש להניח כי אכן מימרן שוחח גם עם נחום בענין תחושתו הרעה של המנוח בטרם טבע. יחד עם זאת, אין בכך כדי להועיל לנתבעים. ראשית, סביר להניח כי המידע שמסר מימרן לנחום, היה אותו מידע שמסר לרענן בן צור, קרי, שהמנוח התלונן "טרם הטביעה" על מצבו, אך לאו דווקא עוד בבוקר הארוע כפי שפירסמו הנתבעים. העיתוי המוקדם בו כביכול התלונן המנוח על מצבו ("כבר בבוקר יום שישי") הוא בדיוק מה שמשווה נופך שלילי להתנהלות התובעים בידיעה שפרסם נחום, נופך שלילי שאיננו קיים בידיעה שפרסם אתר YNET. בהקשר זה יש לציין כי הגם שבכותרת המשנה של הפרסום באתר YNET נרשם כי קרוב משפחתו של המנוח סיפר כי המנוח חש ברע "לפני שנכנס למים", הרי שבגוף הידיעה נכתב כי "טרם הטביעה" סיפר המנוח כי אינו חש בטוב, משמע, לאו דווקא בטרם נכנס למים. סביר להניח כי המידע המופיע בגוף הידיעה משקף יותר את הדברים שאמר מימרן לכתב מאשר הפראפרזה שנעשתה בכותרת המשנה, שכן לא הכתב, אלא העורך, שלא שוחח עם מימרן, הוא שניסח את כותרת המשנה. זאת ועוד, אם נחום הסתמך על מידע בלתי נכון שקיבל ממימרן, אין לו אלא להלין על עצמו שכן כידוע, חזרה על דברי דיבה אינה מהווה הגנה, מה גם שהנתבעים לא טרחו להביא בגוף הפרסום דברים בשם אומרם, קרי, הם לא טרחו לשים מרכאות לפני הקטע העוסק בתלונתו של המנוח, כך שהקורא הסביר מקבל את הרושם כי מדובר בעובדות בדוקות שהעיתון מקבל אחריות על אמיתותן, להבדיל מציטוט דבריו של צד שלישי, שמטבע הדברים, העיתון איננו אחראי על אמיתותן. יצויין כי בחלק אחר של הכתבה, הקפיד נחום להביא דברים בשם אומרם: הוא ציטט דברים שנאמרו לו על ידי נציגי מד"א, בנוגע למאמצי ההחייאה שבוצעו במנוח, בתוך מרכאות. לא בכדי קובע ס' 19(1) לחוק איסור לשון הרע כי בבואו לפסוק פיצויים, רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנתבע בכך שלשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, ובלבד שהנתבע נקב את המקור שעליו הסתמך. מכאן עולה בברור כי מי שחוזר על דברי דיבה ששמע מאחרים, אינו פטור מאחריות לדברים רק משום שציטט אחרים, אלא לכל היותר, הדבר מהווה שיקול להפחתת סכום הפיצוי שיושת עליו. (ראה גם ת.א. (ת"א) 32019/05 עו"ד צור תדהר נ' משה ענבר (2008)- פורסם באתר משפטי). מקובלים עליי בהקשר זה דבריו של המחבר א' שנהר בספרו דיני לשון הרע (1997): "פרסום עשוי להביא דברי לשון הרע כציטוט של אדם אחר. הכלל הוא שמפרסם החוזר על דברי זולתו לא יוכל בדרך כלל ליהנות מהגנת "אמת דיברתי" באמצעות הטענה שהאדם שאותו ציטט אכן אמר את הדברים. הסיבה לכך היא שהאדם הסביר יסיק לרוב מפרסום, החוזר על השמצה שאמר אדם אחר, כי דברי ההשמצה עצמם היו אמת, ואם לא במלואם אזי בחלקם - שהרי ההנחה המקובלת היא ש"אין עשן בלי אש" ושאדם לא יחזור על השמצות שהשמיע אדם אחר אם לא יאמין שיש ממש באותן השמצות. לפיכך מפרסם של פרסום חוזר כזה יהנה מהגנת אמת הפרסום רק אם יוכיח את אמיתות דברי ההשמצה שעליהם חזר. אולם, כאשר עצם אמירת הדברים המשמיצים מהווה עובדה חשובה בפני עצמה, והפרסום החוזר אינו מאמת את הדברים ואינו מוסיף להם נופך של אמינות אלא מציגם כטענה גרידא של אדם מסוים, עשוי בית-המשפט להסתפק בהוכחת העובדה שהדברים אכן נאמרו." (ע' 218- 219) ראה גם הדברים שנאמרו בת.