קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קבלת מוניטין לאחר פירוק שותפות עורכי דין: 1. הנתבע הקים בשנת 1981 משרד עורכי דין יחד עם עו"ד רבקה שפרן ז"ל (להלן: "עו"ד שפרן"). המשרד המשותף נקרא משרד רוזנצווייג, שפרן ושות'. בשנת 1988 התקבל התובע לעבודה במשרד כמתמחה. לאחר סיום תקופת ההתמחות שלו, בשנת 1990, המשיך התובע לעבוד במשרד כעורך דין. ביום 1.1.92 הפך התובע לשותף במשרד, כאשר חלקו בשותפות באותה עת עמד על 17.5%. חלקו של התובע בשותפות גדל, ובשנת 1994 הוא עמד על 20%. שמה של השותפות שונה אז, והיא נקראה "רוזנצווייג, שפרן, גרא ושות'". בתחילת שנת 1995 פרשה עו"ד שפרן מהשותפות, וחלקו של התובע עלה ל-25% משיעור הבעלות בה. הנתבע החזיק אז ב-75% מהשותפות. לקראת סוף 1996 הודיע הנתבע לתובע, כי הוא מבקש לפרק את השותפות ביניהם. בין הצדדים סוכם כי מועד הפירוק יהיה ביום 31.3.97. במסגרת תהליך הפירוק, חילקו הצדדים ביניהם את רכוש השותפות. עניינה של התביעה הנוכחית הוא במוניטין של השותפות. טענות הצדדים 2. לטענתו של התובע, הוא היה שותף מלא בשותפות לכול דבר וענין, כך שעם פירוקה הוא היה זכאי לקבל 25% מכלל נכסיה של השותפות, ללא הבחנה מתי הם נרכשו. לכן, היה הנתבע זכאי לקבל גם 25% משווי המוניטין של השותפות, ובכלל זה, לטענתו, גם את שווי המוניטין שהשותפות רכשה לפני כניסתו לשותפות כשותף. התובע טען כי לשותפות היה מוניטין, שהיה צמוד אליה. לטענתו, לאחר פירוק השותפות, הקים הנתבע שותפות חדשה, שהיתה זהה לזו שפורקה. לכן, השותפות המשיכה למעשה לתפקד כעסק חי גם לאחר פירוקה, תוך שהנתבע ממשיך להעסיק אותו צוות עובדים, ומנצל את הידע והנתונים שהשותפות צברה. לטענת התובע, המוניטין אינו נמוג בעת פירוקה של השותפות, ובמקרה דנן המוניטין לא פקע, אלא נגזל על ידי הנתבע, והועבר לשותפות החדשה. 3. הנתבע כפר בטענות התובע. הוא טען כי יש לסלק את התביעה על הסף, משום שהיא התיישנה. לחלופין הוא טען, כי יש לדחות את התביעה בשל הוויתור של התובע על זכויותיו, או מחמת שיהוי העולה כדי מניעות. לגופו של ענין טען הנתבע, כי למשרד עורכי דין כמו זה של הנתבע והתובע אין מוניטין מעבר למוניטין הנפרד של כל אחד מהשותפים בו. אף לו היה מוניטין כזה, הוא נמוג בעת שהשותפות מתפרקת. הנתבע הוסיף, כי התובע אינו זכאי למוניטין שהשותפות צברה בתקופה לפני שהוא הפך לשותף בה. עוד נטען כי גם לו היה לשותפות מוניטין, וגם לו לתובע היה בו חלק, הוא לא הוכיח את תביעתו ואת נזקיו. דיון 4. מספר עניינים טעונים הכרעה במחלוקת שבפניי. ראשית, יש לבחון את השאלה מה היו זכויות התובע בשותפות - האם הוא היה שותף הון או שותף לרווחים, וכן - בהנחה שהיה לו חלק בהון השותפות, האם הוא היה זכאי לחלק מנכסי השותפות שנצברו בתקופה לפני שהוא הפך שותף בה, או שמא הוא היה זכאי רק למה שנצבר בתקופה מאז שהוא הפך שותף בשותפות ואילך. ביחס לתקופה הרלוונטית שלגביה זכאי התובע לחלק מנכסי השותפות, יש לבחון האם התובע הוכיח כי לשותפות היה מוניטין שהיה נפרד מזה של כל אחד מהשותפים בה בנפרד, ואת שוויו. יש לבחון גם את השאלה מה קרה למוניטין הזה, אם היה קיים, במועד פירוק השותפות. רק אם יסתבר כי לשותפות היה מוניטין, שהתובע היה זכאי לחלק בו, וכי הוא לא ויתר על חלק זה - יהיה מקום לבחון האם התובע הוכיח את שווי המוניטין הזה, ואת שווי חלקו בו. אם יוכיח התובע את עילת התביעה שלו, יהיה מקום לבחון את טענת הנתבע לפיה התביעה התיישנה, ואת טענות השיהוי והוויתור. האם התובע זכאי לחלק יחסי ברכוש השותפות, ואם כן - לאיזה חלק? 5. אחת המחלוקות העובדתיות העיקריות בין הצדדים, מתייחסת לשאלת זכויותיו של התובע כשותף בשותפות. אני סבורה כי בין הצדדים אין למעשה מחלוקת כי התובע היה זכאי גם לחלק ברכוש השותפות, ובמובן זה הוא לא היה רק שותף ברווחים. מסקנה זו נובעת בין היתר מהעובדה כי במסגרת פירוק השותפות, השותפים חילקו ביניהם את הרכוש המוחשי של השותפות, לפי חלקם היחסי בשותפות. מאחר שאין חולק כי הנתבע הסכים לחלוקת הרכוש באופן הזה, פירוש הדבר שהוא לא חלק על כך כי לתובע היו זכויות ברכוש המוחשי של השותפות, שנצבר על ידיה בתקופה בה הוא היה שותף בה. אולם, בעוד הנתבע טוען כי לתובע היתה זכות במועד הפירוק לקבל רק את הנכסים שנצברו בשותפות מהמועד בו הוא הפך שותף ואילך, ולא היה לו חלק בנכסים שנצברו קודם לכן, טוען התובע כי בעת קבלתו לשותפות, הוא הפך זכאי לקבל את חלקו