קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול צו איסור כניסה למקום: ערר המדינה על החלטת בית משפט קמא אשר הורה על ביטול צו איסור כניסה למקום שהוצא כנגד המשיבות על ידי קצין משטרה. נגד המשיבות הוצא צו איסור כניסה למקום, מכוח סעיף 42 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996, (להלן: "חוק המעצרים"). צו האיסור הוצא בגין החשד לביצוע עבירת מטרד לציבור (עיסוק בזנות) - עבירה לפי סעיף 215 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, (להלן: "החוק" או "חוק העונשין"). נסיבות הוצאת הצו ביום 27.4.11, הוצא צו סגירה מנהלי נגד בית הבושת שהתנהל בדירה ברחוב וולפסון 40, תל אביב (להלן: "הדירה"), לפי חוק הגבלת שימוש במקומות לשם מניעת ביצוע עבירות, התשס"ה - 2005, (להלן: "חוק הגבלת שימוש"). ביום 29.5.11, לאחר שפג תוקפו של צו הסגירה המנהלי ולאחר שלא חודש בצו שיפוטי, נמצאו המשיבות בדירה, עוכבו לחקירה בחשד לעבירה של מטרד לציבור על ידי מי שעוסקים בזנות, ושוחררו בערבות, תוך שחתמו על הסכמתן להתרחק מהמקום למשך 15 יום. על החלטה זו - להרחיק את המשיבות מהמקום - הוגש ערר על ידי המשיבות לבית משפט השלום. בדיון מיום 1.6.11, קבע כבוד השופט בקר כי צו ההרחקה הוצא שלא כחוק, לפי שחלפו 30 יום מהוצאת הצו הראשון והמשטרה "בהעדר יכולת להוציא צו מנהלי נוסף" נגד המקום - פנתה לדרך "עוקפת" וזאת על ידי מתן צווי הרחקה לנשים העובדות במקום. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. תמצית טענות הצדדים ב"כ המדינה טענה בפניי, כי אין לקשור בין צו הסגירה מכוח חוק הגבלת שימוש, לבין צו ההרחקה מכוח חוק המעצרים. השניים עניינם סמכויות שונות, אשר בהן נעשה שימוש על ידי חוקרים שונים, ומהותם שונה בתכלית. בעוד שחוק הגבלת שימוש - מכוון למקום, חוק המעצרים - ומכוחו הסמכות להרחיק חשוד - מכוון לפרסונות. טענותיו של ב"כ המשיבות, לעומת זאת, נסמכות על פן אחר בתכלית החוקים - קרי, כוונת המחוקק. מטרה זו, כך ב"כ המשיבות, אינה לפגוע באלו העוסקות בזנות, כי אם באלו השואפים לנצל אותן - סרסורים, משדלים לזנות, מחזיקים מקום לשם זנות וכדומה. עוד הוא מוסיף ומזכיר, כי העיסוק בזנות אינו אסור על פי חוק, וכל עוד אין המשיבות מפריעות לשלום ולסדר הציבורי, אין לפגוע בהן או בפרנסתן. לטענתו מקור התלונות ברצונו של בעל עסק סמוך להרחיקן מהמקום על מנת שיוכל להרחיב את עסקו. זה המקום לציין כי לא אבחן טענה זו ברמה העובדתית, לפי שהחלטה זו הינה עקרונית - לבקשת הצדדים - ללא התייחסות לנסיבות המקרה. דיון עבירות הזנות מוזכרות במספר הקשרים בדיני העונשין. בסימן י' שכותרתו "זנות ותועבה" נמנות העבירות: סרסרות, הבאת אדם לידי זנות, ניצול קטין לזנות, החזקה או שכירה של מקום לשם זנות, וכן הלאה. לאחריו, תחת סימן י"א שכותרתו "מטרדים" מנויה עבירת המטרד לציבור - סעיף 215 - בה כלולה עבירת המטרד משום עיסוק בזנות, בסעיף קטן (ג). החוק להגבלת שימוש חוקק במטרה למנוע ביצוען של העבירות תחת סימן י' לחוק, המנויות