קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו הריסה מבנה שקיים 45 שנים / צו הריסה אחרי 45 שנים שהמבנה קיים: לפני בקשה מתוקנת, בהתאם לסעיפים 212 ו- 213 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 [להלן: "החוק"], למתן צו הריסה ללא הרשעה כנגד מבנה שהוקם ללא היתר. המדובר הוא בסככה עשויה קונסטרוקציית מתכת ובד פלסטי בשטח כ- 35 מ"ר והמצוייה במדרחוב במקרקעין הידועים כרח' קק"ל 120 באר-שבע [להלן: "המבנה" או "הסככה"]. לטענת המבקשת, מדובר במבנה שהוקם שלא כחוק, וללא היתר בניה, והקמתו מהווה עבירה לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק, אלא שהעבירה עצמה התיישנה, ועל כן לא ניתן להעמיד את המשיבה לדין פלילי. לטענת המשיבה, המבנה קיים מזה כ- 45 שנים, ומדובר בסככה שנועדה להצל על הבאים למסעדה שבמקום. המשיבה טענה כי בכל השנים אף אחד לא פנה אל המשפחה, והפניה נעשתה רק לאחר שבעלה ז"ל נפטר. לטענתה, היה לעסק רישיון עסק בעבר, כאשר העסק כלל את המבנה. בנה של המשיבה הוסיף וטען כי לאחר פטירת אב המשפחה הם ניסו להשכיר את המקום אולם נוכח ריבוי העבריינים במקום לא ניתן להשכיר את המקום. לטענת המשיבה ובנה, העירייה ביקשה להוציא נוהל חדש לסככות ועל כן הוגשה התלונה כנגדם. הראיות, והמסד העובדתי התיק נקבע להוכחות. מטעם המבקשת העיד מר איליה רבינוביץ, המשמש כמפקח בניה בעיריית באר-שבע [להלן: "המפקח"]. המפקח העיד כי ראה לראשונה את חריגת הבניה בחודש יולי 2004, ואז ראה את הסככה, אשר התברר לו מאוחר יותר, שנבנתה ללא היתר. המפקח הגיש תמונות שצילם מחודש דצמבר 2004 [ת/1]. עוד העיד המפקח כי מדובר בנכס המשמש לממכר פלאפל, וכן העיד על גודל חריגת הבניה (35 מ"ר) ועל כך שהסככה משמשת כמקום ישיבה עם שולחנות. לטענת המפקח, הסכנה הטמונה בסככה היא שאין יודעים יכולתה לעמוד בעומסים הנדרשים, וכי עד היום לא הוגשה כל בקשה להסדרת חריגת הבניה. המפקח העיד כי בחודש יולי נשלחה התראה ובחודש אוגוסט הגיע מר יאיר זגדון (בנה של המשיבה) ומסר עדות. המפקח העיד כי אין היתר בניה למבנה. בחקירתו הנגדית אישר המפקח כי הגיע למקום בעקבות הלשנה, וכי לא ידע על הסככה האמורה קודם לכן. המפקח אישר כי בגרסה שנמסרה לו על ידי בנה של המשיבה, נטען כי הסככה קיימת כבר 20 שנה. המפקח אישר כי העירייה לא בדקה את יציבות המבנה וכי לא ידוע לו על תוכניות עתידיות לשיפוץ חזיתות במדרחוב. עוד השיב המפקח, בחקירה נגדית, כי הסככה נמצאת במעבר ציבורי, אם כי אישר גם שקיימים עסקים אחרים העומדים באותו מעבר ציבורי, וכך גם פרגולות נוספות הקיימות במדרחוב וכי העירייה פועלת לאכיפת הוראות החוק גם בנוגע לסככות האחרות ללא היתר, הקיימות באזור. המשיבה העידה אף היא. לטענתה, הסככה והנכס כולו, שקיימים כבר כ- 30 שנים, נותרו לה לאחר פטירת בעלה, לצורך פרנסה. המשיבה טענה כי אם תוריד את הסככה, אף אחד לא יוכל לשבת ליד המסעדה, וזאת נוכח הציפורים והלכלוך במקום. המשיבה המשיכה וטענה כי במשך שנים רבות לא הגיע אף אחד מהעירייה לטעון כנגד אותה סככה. המשיבה אינה מבינה במה שגתה ובמה פעלה בניגוד לחוק ולטענתה בסככה קיימים זכרונות בעלה. המשיבה הגישה מכתב שקיבלה מיום 4.6.2009 שנכתב על ידי הגב' ציפי מוסקוביץ, מנהלת