היחסי בכול נכסיה, מוחשיים ובלתי מוחשיים, יהיה מועד צבירתם אשר יהיה. 6. במחלוקת זו, אני מקבלת את עמדת הנתבע. אני סבורה, כי הנחת המוצא, בהעדר ראיות על הסכמה מפורשת אחרת בין הצדדים, צריכה להיות כי שותף המצטרף לשותפות קיימת, בלא לשלם דבר כנגד הזכויות המוקנות לו, אינו הופך שותף בנכסים שהשותפות צברה קודם להצטרפותו לשותפות. הנחה זו נובעת מההיגיון העיסקי הסביר של צדדים להסכם שותפות. כפי שיפורט, בענייננו, ישנה אינדיקציה לפיה זו אכן היתה ההסכמה בין השותפים. גם אם קיימים עניינים שעשויים להעיד על ההיפך, אין די בהם כדי לסתור את הנחת המוצא שצוינה לעיל. כל העניינים הללו יפורטו להלן. ההיגיון העיסקי תומך בטענת הנתבע 7. התובע הצטרף לשותפות כאשר זו כבר פעלה, ולאחר שהיא כבר צברה נכסים פיזיים. כאמור, קיימת מחלוקת בין הצדדים האם לשותפות היה מוניטין נפרד מזה של שותפיה. אולם, בהנחה שלשותפות היה מוניטין נפרד מזה של השותפים, הרי חלק מהמוניטין הזה נצבר ודאי במהלך התקופה בת האחת עשרה שנים, בה פעל המשרד לפני שהתובע הצטרף כשותף בו. למוניטין זה התובע לא תרם. אין חולק כי כאשר התובע הצטרף כשותף וקבל חלק בשותפות, הוא לא השקיע בה כל סכום כסף שהוא, ולא שילם עבור זכותו להיות שותף כל סכום כסף לשותפים הקיימים. זאת, חרף העובדה כי הנתבע ועו"ד שפרן נאלצו להשקיע כאשר הם הקימו את השותפות. הנתבע העיד בהקשר זה כי בתחילת הדרך הוא ושפרן היו צריכים להביא כסף מהבית "וגם את זה עשינו" (ר' עמ' 352 לפרוטוקול). 8. התובע טען כי חרף העובדה כי הוא לא שילם סכום כספי כלשהו כנגד חלקו בנכסי השותפות, הוא שילם ב"עבודה קשה" (עמ' 66 לפרוטוקול) וב"הון אנושי" (ר' עמ' 202 לפרוטוקול) . אולם, אינני סבורה כי התובע הוכיח כי בין השותפים הושגה ההסכמה לפיה התובע "ירכוש" חלק מנכסי השותפות שנצבר קודם להצטרפותו אליה, תמורת עבודתו. מעבר לכך, התובע קבל כמובן תמורה שוטפת עבור עבודתו הקשה, כפי שגם הנתבע, השותף השני - שאף הוא הוסיף לעבוד עבודה קשה במשרד, קבל תמורה עבור עבודתו שלו, בחלקו שלו ברווחים. לכן, אין מקום לקבוע כי תמורת עבודתו של התובע במשרד, הוא הפך זכאי במהלך הזמן לחלק מנכסי השותפות שנצברו קודם להפיכתו שותף בה. 9. כאשר מצטרף שותף לשותפות קיימת שהיא בעלת נכסים, ללא השקעה מטעמו, כאשר המצטרף הוא עורך דין צעיר וחסר ניסיון יחסית, כאשר אין טענה כי הוא הביא בהצטרפותו נכסים או לקוחות משמעותיים למשרד (אלא רק את כישרונו ויכולותיו), סביר יותר לקבוע כי המצטרף החדש קבל לכול היותר זכות לחלק ממה שיצטבר לאחר הצטרפותו - אך לא חלק ממה שהיה קיים קודם לכן. מסקנה זו עולה גם מעדותו של רו"ח זוהר ביחס למנהג הקיים במשרדי עורכי דין. רו"ח זוהר העיד כי בדרך כלל, במרבית השותפויות של המשרדים שיש להם מוניטין, שותף חדש המצטרף למשרד משלם עבור המוניטין לאורך זמן (ר' עמ' 553 לפרוטוקול). 10. זאת ועוד - קבלת טענת התובע, היתה מובילה למסקנה הבלתי סבירה לפיה לו היה התובע פורש מהמשרד שבועות ספורים לאחר הצטרפותו, הוא היה זכאי לקבל לידיו 25% מכלל רכושה של השותפות - רכוש שאין חולק כאמור שהוא לא השקיע בו דבר. יוער כי מחקירתו הנגדית של המומחה מטעם התובע, מר זלמנוביץ', עולה כי אף הוא אינם כופר בהיגיון הכלכלי של המסקנה האמורה. מר זלמנוביץ נשאל על אפשרות בה עו"ד בעל מוניטין (כמו עו"ד דן שיינמן, שהוא על פי השאלה בעל מוניטין בתחום הצווארון הלבן), מבקש לצרף אליו שותפה. הוא נשאל לפי ניסיונו, האם - בהנחה שהשותפה פורשת לאחר מספר שבועות - על עורך הדין לשלם לה בגין המוניטין של השותפות. העד נשאל: "בוודאי לא יעלה על דעתו של אף אחד ואני שואל אם גם לא על דעתך שהיא תקבל משהו עבור המוניטין, כיוון שעדיין אין דלתא של המוניטין כיוון שהיא עוד לא תרמה דבר", ומשיב: "חד משמעית נכון" (ר' עמ' 75-76 לפרוטוקול). כלומר,לפחות ביחס למקרה ההיפותטי המוצג לו, מסכים המומחה כי השותפה הצעירה אינה זכאית לקבל דבר, כל עוד היא לא תרמה דבר. בסיכומי התשובה מטעמו טען התובע כי מר זלמנוביץ התייחס בעדותו לשותף שהחליט על דעת עצמו לפרוש לאחר כמה שבועות, וזה אינו המקרה דנן. אכן, זה אינו המקרה דנן, אולם מהשאלה והתשובה לה, ומעימות המומחה עם מקרה קיצוני, ניתן להסיק כי המומחה מר זלמנוביץ אינו חולק על הנחת המוצא שכאמור עולה בקנה אחד גם עם ההיגיון העסקי, כי שותף חדש אינו מקבל ברגע הצטרפותו, בלא ששילם על כך דבר, חלק ממה שהשותפות צברה קודם לכן. גם