א. (מחוזי ב"ש) 7129/99 אורי שמש נ' משה שמעון, (2004) (פורסם באתר משפטי): "ביחס לפרסום חוזר של דברי לשון הרע שאינו מאמת את הדברים ואינו מציג אותם בעמדת המפרסם, ומסתפק בציון העובדה שהדברים נאמרו על ידי אדם אחר, יכול הדבר להעמיד הגנה של "אמת הפרסום", בתנאי שהמפרסם הגביל את הפרסום לעצם העובדה שהדברים נאמרו על ידי אותו אדם בלי להוסיף עליהם. ... הדברים המופיעים בעמוד השער של המקומון, בכותרות ומתחת לתמונות, מצביעים על כך שמערכת העיתון לא הסתפקה בחזרה על דברי נתבע 1, אלא הוסיפה דברים שהיה בהם כדי להוסיף לדבריו של נתבע 1, מימד של אמינות, בכך שעמוד השער התיחס לסחיטה שיוחסה לתובע כאחד האלמנטים של השחיתות בצמרת. גם התיחסות התובע כאל אחד המעורבים בפרשה מוסיפה מימד של הבעת עמדה ואמינות לדברי נתבע 1, בכך שמערכת העיתון רואה את התובע כאחד המעורבים בפרשה, וגם בכיתוב מתחת לתמונה שהתובע אינו רוצה להתיחס לענין, יש כדי להצביע על התובע כמי ששומר על שתיקה, דבר שיש בו כדי לחזק את החשדות כלפיו. במצב זה נראה לי שלא עומדת לנתבעות 2 ו-3 ההגנה של אמת הפרסום, הואיל והם לא הסתפקו בחזרה על הבעת עמדות שהיו בהם כדי להוסיף מימד של אמינות לדברים שיוחסו לתובע, ומשלא הוכח שדבריו של נתבע 1 שיוחסו לתובע היו אמת, לא עומדת להם ההגנה של אמת הפרסום. " בשולי ענין זה אציין כי הנתבעים מפנים בסיכומיהם לפרסום באתר "קקטוס", כדי להוכיח שגם שם נכתב כי המנוח התלונן על מצבו עוד לפני שנכנס למים, אלא שפרסום זה איננו חלק מחומר הראיות ולכן לא היה מקום להסתמך עליו בסיכומים. אין גם אמת באמירה כאילו המנוח "נעלם" בקאנטרי קלאב לכמה שעות בזמן שקרוביו בילו מסביב לבריכה. מחומר הראיות עולה כי המנוח נכנס למימי הבריכה ובילה שם יחד עם בן דודו, רועי, בנו הצעיר של התובע, בידיעתו המלאה של התובע. הוא לא נעלם וגם לא היה לבדו, ולא היה מצב שבו התובע כלל איננו יודע היכן נמצא המנוח. התובע עצמו ישב במרחק של כ- 25 מטרים ממקום הטביעה, וקרא ספר (ע' 103 ו- 114 לפרוטוקול). רגעים ספורים לפני הטביעה, התלונן המנוח בפני רועי בן התשע כי הוא חש ברע וכי הוא מרגיש שהוא עומד למות. המנוח נשען עם מרפקיו על חבל שנמתח לאורך הבריכה, ולאחר מכן נשמט ראשו לתוך המים. רועי סבר תחילה כי המנוח מתלוצץ עימו, וכאשר הבין כי דבר מה אינו כשורה, הוא ניסה בכוחות עצמו להרים את המנוח. משלא צלח הדבר בידו, רץ לחפש את אחיו בן השבע עשרה, וכאשר לא מצא אותו, יצא מן המים ורץ לעבר התובע. בשלב זה הבחין התובע בגוף שצף במים והחל להתקדם לכיוון הבריכה. במקביל משה המציל את המנוח, ואז הבחין התובע כי מדובר באחיינו. יצויין כי הנתבעים עצמם טוענים בסיכומיהם כי המנוח שהה מתחת למים חמש דקות בלבד. מכאן שהתיאור של העלמות המנוח למשך מספר שעות היה בלתי נכון בעליל ולא היה לו כל מקום, מעבר להוספת נופך סנסציוני לידיעה שהיא ממילא דרמטית ומצערת. כאשר נחום נשאל בעת חקירתו מהו מקור המידע בענין זה, טען תחילה כי למיטב זכרונו שמע זאת ממימרן, אך הוסיף וציין כי "אנחנו לוקחים כמה שיותר צבע כי אנחנו צריכים להרחיב את הידיעה. ... זה חלק מהצבע שאנחנו כדי להמחיש