לעיל. במקורו, החוק הוצע כתיקון לחוק העונשין (תיקון מס' 83) (צווי הפסקת שימוש למקום המשמש לביצוע עבירות זנות), התשס"ה - 2004. בהגשתו לכנסת, ביום 23.11.2004, הבהירה חברת הכנסת גלאון כי מטרת החוק: "לאפשר למשטרת ישראל לסגור מקומות, בתי בושת, שעוסקים בהם בסחר בנשים. .. החוק הזה בא לאפשר סגירת אותם מקומות שבהם נעשית פעילות של עבירות שבספר החוקים נחשבות עבירות חמורות. כמו סחר בנשים וסרסרות." חיזוק לכך, נמצא בהמשך הדברים, בהם מפורטות מטרותיו של החוק להילחם בתופעת הסחר בנשים, ובכל אלו המנצלים אותן באופן כזה או אחר. כדברי ח"כ פינקלשטיין: "הצעת החוק הזאת היא חלק אינטגראלי מהמאבק נגד תופעת הסחר בנשים. יש להילחם בכל דרך בסוחרי הנשים ולנקוט יד קשה כלפי המנצלים אותן באופן משפיל ומחריד." עוד מצאנו בדברי ההסבר להצעת החוק: "צו ההפסקה נועד ליתן בידי רשויות אכיפת החוק אמצעי יעיל לצמצום התופעה העבריינית של העסקת אנשים בזנות, זאת משום שסגירת המקום לציבור צפויה להקשות על הקשר שבין קהל הלקוחות לבין המקום שבו ניתנים שירותי הזנות וכך להצר צעדיהם של מבצעי העבירות." סיכומם של דברים, חוק הגבלת שימוש, אינו מכוון נגד העוסקים בזנות ממש, כי אם נגד אלו הנהנים מרווחיהם - כמניינם תחת סימן י' לחוק. עבירת המטרד לציבור, לעומת זאת, אינה מכוונת נגד אלו הנהנים או מנצלים את העוסקים בזנות - כי אם נגד העוסקים בזנות ממש, וזאת, ככל שיש בעיסוקם זה להפריע לסדר הציבורי. כפי שקובע סעיף החוק: " 215. (א) העושה מעשה שלא הותר בדין או נמנע מעשות דבר שחובתו לעשות לפי הדין וגורם בכך לציבור פגיעה, סכנה או הטרדה, או מפריע לו, או גורם לו אי נוחות, בשימוש בזכות הרבים, הרי זה מטרד לציבור, ודינו - מאסר שנה אחת. (ב) .. (ג) הנמצא במקום כלשהו לשם עיסוק בזנות, בנסיבות שיש בהן משום מטרד לדרי הסביבה או הפרעה לתנועה בדרכים, דינו - מאסר שנה אחת. " סעיף המטרד הגיע לספר החוקים הישראלי מהמשפט המנדטורי. מקורו בסעיף 189 לפקודת החוק הפלילי - 1936, שם כלל הוא את סעיפים קטנים (א) ו- (ב), בלשון שונה במקצת. סעיף קטן (ג) הוסף בשנת 1975, בחוק לתיקון פקודת החוק הפלילי, תשל"ה - 1975. בדיונים בכנסת, טרם כניסת החוק לתוקפו, עלו שאלות וקושיות רבות, הן באשר למקור התיקון והצורך בו, והן באשר למטרותיו והתכליות אותן שואף הוא להשיג. בקריאה הראשונה בכנסת, מיום 24.12.1974, מסביר השר ח.י. צדוק, מי שהיה שר המשפטים דאז, כי בעיית הזנות ברשות הרבים הוחמרה, בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, אשר קבעה כי איסור החזקת דירה לשם זנות, אסורה, אף כשהיצאנית מתגוררת במקום באופן קבע (ראו ע"פ 94/65 מרים תורג'מן נ היועץ המשפטי לממשלה, פד"י יט, 3, 57). התוצאה של פסיקה כאמור, כפי שמבהיר שר המשפטים בדברי הכנסת הינה בהוצאת היצאניות מהבתים, אל הרחובות. הבעייתיות במציאות זו ברורה, ויפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בע"פ 2885/93 דן תומר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 635: "נדוש הוא שנזכיר כי מקצוע הזנות הוא עתיק מבין העתיקים, וכי אין גורם בר-דעת שיחשוב שניתן לבער את קיומו. מדיניות הטיפול בתופעת הזנות היא כמובן בידי המחוקק ובידי הרשות המבצעת. יכולה, כמובן, להישאל השאלה, אם מבחינת בריאות הציבור, מניעת מטרדים, טעמי חינוך ובעיקר כבודם האנושי של כל הנוגעים בדבר, טוב ורצוי הוא לדחוק את הפרוצות לעסוק במקצוען דווקא ברשות הרבים ליד חוף ימה של שכונה פלונית מצפון לתל-אביב, או בפינות דומות בערים אחרות; ואם אין הפרוצות טרף קל יותר לסרסורים ולמשתלטים על גופן, וגם פגיעות יותר, כאשר הן נמצאות ברשות הרבים בחוצות העיר, מותרות לכול. על רקע דברים אלו, וחששות דומים, חוקק סעיף 215 (ג) לחוק. כפי שמבהיר השר צדוק בדברי הכנסת: "בעיית הזנות ברשות הרבים הולכת ומחריפה, בעיקר בערים הגדולות. .. הזנות כשלעצמה אינה עבירה ורק לעיתים נדירות ניתן לתפוס יצאנית בעבירה על החוק ממש, כגון שידול או התנהגות בלתי צנועה. התוצאה היא שיצאניות מתרכזות באזורי מגורים, על המדרכות, בחצרות בתים ובחדרי מדרגות. וכן בכבישים ראשיים - למגינת ליבם של תושבי הסביבה ועוברי אורח, ולעיניהם של בני הנוער. על הנזק וההטרדה שתופעה זו גורמת, אין צורך להרחיב את הדיבור." בהמשך מחדד הוא כי אין מטרת החוק ביצירת עבירה של עיסוק בזנות, כי אם יצירת עבירה של מטרד: "נקודת המוצא של החוק איננה מוסר הפרט או קביעת נורמות התנהגות ערכית, אלא מניעת התנהגות שיש בה פגיעה בציבור ובזכויות הזולת. בקטגוריה זו של עבירות יש לראות גם את העבירה שהחוק המוצע קובע: יצירת מטרד לדרי הסביבה או הפרעה לתנועה בדרכים; העונש אינו מוטל על עצם ההימצאות במקום ולא על הכוונה לעסוק בזנות, אלא על הימצאות במקום למטרה האמורה בנסיבות שיש בהן משום מטרד. החוק בא להגן על הציבור ועל כל פרט בתוכו, הזכאי ליהנות מסביבת מגוריו ומדרך המלך ללא הפרעה, ללא הרגשת אי נוחות, וללא חשש להשפעה רעה על ילדיו." פשוטו של מקרא, כי מוקד העבירה המנויה בסעיף 215(ג) הינו בנסיבות העיסוק בזנות. העיסוק כשלעצמו אינו עבירה, אלא נסיבות העיסוק - ככל שיוצרות מטרד לדיירי הסביבה - הן אשר מקימות עבירה. בע"פ 3520/91 תורג'מן ני מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 441, הורשעה המערערת במספר עבירות - הן בעבירות של סרסרות והחזקת מקום לשם עיסוק בזנות והן בעבירות של מטרד לציבור. כבוד השופט חשין מתעכב על האספקטים השונים בעבירות אלו - על אף ששתיהן נוגעות לעבירות הזנות: "לעבירות שהמערערת הורשעה בהן שני פנים: מעבר מזה - ובו הורתן ולידתן - נועדו אותן עבירות לשמירת "המוסר הציבורי", למניעתה של "השחתת המידות", לאכיפת נורמות של מוסר על בני החברה, למניעת ניצולן לרעה של נשים, ועוד כיוצא באלו מטרות. על כך אומר חברי המשנה לנשיא, כי "סרסרות למעשי זנות עבירה בזויה ומבזה היא, כך נראית היא בעיני המחוקק וכך נראית היא בעינינו". מן הצד האחר, יועדה לעבירות אלו שלפנינו המטרה של ביעור מטרדים, בין מטרדים ליחיד ובין מטרדים לרבים. מטרה זו אין היא נגזרת לא