קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו מינהלי לסילוק יד ממקרקעין: בפניי בקשה מטעם המבקש/תובע מיום 23.10.2011 לביטול צו מינהלי מיום 5.9.2011 לסילוק ידו ממקרקעין הנמצאים בפארק/מרכז האזורי מירון בסמוך קבר הרשב"י (גוש 13688 חלקה 21,77) בהתאם להוראות חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א - 1981 (להלן :"החוק לסילוק פולשים"). רקע עובדתי וטענות הצדדים: המבקש הינו תושב המושב כפר -שמאי , אשר מאז שנת 1986 מפעיל במקרקעין האמורים עגלה המשמשת כקיוסק נייד לרוכלות מזון (גלידות , ארטיקים , שתיה קלה , נרות ותשמישי קדושה) , המופעלת על פי רשיון שנתי מתחדש מטעם מועצה אזורית מרום הגליל מכח חוק רישוי עסקים , תשכ"ח - 1968 והתקנות שלפיו . לטענת המבקש , מחמת התדרדרות קשה במצבו הבריאותי אזי אין עוד באפשרותו לנייד את העגלה משטח המקרקעין בסיום יום העבודה . בתאריך 18.8.2011 הדביק פקח מטעם המשיב על גבי העגלה טופס התראה המורה למבקש לסלק את ידו מהמקרקעין . בעקבות מכתב ההתראה דנן ,פנה המבקש אל המשיב בכתב באמצעות מספר עו"ד וכן באמצעות מ"מ וסגן יו"ר המועצה המקומית , וביקש ממנו לשנות את החלטתו האמורה . במסגרת כלל ההתכתבויות הדגיש בפני אנשי המינהל כי סילוקו מן המקרקעין מהווה גדיעה מוחלטת של מטה לחמו במשך כ - 25 שנה , וכי החלטת המשיב גורמת לפגיעה אנושה ובלתי מידתית במבקש ובבני משפחתו הסמוכים אצל שולחנו . בתגובה למכתביו של המבקש ציין המשיב , כי המבקש מפעיל במקרקעין "קיוסק נייח" ולא "קיוסק נייד" , וזאת על אף שהקיוסק מחובר לגלגלים . במכתבי התגובה אף צוין , כי ההיתר המצוי בידי המבקש הינו היתר רוכלות ולא היתר לשהיית קבע במקום , וכי אין ההיתר מטעם הרשות המקומית מקנה למבקש זכות קניינית במקרקעין . עוד צוין במכתבי התשובה , כי ישיבת קבע מעין זו מנוגדת לחוק התכנון והבנייה ואף מנוגדת לחוק חובת המכרזים . על פי עמדת המשיב , בעבר ניתן למבקש היתר רוכלות ברכב נייד וכן ברכב נגרר המחייבים את בעל הרישיון להזיז הרכב מחוץ לשטח המקרקעין מיד עם סיום יום העבודה . עוד טוען המשיב , כי החל משנת 2008 ואילך ההיתרים מהם מבקש התובע/מבקש להיבנות ניתנו לאדם אחר בשם שמחה נהרי , מה גם שרישיונות אלו מיועדים למרכז האזורי מירון ולא לקבר הרשב"י . עוד טוענת המשיבה , כי הרישיונות אותם צירף המבקש לבקשתו מלמדים על כך , כי ניתן למבקש רישיון לעסוק ברוכלות בהתאם להוראות חוק העזר למרום הגליל (רוכלים) , תשכ"ב - 1962 , אולם אין בהיתרים אלו כדי להקנות למבקש זכות כלשהיא במקרקעין . עוד גורס המשיב , כי מדובר ב"מקרקעי יעוד" כהגדרתם בסעיף 107 לחוק המקרקעין המיועדים לתועלת הציבור כולו וכי חוק העזר למרום הגליל (רוכלים) , תשכ"ב - 1962 אוסר על הרוכל מלעסוק ברוכלות בין השעות 6:00 - 21:00 בלבד ובימי המנוחה , ואף אוסר להותיר את העגלה/דוכן קשורה למחוברים ועל השארתה במקום שלא תחת השגחת הרוכל בעת שהרוכל איננו נמצא במקום . עוד גורס המשיב , כי עצם הצבת הדוכן בדרך ציבורית מהווה עבירה פלילית בהתאם להוראת סעיף 344 לחוק העונשין , תשל"ז - 1977 , וכי ההיתר מטעם הרשות המקומית איננו מעניק למבקש זכויות במקרקעין עליהם ניצבת העגלה , שכן אך ורק המשיב מוסמך להעניק זכויות מעין אלה . לפיכך , לשיטת המשיב , ככל שהמבקש היה מתאים את עסקו להוראות חוק העזר , דהיינו , באמצעות רכב מסחרי ממונע , אזי לא הייתה