מדור מידע לרישוי עסקים בעיריית באר-שבע ועניינו הנכס הנדון. כעולה מהמסמך [מש/1, שהמבקשת הסכימה שיוגש כראיה לאמיתות תוכנו], בשנת 2002 הוגשה בקשה להיתר על תוספות הסככות, מחלקת רישוי בניה בדקה את התוכנית והעירה הערותיה, אלא שההערות לא תוקנו ועל כן הבקשה לא הובאה לדיון בועדת בניין ערים ולא ניתן היתר. עוד עולה מהמסמך, כי אם תוגש בקשה לרישיון עסק והתוספות עדיין יהיו קיימות, לא תתקבל הבקשה לרישוי עסק. המשיבה הגישה מסמך נוסף, שעניינו אישור קונסטרוקטור [מש/2]. בחקירתה הנגדית, אישרה המשיבה שהנכס והמבנה בחזקתה ובבעלותה מאז נפטר בעלה בשנת 2003. היא אישרה שהיא עצמה לא הגישה כל בקשה לעירייה. לטענתה, היא משלמת שכירות על הנכס לחברה הכלכלית של עיריית באר-שבע. עד נוסף מטעם המשיבה היה בנה, מר יאיר זגדון, אשר הגיש תמונות שצילם יום קודם לדיון [מש/3 עד מש/6 מחודש ינואר 2011], וביקש להראות בהם כי העירייה לא אוכפת את החוק על סככות נוספות שנמצאות במדרחוב. לטענתו, העירייה לא נוקטת פעולה כנגדם . מר זגדון, שהעיד כי הוא מתגורר ברעננה אולם הוא מגיע כדי לטפל בנכס, אישר כי מסר עדות בשנת 2004 וכי הוא מכיר את המקום כ- 20 שנים. מר זגדון העיד כי הוא מכיר את תחום הנדל"ן וכי הוא מודע לכך שצריך היתר בניה קודם להתחלת הבניה. יחד עם זאת, לטענתו לא ידע שלסככה שכזו צריך היתר בניה. בשלב זה של הדיון, ביקשה המשיבה לדחות את המשך הדיון על מנת להביא עדים נוספים ונעניתי לבקשתה. לדיון הנדחה התייצבה המשיבה מלווה בעורך דין וכן עד נוסף, מר אמיר גל, קונסטרוקטור [להלן: "הקונסטרוקטור"], אשר העיד כי הוא בעל השכלה של הנדסאי בניין המוסמך לחתום על היתרי קונסטרוקציה משנת 2004. הקונסטרוקטור העיד כי הוא חתום על מש/2 וכי התבקש לבדוק את המבנה ומצא שהיתה בעיית קונסטרוקציה קלה וכי הנחה את הקבלן לתקן אותה, ולאחר שהבעיה תוקנה נתן אישור בדבר יציבות המבנה, הוא המסמך מש/2, ולדעתו אין כל בעיה כיום עם הסככה. בחקירתו הנגדית אישר כי ביקר במקום פעמיים, בפעם הראשונה זיהה את התקלה ולאחר מכן אישר את התיקון. הקונסטרוקטור אישר כי הוא בדק את יציבות הסככה לפי תקן 1225 שזהו תקן הפלדה. יחד עם זאת, אישר כי האישור הוא מוגבל בזמן של 5 שנים ועל כך הוא מוכן לקחת אחריות. טיעוני הצדדים בסיכומיהם בסיכומיה, חזרה המבקשת על בקשתה, וטענה כי קיים אינטרס ציבורי במתן הצו. לשיטתה, קיים אינטרס ציבורי בעצם קיומה של חריגת הבניה ובכך "שלא יצא חוטא נשכר". לטענת המבקשת, מדובר בנכס השייך למשיבה ולמשפחתה שנים רבות, כאשר המבנה אף הוקם על ידי המשפחה. עוד יש להביא בחשבון, לטענת המבקשת, את האינטרס הכלכלי של המשיבה ואת העובדה שהנכס משמש למעשה להפקת טובת הנאה. המבקשת ביקשה שלא לתת משקל לאישור הקונסטרוקטור [מש/2], נוכח הסתירות שבעדותו בנוגע לתאריכי הביקור שערך במקום, ובשל העובדה שכלל לא ציין את דבר הליקוי שהתגלה ותוקן, במסגרת חוות דעתו. המשיבה, בסיכומיה, טענה כי בעלה המנוח רכש את הזכויות בנכס כשהסככה כבר היתה קיימת. עוד נטען, כי במהלך כל השנים הנפיקה העירייה למשיבה רישיון עסק כאשר הסככה היתה מוצבת בו. כיום, כך נטען, העירייה לא מעניקה רישיון עסק נוכח קיומה של הסככה. המשיבה חזרה על הטיעון שלפיו הסככה מונעת לכלוך