קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו עיקול נגד עורך דין: בפניי בקשה לביטול צו עיקול זמני, שניתן על ידי במעמד צד אחד, על כספים, המגיעים למבקש מאת המשיבה ("עיקול עצמי"). המבקש הגיש בקשה לביטול העיקול, נתמכת בתצהיר ומסמכים, היום נחקרו בפניי המצהיר מטעם המשיבה, היא מבקשת העיקול, מר זאב זימל, והמבקש, הנתבע, וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. לצורך מתן החלטה בשאלת הטלת עיקולים זמניים עליי לשקול דרישות מצטברות כדלהלן: ראיות מהימנות לכאורה לקיום עילת תביעה (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, להלן: "התקנות"). ראיות מהימנות לכאורה לחשש סביר להכבדה (תקנה 374(ב) לתקנות). איזון נזקים, תום לב ומידתיות (תקנה 362(ב)(1) ו-(2)). ראיות מהימנות לזכות התביעה התובעת (להלן: "המשיבה") תבעה את הנתבע (להלן: "המבקש"), עו"ד שנתן לה שירותים משפטיים, בטענה כי המבקש קיבל ממנה תשלום בסך 27,000 ₪, עבור הגשת בג"צ בשמה, והגיש עתירה, אשר את נוסחה העתיק מכתב טענות, שנערך ע"י עו"ד אחר. טענת ההעתקה אושרה בת.א. (שלום חיפה) 8034/06 גולדהמר נ' X, פסק הדין של כב' השופטת ח. לפין-הראל מיום 31.12.09 (נספח לבקשה לעיקול). פסק הדין אושר בערעור, ע"א (מחוזי חיפה) 40319-02-10 X נ' גולדהמר וערעור שכנגד. המשיבה תובעת את החזר שכר הטרחה, ששילמה למבקש בגין הגשת העתירה, ואת הסך 15,000 ₪, ששילמה בת.א. 8034/06 הנ"ל בפשרה, לפי ייעוץ משפטי. לא יכולה להיות מחלוקת עובדתית בעניין העתקת נוסח העתירה לבג"צ, ואין חולק על התשלומים שביצעה המשיבה עבור שכ"ט עו"ד בשנת 2006, ועבור הסדר פשרה בת.א. 8034/06 ביום 10/9/08. לצד הוראת התקנות בעניין הראיות לכאורה לתביעה, הכירה הפסיקה בזכותו של הנתבע להטיל ספק בזכות התביעה: "בבוא בית המשפט להחליט כלום יש לתביעה סיכוי שתתקבל, עליו להתייחס בעיקר לנטען בכתב התביעה, אלא אם כן יש בכתב ההגנה טענות המעמידות את הנטען שם בספק ניכר" (ר"ע 490/86 יונה יונה ואח' נ' דן מקמילן ואח', פ"ד מ(4) 115). המבקש טען כי פסק הדין, שניתן בתביעת עו"ד גולדהמר נגדו, אינו מהווה ראייה לכאורה לזכות המשיבה להשבת שכר הטרחה, ששילמה לו עבור עבודתו. לעניין התשלום ששילמה המשיבה כנתבעת בת.א. 8034/06, טוען המבקש כי אין בכך כדי לחייבו לשלם לה את הסכום. לעניין זה אציין כי איני מקבלת את טענת המבקש, לפיה החלטת כב' הרשמת פומרנץ בתא"ק 31199-05-10 X נ' המועצה המקומית קרית טבעון מהווה מעשה בי-דין, המשתיק את המשיבה מלהגיש את התביעה דנן. עיון בהחלטת כב' הרשמת, עליה הוגש ערעור, מעיד כי ההיפך הוא הנכון. כב' הרשמת קבעה בהחלטתה מיום 11/9/11 אך זאת: "... בפני המועצה עמדה האפשרות להגיש הודעת צד ג' נגד עו"ד X במסגרת אותה תביעה ולחילופין להגיש נגדו תביעה עצמאית בגין הנזקים הנטענים על ידה. ואולם מששכרה הנתבעת מחדש את שירותיו של עו"ד X ובכך הביעה בו את אמונה, והתחייבה בפניו על תשלום שכר-טירחתו, לא היתה רשאית לחזור בה מהתחייבותה המפורשת, ולשלול ממנו את מלוא שכר הטרחה המגיע לו - בגין טענות שהיו לה