קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ציד חיות בר מוגנות: בפנינו ערעור וערעור שכנגד על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט השלום בנתניה (כב' השופטת הבכירה טלמור), בת"פ 3519/08, מיום 5.7.10, לפיו הורשעו המערערים בעבירות של צייד חיית בר מוגנת, צייד ללא רישיון והחזקת חיית בר מוגנת, והושתו על כל אחד מהם 3 חודשי מע"ת בתנאים המפורטים בגזר הדין, קנס בסכום של 5,000 ₪ והתחייבות בסכום של 5,000 ₪. הערעור מופנה כנגד הרשעת המערערים בעבירות הציד וכנגד חומרת העונש, והערעור שכנגד מופנה כנגד קולת העונש, גובה הקנס וגובה ההתחייבות. עיקרי העובדות: ביום 26.10.07, בצומת ארגמן, נמצאו המערערים ברכב, כשברשותם 3 כלובים שהכילו 46 חוחיות, לאחר שהמערער 2 שיחרר כמה חוחיות. שתיים מן החוחיות שנמצאו היו קשורות ברגליהן ושימשו כפיתיון. החוחית היא ציפור שיר צבעונית, חיית בר מוגנת, שבשל יופייה היא מהווה מטרה לציידים אשר צדים אותה לצורך גידולה בשבי. לעיתים מכליאים אותה עם הציפור קנרית וסוחרים בבן הכלאיים, המכונה בערבית "בנדוק" (ממזר), שלו שירה נאה. לטענת המשיבה, החוחיות ניצודו ע"י המערערים בסמוך למועד זה ואין מחלוקת שלמערערים לא היו רישיונות ציד או היתר למעשיהם. הכרעת הדין: 1. מטעם המשיבה העידו בפני בימ"ש קמא אביעד בלסקי, פקח אזורי של הגליל המזרחי; אריה קלר, חוקר סחר והברחות ברשות הטבע והגנים מזה 32 שנים, ואסף קפלן, פקח אזורי מטעם רשות הטבע והגנים של אזור בקעת הירדן. מטעם המערערים העידו המערערים 1 ו- 3. המערערים 1 ו- 3 הורשעו, לאחר שמיעת הוכחות, בכל העבירות שיוחסו להם, לאחר שהודו בהחזקת החוחיות אך לא בכך שצדו אותן, ולאחר הרשעתם הודה המערער 2 והורשע עפ"י הודאתו. 2. בימ"ש קמא מביא בהכרעת דינו את עדויותיהם של עדי התביעה כדלקמן: (א) אביעד בלסקי, פקח אזורי של הגליל המזרחי, העיד כי יום לפני האירוע, 25.10.07, התקבל דיווח על רכב מסוג מאזדה בצבע לבן שמספרו 9299229 אשר נמצא בכניסה למערת עלמה ובו חשודים המבצעים ציד חוחיות. המקור הכיר את הרכב ואת החשודים שהיו במקום מספר פעמים. כשהגיע העד לשטח, לא היו בו הציידים, אך נמצאו במקום סימני רכב וסימנים לכך שהתבצעה לכידת ציפורים- שלולית מים מלאכותית, בקבוקי מים, עקבות בבוץ ובדלי סיגריות. (ב) אריה קלר, חוקר סחר והברחות ברשות הטבע והגנים מזה 32 שנים, העיד כי ביום 25.10.07 התקבל דיווח על רכב מאזדה לנטיס בצבע לבן שמספרו 9299229 אשר יושביו נצפו צדים חוחיות באזור הגליל העליון. ברכב היו ככל הנראה 3 אנשים. למחרת, ביום 26.10.07, התקבלה ידיעה שהרכב נתפס בשל ביצוע עבירת תנועה, והתגלו בו חוחיות. העד חקר את יושבי הרכב, המערערים 1 ו- 3, והודעותיהם הוגשו (ת/2 ות/3). העד הסביר בעדותו כי בכל הכלובים נמצאו 46 חוחיות, בכלוב נפרד נתפסו 3 חוחיות המשמשות כפיתיון מתמשך- חוחית אזוקה, שלאחר מכן לא יכולה לעוף. בכלוב נוסף היו 5 חוחיות- זכרים, שמצייצים בקול רם כשמעמידים אותם באזור