מהשקפת עולם, לא מערכי מוסר נעלים ולא מן הצורך לעשות לתיקון החברה ולהגנת החלשים בה. מזין אותה הצורך הפשוט והבסיסי, כי יותן לו לאדם - לאותו "שכן" לחיות את חייו בשקט ובשלווה, בהשקט ובבטחה, שלא יבוא לידי טרדה ושלא יפגעו ברווחתו. אספקט זה - זכותו של כל אזרח ליהנות משקט ושלווה בביתו ובאזור מגוריו - הוא העומד בבסיס עבירת המטרד. רק משנפגע ערך מוגן זה - קמה עבירה לפי סעיף 215(ג). הכרעה סוף דבר, מצאתי כי יש טעם בטענות שני הצדדים, אף אם לא באופן אליו כיוונו דבריהם. מחד - אכן, כדברי ב"כ העוררת, מטרות שני החוקים ותכליותיהן שונות בתכלית השינוי. מנגד - תכליות שונות אלו מחייבות את המסקנה כי הפעלתן תעשה בנסיבות שונות. בעוד שעבירת המטרד מכוונת נגד האדם העוסק בזנות, בנסיבות בהן הוא יוצר מטרד לציבור, העבירות המנויות בחוק הגבלת שימוש - מכוונות נגד צדדים שלישיים - הדמויות המפיקות תועלת או רווח מאלו העוסקים בזנות. מכאן, אפוא, מתבקשות שתי מסקנות. האחת, כי העדר אפשרות להפעיל סנקציות מכוח האחד אין בה כדי למנוע הפעלתן מכוח האחר. השנייה, כי הפעלת הסנקציות מכוח סעיף 215(ג) מצריכה קיומן של נסיבות שונות בתכלית מאלו הנדרשות לקיומה של עבירה לפי חוק הגבלת שימוש. לצורך הפעלת סמכותה מכוח חוק הגבלת שימוש, נדרשת המשטרה להוכיח כי התקיימה אחת מהעבירות המנויות בחוק זה - סרסרות, הבאת אדם לידי זנות, סחר, וכדומה. לעומת זאת, לצורך הפעלת סמכותה מכוח חוק המעצרים, נדרשת המשטרה להוכיח כי התקיימה עבירה אחרת בתכלית - עבירת המטרד. יתרה מכך, בהפעילה את סמכותה מכוח חוק המעצרים, על המשטרה לנקוט משנה זהירות, לפי שאין במטרת החוק לפגוע ביצאניות, או למגר את התופעה, כי אם להגן על הציבור, ככל שעיסוקן זה פוגע בסדר הציבורי. מדיוני הכנסת טרם חקיקת חוק הגבלת השימוש, עולה הצורך בקיומה של הזהירות האמורה. מן הכלל אל הפרט. בענייננו, המשטרה החלה פעולותיה במקום בשל חשד לביצוע עבירות זנות - כפי שהן מנויות בסימן י' - ולא בגין חשד לקיומן של עבירות מטרד. בנסיבות המתוארות - בהן הגיע צו הסגירה לסיומו, ללא יכולת לכאורית לחדשו ללא פניה לבית המשפט - דבר אשר לא נעשה - חשש בית משפט קמא, בלשונו הציורית, כי העוררת בחרה ב"דרך עוקפת". לפי שהחלטה זו ניתנת לאחר סיום תוקפם של הצווים - בהסכמת הצדדים ועל מנת להעמיד הלכה על מכונה - אסתפק בשלב זה בציון העובדה, כי ככל שהיה מקום להוציא צווי הרחקה נגד המשיבות - בשל קיומו של חשד בגין עבירת מטרד - דרך המלך היתה בהוצאתם מלכתחילה, ואף במקביל להוצאת צו ההגבלה על שימוש במקום, זאת לפי שאין האחד מחליף את האחר. אני ער לכך כי מאליה תעלה שאלה מה טעם בהוצאת צווי הרחקה אם המקום ממילא נסגר. התשובה לכך היא כי יש לפעול בדרך זו, בשעה שיש עילה לכך, ולו על מנת שלא לנטוע ציפיות או הנחות מוטעות באשר למדיניות האכיפה, ולצורך הבטחת שיקול ענייני ונטול פניות. או אז, משיחוּדשו צווי ההרחקה מעת לעת, על פי הנסיבות, לא יוכל איש להלין על קצין המשטרה אשר בחר לפעול גם בתוואי זה. צו איסור כניסהצווים