מעדותו של מר וולף עולה כי יש משמעות לשאלה מה תרם התובע לשותפות במהלך התקופה בה הוא היה שותף. הוא העיד כי: "צריך לראות מה קרה במשך 6 השנים האלה (בהן התובע היה שותף, ר. ר.) עם אותם לקוחות שהיו בהתחלה, באיזו מידה גרא באמת תרם להתפתחות שלהם, לגידול שלהם, לשביעות הרצון שלהם מהפירמה וכדומה" (עמ' 11 לפרוטוקול). אף שגם הדברים הללו נאמרו בתשובה לשאלה היפותטית, שהניחה בפני המומחה תשתית עובדתית שונה מזו לה טוען התובע כאן, אני סבורה כי יש משמעות גם לדברים אלה של מר וולף. ההסכמה הנובעת מחלוקת הרכוש הפיזי של השותפות 11. מעבר לאמור לעיל, הנובע כאמור מהנוהג ומההיגיון העסקי, אני סבורה כי קיימת אינדיקציה לכך כי הצדדים דנן אכן הסכימו בפועל כי התובע לא יהיה זכאי לחלק מרכוש השותפות שנצבר קודם להצטרפותו אליה. אינדיקציה להסכמה זו נובעת מהאופן בו חולק הרכוש הפיזי של השותפות במהלך פירוקה, חלוקה העולה בקנה אחד עם המסקנה לפיה כל שותף היה זכאי רק לחלק הרכוש שנצבר בתקופה בה הוא היה שותף בשותפות. כך, חלוקת הרכוש במסגרת הפירוק, בוצעה כך שנכסים שנרכשו לפני 1992 (עת הפך התובע שותף), חולקו בין הנתבע לבין עו"ד שפרן בלבד. רק נכסים שנרכשו לאחר שנת 1992, חולקו גם לתובע. 12. מסקנה זו נובעת מנספח ו' לתצהיר הנתבע - שהוא דו"ח החלוקה. כעולה ממסמך זה, סך כל נכסי השותפות נישום (על ידי השמאי "גמולב") בסכום של כ-140,000 ₪. מתוך סכום זה יוחס סך של כ-127 אלף ₪ לנכסים שנרכשו בין השנים 1992 - 1997, ורק מסכום זה היה התובע זכאי לקבל את חלקו היחסי בשותפות (25% מהסכום - 27.5 אלף ₪). המסמך נספח ו' מפריד באופן ברור בין 3 תקופות, ככול שהדבר נוגע לחלוקת הרכוש - התקופה עד 31.12.91, התקופה מ-1.1.92 ועד 31.3.95, והתקופה מיום 1.4.95 ועד 31.3.97. באשר לתקופה הראשונה, התחלקו ברכוש השותפות שנצבר בה רק עו"ד שפרן והנתבע, שהיו באותה עת השותפים במשרד. בתקופה השנייה, החלוקה היא בין שפרן, התובע והנתבע. באשר לתקופה השלישית (לאחר ששפרן עזבה את השותפות), החלוקה היא בין התובע לבין הנתבע, על פי אחוזי השותפות ביניהם. 13. מסמך זה מעיד, אם כן, על כך כי בעת עריכתו, במועד פירוק השותפות, ההנחה היתה כי התובע אינו זכאי לאותו חלק מהרכוש שנצבר קודם למועד הפיכתו לשותף (קרי לפני 1.1.92). זכותו לחלק מהרכוש (הפיזי) של השותפות היא רק זכות לחלק שנצבר ממועד הפיכתו לשותף לאילך. אין סיבה להניח כי לו היו הצדדים מתייחסים גם לנכסים לא מוחשיים של השותפות (בהנחה שהיו לה נכסים כאלה), דינם היה שונה. כלומר, גם ביחס לנכסים הלא מוחשיים, יש להחיל אותו עיקרון, לפיו התובע זכאי לכול היותר לנכסים שנצברו מתקופת הפיכתו לשותף ואילך. 14. מסקנה זו מתחזקת בעדותו של רו"ח זוהר, שהיה רואה החשבון שערך עבור הצדדים את הדוחות לקראת הפירוק (ר' עמ' 518 שורה 27). בהמשך, מעיד רו"ח זוהר כי עקרונות החישוב סוכמו עם הצדדים (ר' עמ' 525 שורות 5-6, וגם בעמ' 526 שורות 7-22). יוער כי במועד בו פורקה השותפות, עוד לא היו חילוקי דעות גלויים בין הצדדים ביחס לטענת התובע בדבר חלקו במוניטין של השותפות. לכן, אין מקום להניח שחלוקת הרכוש הפיזי באופן בו היא בוצעה על ידי רו"ח זוהר - נעשתה כדי לאפשר לנתבע לא לשלם לתובע את חלקו במוניטין שנצבר (אם נצבר) לפני שהוא הפך שותף. סביר יותר להניח כי החלוקה שיקפה את הסכמת הצדדים מאותו מועד, כפי שרו"ח זוהר הבין אותה. יש לציין כי אף שהעד רו"ח זוהר הופיע כעד מטעם ההגנה, אני סבורה כי לעדותו יש משקל משמעותי, מאחר שמדובר במי שסייע כאמור לכול הצדדים במהלך הפירוק. יוער כי בחקירתו הנגדית של רו"ח זוהר, ניסה ב"כ התובע להוכיח כי בין רו"ח זוהר לבין הנתבע קיימים קשרי חברות מיוחדים. אני סבורה כי מחקירתו של רו"ח זוהר, עולה מסקנה לפיה הקשר בינו לבין הנתבע הוא קשר ארוך שנים, שנמשך גם לאחר שהשותפות התפרקה. יחד עם זאת, הבסיס לקשר הוא הקשר המקצועי בין השניים. בנוסף, לא עולה מהחקירה הנגדית בסיס להנחה לפיה בתקופת קיום השותפות ובמועד פירוקה, העדיף רו"ח זוהר את האינטרסים של הנתבע על פני אלה של התובע או של שפרן. מדובר במי שיעץ לכול השותפים ולשותפות עצמה, ולכן יש מקום לתת משקל לעדותו ביחס לאופן הפירוק. 