נגדו בעניין אחר, ואשר בגינו יכלה לנקוט נגדו בהליכים - כמתחייב, לדעתה" (שם, עמ' 4, שורות 1 עד 4). החלטה על דחיית בקשת רשות להתגונן בטענת קיזוז אינה מונעת הגשת תביעה עצמאית בעניין, והדבר נכתב במפורש בהחלטה. מעשה בי-דין אמנם אין, אך ספק ניכר בצדקת התביעה יש. אני מאמצת את דברי כב' הרשמת פומרנץ, לפיהם עצם העובדה שהמבקש ייצג את המשיבה ביום 22/4/10 בפני בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים מנהליים, מעיד כי המשיבה לא פיטרה את המבקש מייצוגה, אף הסמיכה אותו להמשיך ולפעול בענייניה, ומעבר לצורך, המבקש אף השיג הישגים עבור המשיבה. לעומת זאת לא הוגשה נגד המבקש הודעת צד ג' בתביעת עו"ד גולדהמר, אף לא נטען כי נשלחה אליו כל דרישה להשבת הסך של 15,000 ₪ או הסך 27,000 ₪, לפני שנת 2010 ודרישת שכר הטרחה נשוא תא"ק 31199/05/10 ע"י המבקש. המצהיר מטעם המשיבה, מר זימל, הודה בכך בדיון לפניי, ואישר כי רק לאחר כמה שיחות שהיו בין המבקש, בינו ובין ראש המועצה, מר אריאלי, בהן הובטח לו כי שכרו ישולם, גילה את הטענה: "...[ש]במקביל לשיחות שלנו בדקתי בהנה"ח את הסכמי ההתקשרות איתך בתקופה שלא אני הייתי ונתקלתי בסוגייה שמצויינת כאן של הבג"ץ וזה בעצם מה שגרם לי להבין שמצד [אחד] נכון שאנחנו חייבים 10,000 ₪ ולא התכחשנו לכך אבל מצד שני חובכם אלינו גדול מזה" (פרוטוקול, עמ' 4, שורות 17 עד 20). בהמשך מודה המצהיר כי המשיבה מעולם לא הוציאה למבקש מכתב דרישה ביחס לסכום של 15,000 ₪ (שם, שורות 21 עד 25)". כלומר שהטענה לעניין זכות ההשבה התעוררה ע"י המשיבה במקרה, ורק עקב דרישת שכר הטרחה ע"י המבקש, למרות שעילת התביעה לכאורה קמה כבר בשנת 2009 עת מתן פסק הדין מפי כב' השופטת לפין הראל. במאמר מוסגר, ואם תטען המשיבה כי המתינה להחלטה בערעור, אין בכך כדי להצדיק את אי התשלום, מאחר ופסק הדין בערעור ניתן לאחר הגשת בקשת הרשות להתגונן. התייחסות נוספת לעניין זה תינתן בהמשך בעניין תום הלב. אני קובעת כי גם זכות ההשבה של שכר הטרחה בגין העתירה לבג"צ כלל אינה נתמכת בראיות מהימנות. מבלי לחוות דעתי על המעשה נשוא פסק הדין בת.א. 8034/06, הרי המשיבה נהנתה מהעתירה שהגיש המבקש, ומטיפולו בתיק, וכלפיה עמד לכאורה המבקש בהתחייבות, המזכה אותו בשכר הטרחה גם בקשר עם בג"צ 2461/06. איש מהצדדים לא סיפר לי מה עלה בגורל העתירה בבג"צ משנת 2006. 2. ראיות מהימנות לכאורה להכבדה המשיבה טוענת בכל ההליכים בין הצדדים לתיק זה כי המבקש מצוי בקשיים כלכליים, יש נגדו פסקי דין רבים והליכים שונים, ועל כן טוענת להכבדה. בחקירה הנגדית התברר כי המדובר לכל היותר בעדות מכלי שני, וכי אין המצהיר יודע אף אחת מהעובדות מידיעה אישית. למותר לציין כי לא הובא שמץ של ראייה מעבר לפסקי הדין, שהוצאו מהמאגרים המשפטיים, שחלקם מהשנים 1999, 2004, 2006 ו-2007 ורק פסק דין אחד בסכום גדול מהזמן האחרון, הוא פסק הדין בת.