קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פשיטת רגל של חייב בחו''ל: המבקש (להלן גם "החייב") הגיש בקשה לצו כינוס ולפשיטת רגל. הכנ"ר הודיע כי הוא מתנגד למתן צו כינוס. החייב התגורר בעבר בישראל וניהל בה עסקים. לגרסתו, עזב את הארץ ועבר להתגורר ברומניה בשנת 2004, תוך שהוא מותיר בישראל חובות רבים שהיקפם הכולל מיליוני ₪. החייב הקים משפחה חדשה ברומניה, ואין חולק כי מרכז חייו בעת הזו הוא ברומניה ובכוונתו להשאיר כך את פני הדברים. החייב מבקש כי יינתן צו כינוס. כמו כן הוא מבקש כי יציאתו מהארץ לא תעוכב על מנת שיוכל להגיע ארצה ולצאת ממנה חזרה לרומניה. ההגעה ארצה דרושה לחייב הן משום שלטענתו, בתו התינוקת מנישואיו ברומניה לוקה במחלה המטופלת בבית חולים ישראלי והוא מנוע מללוותה לטיפולים מחמת צווי עיכוב יציאה התלויים נגדו כעת בתיקי ההוצאה לפועל המתנהלים נגדו, והן על מנת שיוכל להגיע לחקירה בכל עת שיתבקש לעשות כן, בתאום קצר מראש. נוכח התנגדות הכנ"ר למתן צו כינוס התקיים דיון שבסיומו הוריתי לצדדים להגיש אסמכתאות התומכות בטיעוניהם, וכך עשו. החייב טען כי בגדר "חייב" הרשאי לבקש צו כינוס ופשיטת רגל נכלל גם מי שמרכז חייו בעת הגשת הבקשה נמצא מחוץ לישראל, וזאת לפי סעיף 2 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן "הפקודה"). עוד הוא טוען כי נתקיימו בו הוראות סעיף 7(4) לפקודה. בכל הנוגע להוראות סעיף 2 לפקודה, הרי שהדברים פחות פשוטים מכפי שהם מוצגים על ידי החייב (אף כי הכנ"ר אינו מבסס את התנגדותו על סעיף זה). זאת משום שהסעיף דורש כי תתקיים בחייב לפחות אחת מארבעה החלופות שבסעיפים-הקטנים של סעיף 2(א) לפקודה, וזאת בעת מעשה פשיטת הרגל. בדרך כלל, בבקשת חייב לפשיטת רגל רואים את הגשת הבקשה על ידי החייב כמעשה פשיטת הרגל (סעיף 5(4) לפקודה). כעניין שבעובדה, אף אחת מחלופות אלה לא התקיימה בחייב בעת הגשת הבקשה לפשיטת רגל ולצו כינוס (אשוב בהמשך לאפשרות שיראו אותו כמי שהמשיך "לנהל עסקים" בישראל רק מחמת שנותרו לו חובות שטרם פרע בישראל). אכן, לפי גרסת החייב עצמו הוא עזב את הארץ בעת שהיו לו חובות גדולים שלא יכול היה לפרוע וזאת בשנת 2004 וייתכן שיש בכך מעשה פשיטת רגל לפי סעיף 5(2)(א) לפקודה, אולם זאת רק אם היציאה מהארץ נעשתה "בכוונה להתחמק מנושיו או לדחותם", כלשון הרישא לסעיף 5(2) לפקודה. החייב אינו טוען פוזיטיבית שעזב את הארץ בכוונה כזו (וייתכן שנמנע מהעלאת טענה כזו משום החשש שבכך הוא עלול להעיד על עצמו כי פעל בחוסר תום לב קודם להליך פשיטת הרגל, דבר העלול להקים עילה עצמאית לדחיית בקשתו). שאלת זיהוי מעשה פשיטת הרגל היא בעלת חשיבות רבה בהקשרים רחבים מאד בהליך פשיטת הרגל גם מקום שאין ספק שהתקיימו התנאים הקבועים באחת לפחות מהחלופות שבסעיף 2(א) לפקודה, מפני שממועד מעשה פשיטת הרגל מונים את התקופה הרלבנטית לביטול פעולות מסוימות של החייב שנעשו