הלכידה. ציוצם, ביחד עם החוחיות האזוקות, מושך חוחיות נוספות להגיע למקום הצייד. (ג) אסף קפלן, ששימש בזמן האירוע פקח אזורי מטעם רשות הטבע והגנים של אזור בקעת הירדן, ציין בעדותו כי דיווח שקיבל ממשטרת התנועה העלה כי נתפס רכב ובו כלובי ציפורים. במהלך התפיסה יושבי הרכב שיחררו כמה ציפורים, והשוטרים התבקשו להרחיק אותם מהרכב ולהפריד ביניהם. מעבר לכלובי הציפורים שנתפסו נמצאו ברכב גם שתי חולצות ארוכות של החשודים, עליהן סימני בוץ חום של אדמה כבדה, שלא נמצאת באזור הבקעה. ברכב נמצאו חוט ניילון לבן, שקית מזון לציפורים, בתא המטען ובמושב הקדמי ליד הנהג נמצאו נוצות, ובמושב ליד הנהג נמצא חוט קשירה. בהמשך, נמצאה חבילה נוספת של חוט קשירה, זהה לחוט שבו היו קשורות החוחיות. 3. ביהמ"ש קמא קבע כי עדויותיהם של פקחי הרשות לשמירת הטבע והגנים ועדותו של אריה קלר מהימנות, רציניות ומקצועיות והן לא נסתרו בראיה ממשית או בחקירה נגדית ע"י מי מהמערערים. 4. בהמשך הכרעת הדין הביא בימ"ש קמא את עדויותיהם של מערערים 1 ו- 3 בפניו כדלקמן: (א) מעדותו של המערער 1 עולה כי הוא טייל עם המערערים 2 ו- 3 בטבריה בלילה של ה- 25.10.07. בבוקר ה- 26.10.07 הודיע המערער 3 שהוא קונה את הציפורים והכלובים מאדם בטבריה, שהמערער 1 לא מכיר. לאחר מכן נסעו המערערים ברכב השייך למערער 1, כשמערער 1 נוהג. בדרכם, לכיוון ירושלים מקום מגוריהם, הם נעצרו ע"י המשטרה ואז נמצאו הכלובים והציפורים ברכב. בחקירה הנגדית לא זכר מערער 1 מתי בדיוק הם נסעו מירושלים לטבריה ומטבריה לירושלים, אך זכר שישנו בטבריה. כמו כן הסביר את מטרת הנסיעה כ"סתם טיול". לדבריו, הם ידעו שבכוונתם להישאר לישון בטבריה אך הם לא לקחו עמם ציוד, אוכל, או שמיכות שכן הם לא ישנו אלא ישבו כל הלילה בחוף. באשר למועד רכישת הציפורים העיד מערער 1 שהמערער 3 הלך בבוקר "עזב אותנו והלך וטייל ואחר כך הוא אמר לנו שהוא קנה ציפורים... הוא אמר שהוא רוצה לגדל אותם בבית", ובאותו זמן הוא ישב עם המערער 2 על החוף. לדבריו, המערער 3 חזר ממקום שאינו ידוע לו ביחד עם כלובי הציפורים. המערער 1 לא יכול היה להסביר כיצד סחב המערער 3 לבד את כלובי הציפורים. כמו-כן, המערער 1 טען שעם הגיעו של המערער 3 עם כלובי הציפורים, הוא פתח את תא המטען והכניסם ישירות לרכב. לפיכך, הוא לא יכול היה לתת הסבר לכך שנמצאו נוצות ציפורים על המושב הקדמי של הרכב. באשר לחוטים שנמצאו ברכב, מדובר לטענת מערער 1 בחוטים השייכים לו, שנמצאים תמיד ברכב. (ב) מערער 3 סיפר כי הוא בילה עם המערערים 1 ו- 2 בטבריה. לדבריו, הוא נסע לבד לכיוון מרכז טבריה, לאחר מכן הלך ברגל מכיוון החוף למרכז, בעוד חבריו נותרו על החוף. במרכז העיר הוא הבחין באדם עם החוחיות אשר ביקש למכור אותם. בתחילה הוא ביקש 1,000 ₪ עבור כל הכלובים והציפורים אך בסופו של דבר הוא שילם לו 550 ₪. הוא הגיע בחזרה לחוף הים במונית עם הכלובים, שם פגש במערערים האחרים, הם שמו את הכלובים בתא המטען ומשם הם נסעו לירושלים. גם המערער 3 לא זכר את שעת הגעתם לטבריה וכן את שעת היציאה מטבריה לירושלים. הוא רכש את הציפורים בשעה 08:00 או 09:00 בבוקר, ובאשר למחיר החוחיות טען שמדובר ב- 10 ₪ לחוחית ומטרת הרכישה היתה: " לילדים שישחקו איתם" כי יש ילדים רבים במשפחתו. 