15. בסיכומי התשובה טען התובע כי נספח ו' הנ"ל לתצהיר הנתבע, שנכתב על ידי רו"ח זוהר לאחר פירוק השותפות לא הוסכם על ידיו ולא יושם, כעולה מהדוחות הכספיים של השותפות. התובע אף טען כי הוא לא ראה בזמן אמת את נספח ו' הנ"ל. יחד עם זאת, התובע העיד בחקירתו הנגדית, כי הוא היה מודע לדו"ח השמאות כאשר קבל באוגוסט 97 את המסמך מרו"ח זוהר (העד מעיד כי הוא קבל את המסמך מרו"ח זוהר, וכי הוא ידע על קיומו של דו"ח השמאות - ר' עמ' 91 שורה 24 עד עמ' 192 שורה 2). עולה מעדותו כי הוא היה מודע לדו"ח של רו"ח זוהר, שממנו עולים עקרונות חלוקת הרכוש כפי שצוינו לעיל. אם התובע ראה את המסמך נספח ו' - ולו בחודש אוגוסט 97, היה עליו למחות, אם אכן היה סבור כי המסמך אינו משקף את ההסכמה בין הצדדים כפי שהוא ראה אותה. בהעדר מחאה מטעמו, יש לראות את התובע כמי הסכים לעקרונות עליהם מבוסס המסמך הנ"ל. 16. מעבר לכך, המסקנה לפיה התובע לא היה מודע לאופן חלוקת הרכוש הפיזי של השותפות במסגרת הפירוק, איננה סבירה בעיני. התובע הוא עורך דין ורואה חשבון בהשכלתו. הוא היה שותף בשותפות שעמדה להתפרק, והיו לו זכויות בה. לא נטען על ידי התובע כי מסמך כזה או אחר הוסתר ממנו. אין זה סביר שהתובע נמנע מלברר את אופן עריכת ההתחשבנות ביחס לחלוקת נכסי השותפות, וסביר הרבה יותר להניח כי הוא היה מודע לאופן בו נערכו החישובים ביחס לחלוקת הרכוש לקראת הפירוק. לכן, העובדה כי התובע לא העלה כל טענה ביחס לאופן חלוקת הרכוש הפיזי של השותפות, נובעת מכך שהוא הסכים לדרך החישוב שבוצעה על ידי רו"ח זוהר - כלומר הוא הסכים למנגנון לפיו זכויותיו כשותף החלו להצטבר רק מהמועד בו הוא הצטרף לשותפות ועד פירוקה - קרי משנת 1992 ועד שנת 1997. 17. יוער עוד, כי חזקה על התובע שלו הוא היה סבור שלשותפות יש מוניטין, ושלו יש חלק במוניטין שנצבר מאז תחילת עבודתה של הפירמה, כי הוא היה דואג, במועד בו פורקה השותפות, גם לחלוקה של נכס זה - שלגישת התובע הוא נכס רב ערך. אולם, אין כל טענה לפיה במהלך הפירוק התובע העלה דרישה כלשהי המתייחסת לנושא המוניטין של השותפות, או כי נושא זה עלה באופן אחר כלשהו. גם בכך יש כדי לחזק את המסקנה לפיה התובע לא היה סבור כי הוא זכאי לחלק מהמוניטין של השותפות שנצבר קודם להפיכתו לשותף (כמו גם את המסקנה לפיה הוא לא היה סבור כלל כי לשותפות יש מוניטין שהוא בר חלוקה ושהוא זכאי לחלק ממנו - כפי שיפורט בהמשך). יתר האינדיקציות אינן שוללות את המסקנה האמורה 18. אני סבורה כי יתר טענותיו של התובע בהקשר זה, אין בהן כדי לשנות את המסקנה האמורה. כך, העובדה כי רווחי השותפות חולקו בין השותפים בתקופה בה היתה השותפות קיימת, בהתאם לחלקיהם היחסיים בה, איננה שוללת את המסקנה לפיה התובע זכאי רק לחלק מרכוש השותפות שנצבר לאחר שהפך לשותף. אכן, התובע קבל גם חלק מההכנסה שצמחה לפני הפיכתו כשותף. אולם, העובדה כי הנתבע הסכים לחלוקה כזו של הרווחים, אין בה כדי לשלול את המסקנה לפיה התובע לא היה זכאי לחלק מרכוש השותפות שנצבר קודם להיותו שותף, ועל כל פנים אין די בה - לאור כל האמור לעיל, כדי להרים את הנטל ולהוכיח כי זו היתה ההסכמה בין הצדדים. 19. גם העובדה כי לתובע לא היה סכום משיכת מינימום, כי הוא היה צד להסכמי השכירות והליסינג, כי הוא קבל הזדמנות לרכישה הזדמנותית של מניות חברת מד-סים, וכי הוא נשא בסיכוני השותפות לפי חלקו בה - אין בהן כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי לעיל, כי הנתבע והתובע לא הסכימו כי עם הצטרפותו של התובע לשותפות, הוא יהיה זכאי גם למה שהשותפות צברה ורכשה קודם להצטרפותו אליה. התובע טען גם כי הוא הוצג בדיווחי השותפות כלפי הרשויות השונות כשותף מלא, וכן כי נוכה פחת בדוחות לכול השותפות ובכלל זה לתובע, ביחס לכול הנכסים. אכן, חלוקת הפחת בין השותפים בהתאם לחלק היחסי של כל אחד מהם בנכסי השותפות, ללא הבחנה בין הנכסים לפי מועד רכישתם, עשויה היתה להעיד על כך כי רכוש השותפות כולו היה בבעלותם של השותפים כולם, יהיה מועד רכישתו אשר יהיה. 20. רו"ח זוהר העיד בהקשר זה כי הנתבע "לא התחשבן" עם התובע ביחס להוצאות הפחת (ר' עמ' 521), וכי הנתבע אף הסכים כי התובע יקבל חלק בהכנסות הפירמה, ללא הבחנה ביחס לשאלה מתי הם נוצרו. רו"ח זוהר הודה כי ההבחנה בין הנכסים שנרכשו לפני הצטרפות התובע לבין אלה שנרכשו לאחר מכן, נעשתה רק לאחר הפירוק (ר' עמ' 522). אולם, אני סבורה כי אופן הצגת השותפות כלפי הרשויות, ואף העובדה כי הפחת נוכה בין כל השותפים, אין די בהם כדי להתגבר על ההנחה שצוינה לעיל, לפיה שותף חדש אינו רוכש ללא כל תשלום חלק מהנכסים שנצברו לפני שהוא הצטרף, הנחה שכאמור התחזקה ונתמכה בדו"ח נספח ו'. 