לפני כן. סעיף 7(4) לפקודה אינו רלבנטי לדיון הנוכחי כלל, משום שסעיף זה דן בתנאים להגשת בקשת נושה לפשיטת רגל (כאמור ברישא לסעיף 7 לפקודה), ואין זה המצב בענייננו. אין גם כל נפקות לטענת המבקש כי באת-כוחו תיחשב כ"בר רשות" לעניין הדרישה למקום מגורים בישראל, מה-גם שהטענה מוטעית: "הביטוי "בר רשות" בהקשר זה דן בטיב זיקתו של החייב לנכס בישראל, ולא בכך שיש לו מורשה בישראל. כל עוד אין המבקש טוען כי מעשה פשיטת הרגל נעשה כבר בשנת 2004 עת עזב את הארץ, יכול המבקש לטעון כי הוא נכנס בגדר "חייב" לעניין סעיף 2 לפקודה רק אם יטען כי כל עוד לא פרע את החובות שמקורם בעסקים שניהל בישראל, רואים את ניהול העסקים על ידו בישראל כהולך ונמשך. המבקש מפנה בעניין זה לפסק הדין בפרשת יורם גיל (ע"א 397/87 יורם גיל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד מד(2) 397, בע' 414, סעיף 21 לפסק הדין). באותו פסק דין נדונה בקשת נושה. יש לזכור כי הדברים עליהם מסתמך החייב נאמרו באותו פסק דין מעל לצורך, משום שבסעיפים קודמים של פסק הדין נקבע כי התקיימו במערער שם תנאים אחרים הקבועים בסעיף 2(א) לפקודה שדי בכל אחד מהם על מנת שיעמוד בהגדרת "חייב". לטעמי ראוי להתייחס בזהירות לגישה המובעת בסעיף 21 לפסק הדין בעניין יורם גיל לעיל, לפחות ככל שהיא מיושמת על בקשות של חייבים. אכן, סעיף 2 לפקודה קובע את התנאים להגדרת "חייב" לעניין הפקודה ללא תלות בשאלה האם הליכי פשיטת הרגל החלו ביוזמת החייב או ביוזמת הנושה, אולם אין זה בלתי אפשרי לגרוס כי פרשנות התנאי של "ניהול עסקים" בישראל לפי סעיף 2(א)(3) לפקודה בזמן מעשה פשיטת הרגל אינה אחידה וכי יש לאמץ לעניין זה גישה פרשנית שונה לבקשת פשיטת רגל של נושה ולבקשה כזו של חייב. בדרך כלל נושה יטרח ליזום הליכי פשיטת רגל בישראל נגד חייב רק אם הוא סבור שהליכים אלה יתנו בידיו (ובידי שאר הנושים, באמצעות הנאמן) כלים טובים יותר להיפרע לפחות כדי מקצת החובות מאלה שבידיו שלא במסגרת פשיטת הרגל (ביטול הענקות, ביטול העדפות, שימוש במידע המתקבל כתוצאה מחקירות, ועוד), כלומר - יועילו לנושה (או לנושים). חייב, לעומת זאת, יוזם הליכי פשיטת רגל במטרה להביא לקיצה את חשיפתו לחובות העבר, לאחר שיזכה להפטר. ניתן להעלות על הדעת כי הדין יקל בדרישות הסף כלפי נושה המבקש להסתייע בכלים הייחודיים של דיני פשיטת הרגל על-מנת לנסות לגבות את המגיע לו על פי דין. אין זה מובן מאליו כי גם חייב המבקש לקבל הפטר יזכה לאותה גישה מקלה. גישה לפיה מי שיצר חובות תוך כדי ניהול עסקים בישראל רואים אותו כמי שמוסיף לנהל בה עסקים לעניין סעיף 2(א)(3) לפקודה עד להגשת בקשתו לפשיטת רגל, פירושה שכל מי שיצר חובות בישראל שמקורם בפעילות עסקית יוכל לעולם ועד לבקש פשיטת רגל בישראל בגין חובות אלה (ובסופו של דבר יפעל לקבלת הפטר מהם), גם אם ניתק כל זיקה לישראל לפני שנים רבות. תוצאה כזו ספק אם היא