חלה פגיעה במשלח ידו של המבקש והצו דנן כלל לא היה מוצא כנגד המבקש . עוד גורס המשיב , כי בין התאריכים 21.5.11 - 22.5.11 ("ל"ג בעומר") חזרה החזקה במקרקעין לידי המשיב לאחר שהמבקש סילק ידו מהמקרקעין לקראת ההילולה הנערכת במקום , ולפיכך מועד זה הינו "המועד הקובע" למניין 36 החודשים מיום התפיסה בהתאם להוראת סעיף 4(א) לחוק לסילוק פולשים . עוד טוען המשיב , כי בתאריך 18.8.2011 נתמלא התנאי הסובייקטיבי של הסעיף , שכן רק במועד זה נודע לפקח מטעם המשיב ,כי הדוכן נמצא בהם גם מחוץ לשעות המותרות לעיסוק ברוכלות ולא מפונה מדי יום - דבר המהווה פלישה על פי דין . יצוין , כי המשיב צירף לתגובתו את דו"ח מבקר המדינה מתוך דו"ח מבקר המדינה מחודש דצמבר 2008 המתייחס להיערכות חגיגות ל"ג בעומר במתחם קבר הרשב"י בהר-מירון , וכן תמליל של דיון אשר התקיים בכנסת ישראל ביחס לדו"ח זה . דיון והכרעה : בראש ובראשונה אציין , כי לא מצאתי לנכון להתייחס לתוכן דו"ח מבקר המדינה וכן לתוכן הדיון בכנסת אותם צירף המשיב לתגובתו , שכן את דו"חות מבקר המדינה לא ניתן להגיש כראיה במסגרת הליך משפטי המנהל בבתי-המשפט לפי הוראת סעיף 30 לחוק מבקר המדינה [נוסח משולב] תשי"ח-1958 . לפיכך , הנני מורה על הוצאתם של דו"חות אלו מתיק ביהמ"ש . בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון , מתבקשת פרשנות מצרה להיקף השימוש בסמכות הממונה להוציא צווי סילוק לפולשים לקרקעות הציבור ולפרש באופן מצמצם ודווקני את היקף הסמכויות לעשיית דין עצמית שניתנו לרשות המוסמכת בחוק לסילוק פולשים (ראה : רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' אליעזר בן-שמחון מיום 19.11.2003) . הסיבה העיקרית , אשר בעטיה החליט המשיב לנקוט בהליך המשפטי הדרסטי נשוא מחלוקת זו כנגד המבקש , פורט במסגרת סעיף 12 לסיכומיו של המשיב באותיות של קידוש לבנה בהאי לישנא : "...ויודגש כי אילו היה המבקש מקיים את הוראות חוק העזר ממילא לא היה מוגדר כפולש , ולא היה מוצא הצו . יתר על כן , אין בביצוע הצו כדי לפגוע בפרנסתו של המבקש , כפי שהיא מותרת ומוגדרת ברישיון העסק שברשותו" . מכאן , יש לבחון האם אכן הפקח מטעם המשיב ,מר נדב סויסה , וכן הממונים עליו (מנהל מחוז הצפון וכן היועמ"ש) חרגו מסמכותם בכך שהוציאו למבקש התראה וכן צו לסילוקו מהמקרקעין נוכח הפרה לכאורה של חוק העזר (ראה : סעיפים 5 - 7 לתצהירו של מר סוויסה) , או שמא הפקח והממונים עליו פעלו בהתאם להוראות הדין מכח סמכותם הטבועה לעשות כן . על פי הוראת סעיף 12(ג) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח - 1958 רשאית המועצה להיכנס בכל זמן סביר למקומות ציבוריים ופרטיים , על ידי עובדיה המורשים לכך ופועלים הנלווים אליהם , כדי לערוך בהם חקירות , בדיקות ומדידות לשם מניעתם או גילוים וסילוקם של מפגעים ותקלות, ולשם מניעתן או גילויין של עבירות על צו זה , או על חוקי העזר של המועצה או על החלטותיה, או לשם עשיית כל מעשה שהמועצה רשאית לעשותו . בהתאם להוראת סעיף 2א' לחוק רישוי עסקים , בעסק של רוכלות תהא רשות הרישוי שלו לפי חוק זה , רשאית להשתמש בסמכותה לאסור רוכלות באזורים מסוימים , להגביל את מספר הרישיונות לרוכלות בהם, איסור סוגים מסוימים של רוכלות או הגבלת מספר הרישיונות בסוגי רוכלות מסוימים, הכל באופן קבוע או מזמן לזמן, לשם מניעת פגיעה בפרנסתם של רוכלים בעלי עסקים אחרים, או