ומאפשרת קיומו של העסק. ב"כ המשיבה הרחיב בסיכומיו בנוגע לאינטרס הציבורי ונטען, כי מדובר במבנה המשרת את הציבור וההנאה המופקת ממנו על ידי הציבור גדולה מההנאה שנוצרת למשיבה דווקא. לפיכך, טען ב"כ המשיבה, האינטרס הציבורי הוא דווקא בהותרת הסככה על כנה. לטענת ב"כ המשיבה, העובדה שהמבקשת פעלה רק נוכח "הלשנה" מלמדת על העדר אינטרס ציבורי אמיתי, שכן גם קיומה של הסככה במשך שנים רבות לא הניע את העירייה לפעול, עד לאותה "הלשנה". הדיון: לא היתה מחלוקת אמיתית כי אין היתר למבנה. אף המשיבה לא טענה זאת ולא הציגה היתר שכזה. אדרבא, נטען כי הוגשה בקשה להיתר. לא היתה מחלוקת כי המשיבה עושה שימוש במבנה מזה שנים רבות ולפחות מחזיקה בו משנת 2003. תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 הינו שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מהציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי. אין מדובר בנקיטת אמצעים עונשיים כנגד עבריין הבניה, אלא בהסרת מכשול לרבים, שמירה על הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור [השוו רע"פ 1253/00 חסיבה סבג נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) ]. שני תנאים מצטברים לשם מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק שמכוחו מוצא צו ההריסה: הראשון, כי "נעברה עבירה בבנין"; השני, כי חלה אחת מהחלופות המנויות בסעיף, ולענייננו החלופה הרלבנטית היא פסקה 212(3) [מי שהיה בעל הבנין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד] או פסקה 212(5) [העבירה התיישנה]. על שני התנאים הללו הוסיפה הפסיקה תנאי שלישי, והוא כי "בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של 'עניין ציבורי' חשוב" [ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא, פ"ד נב(1) 136; רע"פ 8025/09 מחמד חאפז אבו אלדבעאת נ' מדינת ישראל (עיריית ירושלים) נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) ]. ונפסק, כי על כל התנאים הללו להתקיים יחדיו [רע"פ 3154/11 כמיס אליאס נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 15.5.2011, פורסם במאגרים] . נפסק, כי אינטרס ציבורי כאמור, יכול להיות, בין היתר, בכך שבאי ביצוע ההריסה יוצא חוטא נשכר ולמניעת תוהו ובוהו שיוצרת הבניה הבלתי חוקית וכן בשל החשש, כי אי מתן צו ההריסה עלול להתפרש כמתן היתר בפועל, דבר שאין לו מקום במדינת חוק מתוקנת [רע"פ 124/01 זאב ניקר נ. מדינת ישראל פ"ד נו(3) 151]. כן נפסק כי יש ליתן משקל רב לעצם הבניה הבלתי חוקית, גם אם כאמור על התנאים האחרים להתקיים; המרחב התכנוני לעולם אינו שטח הפקר שבו 'איש הישר בעיניו יעשה' [רע"פ 3072/11 אלעזר קרבסי נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 27.4.2011, פורסם במאגרים] . הנה כי כן, התקיימו שני התנאים הראשונים למתן הצו. נותרה שאלת האינטרס הציבורי. מדובר במבנה המצוי שנים רבות בטבורה של העיר, מקום בו עוברים ושבים רבים ביום. מרכז העיר של ממש. יש טעם לכאורה בטענת ב"כ המשיבה לפיה העובדה שהמבקשת לא פעלה במשך שנים כה רבות כנגד אותו מבנה, מלמד על העדר אינטרס ציבורי להריסת המבנה. מעין "השלמה" עם הבניה הלא חוקית. יחד עם זאת, השיהוי שבנקיטת פעולת