רצויה, וספק אם היא מתחייבת מלשון הפקודה. גישה כזו גם מפלה בין מי שיצר חובות שמקורם אינו בפעילות עסקית בישראל (למשל חובות שמקורם צרכני או משפחתי), אשר אם ניתק את הזיקה לישראל לפני שהגיש את הבקשה לפשיטת רגל לא ייחשב ל"חייב" לעניין הפקודה וממילא לא ניתן יהיה לקבל בקשה שלו לפשיטת רגל, לבין מי שיצר את חובותיו (או חלק מחובותיו) בפעילות עסקית, שיוכל לפי גישה זו לבקש פשיטת רגל בישראל גם אם זנח כל זיקה לישראל במשך שנים רבות לאחר יצירת החובות. לטעמי ספק אם ההבדל הזה בין שני סוגי החייבים הוא הבדל ראוי ומוצדק. מכל מקום, היות והתנגדות הכנ"ר לצו כינוס אינה מבוססת על סעיף 2 לפקודה, אני מוכן להניח מבלי להכריע בדבר כי החייב נופל בגדר הגדרת "חייב" לעניין סעיף 2 לפקודה. בניגוד לטענות החייב, אין די בעמידה בתנאים אלו משום שעסקינן בתנאי סף בלבד. אין לחייב זכות שבדין לקבל צו כינוס ולהיעשות פושט רגל לבקשתו-שלו, גם אם הוא עומד בתנאי הסף הקבועים בפקודה וגם אם מבחינה כלכלית הוא אכן חדל פירעון. מתן צו כינוס, כמו גם הכרזת פשיטת רגל לאחר מכן, מסורים לעולם לשיקול דעתו של בית המשפט. הכנ"ר מתנגד לבקשת החייב לא משום שאין החייב עומד בתנאי הסף הקבועים בפקודה, אלא משום שנסיבות העניין כפי שתפורטנה להלן מצדיקות, לדעת הכנ"ר, את הפעלת שיקול הדעת בכיוון של הימנעות ממתן צו כינוס ודחיית הבקשה לפשיטת רגל. הכנ"ר טוען כי אין לאפשר לחייב ניהול הליכי פשיטת רגל ב"שלט רחוק" ממקום מושבו שברומניה. באת כוח החייב משיבה לכך בהתחייבות כי היא תגיש את הדו"חות החודשיים בשמו ותדאג לביצוע התשלום החודשי. כן נטען על ידי החייב כי בנוסף, די בהתחייבותו להתייצב לחקירה בישראל בכל עת בהתראה קצרה ובלבד שיינתן לו לעזוב ת הארץ לאחר החקירה. הכנ"ר טוען כי גם אם אלה יהיו פני הדברים אין בכך די. טענתו היא כי הליכי פשיטת רגל מצריכים פיקוח הדוק על החייב, פיקוח שאינו יכול להתבצע מקום שהחייב אינו מתגורר בארץ ויגיע ארצה להיחקר רק בתאום מראש (גם אם בהתראה קצרה), ואף זאת בתנאי שלא יינתן נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ כך שיוכל לצאת מהארץ חזרה לרומניה. אכן, בית המשפט "רשאי" (וממילא אינו "חייב") לעכב יציאתו של חייב מהארץ משניתן נגדו צו כינוס, אולם הכנ"ר טוען כי זהו הכלל וכי אין הצדקה לחרוג ממנו. המחלוקת בעניין צו עיכוב היציאה אינה העיקר. השאלה העיקרית היא האם יש מקום, בגדרו של שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט, לתת צו כינוס לחייב המבקש להיות פושט רגל בישראל אולם מרכז חייו בחו"ל והוא מודיע כי בכוונתו להוסיף ולחיות בחו"ל, והכל בהתייחס למכלול נסיבות המקרה הקונקרטי. ייאמר מייד כי סבורני שהשאלה דלעיל היא בעלת אופי פרטני, כלומר - לא בהכרח דינו של חייב א' יהיה כדינו של חייב ב', אף ששניהם מתגוררים בחו"ל ומתכוונים להוסיף לעשות כן. שיקול אחד שיש להביאו בחשבון