את הטרגדיה ואת מה שהיה שם." (ע' 133 לפרוטוקול מיום 24.2.2009). אני מטיל ספק רב בטענה של נחום לפיה גם כאן שאב את המידע מאיציק מימרן, שכן בפרסום באתר YNET, שמבוסס אף הוא על דברים שמסר מימרן לכתב רענן בן צור, אין כל זכר לסיפור ה"היעלמות". אני מתקשה להאמין שמימרן היה מוסר מידע שאיננו נכון בעליל ואשר איננו נוגע כלל לפרטים בסיסיים אודות נסיבות הטביעה שהוא עצמו בירר עם הסובבים אותו כחלק אינטגרלי ממאמצי ההחייאה. לכן, במקרה הטוב מבחינתו של נחום, מתבקשת המסקנה שהוא שאב את המידע ממקור עלום כלשהו, מה שמסביר מדוע המידע היה בלתי מבוסס. הרושם המתקבל הוא שהשיקול המכריע היה הוספת "צבע" לכתבה, גם אם פרשת ה"היעלמות" איננה משקפת את העובדות, ולמעשה, לא היתה ולא נבראה. אינני סבור כי יש לפרש לחובת התובעים את התנגדותם להעדתו של בנם רועי, כפי שטוענים הנתבעים בסיכומיהם. נזכיר כי מדובר במי שהיה בן תשע במועד האסון ובן שלוש עשרה במועד שמיעת העדויות. נקל לשער את עוצמת הטראומה שהותירה פרשה זו בליבו של ילד צעיר, שבן דודו טבע לנגד עיניו מבלי שהיה בידו להושיע. ברור איפוא כי הרצון למנוע מרועי מלהעיד בבית המשפט, נועד למנוע ממנו טראומה נוספת הכרוכה בחיטוט בפרשה, ואין בו כדי להעיד על חשש מפני תוכן העדות. סיכומו של דבר, לא רק שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח אמת בפרסום, אלא שמחומר הראיות עולה באופן פוזיטיבי כי הפרסום לא היה אמת: המנוח לא התלונן עוד בבוקר הארוע כי אינו חש בטוב (אלא דקות ספורות בלבד לפני שטבע, וגם אז, רק באוזני בן דודו בן התשע), המנוח לא נעלם לכמה שעות בקאנטרי קלאב ולא נערך חיפוש אחריו לאחר שלא חזר מן הבריכה. לנוכח המסקנה כי לא היה בפרסום אמת, אין צורך לדון בשאלת קיומו של ענין ציבורי בפרסום. למעלה מהצורך אציין כי ברור שישנו ענין ציבורי בפרסום מקרים של טביעה, על מנת לנסות ולצמצם את מימדי התופעה, אך קיומו של ענין ציבורי איננו תירוץ שיכול להכשיר הוספת פרטים "פיקנטיים" או "תיאורי צבע" לידיעות עיתונאיות, רק כדי להגדיל את הענין של הקוראים, על חשבון אמיתותן של העובדות. יעידו על כך הפרסומים על אותו ארוע ממש, שפורסמו בכלי תקשורת אחרים (ראה למשל פרסום של עיתון אחר, נספח ב' לתצהירו של התובע), אשר לא כללו עובדות בלתי נכונות שיש בהן כדי לפגוע בתובעים. לא בכדי הוגשה התביעה נגד כלי תקשורת אחד, ולא נגד כלי תקשורת נוספים שפרסמו אף הם ידיעות בנוגע לפרשה. האם עומדת לנתבעים הגנת תום הלב? הנתבעים טוענים כי עומדת להם הגנת תום הלב לפי ס' 15 לחוק. לענין זה הם מפנים לסעיפי המשנה 15(1), 15(2), 15(3), 15(4), 15(5) ו- 15(6) של החוק. הגנה על פי סעיפים אלה מחייבת עמידה בתנאים הקונקרטיים של כל סעיף וכן קיומו של תום לב אצל המפרסם. כפי שנראה להלן, הפרסום אינו בא בגדרם של איזה מבין סעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק. ס' 15(1) לחוק חל כאשר הנתבע " לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3". במקרה הנוכחי, הנתבעים ידעו היטב על קיום התובעים, שהרי הפרסום מייחס להם התנהגות מסויימת. גם אם נחום לא הבין שמדובר בפרסום לשון הרע, אין בכך כדי להעלות או להוריד, שהרי הוא