מתוך התחשבות בצרכי הסדר הציבורי . כמו כן , רשאית הרשות לייחד סוגי רוכלות מסוימים והקצאת מספר מסוים של רישיונות בכל סוגי רוכלות לאנשים הזקוקים לשיקום או לסעד מכוח חוק. סעיף 5(ב) לחוק רישוי עסקים קובע , כי הסמכות למתן היתר לעסק הטעון רישוי מסוג "עסק נייד" , שעוסקים בו גם בתחום רשות מקומית פלונית וגם מחוצה לה , מסורה לראש הרשות המקומית שבתחומה נמצא מרכז העסק , או לחילופין , מי שהוא הסמיכו לכך . עוד קובע הסעיף , כי רשיון או היתר זמני שקיבל רוכל מרשות רישוי בתחום רשות מקומית, לא יהיה לו תוקף מחוץ לתחום אותה רשות מקומית , וכי רשות רישוי מחוץ לתחומה של רשות מקומית , תקבע ברשיון או בהיתר זמני לרוכלות, את תחומי השטח שבו יהיה הרוכל רשאי לנהל את עסקו . עם זאת , פקח אשר מתמנה על ידי מנהל המחוז/מנהל ממ"י רשאי להיכנס למקרקעי ציבור בכל עת סבירה בכדי לבדוק את ההחזקה או השימוש בהם וכן את זכותו של המחזיק או המשתמש בהם לעשות כן . בענייננו , המשיבה מצאה לנכון לקבוע ,כי הטעם למתן הצו הינו הפרת המבקש את הוראות חוק עזר למרום הגליל (רוכלים) , תשכ"ב - 1962 וכן פינויו בידי משטרת ישראל במהלך חג ל"ג בעומר האחרון . ברם , עיון בהוראות הדין השונות , לרבות בהוראות חוק העזר עצמו , מעלה כי אך ורק אנשי המועצה האזורית מוסמכים לקבוע האם מאן דהוא אכן הפר אכן את הוראות חוק העזר בשטח שיפוטה ולאכוף את הוראות חוק העזר וכך גם אין ממ"י מוסמכת לקבוע האם בוצעה על ידי המשיב עבירה פלילית במקרקעין , האם הופרו חוקי התכנון והבניה ו/או האם הופרה בנושא דידן חובת קיום המכרזים , שכן פקחי ממ"י הפועלים מכח החוק לסילוק פולשים מוסמכים לבחון את זכויותיהם הקניינית הלכאוריות של ה"פולשים" במקרקעין ותו לא . במקרה דנן , לא זו אף זו שהמועצה האזורית וכן משטרת ישראל בחרו שלא להגיש כתב אישום כנגד המבקש בגין הפרת חוק העזר , אלא שמ"מ וסיו"ר המועצה האזורית (מר אייל דמרי) ציין במכתבו אל המשיב מיום 4.9.2011 , כי לגבי דידה של המועצה האזורית המדובר באדם המקפיד לשמור על הוראות הדין ככתבן וכלשונן המחזיק כדין ברישיון עסק , וכי רואה חשיבות רבה בהמשכת הפעלת העסק במקרקעין על מנת שלא לפגוע מעבר לנדרש במצבה הכלכלי של משפחתו . משכך , על פניו עולה כי המשיב פעל בחוסר סמכות עת מצא לנכון לקבוע כי המבקש הפר את הוראות חוק העזר , את חוקי התכנון והבנייה וכן את חוק חובת המכרזים (ראה גם : מכתב התשובה של הממונה המחוזי אל מ"מ המועצה האזורית מיום 19.9.2011) ומשכך , קביעות אלו מהוות חריגה מסמכות היורדת לשורשו ועל בטלות הצו אשר הוצא כנגד המבקש (ראה גם : בג"ץ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג(1) 193, 203: מעבר לאמור לדלעיל , משהוצא צו סילוק פולש והעניין הגיע לבירור בבית המשפט ביוזמת התופס שנגדו ניתן הצו , הרי שאם העלה התופס טענה בדבר חוקיות הצו , אזי על בית המשפט לבחון טענה זו, ובמסגרתה לבדוק אם נתקיימו במצטבר כל התנאים הנדרשים להוצאת הצו על פי סעיף 4 לחוק . ככל שלא נתקיים תנאי מתנאים אלה, יבוטל תוקפו של הצו ושאלת מהות זכויות הצדדים לקרקע תבורר, במידת הצורך, במסגרת דיונית רגילה. החוק לסילוק פולשים אף קובע , כי ככל שאדם תפס מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לעניין הזכויות במקרקעי הציבור, כי תפיסתם הייתה שלא כדין, רשאי הממונה, בתוך שישה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה הייתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה, לתת צו בחתימת ידו, הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו , ובלבד שהמועד האמור לא יקדם מתום שלושים ימים מיום מסירת הצו . נקבע , כי המדובר בארבעה תנאים מצטברים שקיומם הינו תנאי מוקדם להפעלת סמכות הרשות המוסמכת על פי החוק , ותנאי מוקדם לתוקפו המשפטי של צו הסילוק. משניתן צו סילוק, דינו כדין פסק דין הניתן להוצאה לפועל. אם תופס הקרקע אינו מעמיד את הצו לבחינה שיפוטית, יבוצע הצו כלשונו ועל התופס לסלק ידו מן הקרקע בתוך הזמן הנקוב בצו, אולם שמורה לו זכות הפנייה לבית המשפט כדי להעמיד את הליך הסילוק במבחן משפטי. אם התופס פנה לבית המשפט ואינו מעלה טענה לגבי תקפות הצו אלא פונה מיד להוכחת זכותו במקרקעין, יניח בית המשפט כי הצו הוצא כדין והתנאים להוצאתו התקיימו, ויבחן את שאלת הזכויות לקרקע לגופן, כאשר נטל ההוכחה על פי החוק מוטל על התופס להוכיח את זכותו לחזקה. אולם מקום שבהליך משפטי כאמור, תופס הקרקע מעורר לראשונה את שאלת תוקפו המשפטי של צו הסילוק, אזי מוטל על בית המשפט בשלב ראשון, וקודם לבירור הזכויות, לבחון האם צו סילוק הפולש הוצא כדין והאם מסגרת של ערר התופס על הצו הינה מסגרת הדיון הנאותה. בבירור חוקיותו של צו סילוק הפולש כאמור, על הרשות המוסמכת לבסס את קיומם של ארבעת התנאים האמורים בסעיף 4 לחוק בהצטברותם , קרי: כי הקרקע בה מדובר הינה קרקע - ציבור כהגדרתה בחוק, וכי העורר תפס אותה; כי הצו ניתן בתחום הזמנים עליהם מדבר החוק, דהיינו, לא יאוחר משישה חודשים מיום שנתברר לממונה דבר התפיסה שלא כדין, ובכל מקרה, לא יאוחר מ-36 חודשים מיום התפיסה; וכי "לדעת הממונה, התפיסה אינה כדין". שיקול דעת הממונה מחייב קיומה של רמת וודאות גבוהה בדבר עובדת הפלישה לקרקע , וכל ספק או צורך בהוכחה באשר לעצם הפלישה או לגבי היקפה, מחייב להימנע מהפעלת הסמכות המינהלית להוצאת צו סילוק ומצדיק פנייה לערכאות המשפט לצורך הכרעה בעניין במסגרת תביעה רגילה . תחימה זו של מסגרת התנאים להוצאת הצו מתיישבת עם תכלית החוק לסילוק פולשים, המבקשת לאזן בין חריגותו של ההסדר כהסדר שנועד לתת מענה לצורך בהגנה מיוחדת לקרקעות הציבור, לבין הצורך לצמצם את השימוש בו בבחינת עשיית דין עצמית רק למצבים הכרחיים ביותר, כאשר שוררת וודאות בדבר מעשה הפלישה. מקום שתנאי הוודאות אינו מתקיים, תבורר דרישת המדינה לסילוק יד בדרך הרגילה. בענייננו, גם אם נלך עם גרסת המשיב בכל הנוגע למועד שבו הפסיק המבקש לקבל מהמועצה האזורית את רישיון העסק (11.3.2008) ועד למועד שבו פונה על ידי משטרת ישראל מהמקרקעין (22.5.2011) , הרי שהדבר מלמד על כך כי לא נתקיים גם אחד מהתנאים המצטברים בחוק סילוק פולשים הקובע , לפיו על הצו להינתן במשך פרק זמן של עד שלוש שנים ממועד ה"פלישה" למקרקעין , ובענייננו לכל המאוחר עד ליום 12.3.2011 . נוכח כל האמור מעלה הנני קובע ,כי הצו הזמני מיום 23.10.2011 ומיום 31.10.2011 ייוותר בעינו עד למתן פסק-דין סופי בתובענה . הוצאות הבקשה בסכום כולל של 5000 ₪ תהיינה לפי התוצאות בהליך העיקרי , ותישאנה ריבית חוקית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל . המזכירות תמציא העתק החלטה זו לצדדים, והמשיב יודיע האם הוא מסכים שהצו הזמני יהפוך לקבוע , או שמא יש צורך בקביעת דיון הוכחות בתיק זה . מקרקעיןסילוק ידצווים