21. המסקנה של כל האמור לעיל, היא כי מבחינה כלכלית ועסקית, סבירה המסקנה לפיה הצדדים הסכימו כי התובע יקבל חלק במה שייצבר בשותפות לאחר הצטרפותו אליה, כחלקו היחסי בשותפות. מסקנה זו נתמכת בעובדה כי בפועל חולק הרכוש המוחשי של השותפות באופן הזה, חלוקה שאין סיבה להניח כי התובע לא היה מודע לה ולא הסכים לה. בהתאם לכללי ההוכחה במשפט האזרחי, די באלה כדי לקבוע כי התובע לא היה זכאי לרכוש שנצבר בשותפות לפני שהוא הפך לשותף בה. לכן, בהנחה שהיתה מתקבלת טענתו של התובע לפיה לשותפות יש מוניטין נפרד מזה של השותפים בה, היה עליו להוכיח הן מה היה שווי המוניטין הזה לפני שהוא הצטרף כשותף לשותפות, והן מה היה שוויו במועד הפירוק. התובע היה זכאי לכול היותר ל25% מההפרש - שהוא חלק המוניטין שנוצר בתקופת היותו שותף, ובו יש לו חלק. משהתובע לא הוכיח אף אחד מהרכיבים הללו, לא ניתן לקבוע כי הוא הוכיח את תביעתו, ורק מטעם זה יש מקום לדחות אותה. למעלה מן הצורך ייבחנו להלן השאלות האחרות שפורטו לעיל. האם הוכיח התובע כי לשותפות היה מוניטין נפרד מזה של השותפים? 22. התובע טוען כי לשותפות היה מוניטין נפרד מאלה של השותפים. לטענתו, למשרד עורכי - דין יכול להיות מוניטין מעבר לזה של כל אחד מהשותפים בו בנפרד. קיומו של מוניטין אישי לכול שותף, אינו מאיין לגישת התובע, את זה של השותפות. המוניטין של הנתבע, כך טוען התובע, נבנה בזכות השותפות. העובדה שהנתבע היה "שר החוץ" של השותפות, אין פירושה כי לתובע אין חלק במוניטין של הפירמה. התובע הוסיף וטען כי הנתבע לא היה מבקש לשכור את העובדים שעבדו בשותפות הקודמת - אלמלא היה מוניטין למשרד. עוד נטען כי לאחר פרישתה של עו"ד שפרן מהשותפות, שמה לא הוסר משם השותפות, ושפרן אף תבעה חלק מהמוניטין כאשר היא פרשה מהשותפות. לטענת התובע, השותפות לא חדלה לפעול לאחר הפירוק שלה, אלא המשיכה למעשה לפעול כעסק חי. 23. אינדיקציה נוספת שהעלה התובע לטענתו, היא המיזוג של משרד הנתבע (לאחר פירוק השותפות) עם משרד גורניצקי ושות'. לשיטת התובע, המשא ומתן עם משרד גורניצקי החל כבר בתקופת הפירוק. התשלום ששולם על ידי משרד גורניצקי היה עבור המוניטין של המשרד, ולא עבור המוניטין האישי של הנתבע. התשלום שולם לשותפות. מעבר לכך, לקוחות המשרד המשיכו לקבל שירותים ממשרד גורניצקי גם לאחר שהנתבע פרש. 24. מנגד טען הנתבע, כי לשותפות דנן לא היה מוניטין בנפרד מזה של כל אחד מהשותפים בה. לטענתו, רק במקרים חריגים יש למשרד עורכי דין מוניטין שהוא נפרד מזה של השותפים בו. במקרה דנן, בו מדובר במשרד קטן ולא בעל ותק, אין למשרד מוניטין נפרד כזה. מתי קיים למשרד עורכי דין מוניטין נפרד מזה של השותפים? 25. מוניטין של פירמה הוא היכולת והידע שלה, שהצטברו על סמך ניסיונה במשך שנים, בפעילות דומה תחת בעלים ומנהלים שונים. משרד עורכי דין שיש לו מוניטין נפרד מזה של שותפיו, הוא משרד שהלקוחות מגיעים אליו לא רק בגלל זהותם הספציפית של עורכי הדין העובדים בו, אלא גם בגלל המותג של המשרד עצמו. אין מחלוקת בין הצדדים כי במשרד עורכי דין, עשוי להיות מוניטין אישי לכול אחד מהשותפים במשרד. במקרים מסוימים - וגם על כך אין חולק, עשוי להיות מוניטין גם למשרד עצמו, מעבר למוניטין האישי של שותפיו. אולם, כפי שהעיד גם המומחה מטעם התובע, עו"ד זלמנוביץ - "לא בכול פירמה יש מוניטין מצרפי מעבר למוניטין של השותפים" (ר' עמ' 66-67 לפרוטוקול). 26. המוניטין של פירמה משתקף אם כן בהפרש, ב"דלתא" בין המוניטין האישי של כל אחד מהשותפים בה, לבין המוניטין של הפירמה כולה. לאור האמור לעיל, אני סבורה כי שיטת הערכת המוניטין שבה נקט המומחה מטעם הנתבע, פרופ' שריג, היא שיטה נכונה ומדויקת יותר מזו בה נקט המומחה מטעם התובע, מר וולף. 27. המומחה מטעם התובע, מר אורי וולף, הגיש חוות דעת מטעמו, בה הוא העריך את שווייה של השותפות. הוא בחר לצורך כך בשיטת "מכפיל הרווח המייצג" מהטעמים שפורטו על ידי בחוות דעתו. לצורך כך בחן מר וולף מהו שיעור הרווח היציג של השותפות, וכפל שיעור זה במכפיל הרווח שנקבע על ידיו. יצוין כי התובע הגיש מטעמו גם חוות דעת של עו"ד זלמנוביץ, שכעולה מחוות דעתו, הוא עוסק בסוגיית הערכת שווי ומוניטין של משרדי עורכי דין באופן יומיומי, כחלק מהפעילות של חברה בבעלותו, שמסייעת למשרדי עורכי דין בנושאים עסקיים וכלכליים, בנושאי פיננסים, למחיר, שכר טרחה, מבנה ארגוני וכד'. עו"ד זלמנוביץ קבע בחוות דעתו, כי במרבית המקרים לשותפות של עורכי דין יש