צריך היה ויכול היה להבין את משמעותו השלילית של הפרסום מבחינתם של התובעים. ס' 15(2) לחוק חל כאשר היחסים שבין המפרסם לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו "חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". בעניננו, אכן ניתן להכיר בכך שמוטלת על עיתון חובה מוסרית או חברתית לדווח על מקרי טביעה, שכן דיווחים כאלה עשויים להגביר את הערנות, הזהירות והמודעות בקרב כלל הציבור לסכנות הכרוכות ברחצה בים או בבריכה. בתי המשפט הכירו בקיומה של חובה מוסרית וחברתית לפרסם דברי לשון הרע במקרים בהם הדבר היה דרוש לשם מניעת פגיעה בחיי אדם ובבריאותו (ע"א 213/69 חברת החשמל נ' עיתון הארץ (1969) פ"ד כג(2) 87, 94 וכן ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, (2001) פ"ד נה(5) 865). יחד עם זאת, אין מקום להפוך את הגנת ס' 15(2) עיר מפלט למפרסמי לשון הרע, גם אם אין להוציא מכלל אפשרות מקרים בהם תוכר הגנה לפי ס' 15(2) למי שפרסם דברים שאינם נכונים. המקרה הנוכחי איננו כזה, ולא היתה מוטלת על הנתבעים כל חובה לשוות נופך דרמטי לידיעה באמצעות הוספת פרטים בלתי נכונים, שלא קידמו כהוא זה את האינטרס החברתי שלשם שמירתו נקבעה הגנתו של ס' 15(2) לחוק. מדובר בפרטים שלא היה כל הכרח לפרסמם, שכן מטרת הפרסום והאינטרס של הגנה על בריאות הציבור היו מושגים גם בלעדיהם. על כן, לא תעמוד לנתבעים הגנת ס' 15(2) לחוק. ס' 15(3) לחוק חל כאשר "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר." הגנה זו אינה חלה בעניננו שכן אין כל קשר בין הפרסום לבין הגנה על ענין אישי כשר של הנתבעים או של ציבור הקוראים. ס' 15(4) לחוק חל כאשר "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות." פשיטא שהגנה זו אינה חלה בעניננו, שכן התובעים לא מילאו תפקיד שיפוטי, או רשמי או ציבורי. יתר על כן, אין עסקינן בפרסום מסוג הבעת דעה, אלא בפרסום שכולו קביעות עובדתיות, וכבר נפסק בעבר כי הגנת ס' 15(4) לחוק אינה חלה על קביעות עובדתיות, אלא רק על הבעת דעה, והדעה צריכה להיות מבוססת על עובדות נכונות: " כאמור, בכל הנוגע לתיאור ההתנהגות חייב הפרסום להתייחס לעובדות נכונות. ... חייבת להיות בכל פרסום, המבקש לחסות בצל כנפי סעיף 15 (4), הפרדה ברורה בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה על אותן עובדות. עצם הערבוב בין שני מרכיבים אלה עלול לערפל את הכתוב ולאפשר "הגנבת" עובדות בלתי-נכונות משמיצות אל תוך הבעת הדעה. הכותב חייב לציין על איזה עובדות הוא מסתמך - ואלה חייבות להיות נכונות (פרט לפרטי-לוואי שאין בהם פגיעה של ממש), ומשציין את העובדות, מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו בדרך הבעת דעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין מסקנה." (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ (1978), פ"ד לב (3) 337, 349- 350). הגנת ס' 15(5) לחוק חלה במקרה של הבעת דעה על התנהגות הנפגע, בין השאר, כאדם שעניינו משמש נושא לחקירה. הגנה זו אינה חלה כאן, גם משום שלא עניינו של התובע הוא שמשמש נשוא לחקירה (החקירה המשטרתית התנהלה נגד המציל ונגד הנהלת הבריכה, ולא נגד התובע), וגם משום שלא