א. (שלום חיפה) 1015/056 בעניין מאפיית אריאל וסלמן ניסים בסך כ-500,000 ₪ מיום 4/7/11 (הנספחים לכתב התביעה לא סומנו בצורה ברורה, אלא הוגשו כקבוצה). המבקש הצהיר כי שילם את כל החובות הנטענים, אף כי לא הביא כל אסמכתא לכך, ולמצער לפרעון פסק הדין החדש יחסית בסך כחצי מיליון ₪, אך נטל ההוכחה אינו רובץ על כתפיו, אלא על כתפי המשיבה, מבקשת העיקול. בניגוד לתשובותיו של המצהיר מטעם המשיבה, מר זימל, מהן נבע כי הצהיר דברים ללא בדיקה, ולא ידע דבר בעניין עילת ההכבדה, המבקש נתן תצהיר מפורט, ותצהירו לא נסתר בחקירה הנגדית. לתמיכה בטענת המבקש כי אין לו קשיים כלכליים עומדת העובדה כי הוא פועל כעו"ד בחיפה, המעסיק מספר עורכי דין שנים רבות, ולמצער בשנים האחרונות, הרלוונטיות לטענות כאן; כי שילם מעל 100,000 ₪ לעו"ד גולדהמר, ובמיוחד כי המשיך לייצג את המשיבה עצמה, כמאור במכתב ב"כ המשיבה, עו"ד גב' קרן אבידן ממשרד עו"ד אבני, מיום 29/6/08: "עו"ד X ממשיך לייצג את המועצה בתיקים עבורם קיבל את מלוא שכר הטרחה". ויודגש כי מדובר במכתב שנכתב לאחר הגשת תביעת עו"ד גולדהמר ומשהיו ידיעות למשיבה טענותיו של הלה. רוצה לומר כי המבקש ממשיך לעבוד במשך שנים, הוכיח כי שילם ביום 28/9/10 מעל 100,000 ₪, והשיב תשובות מלאות ומפורטות בחקירה נגדית כי התביעה היחידה שלא סולקה, היא ביחסים בינו לבין עמי קורן, אשר המבקש ענה בחקירה הנגדית כי הוא שותף עם עמי קורן במגרש בקריית אתא, וכי אין לו חובות פעילים אחרים (פרוטוקול, עמ' 7, שורות 3 עד 16). נקבע בפסיקה "כי לעיתים גובה סכום התביעה עשוי להוות אינדיקציה לקיומה של הכבדה, זאת כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספקים כדי לשלם את החוב הנטען" (רע"א 903/06 דלק חברת הדלק הישראלית נ' אטיאס (19.3.06, )). במקרה דנן סכום התביעה אינו משמעותי, 42,000 ₪, ולא הוכח כי אין ביכולת המשיב לפרעו. הנטל להוכיח לכאורה הכבדה רובץ לאור כל הדרך על מבקש העיקול, והוחמר מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ותיקון מס' 6 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ראה למשל ע"א (מחוזי תל אביב יפו) 2052/01 אלרוב נ' רובנר, מפי כב' השופטת גרסטל: "ואולם על פניו מתקבל הרושם כי תקנות אילו מקשות עוד יותר במתן צו עיקול זמני שכן בנוסף על היסוד הראשון (ראיות מהימנות לכאורה המקימות עילת התובענה), הוחמרו הדרישות לקיומו של היסוד השני, ועתה נדרשות ראיות מהימנות לכאורה לכך שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין לכשינתן. היינו, בבואו לבחון את היסוד השני, לא עוד יבחן בית המשפט את השאלה האם אי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין, אלא האם קיימות ראיות מהימנות לכאורה כי אי מתן הצו עשוי להכביד על ביצוע פסק הדין". הסיכום הינו כי ההכבדה לא הוכחה במידה המספיקה להקדמת הפגיעה בזכות המבקש, שכבר הוכרה בפסק הדין של כב' הרשמת פומרנץ בתא"ק 31199-05-10, לעומת התביעה בסדר דין מהיר של המשיבה, שטרם הגיעה לבירור. אף שקבעתי כי שני היסודות העיקריים להטלת עיקול זמני לא הוכחו, לפנים מן הצורך ומחמת הזהירות אתייחס גם לרכיבים השיוריים, איזון נזקים ותום לב. 3.  