5. ביהמ"ש קמא קבע שעדויות המערערים 1 ו- 3 אינן מהימנות שכן הגרסה שהציגו לא מניחה את הדעת. באשר לגרסתם בדבר אירועי היום שקדם למעצרם הם הציגו גרסה שאין בה כדי להסביר את הממצאים שנמצאו ברכב. בעדויות המערערים 1 ו- 3 נמצאו סתירות ואי דיוקים, הם התפתלו בתשובותיהם בניסיון להתחמק מהאירוע וניסיונם להבריח את הציפורים מהכלוב פעל לחובתם. גזר הדין: 6. ביהמ"ש הדגיש את חומרת העבירות בהיותן פוגעות באופן ממשי בערכי הטבע, אך התחשב לקולא בכך שלמערערים אין הרשעות קודמות. המערער 1 מרצה עונש מאסר לתקופה של 40 חודשים, מהם ריצה 13 חודשים עד מתן גזר הדין; המערער 2 הודה בהזדמנות הראשונה, הוא חסר עבר פלילי ונלקח בחשבון מצבו האישי והמשפחתי והמערער 3 ציין שלמד את הלקח, הביע חרטה, ואין לו עבר פלילי. נימוקי הערעור כנגד הרשעת המערערים (ע"פ 45128-12-10) 1. בימ"ש קמא שגה שהרשיע את המערערים בעבירות ציד מבלי שהוצגו בפניו ראיות קבילות לביצוע ציד. ביהמ"ש קמא נתפס לדבר טעות לפיה חזקה שהמערערים צדו את החוחיות מאחר והחוחיות נתפסו בחזקתם. 2. עפ"י הראיות שהוצגו בביהמ"ש קמא ביום 25.10.07, יממה לפני האירוע, נצפה ע"י אלמוני, ששמו ופרטיו אינם ידועים ולא העיד בפני ביהמ"ש, רכב הנחזה להיות רכבם של המערערים, ולידו עמדו שלושה שעסקו בציד. 3. איש מהעדים לא ראה את המערערים צדים את החוחיות. עדותו של אביעד בלסקי היא עדות שמיעה שאינה קבילה שכן הוא לא ראה את המערערים במקום ובמועד בו נטען כי בוצעה עבירת ציד. כך גם עדויותיהם של קלר ואסף קפלן, שלא ראו מי מהמערערים מבצע את פעולת הציד, הן עדויות שמיעה לא קבילות. לא זו בלבד, המקור שזהותו אינה ידועה דיווח על שני לוכדי ציפורים שישבו במטע. קרי, קיים ספק בהיות המערערים, שהם שלושה במספר, האנשים שנצפו צדים. 4. עד התביעה אריה קלר אינו עד מומחה ולפיכך עדותו בדבר היות החוחיות קשורות סימן לקיום הציד היא עדות סברה בלבד. 5. המערערים לא היו מיוצגים בביהמ"ש קמא, ולפיכך היה על בימ"ש קמא לנהוג משנה זהירות בבחינת עדויות עדי התביעה. 6. ברשותם של המערערים לא נמצאה רשת ללכידת חוחיות ואין בניסיונם לשחרר את החוחיות כדי לפעול לחובתם בהתייחס לצייד, שכן הם הודו בהחזקת חיית בר מוגנת. גם אם יש בשחרור הציפורים משום ניסיון להרחיק עצמם מעבירה, הרי שמדובר באחזקת החוחיות ולא בצייד שלהן. 7. באשר למערער 2, שגה בימ"ש קמא משהרשיע אותו מיד לאחר הרשעת המערערים 1 ו- 3, שכן לאחר שהורשעו לא היה מנוס מבחינתו אלא להודות. המערער 2 לא היה מיוצג וחרף הודייתו, יש לזכותו מעבירות הצייד. נימוקי הערעור על קולת העונשים (עפ"ג 33920-08-10) 1. בימ"ש קמא שגה משבחר להטיל על המשיבים עונש קל בגין העבירות בהן הם הורשעו, שאינו משקף דיו את חומרת העבירות. לאחר שחרור עשרות חוחיות מהרכב נותרו בו כמות עצומה של 46 חוחיות. מדובר במספר רב ביותר ומן הראוי היה להטיל קנס והתחייבות בסכומים גבוהים פי כמה, גם אם המערערים 2 ו- 3 הם חסרי הרשעות קודמות. 