מוניטין מעבר למוניטין המצרפי של עורכי הדין בה. הוא קבע גם כי בשל מיצובה של השותפות דנן, יש לה מוניטין מעבר למוניטין המצרפי של השותפים בה, כי התובע היה שותף הון בשותפות, ומאחר שלאחר פירוקה הוקמה שותפות אחרת שהיתה כמעט זהה לזו שפורקה, זכאי התובע לחלקו במוניטין של השותפות. יחד עם זאת, עו"ד זלמנוביץ לא העריך את השווי של מוניטין השותפות, ושל חלקו הנטען של התובע במוניטין זה - מה שנעשה כאמור על ידי המומחה מר וולף. 28. בחוות דעתו של מר וולף, אין הבחנה בין רווחי השותפות הנובעים מהמוניטין של השותפות, לבין אלה הנובעים מהמוניטין של השותפים, ואין כל דרך לבצע הבחנה זו. אולם, לטעמי, מאחר שאין חולק - וכך העיד גם עו"ד זלמנוביץ, כי יש לבחון את המוניטין המצרפי של השותפות, מעבר לזה של השותפים, הרי החישוב הנכון צריך לבחון את השווי של מוניטין זה. כדי לאמוד את שוויו, צריך לקחת בחשבון את העובדה כי רווחי השותפות אינם נובעים רק מהמוניטין של השותפות, אלא - מדרך הטבע - הם נובעים גם מהמוניטין האישי של כל אחד מהשותפים בה. מחוות דעתו של מר וולף עולה למעשה כי לכול פירמה של עורכי דין שיש לה צפי לרווחים עתידיים, יש מוניטין. אני סבורה כי מסקנה זו אינה בהכרח נכונה - ישנן פירמות של עורכי דין בהן קיים צפי לרווחים עתידיים, הנובע מהמוניטין האישי של השותפים, כולם או חלקם. בחינת פירמות כאלה בכלים שהעמיד מר וולף, תביא למסקנה השגויה כאילו לכולן ישנו מוניטין נפרד לפירמה. 29. שימוש בשיטתו של מר וולף, שאינו מפחית את השכר הנורמטיבי של השותפים (המשקף את יכולתם להרוויח אלמלא היותם חלק מהשותפות), תביא גם למסקנה לפיה המוניטין של משרד עורכי דין שהפך את עורכי הדין בו לשותפים, גדול בהרבה מהמוניטין של אותו משרד עצמו, שעורכי הדין בו הם שכירים. גם מסקנה זו איננה סבירה. יודגש בהקשר זה, כי אני סבורה כי לא יכולה להיות מחלוקת (כפי שיפורט גם להלן), כי לנתבע היה מוניטין אישי משל עצמו. לכן, לפחות חלק מרווחיה הצפויים של השותפות, נובע מהמוניטין הזה. כדי לבודד את המוניטין העודף של השותפות, היה על מר וולף לבודד את השווי של המוניטין האישי של הנתבע (ושל התובע), ולקבוע מהו המוניטין הנפרד של השותפות. משהוא לא עשה כן, אינני סבורה כי ניתן לקבוע כי התובע הרים את הנטל שהוטל עליו, והוכיח את שוויו של המוניטין של השותפות. לכן, אני סבורה כי לא ניתן - בהתאם לחוות הדעת של מר וולף, לקבוע מה היה המוניטין של השותפות. 30. עמדתו של פרופ' שריג היא שונה. בחוות הדעת מטעמו, מבהיר פרופ' שריג את האופן בו יש להעריך לטעמו את שווי המוניטין של השותפות. פרופ' שריג מבהיר כי המוניטין של השותפות משתקף ברווח העודף שהיא יכולה לייצר, רווח שאינו תולדה של המוניטין המקצועי האישי של השותפים (שכאמור לעיל, אין חולק כי הוא קיים, וכי יש לו משמעות), אלא תולדה של השותפות עצמה. חישוב המוניטין של השותפות לשיטתו של פרופ' שריג נעשה לאור האמור לעיל - מאחר שמוניטין מייצג יכולת להפיק רווחים עודפים, יש להעריך את המוניטין על ידי חישוב שוויים של רווחים עודפים אלה. פרופ' שריג מציע שיטה לבחון את שווי הרווח העודף שהשותפות מייצרת - על ידי הפחתה של הרווח הנורמטיבי שהעסק היה יכול לייצר אלמלא היו לו מוניטין, מהרווח שלו בפועל. 31. הרווחים הנורמטיביים של השותפות הם הרווחים שלה מעבר לאלה שהשותפים יכלו להפיק בעצמם, על יסוד המוניטין האישי שלהם. לגישתו, אם פירמה של עורכי דין איננה מסוגלת לייצר רווח מעבר לשכר המצרפי שעורכי הדין המרכיבים אותה היו יכולים להרוויח אלמלא הם היו שותפים בפירמה, המסקנה היא כי לפירמה הזו אין מוניטין מעבר לזה של עורכי הדין המרכיבים אותה. ולהיפך - אם פירמה מסוימת מרוויחה יותר מאשר הסכום המצרפי של הרווחים שכל עורכי הדין המרכיבים אותה היו יכולים להרוויח אלמלא הם היו עובדים יחד במסגרת הפירמה, פירוש הדבר כי קיים "ערך מוסף" לעבודה המשותפת של עורכי הדין, והערך המוסף הזה הוא המוניטין של הפירמה כפירמה, מעבר למוניטין האישי של השותפים. מסקנה זו היא בעיני מסקנה סבירה. שיטתו של פרופ' שריג היא אם כן שיטה מדויקת יותר בעיני, משום שהיא מביאה לידי ביטוי את ההבנה כי המוניטין של הפירמה הוא מוניטין עודף, והיא בוחנת את השאלה מהו ערכו של ה"עודף" הזה. 32. יצוין כי כב' השופט ברנר התייחס לאחרונה לחוות דעת של המומחה שריג, שהיה מומחה מטעם הנתבעים בהתייחס לשאלת הערכת שווי מוניטין בה.