איזון נזקים ותום לב לאחר שלא הוכחו הראיות לתביעה וליסוד ההכבדה, אין הצדקה להקדים את הפגיעה במבקש, טרם בירור הדיון. נקבע בע"א 5935/97 סיני נ' גלנץ, פ"ד נב(1) 193 (1998), כי בשלב זה של הדיון זכותו של המבקש עדיפה: "זאת ועוד, בבקשה למתן צו עיקול זמני יש לאזן בין האינטרס של התובע להגשים את זכויותיו כפי שייקבעו בפסק-הדין לבין האינטרס של הנתבע שזכות הקניין שלו לא תיפגע כשאין הצדקה לכך. במסגרת עריכת איזון זה, יש לזכור, ראשית, שהתובע מבקש להקדים את הפגיעה בזכויות הנתבע, עוד קודם שזכה בפסק-דין לטובתו וכן, שזכות הקניין הינה זכות חוקתית אשר כל רשות מרשויות השלטון - ובכלל זה בית-המשפט - חייבת לכבד אותה (סעיף 11 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)". המבקשת מבקשת לעקל סכום של פסק דין, בו כבר חוייבה, בסך 10,000 ₪ הוצאות ושכ"ט עו"ד, בעוד שנזקו של המבקש עולה על הנזק של אי קבלת הסכום הפסוק בלבד. המבקש הינו עו"ד פעיל, וכשם שהמשיבה מצאה באינטרנט את פסקי הדין השונים, שניתנו נגדו, הרי שגם דבר העיקול עלול להיוודע ולגרום לו נזק. גם נוסח התצהיר והדיון, בהם הוכפש שמו של המבקש ללא רחם, וטרם הבאת ראיה לטענות החמורות, הינו נזק העולה על הנזק למשיבה. כאמור גם לא הוכח כי המבקש אינו מסוגל לפרוע פסק דין בסכום של עשרות אלפי ₪, כנתבע כאן, לאחר שהוכח כי פרע סכום גבוה של 100,000 ₪. המשיבה הפרה את חובת תום הלב בהגשת בקשה לסעד זמני במעמד צד אחד, בכך שלא גילתה את כל המסמכים והעובדות. "...מי שפונה לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלוואנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלוואנטיות להחלטת בית המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית המשפט. השאלה אם הייתה העלמת עובדות אם לאו צריכה להישקל מנקודת המוצא של יום הגשת הבקשה, ואין לפסוק בה בדיעבד על יסוד ניתוח מדוקדק של העובדות וההלכות המשפטיות" (רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ, פ"ד מז(5) 165. אמנם לכתב התביעה צירפה המבקשת את החלטת כב' הרשמת פומרנץ, נשוא העיקול, אך בבקשת העיקול ובתצהיר שצורף לה, לא צויין דבר בעניין, אף לא צויין כי הכספים שעיקולם מבוקש הינם כספי פסק דין חתום, שביצועו לא עוכב. כל שנכתב בבקשה הינו כי מבוקש לעקל כספים או זכויות המגיעות או שיגיעו למבקש מאת המשיבה. בתצהיר לא נאמר דבר בעניין. מאחר והוברר כי המבקש המשיך וייצג את המבקשת זמן רב לאחר האירועים נשוא התביעה, לא יכולתי בעת מתן ההחלטה במעמד צד אחד לדעת כי מדובר בעיקול של כספים שנפסקו בפסק דין. מאופן הגשת הבקשה לעיקול זמני ברור כי מטרתה היתה אחת, לקבל עיכוב ביצוע של פסק הדין, אשר המשיבה לא הגישה לערכאה שנתנה את פסק הדין. אני מוצאת כי מדובר בשימוש בהליך, שעניינו סעד מן היושר, שלא בתום לב. העולה מן המקובץ הוא שגם בשיקולי העל של מאזן הנוחות ותום הלב, לא נמצאה עילה להשאיר את העיקול על כנו. אני קובעת כי הבקשה לביטול עיקול זמני מתקבלת. צו העיקול מיום 11/10/11 מבוטל. אני מחייבת את המשיבה לשלם למבקשת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הבקשה בסך 3,000 ₪. עורך דיןצוויםעיקול