2. תופעת ציד החוחיות התרחבה בשנים האחרונות והיא בגדר "מכת מדינה". הציד גרם לפיחות משמעותי במספר החוחיות, באשר שווי של חוחית בשוק נע בין 200-1000 ₪. המערערת מפנה לפסיקת ביהמ"ש לצורך השוואת רמת הענישה במקרים בהם הורשעו נאשמים, ללא הרשעות קודמות, בציד חוחיות וגם הענישה בעבירת אחזקת חיות בר, ללא צייד, היא חמורה יותר מזו שהושתה על המערערים. 3. יש מקום להחמיר בקנסות בעבירות של ציד בלתי חוקי על מנת להגן על חיות הבר ולשמרן לטובת הציבור ולטובת הדורות הבאים. הקנס המקסימאלי הקבוע בחוק בעת ביצוע העבירה עמד על 67,300 ₪ וכיום, לאחר תיקון החוק במטרה לשמור על חיות הבר המוגנות הנעלמות מנופי הארץ, הקנס הוכפל. תשובת המדינה לטענת ב"כ המערערים 1. הכרעת הדין של בית המשפט קמא לא מבוססת על עדות שמיעה שכן מרגע שנתפסו החוחיות ברכבם של המערערים היה עליהם לתת הסבר סביר כיצד הן הגיעו אליהם אך ההסבר שסיפקו נשלל מכל וכל בביהמ"ש קמא, לאור סתירות בין עדויות המערערים. 2. באשר לטענה כנגד מומחיות העד קלר אין המדובר במומחיות המבוססת על השכלה, אלא על עבודת המפקחים שעליהם לדעת מה הדרך שבה צדים בעלי חיים, במטרה לתפוס את הציידים הבלתי חוקיים. 3. לפי הגדרת המונח "צייד" בחוק אין חובה שהמערערים ייתפסו כשהם לוכדים את החוחיות. לפי סעיף 13 לחוק, שדן בנטל הראייה, מרגע שנמצאו בחזקת המערערים חיות בר מוגנות, עליהם מוטל הנטל להוכיח שהם מחזיקים בהן כדין. 4. גם אם תתקבל טענת המערערים בנוגע לעבירת הצייד, הרי שאין מנוס מלהרשיעם בעבירת הסחר, מאחר ולגרסתם הם רכשו את החוחיות וסחר כולל קניה. הרשעה בעבירת הסחר תגרור בהכרח גם ענישה מחמירה מאחר ואין הבדל בין צייד לסחר. דיון והכרעה 1. השאלה העיקרית שבמחלוקת בין הצדדים היא האם התנהגות המערערים מהווה "צידה" כהגדרתה בחוק. סעיף 1 לחוק להגנת חיית הבר, תשט"ו-1955 (להלן: "החוק") מגדיר "צידה" כך: "צידה" - לרבות עשיית מעשה מתוך כוונה לפגוע בחייה, בשלומה או בחירותה של חיית בר, או להדריך את מנוחתה, או לסכן התפתחותן הטבעית של ביציה, או של כל תולדה אחרת שלה". לעיתים רחוקות נוקט המחוקק נוסח כה גורף בהגדרת עבירה, ואם בחר בלשון "עשיית מעשה", בלא לפרשו או להגבילו, הוא גילה דעתו כי התכוון לכלול גם מעשים המובילים למטרה זו ולא רק מעשים ישירים, קרי, לא קיימת הבחנה בין מעשה "עקיף" למעשה "ישיר". 