אף כי הוא אינו מכריע ואינו מחייב את בית המשפט, הוא עמדת הכנ"ר. מקום בו עסקינן בבקשת חייב, וכל עוד לא נקבע דיון בהכרזה שעליו מקבלים הנושים הודעה הן באמצעות פרסומים פומביים והן בהודעה הנשלחת אליהם ישירות על ידי החייב, הכנ"ר הוא המייצג את אינטרס הנושים. כבר ראינו כי מקום בו נושים (או מי מהם) מעוניינים בכך שהחייב יהיה נתון בהליכי פשיטת רגל בישראל אך שאינו מתגורר בה, תהיה נטיית בית המשפט להרחיב את תחום שיפוטו ולקיים את ההליכים. נטייה זו אינה רלבנטית מקום בו מי שמייצג לעת הזו את אינטרס הנושים אינו תומך בבקשת החייב לפשיטת רגל, אלא להיפך. אכן, עמדת הכנ"ר אינה חזות הכל ואין היא מחייבת את בית המשפט, מה-גם ששאלת התועלת לנושים שוב אינה חלק מהתנאים שעל בקשת חייב למלא, אולם סבורני כי מקום בו - כבעניינו, כפי שנראה בהמשך - צפויים ההליכים להיתקל בקשיים רבים, יש מקום להתחשב גם בעמדת הכנ"ר כאחד הנתונים אשר יש להביא בחשבון לצורך קבלת ההחלטה. בכך שונה ענייננו מפרשת יורם גיל שנזכרה לעיל, שם החייב עצמו הוא זה שהתנגד לקיום הליכי פשיטת הרגל אותם יזם נושה. שיקול נוסף ומכריע הוא עד כמה צפויה העובדה שהחייב מעוניין להמשיך ולחיות בחו"ל להכביד על יעילותם של הליכי פשיטת הרגל. אני סבור שבנסיבות המקרה הנוכחי, הכבדה זו היא מהותית עד כדי שהיא מצדיקה דחיית הבקשה. הכלל הוא שחייב המבקש להיות פושט רגל נעשה "שקוף" לנושיו במובן זה שפרטיותו נפגעת לטובת מיצוי הליכי פשיטת הרגל והוא נתון לפיקוחם המתמיד של הכנ"ר ושל כל בעל תפקיד אחר בתיק, אם מתמנה כזה. אכן, לעיתים קרובות חייב נחקר פעם אחת במשרדי הכנ"ר או המנהל המיוחד ואם הוא מקפיד לשלם ולדווח הרי שלעיתים קרובות לא ייחקר עוד; אולם השאלה איננה כמה פעמים נחקר החייב אלא עד כמה עברו וההווה שלו חשופים לבדיקה, לחקירה (לרבות בדרכים עקיפות של קבלת מידע ונתונים ואף חקירה של אחרים) ולבקרה המלווים בסנקציות חמורות על החייב ועל אחרים הנדרשים לשתף פעולה ואינם עושים כן. הפקודה נותנת כלים ייחודיים ורבי עוצמה לבירור אמיתות נתוני ההכנסות וההוצאות של חייב ולאיתור רכושו (לרבות רכוש שהיה בידיו בעבר) במסגרת הליכי פשיטת רגל. בין היתר כוללים כלים אלה סמכות לחקור לא רק את החייב עצמו אלא גם "כל אדם אשר יסוד סביר להניח כי ברשותו מידע או מסמכים... הנוגעים לעניינו של החייב ...." (סעיף 59(א)(2) לפקודה). הפקודה אף מאפשרת, כחריג לכלל החקוק של סודיות הנתונים שבידי רשויות המס ולעקרון הסודיות הבנקאית המוכר היטב בדין, לחייב בתנאים מסוימים את רשויות המס ותאגידים בנקאיים למסור נתונים, מידע ומסמכים שבידיהם אודות החייב (סעיף 60א' לפקודה). החייב טוען כי הוא עובד כשכיר ברומניה, והמעסיקה היא חברה רומנית. אין כל דרך לברר את נכונות או שלמות הצהרתו על הכנסותיו. לא ניתן ליזום בירור עם המעסיק או לבדוק מה דווח לרשויות המס בעניין הכנסות החייב (ובת-זוגו), ומקל וחומר שלא ניתן לחייב מי מאלה למסור מידע או מסמכים שבידיהם או לשתף פעולה בכל דרך שהיא עם הכנ"ר או עם כל בעל תפקיד בהליך. אף אם יאות המעסיק או גורם אחר שמושבו ופעילותו ברומניה לשתף פעולה מרצונו, לא ניתן יהיה ללוות את מסירת המידע או המסמכים על ידם באזהרה בדבר סנקציה הצפויה לחול על מי שמסר מידע חלקי או מטעה. הוא הדין בהוצאות החייב והתא המשפחתי שהוא מקיים ברומניה. אין כל דרך לדעת האם נתוני ההוצאות שהחייב מספק הם נתוני אמת, מחמת אותן מגבלות שצוינו לעיל. נמצא שבמקרה שבפנינו בו אין לחייב לטענתו רכוש, הכנסות או הוצאות בישראל, מתרוקנים מתוכן כל הכלים שהפקודה נותנת לבירור האמת על החייב בעבר ובהווה (למעט בירור אודות נכסים בישראל שהיו בידי החייב עובר לעזיבתו את הארץ בשנת 2004 וכאלה שעודם בידיו, ככל שקיימים, שכמובן אין בה די). בנוסף, החייב מדווח כי הכנסתו עולה על הוצאותיו במאות בודדות של שקלים חדשים לחודש בלבד, כך שגם לא ניתן לומר שבכל מקרה יש אינטרס ציבורי בקיום ההליך משום שלמרות מגבלותיו הוא תורם תרומה שאינה סמלית בלבד לפירעון החובות (המסתכמים, על פי הצהרת החייב, במיליוני ₪). הליכי פשיטת רגל דורשים משאבים ציבוריים בדמות זמן ועבודה של הכנ"ר ושל בית המשפט. ראוי שמשאבים אלה לא יושקעו בהליכים שמראש ידוע שלא רק שתועלתם הצפויה זניחה, אלא שגם האפקטיביות שלהם נמוכה ביותר מחמת עצם היות החייב מתגורר ומנהל את חייו, לרבות החיים הכלכליים, בחו"ל. פירעון חובות ככל שניתן הוא אינטרס ציבורי, משום שאחרת יגלגלו לפחות חלק מהנושים את ההפסד שנגרם להם על הציבור (בדמות "חוב אבוד" מול רשויות המס, ובדמות תמחור המביא בחשבון את ההפסד שנגרם מחמת החובות האבודים), ונושים מסוימים עלולים אף להגיע בעצמם לכלל חדלות פירעון. גם הפטר לחייב המאפשר לו להתחיל חיים כלכליים חדשים הוא אינטרס ציבורי בנוסף להיותו אינטרס פרטי של החייב, אולם מקום שהחייב אינו חי בישראל ואין לו פעילות כלכלית כלשהי בה, ואף לא שמענו כי הוא מתעתד לחזור ולחיות בה, נחלש מאוד האינטרס הציבורי שבמתן הפטר ונותר רק האינטרס הפרטי של החייב עצמו בקבלת הפטר. נוכח ההצטברות של האפקטיביות הירודה של ההליך על פי נתוני החייב עצמו, ושל המגבלות הקשות על ניהול ההליך מחמת העדרו של החייב מהארץ ורצונו להוסיף ולהיעדר ממנה דרך קבע כל עוד לא יידרש לחקירה, חוששני שאין די באינטרס של החייב עצמו כדי להצדיק מתן צו כינוס וניהול הליכי פשיטת רגל בישראל לבקשת החייב. על רקע כל האמור בסעיפים 8 - 10 לעיל ומחמת משקלם המצטבר של השיקולים והנתונים המפורטים שם באתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה לצו כינוס ולפשיטת רגל, וכך נקבע בזה. לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות, משום שחוששני שצו כזה רק יוסיף עבודה למי שמופקדים על גביית הוצאות לטובת קופת הציבור ללא כל תועלת אמיתית. פשיטת רגל