פ. (ת"א) 994/00 עו"ד ורו"ח ברון בתפקידו ככונס נכסים של רפאל, רבינוביץ, מהולל ושות' עורכי דין (בפירוק) נ. עו"ד דר. אמנון רפאל (להלן: "ענין רפאל) (החלטה מיום 3.1.11). הוא קבע כי "חוות דעתו של המומחה שריג היתה מקיפה, יסודית מאוד ומשכנעת, וכמוה גם עדותו, שלא נסתרה בחקירתו הנגדית. הניסיון לתקוף את מומחיותו של שריג, שנעשה בסיכומיו של רפאל, לא יצלח. בצדק טוענים רבינוביץ, מהולל, ענבי וסודרי בסיכומיהם כי שריג הוא מומחה בעל שם בתחום הערכות השווי, אשר ביצע הערכות שווי רבות בחברות ציבוריות ופרטיות, ובנוסף, כחמש הערכות שווי למשרדי עורכי דין... יצוין כי שריג מכהן כיום בתפקיד הממונה על שוק ההון. שריג הסביר כי הערכת שווי של משרד עו"ד דומה ברמה העקרונית להערכת שווי של פרקטיקות אחרות... כך שניסיונו בענין זה בהחלט עשיר ומגוון". השופט ברנר אף בחן את חוות דעתו של פרופ' שריג מול חוות דעת אחרת, של המומחה עובדיה. כב' השופט ברנר העדיף את חוות דעתו של פרופ' שריג, מטעמים דומים לאלה שצוינו לעיל. הוא קבע כי חוות דעתו של המומחה עובדיה "כלל אינה מבחינה בין שווי המוניטין האישי של יחידי השותפות, קרי המוניטין שלה עצמה, המבטא את יכולתה למשוך לקוחות מעבר ליכולתם של שותפיה מכוח המוניטין האישי שלהם". עוד הוא ציין כי "בחוות הדעת אין כל התייחסות למונח 'מוניטין' אלא מדובר אך ורק על הערכת שווי של השותפות, למרות שעל הפרק עמדה שאלת שווי המוניטין". 33. סיכומה של נקודה זו - אני סבורה כי בחוות הדעת מטעמו של מר וולף, לא הורם הנטל שהוטל על התובע להוכיח את השווי העודף של המוניטין של השותפות, מעבר לשווי המוניטין האישי של שותפיה. 34. יוער כי בסיכומים מטעמו העלה התובע מספר טענות ביחס לחוות דעת שריג. הוא טען כי גישתו לפיה יש להפחית את השכר הראוי של השותפים מרווחי השותפות היא קשה ליישום, וכי לא ברור איך שכר זה ייקבע. הוא טען כי בהתאם לחוות דעתו של המומחה מר וולף, אין להפחית שכר ראוי בהערכת שווי של בעלי מקצועות חופשיים, משום שהרווחים מחושבים לפני הפחתת שכר לשותפים. גם המומחה עו"ד זלמנוביץ קבע כי אין להפחית שכר ראוי לצורך חישוב המוניטין, אלא יש לתת לכך ביטוי בגובה המכפיל. עוד נטען כי חישובו של פרופ' שריג ביחס ל"שכר הראוי" איננו נכון, משום שהוא הביא בחשבון את שכרו של התובע בחודשים בהם הוא קבל בונוסים חד פעמיים, וכי הוא הפחית רק את שכרו של התובע מחלקו בשותפות, ולא בדק את המוניטין של השותפות, אלא רק את זה של התובע. עוד נטען כי שיטת המכפיל היא השיטה הנכונה משום שהשותפות נותרה "עסק חי". 35. על פי הטענה, המכפיל שנבחר על ידי מר וולף - 5.5 הוא מכפיל שמרני, שכעולה מעמדתו של פרופ' שריג היה צריך להיות גבוה יותר (שכן לשותפות היו לקוחות שחזרו אליה באופן קבוע). גם פרמטרים נוספים מעידים על כך כי המכפיל הוא סביר ושמרני (שיעורי הצמיחה הגבוהים של ההכנסות, ההתמחות הייחודית, המעורבות בעסקי ההיי טק, הפעילות בתחומים ספציפיים מול לקוחות מהשורה הראשונה וההזדמנויות ליצירת רווחי הון). התובע הוסיף וטען, כי פרופ' שריג הודה כי שיטת מכפיל הרווח היא השיטה הנכונה, וכי היא אינה דרה ביחד עם שיטת מכפיל המחזור. שיטת מכפיל המחזור תעוות את התוצאה גם משום שהשותפות היתה רווחית יותר מהמקובל, ואילו היקף ההוצאות שלה היה קטן. התובע טען כי אין לקבל את עמדתו של פרופ' שריג לפיה יש להתעלם מהשנים 94 ו-97 בקביעת המחזור של השותפות. ביחס לשנת 97, נטען כי מר וולף אכן התעלם ממנה. ביחס לשנת 94 (בה היתה הכנסה חד פעמים חריגה), נטען כי אין מדובר בשכר טרחה חריג. התובע הוסיף כי חוות דעתו של פרופ' שריג לוקה גם בכך שהיא חושבה בחישוב דולרי ולא שיקלי, אף שמדד המחירים לצרכן הוא המדד הידוע והמקובל. כן לוקה חוות הדעת בהתייחסות פרופ' שריג לנושא המיסוי, ובהנחתו של פרופ' שריג כי השותפות דנן היתה בעלת משך חיים קצר. 36. בסיכומי התשובה נטען כי שריג מבסס את מסקנתו לפיה לא היה לשותפות מוניטין רק על העובדה כי התובע לא נדרש לשלם עבור האחוזים שקבל בשותפות, ועל כך כי לא שולם כסף לשפרן עם פרישתה. לטענת התובע - הוא שילם למעשה על האחוזים שלו, ושפרן דרשה חלקה במוניטין ושולמו לה תשלומים על חשבון פרישתה. לכן, אין מקום לקבל את מסקנתו של שריג. 37. אני סבורה כי אין די בטענות שלעיל כדי לשנות את מסקנתי בפסק דין זה. הנטל להוכיח כי לשותפות היה מוניטין מעבר למוניטין הנפרד של כל אחד מהשותפים שהרכיבו אותה, הוטל על התובע. חוות הדעת מטעם התובע לא הוכיחה זאת, משום