2. ביצוע הציד עצמו קשה להוכחה שכן הוא מבוצע הרחק מעין אדם, תוך זמן קצר ולעיתים אף בלא להותיר עקבות. לו הוגבלה הגדרת המעשה לעצם הפגיעה בחית הבר ספק אם, למעט במקרים בודדים, ניתן היה להעמיד אדם לדין. לא פעם החשודים נתפסים בטרם או אחרי שפגעו בחיה, כשהנסיבות מעידות כי הם מצויים במסע צייד. אין המדובר בעבירה תוצאתית והשגת המטרה הפסולה אינה בין יסודותיה ולפיכך, גם מעשים המובילים למטרה זו נכללים בגדר ההגדרה. אף שביהמ"ש העליון, בדעת רוב, העדיף שלא לקבוע מסמרות בעניין, בניגוד לדעתו החולקת של כב' השופט טירקל ברע"פ 1161/04 מחמוד חאג' יחיא נ' מדינת ישראל, , מיום 21.4.05, מדובר בדעה אשר משקפת גם את דעת הרוב בפסיקת בתי משפט השלום והמחוזיים (ראה למשל ע"פ (נצרת) 1201/05 מדינת ישראל נ' חאבס בן פואד חרב , מיום 13.12.05, וע"פ (נצרת) 1166/06, עראידה ריאד נ' מדינת ישראל, , מיום 4.7.06)). שורה של פסקי דין מלמדת כי נאשמים הורשעו בביצוע עבירות כמו בענייננו, גם אם לא נמצאה צידה וגם אם הם לא נראו כשהם פוגעים בחיה כלשהי (ראה למשל ע"פ 2011/07 מדינת ישראל נ' סעד, , מיום 26.4.07). יתר על כן, הגדרת המונח "צידה" באופן רחב מאפשרת להרשיע נאשמים במות בעל חיים מבלי שהמאשימה תוכיח כי הם גרמו בפועל למות החיה, ודי בכך שעשו מעשים מתוך כוונה לפגוע בחיה (ראה עפ"א 1027/07 נזיה בן נאיף ואח' נ' רשות הטבע והגנים, , מיום 8.4.08). כך המצב, מקל וחומר, מקום בו נתפסו החוחיות ברכבם של המערערים, אשר לא נתנו הסבר סביר ומהימן להימצאותם שם, כפי שיפורט בהמשך. 3. תכלית החקיקה מובילה אף היא למסקנה כי יש לפרש את לשון הסעיף באופן רחב מאחר וקיים צורך אמיתי בהגנה על אוכלוסיית חיות הבר בישראל , אשר נתונה בסכנת הכחדה. תופעת הציד הבלתי חוקי מהווה סכנה ממשית להתפתחותה הטבעית של אוכלוסיית חיות וציפורי הבר בישראל, הציד פוגע באיזון בטבע ויש אף בכך כדי להזיק לציבור בכללותו. לאור מטרה כבדת משקל זו ראוי לאמץ פרשנות רחבה, אשר תביא להכללת מקרים רבים ככל שניתן בגדר עבירת הציד. בנסיבות המקרה שלפנינו, נמצאו החוחיות כשהן כלואות בכלובים, חלקן אזוקות, סימן להיותן משמשות כפיתיון מתמשך. יתר על כן, עדותו של אריה קלר מלמדת כי חוחית אזוקה לא תוכל שוב לעוף, ועל פגיעה זו אין חולק. מדובר, איפוא, בפגיעה הן בחרותן והן בשלומן של החוחיות ואף בסכנה להתפתחותן הטבעית. 2. באשר לנטל הראיה קובע סעיף 13 לחוק כי: "נמצאו בחזקתו של אדם, ברשותו, או בכלי הרכב שבבעלותו או בחזקתו, ציד או חיית בר מוגנת, עליו הראייה שהוא מחזיק בה כדין". בענייננו, אין כל ספק בדבר הימצאות החוחיות בחזקתם של המערערים, שמודים בכך, ולכן עובר אליהם נטל הראייה להוכיח שהחזיקו בהן כדין. 3. בחינת עדויות המערערים 1 ו- 3, כפי שהובאו לעיל, מעלה שגרסתם לא הגיונית ורצופת סתירות, כפי שקבע בימ"ש קמא. הסבריהם באשר לנסיבות נסיעתם לטבריה, מועד יציאתם מירושלים לטבריה וחזרתם מטבריה וכן באשר לממצאים שנמצאו ברכב (הימצאות נוצות בחלק הקדמי של הרכב וחוט הזהה לזה הקשור לגוף החוחיות), כמו גם לכמות הציפורים שביקשו להביא לצורך משחק עבור ילדיהם אינם סבירים. המערערים לא ידעו להסביר מדוע לא נמצא ברכבם ציוד המתאים לטיול ולינה בחוף הים, כפי שטענו שתכננו לעשות. כמו-כן, נמצאו סתירות בדברי המערערים באשר לנסיבות רכישת הציפורים, הסכום ששולם עבורם, מקום ומועד הרכישה. באשר