מדובר בהבעת דעה אלא בהצגת עובדות בלתי נכונות. ס' 15(6) לחוק חל כאשר "הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה." במקרה הנוכחי, לא מדובר בפעולה שעשו התובעים בפומבי, ובנוסף, לא מדובר בהבעת דעה. ממילא, ההגנה אינה חלה בעניננו. לנוכח המסקנה כי לא חלות על הנתבעים איזה מבין חלופותיו של ס' 15 לחוק, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם הפרסום נעשה בתום לב. יחד עם זאת, למעלה מהצורך אציין כי במקרה דנן לא עומדת לנתבעים הגנת תום הלב, שכן הם דחו את דרישת התובעים במכתבים מיום 4.8.2005 ומיום 16.8.2005, לפרסם תיקון או הכחשה, ועמדו על כך שהפרסום היה אמת ושלא היה בו משום לשון הרע על התובעים. ס' 17 לחוק קובע כי לא תעמוד הגנת תום הלב לעורך אמצעי תקשורת, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אמצעי התקשורת, אם הנפגע דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע והדרישה לא נענתה. סרוב זה של העיתון לפרסם תיקון והכחשה תמוה בעיני, שכן דבר לא היה נגרע מכבודו של העיתון לו נעתר לדרישה זו של התובעים, במיוחד לנוכח הנפקות הסטטוטורית שיש לכך מבחינת היכולת לטעון לאחר מכן להגנת תום הלב. ודוק: בשונה מן הסרוב לפרסם תיקון או הכחשה, אין למצוא כל פגם בכך שהעיתון סרב לפרסם התנצלות, שכן ס' 17 לחוק איננו דורש מאמצעי תקשורת לפרסם התנצלות על פי דרישת הנפגע כתנאי מוקדם להגנת תום הלב. האם עומדת לנתבעים הגנת ס' 13(9) לחוק? ס' 13 לחוק דן בפרסומים מותרים, קרי, פרסומים שאינם מהווים עילה לתביעת לשון הרע. ס' 13(9) לחוק קובע כי לא ישמש עילה למשפט אזרחי או פלילי "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור." בעניננו, לא מדובר בפרסום שהנתבעים היו חייבים לעשות על פי דין, ולא בכדי הנתבעים אינם מצביעים על דין כלשהו שחייב אותם לעשות את הפרסום. הנתבעים גם אינם מראים מי נתן להם היתר לבצע את הפרסום ומכח מה מוסמך אותו גוף להורות על הפרסום. ודוק: העובדה שהנתבעים קיבלו מידע מרשויות מד"א וממשטרת ישראל אין בה כדי להחיל על הפרסום את הגנת ס' 13(9) לחוק, שכן סעיף זה חל רק כאשר ההיתר לפרסם ניתן על ידי רשות המוסמכת להורות על הפרסום. כפי שמציין א' שנהר בספרו דיני לשון הרע (1997): "יש להדגיש, כי ההגנה לא תחול על כל פרסום הבא בעקבות הוראה או היתר של רשות מוסמכת, שכן המפרסם צריך להצביע על כך שאותה רשות היתה מוסמכת "כדין" להורות או להתיר את עשיית הפרסום שבגינו ננקט ההליך." (ע' 204). ראה גם ע"א 211/82 ננס נ' פלורו (1986) פ"ד מ(1) 210, 215: "עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו, כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה הוא להעניק זכייה מוחלטת לפרסומים, הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות. בהקשר לצורך זה בא סעיף משנה 9 להתיר פרסומים, שחובה לפרסמם (על-פי דין או על-פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין) או שהרשות לפרסמם, על-פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין. מכאן, שגם אם לא נתחום במדויק ולא נקבע את גדרה של "רשות מוסמכת", דיינו שנאמר, כי בית-ספר או קורס מקצועי אינם חוסים תחת כנפיו