האכיפה אינה יוצרת מניעות כלפי המבקשת למתן הצו [ראו רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הועדה המחוזית, פ"ד נו(3) 595]. מנגד, דווקא העובדה שהמבנה עומד בשטח ציבורי, ללא היתר, כשהוא גלוי לכל החולפים על פניו, מחייב שאין להשלים עם הבניה הבלתי חוקית. הותרת המבנה, על אף הזמן הרב שחלף, כמבנה ללא היתר, יתפרש כאי-אכיפת החוק על ידי המבקשת, וכמתן פרס למי שבונה ללא היתר. האינטרס הציבורי, בהקשר שלפנינו, נובע ממיקומה של הסככה הניצבת שלא כחוק במעבר ציבורי. האינטרס הציבורי נובע גם בשימוש שנעשה בסככה, לשמש לצרכי עסק, והרי לא יעלה על הדעת שמבנה לא חוקי ישמש לעסק ולמטרת רווח. בהקשר זה, איני מקבל את טענת ב"כ המשיבה כאילו המבנה משרת את הציבור. המבנה משרת את העסק, והעובדה שהציבור נהנה מהסככה אין בה כדי לאיין את האינטרס הציבורי. אדרבא, הציבור זכאי שבמקום יהיו רק מבנים חוקיים שיעמדו בפיקוח מוסדות התכנון ואשר ייבנו כחוק. אינני מקבל טענת ב"כ המשיבה כאילו בעבר היה רישיון עסק כך שלמעשה העירייה השלימה עם קיומו של המבנה הלא חוקי. ראשית, קיומו של אותו רישיון העסק, ותנאיו, לא הוכח בבית המשפט. שנית, כאמור, אף אם המבקשת שגתה באכיפת החוק בעבר, ובמתן רישיון העסק על אף קיומה של חריגת בניה, עדיין אין המשמעות שהרשות המקומית אינה זכאית [ואולי דווקא חייבת] לתקן דרכיה. הוכח כי כיום המבקשת אינה נותנת רישיון עסק למקום נוכח קיומה של הסככה הלא חוקית. למול האינטרס הציבורי, יש להעמיד את האינטרס הפרטי, לרבות אינטרס ההסתמכות של המשיבה. נוכח זאת, ובשים לב לקיומו של אישור קונסטרוקטור, וכיוון שהמבקשת לא הביאה כל ראיה להראות מסוכנותו של המבנה, אני סבור כי ניתן לדחות מועד ביצוע צו ההריסה, על מנת לאפשר למשיבה למצות את הניסיון להכשיר את הסככה. יחד עם זאת, מצאתי לנכון לדרוש אישור קונסטרוקטור חדש, וזאת נוכח הסצירות שבעדותו של הקונסטרוקטור והספק בדבר מועדי הבדיקה. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני מורה למשיבה להרוס את המבנה, כהגדרתו לעיל. צו ההריסה יכנס לתוקף ביום 7.2.2012 בשעה 08:00, ואולם דחיית מועד כניסתו לתוקף כאמור מותנית בהמצאת אישור קונסטרוקטור חדש, בדבר יציבות המבנה, תוך 30 יום, למבקשת ולשביעות רצונו של מהנדס הועדה המקומית. היה ולא יומצא האישור למבקשת, באופן שיספק אותה, ייכנס צו ההריסה לתוקף באופן מיידי. אם המשיבה לא תקבל מסיבה כלשהי היתר עד למועד הנ"ל מסיבות שאינן תלויות בה, היא תהיה רשאית לבקש מבית המשפט, במועד ובאופן הקבועים בתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט - 2008, דחייה נוספת ואולם אין פירוש הדבר כי בקשתה תענה בחיוב, ובכל מקרה יהיה עליה להצביע על אופק תכנוני הנראה בטווח קרוב לקבלת היתר. אם וכאשר ינתן היתר בניה יפקע תוקפו של צו ההריסה. אם המשיבה לא תבצע את צו ההריסה במועד, תהיה רשאית המבקשת לבצע את ההריסה במקומה ועל חשבונה של המשיבה. אני מוצא לנכון להזהיר את המשיבה, כי אם לא תקבל היתר בניה או לא תהרוס את המבנה עד למועד דלעיל, הרי היא עלולה להיות מואשמת בעבירה של הפרת צו שיפוטי, שהיא עבירה פלילית לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965. הריסת מבנהצו הריסהצוויםמבנה