לסכום ששולם, טען המערער 3 בהודעתו ת/3 שהציפורים עלו לו 250 ₪, לאחר שביקשו ממנו 300 ₪, כולל הכלובים והאוכל עבורן, וגם המערער 1 טען בהודעתו ת/2, כי חברו רכש את הציפורים תמורת 250 ₪. לעומת זאת, בעדותו בפני בימ"ש קמא טען המערער 3 כי בתחילה התבקש לשלם 1000 ₪ אך בסופו של דבר שילם 550 ₪. יש לציין כי עד התביעה אריה קלר העיד בפני ביהמ"ש קמא כי גירסאות אלה חסרות יסוד, שכן, מחירה של חוחית אחת בשוק הוא 200 ₪. יודגש כי לאור היפוכו של נטל הראיה, אין לטענה בדבר אי הימצאותה של רשת ללכידת ציפורים אצל המערערים כל משקל. 4. לאור כל האמור לעיל צדק ביהמ"ש קמא כשקבע שעדויות המערערים 1 ו- 3 לא מהימנות ולעומת זאת באשר לעדויות התביעה בימ"ש קמא קבע כי עדויותיהם של פקחי הרשות לשמירת הטבע והגנים ועדותו של אריה קלר מהימנות, רציניות ומקצועיות ולא נסתרו בחקירתם הנגדית או בראיה ממשית ע"י מי מהמערערים. 5. כלל ידוע הוא כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהממצאים העובדתיים מתבססים על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים וממהימנותם. בע"פ 4906/09 איאד אלנברי נ' מדינת ישראל, מיום 24.1.2010 : נקבע כי "על דרך הכלל אין ערכאת ערעור מתערבת בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). הדברים נכונים אף ביתר שאת באשר לממצאי המהימנות, מאחר שאין עיון בפרוטוקול העדויות משתווה לרשמי השופטים בערכאה הדיונית, אשר שומעים את העדים, ויכולים ללמוד מדבריהם ומהתנהגותם בעת מתן העדות, ולבחון באופן בלתי אמצעי מיתר אותות האמת שנתגלו ביחס לעדים אלו בהמשך המשפט (ראו למשל, ע"פ 5905/04 סולומון נ' מדינת ישראל (, 9.10.2007); ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נ' אלדנקו (, 6.2.2006))". וכן- "אין די בהצבעה על שורה של תמיהות, אפילו מי מהן נותרו בלא הסבר, וגם אם נותרו חללים סתומים בפרשה שהוכחה, שלא ניתן למלאם בתוכן" (עניין וקנין, פסקה 40); אלא יש להראות כי מחומר הראיות ומפסק הדין של בית משפט קמא עולה כי "שגה בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה, או הסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן השכל הישר". (ע"פ 605/87 מרציאנו נ' מדינת ישראל , מיום 8.4.1990 ; ע"פ 2677/06 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 18.4.2007 ; ע"פ 2977/06 פלוני נגד מדינת ישראל , מיום 17.3.2008 ). 6. הראיות על פיהן הורשעו המערערים הן ראיות נסיבתיות, אשר נבחנות על פי מבחן תלת שלבי, כפי שיפורט להלן. "הדעה המקובלת בפסיקה היא, שהערכת משקלן של ראיות נסיבתיות לא נעשית על פי מודל הסתברותי-מתמטי, אלא על פי עקרונות לוגיים, המגלמים את ניסיון החיים והשכל הישר (ראו, לדוגמה, ע"פ 346/02 אגבריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 828 (2003); ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565 (1993)). בע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פ"ד נד(4) 653 (2000) עמדה השופטת דורנר על כך שבחינת הראיות נעשית על פי מודל אינדוקטיבי לפיו "השאלה הנשאלת היא כמה ראיות חסרות להוכחת הקשר  בין העובדות המוכחות לבין העובדה הטעונה הוכחה, ומהו משקלן של הראיות החסרות בהתייחס לראיות הקיימות". (ע"פ 9038/08,9050/08 מג'יד נאשף ומחמוד מסרי נ' מדינת ישראל, , מיום 15.4.10). 