של מונח זה, כשם שלא ניתן לראות בבית-ספר לאחיות "רשות המוסמכת לכך כדין" לדווח לפסיכיאטר המחוזי על מצבן הנפשי של התלמידות. אין גם לומר, כי ניתן למשיבה היתר לפרסומים האמורים על-ידי הפסיכיאטר המחוזי (גם אם נראה אותו כרשות המוסמכת לכך כדין), כשיש לפרש את סעיף 13 לחוק, אשר בא להעניק זכייה מוחלטת, באופן דווקני ... ואין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו." לא משטרת ישראל וגם לא מד"א מוסמכים על פי דין להורות על פרסום כאמור, וממילא הגנת ס' 13(9) לחוק אינה עומדת לנתבעים. בנוסף, לא עומדת לנתבעים הגנת "מעשה של מה בכך" לפי ס' 4 לפקודת הנזיקין. מדובר בפרסום שפגיעתו קשה, במיוחד על רקע הנסיבות הטרגיות של הפרשה, ולא ניתן לקבוע כי אדם בר דעת ומזג רגיל לא היה בא בנסיבות הענין בתלונה על הפרסום האמור. סיכומו של דבר, לא עומדת לנתבעים הגנה כלשהי לפי החוק, ועל כן כל שנותר לקבוע הוא מהו הפיצוי לו זכאים התובעים, אם בכלל. האם התובעים הוכיחו שנגרם להם נזק? הנתבעים טוענים, ובצדק, כי אין המדובר בתביעה לפיצוי סטטוטורי לפי ס' 7א' לחוק, ועל כן שומה היה על התובעים להוכיח קיומו של נזק, בטרם ייפסק לזכותם פיצוי כספי. השאלה המתעוררת איפוא היא האם עלה בידי התובעים להוכיח נזק בעין. לדידם של הנתבעים, לא עלה בידי התובעים להוכיח קיומו של נזק ממון או נזק כללי. זאת ועוד, הנתבעים טוענים כי מקורו של הנזק שנגרם לתובעים הוא הארוע הטרגי עצמו, ולא הפרסום שפרסמו הנתבעים, ומכל מקום, הנתבעים לא היו היחידים שפרסמו את הפרשה ולא ניתן להפריד בין הנזק שנגרם מחמת הפרסומים האחרים לבין הנזק שנגרם, אם בכלל, מחמת הפרסום של הנתבעים. אינני מקבל טענות אלה. נפגע מפרסום לשון הרע איננו חייב בהכרח להוכיח שנגרם לו נזק ממון על מנת שיהיה זכאי לפיצוי בגין פרסום לשון הרע. נזק בגין עגמת נפש שנגרמה לנפגע מחמת פרסום לשון הרע הוא נזק בר פיצוי לכל דבר וענין. במקרה דנן, אין ספק שהפרסום של הנתבעים גרם עגמת נפש קשה לתובעים, שכן הוא יצר אצל הקורא הסביר את הרושם הבלתי מוצדק בעליל שהתובעים הם אנשים חסרי אחריות, שהזניחו את המנוח עובר לטביעתו. אכן, יש ממש בטענה של הנתבעים כי חלק משמעותי מהצער, הבושה ועגמת הנפש שנגרמו לתובעים בשל מותו של המנוח יש לייחס לארוע הטרגי עצמו, קרי, לעצם טביעתו של המנוח בעת שהיה תחת השגחתו של התובע, אך מאידך, ברור באותה מידה כי הפרסום של הנתבעים היה בבחינת זריית מלח על פצעי התובעים לנוכח האופן השלילי בו הציג אותם ברבים. גם הפרסום של הפרשה בכלי תקשורת אחרים איננו נוטל את העוקץ מן הפגיעה שהסב הפרסום של הנתבעים, שכן כלי התקשורת האחרים דיווחו על הפרשה באופן אחראי ועניני, בלא ליצור את הרושם השלילי בנוגע לתובעים, רושם שלילי שנוצר רק בפרסום של הנתבעים (ראה למשל פרסום הידיעה בעיתון אחר, נספח ב' לתצהירו של התובע, שאין בו כל הטלת דופי בתובעים). אכן, השמועה אודות טביעתו של המנוח עשתה לה כנפיים בקרב תושבי פרדסיה עוד בטרם הפרסום בעיתון, אך לא השמועה היא שהסבה לתובעים את עגמת הנפש נשוא התביעה, אלא דווקא הפרסום בעיתון, שהיה בו לראשונה משום הטלת אחריות משתמעת על התובעים, בריש גלי ובתפוצה ארצית. התובע העיד כי בעקבות הפרסום