7. המבחן לבחינת מכלול הראיות הנסיבתיות הוא תלת-שלבי: בשלב הראשון כל ראיה נבחנת כשלעצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי. לאחר שנמצא כי הראיה כשירה יסיק בית המשפט את המסקנה הנובעת ממנה: "הראיה הנסיבתית פועלת, אפוא, בעקיפין: היא מוכיחה במישרין קיומה של 'נסיבה', וזו משמשת בסיס לקביעת קיומה של 'עובדה', על דרך הסקת מסקנות שבהגיון ובניסיון החיים" . (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 587 (2003)). בשלב השני נבחנת מסכת הראיות כמכלול, עובדה מצטרפת לעובדה מכוח קישור הגיוני והן מובילות לשרשרת המסקנות. הפסיקה הדגישה כי משקלן של הראיות הנסיבתיות אינו נבחן על פי משקלה של כל ראיה בפני עצמה, אלא על פי משקלן הכולל כמארג, באשר החד-משמעיות של המסקנה מתגבשת על רקע מקבץ הראיות כולו . "כוחה של הכרעה המבוססת על ראיות נסיבתיות נעוץ בסינרגיה הנוצרת הודות למסכת הכוללת, כך שעוצמתו של השלם גדולה מסכום עוצמתם הבדידה של כל אחד מן החלקים כשהם ניצבים בגפם ובנפרד זה מזה". (ע"פ 7374/07 שמאי נ' מדינת ישראל, מיום 16.11.2009 . בשלב השלישי בית המשפט מסיק ממכלול הראיות, בהתבסס על ניסיון החיים והשכל הישר, את המסקנה המפלילה מכוח  הערכה מושכלת של הראיות (ע"פ 2799/98 סבאג' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 408 (1999)). ביהמ"ש בוחן האם יש בכוחן המצטבר של הראיות הנסיבתיות כדי ליצור הנחה מפלילה כנגד המערער (ע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754 (2004)). בהיווצרותה של ההנחה המפלילה עובר הנטל לנאשם להציע תרחיש חלופי שיש בו כדי לעורר ספק סביר בהנחה המפלילה (ע"פ 4117/06 מקייטן נ' מדינת ישראל, מיום 22.2.10 ). בשלב זה יידרש בית המשפט לבחון אם ניתן להסיק מהראיות הנסיבתיות מסקנה שיכולה להתיישב גם עם חפותו של הנאשם, ובלבד ש"ההסתברות לאפשרות קיומה היא מהותית, ואינה זניחה או דמיונית" (ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל , מיום 28.5.07 ). גם לצורך מטרה זו יפעיל בית המשפט את מבחן השכל הישר וניסיון החיים. הסברו של נאשם יוכל להוביל לזיכויו מחמת הספק, אם בהסבר החלופי המוצע על ידו יש כדי להטיל ספק בעוצמת הראיות המפלילות. בהתאם לדרישה בדבר מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים, על הגרסה המוצעת על ידי הנאשם לעורר ספק סביר, ואין די באפשרות תיאורטית שמעלה הנאשם (ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל, מיום 1.12.04 ). "... ורק אם המסקנה המרשיעה גוברת באופן ברור והחלטי על כל תזה חלופית ולא נותרת כל מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר שאשמת הנאשם הוכחה מעל לכל ספק סביר" (ע"פ 4354/08, מדינת ישראל נ' רבינוביץ', מיום 22.4.10 בע"פ 6527/94 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 732 (1996), נקבע כי "הכלל הוא כי אם האפשרות להסיק ממכלול הראיות קיומן של  עובדות שאין בהן אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומן  של  עובדות שיש בהן אשמת הנאשם, הרי שיש להרשיע את הנאשם. שכן, במצב כזה לא נותר כל ספק סביר באשמתו. הראיות הנסיבתיות עשויות להביא למסקנה המרשיעה בדרך האלמינציה של פירושים המתיישבים עם חפות הנאשם. כנגד הראיות המצביעות על אשמת הנאשם, על בית-המשפט לשקול על-פי מבחני  ההיגיון וניסיון החיים היפותזות סבירות המתיישבות עם חפותו של הנאשם. הנאשם יורשע רק אם המסקנה המרשיעה הינה המסקנה ההגיונית היחידה". 8. באשר למערערים אשר בפנינו, הרי גם מבלי להיזקק לראיה אודות הדיווח שנתקבל יממה קודם לכן בדבר הימצאות רכב הנחזה להיות רכבם של המערערים באזור הצייד, יש בממצאים שנמצאו ברכב בו נתפסו המערערים, פרט ל- 46 החוחיות בכלובים, דהיינו, 3 חוחיות אזוקות ו- 5 חוחיות זכרים ששימשו כפיתיון, ונוצות של ציפורים וחוטי קשירה שנמצאו במושב ליד הנהג כדי להוות ראיות נסיבתיות שפועלות לחובת המערערים ולאור חוסר האמון בעדויותיהם יש בהן כדי לגרום להרשעתם גם בעבירת הציד שמיוחסת להם. 9. לאור האמור אנו דוחים הערעור ככל שהוא נוגע להרשעת המערערים בעבירה של צייד חיית בר מוגנת ללא רישיון . דיון והכרעה באשר לגזר-הדין 1. לאחר שעיינו בטיעוני ב"כ הצדדים ובגזר הדין של בימ"ש קמא הגענו למסקנה שהקנסות וההתחייבויות שהוטלו על המערערים, גם בהתחשב בנסיבות המקלות של מערערים 2 ו- 3, לא משקפים את מדיניות הענישה הראויה ומצדיקים התערבות ערכאת ערעור. 2. על ביהמ"ש להילחם בתופעה של ציד בלתי חוקי ולהכביד ידו על מבצעי עבירה כאמור עד כי תהפוך בלתי כלכלית ובלתי כדאית לעוסקים בה. רק ענישה של ממש תביא להרתעה ויהא בה כדי להציל את נוף ארצנו. 3. המחוקק אף הביע דעתו בעניין הצורך בהחמרת הענישה בתיקון החוק (תיקון מס' 6 תשס"ט-2008), שאמנם נכנס לתוקפו לאחר ביצוע העבירות נושא גזר-הדין, ובו הוגדל גובה הקנס המירבי לכפל הקנס שנקבע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין. בזמן ביצוע העבירות נושא גזה"ד גובה הקנס המירבי עמד על 67,300 ₪. 4. לאור האמור, אנו מקבלים את ערעור המדינה וקובעים כי כל מערער ישלם קנס נוסף בסכום של 5,000 ₪ או שלושה חודשי מאסר תמורתו ויחתום על התחייבות נוספת בסכום של 15,000 ₪ בתנאים שנקבעו ע"י בימ"ש קמא ואם לא יחתום ייאסר ל- 7 ימים. הקנס הנוסף בסכום של 5,000 ₪ ישולם ב- 10 תשלומים רצופים ושווים של 500 ₪ כל אחד, החל מיום 1.6.11 ובכל 1 לחודש עד לפרעון המלא. המערערים יחתמו על ההתחייבויות במזכירות הפלילית של בית משפט זה היום. יתר רכיבי גזר הדין בת.פ. 3519/08 (בימ"ש שלום בנתניה) יעמדו בתוקפם. בעלי חיים (ציד)בעלי חייםחיות בר