בעיתון הוא זכה ליחס קריר ומתנכר מצד אנשים רבים בישוב. הוא נאלץ להתמודד עם שאלות של אנשים שונים, האם המנוח באמת היה חולה והיכן היה הוא עצמו בעת טביעתו של המנוח. בעת האזכרה למנוח ביום השנה הראשון לפטירתו, ליד קברו של המנוח, אמרה אחותו של המנוח בנוכחותו של התובע: "היית לבד ואף אחד לא היה שם בשבילך", והגם שלאחר מכן היא הבהירה לתובע שלא התכוונה להאשים אותו, לא יכול היה התובע להשתחרר מהתחושה הקשה שהיא מייחסת לו אחריות למותו של המנוח. גם התובעת העידה על תחושות דומות: היא נשאלה לא אחת האם המנוח היה באמת חולה ואנשים שונים עימתו אותה עם הפרטים שפורסמו בכתבה. בהיותה גננת בגן ילדים, הועצמה הפגיעה בשמה הטוב שכן נוצר הרושם כי היא התרשלה בטיפול ובשמירה על נער שהתארח אצלה. העדה תלמה לירן העידה כי לאחר הפרסום בעיתון שמעה אנשים מדברים על הפרשה, בספריה העירונית ובמספרה, ומביעים ביקורת על התובע, ששלח את המנוח לבדו לבריכה, בהיותו חולה. מישהי אף שאלה בנוכחותה: "איזה מין דוד זה" (ע' 4 לפרוטוקול מיום 17.2.2009) והיה לה מאוד קשה לשמוע את הדיבורים ביישוב (ע' 6 לפרוטוקול). העדה רחל ואזה (אחותה של העדה עליזה בילו) העידה שפרדסיה הוא ישוב קהילתי קטן, וברגע שמשהו קורה, כולם יודעים על כך. במקרה הנוכחי היא שמעה אנשים מתלחשים על הארוע (ע' 26 לפרוטוקול מיום 17.2.2009), וטוענים כי המנוח הגיע חולה לבריכה וכי התובע כלל לא התייחס למחלתו של המנוח ואף לא השגיח עליו בהיותו בבריכה. סיכומו של דבר, התובעים הוכיחו כי נגרם להם נזק של ממש בגין עגמת נפש ופגיעה בשמם הטוב מחמת הפרסום. לפי ס' 19 לחוק, בבואו של בית המשפט לקבוע את סכום הפיצויים, הוא רשאי להתחשב לטובת הנתבע בכך שלשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והמפרסם נקב את המקור עליו הסתמך. נימוק אפשרי נוסף להקלה הוא כאשר המפרסם היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע. במקרה דנן, טעמים אלה להקלה בסכום הפיצויים אינם מתקיימים. גם אם אניח כי נחום רק חזר על דברים ששמע מאחרים (ואינני משוכנע כי כך הוא הדבר בכל הנוגע לאמירה כי המנוח התלונן עוד בבוקר כי אינו מרגיש טוב ובכל הנוגע לאמירה שהוא נעלם לכמה שעות), הוא לא נקב בשמו של המקור לאותן אמירות. משלא השתכנעתי כי נחום רק חזר על דברים ששמע מאחרים, גם לא ניתן לקבוע כי המפרסם היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע. מאידך, כאשר באים לקבוע את סכום הפיצויים שיושת על הנתבעים, יש להתחשב לטובתם בעובדה שהפרסום לא נקב בשמם של התובעים, כך שהציבור הרחב, להבדיל מתושבי פרדסיה, לא יכול היה לדעת במי מדובר. כמו כן, יש ליתן משקל מסויים לכך שהנתבעים לא האשימו את התובעים באופן ישיר באחריות לאסון, אלא מדובר בלשון הרע משתמעת בלבד, שמטבע הדברים, פגיעתה פחותה מלשון הרע ישירה. בשים לב לכלל נסיבות הענין, באתי לכלל מסקנה כי יש להעמיד את הפיצויים לתובעים בגין עגמת נפש על סך של 50,000 ₪, נכון להיום. סיכום אשר על כן, הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים סך של 50,000 ₪. כמו כן ישלמו לתובעים הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. פרסוםלשון הרע / הוצאת דיבה