שכפי שהובהר לעיל, המומחה מר וולף לא חישב כלל את השווי של המוניטין הנפרד של השותפות, אלא הוא חישב את שווי השותפות. לכן, בין אם קיימים ליקויים בחוות דעתו של פרופ' שריג ובין אם לאו, יש לקבל את עמדתו ביחס לשיטה בה יש לחשב את שווי המוניטין של השותפות. מאחר שאין חוות דעת מטעם התובע במסגרתה יושמה שיטה זו - לא ניתן לקבוע כי התובע הרים את הנטל שהוטל עליו. 38. במסגרת סיכומי התשובה מטעמו, טען התובע כי אף אם תיושם שיטת החישוב של פרופ' שריג על השותפות דנן, וייערך חישוב בשיטה של ניכוי שכר נורמטיבי מרווחי השותפות, תוך תיקון העיוותים שנכללו על פי הטענה בחוות הדעת של פרופ' שריג, המסקנה תהיה כי לשותפות דנן היה קיים מוניטין רב ומשמעותי, מעבר למוניטין של יחידיה, המתבטא בשכר הנורמטיבי. התובע טען כי רווחי השותפות דנן טובים לאין ערוך מאלה של שותפות רפאל, ולכן ברור כי אם לשותפות רפאל היה מוניטין, קל וחומר כי לשותפות דנן יש מוניטין. אני סבורה כי אין מקום לקבל את הטענה. הטענה מבוססת על חישוב שצורף כנספח א' לסיכומי התשובה. חישוב זה לא הוגש כחלק מחומר הראיות, והוא אינו חלק מחוות דעת המומחה של מר וולף (שכן כאמור הוא מבוסס על שיטת חישוב אחרת מזו בה נקט מר וולף). במסגרת החישוב נספח א', ישנן הנחות מוצא ביחס לאופן בו יש לערוך את החישוב, ישנם "תיקונים" הנדרשים על פי הטענה לתחשיב שנערך על ידי פרופ' שריג, ונערך חישוב של המוניטין "לשיטתו של שריג במונחי 3/97 ולאחר תיקון העיוותים שיצר". 39. מובן כי לא ניתן לקבל מסמך כזה במסגרת הסיכומים - כאשר המסמך לא היה חלק מחומר הראיות, הוא לא הוגש על ידי מומחה, הוא אינו נתמך בתצהיר, לא הוגשה בקשה להגישו, ולא ניתנה לנתבע ולמומחה מטעמו להגיב למסמך ולהתייחס לאמור בו. לכן, אני סבורה, כפי שהובהר לעיל, כי התובע לא הרים את הנטל שהוטל עליו, ולא הוכיח את השווי של מוניטין השותפות - ככול שקיים כזה, מעבר לשווי המוניטין הנפרד של כל אחד מהשותפים בה. 40. עוד יש לציין כי מקובלת עלי גם עמדת הנתבע לפיה רק במקרים חריגים ישנם בפירמות עורכי דין מוניטין נפרד לפירמה, מעבר למוניטין האישי של כל אחד מהשותפים המרכיבים אותה, ועל כל פנים התובע לא הוכיח את ההיפך. ההלכה הפסוקה התייחסה במספר מקרים לשאלה האם למשרדי עורכי דין קיימים מוניטין. כב' השופטת משל שוהם, קבעה בבש"א (מחוזי ת"א) 10639/05 בענין רפאל, באחד מגלגוליו של ההליך באותו סכסוך, שנדון בפניה, כי: "אמנם כאמור לשותפות עורכי דין עשוי להיוותר מוניטין עם פירוקה, אולם, זאת במקרים מיוחדים ונדירים בלבד. כגון בשותפות ותיקה מאוד המתקיימת במשך עשרות שנים במתכונת דומה, ו'שמה הולך לפניה', ללא קשר לזהות שותפיה, המשתנים מעת לעת (כמו גורניצקי ושות', הרצוג פוקס, נאמן ושות', סלומון יעקב ליפשיץ ושות' וש. הורביץ ושות' וכמו פירמות עורכי- הדין הגדולות בארה"ב)". 41. יצוין כי על החלטה זו של כב' השופטת משל שוהם, הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 7461/07, רע"א 7464/07, רפאל נ. רבינוביץ ואח') . הערעור התקבל וההחלטה בוטלה, משום שנקבע כי בית המשפט לא היה רשאי לחרוג מהחלטה קודמת שניתנה במסגרת ההליך על ידי כב' השופט קלינג, שקבע כי לשותפות יש מוניטין. לאור החלטתו של כב' השופט קלינג היה על בית המשפט המחוזי - כך קבע בית המשפט העליון, לדון בהשגות הצדדים רק ביחס לאופן בו העריך הכונס את שווי המוניטין של השותפות, ובשאלה האם נטל המערער חלק מהמוניטין של השותפות לאחר פירוקה. נקבע כי משבית המשפט נדרש לסוגיות נוספות שכבר הוכרעו, אין מנוס מביטול החלטתו. לאחר שהדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי, הוא נדון בפני כב' השופט ברנר, ולאחרונה, ביום 3.1.11 ניתנה החלטתו שנזכרה לעיל. בהחלטה הנ"ל נקבע בין היתר כי שווי המוניטין העודף של השותפות נושא אותו דיון, המבטא את יכולתה למשוך לקוחות מעבר ליכולתם של שותפיה מכוח המוניטין האישי שלהם, הוא בסכום זניח. 42. גם ההלכה האמריקאית התייחסה לשאלת המוניטין של פירמות של עורכי דין, תוך הבחנה בין משרדי עורכי דין קטנים, שמספר השותפים בהם קטן, ומתקיימים בהם יחסי אמון בין עורך הדין לבין לקוחותיו, לבין משרדי עורכי דין עצומים, שהם בעלי אוריינטציה עסקית יותר - “the earlier cases involved ‘traditional’ law firms, comprised of only a few attorneys, whereas today’s law firms have evolved, in some instances, into multi branch business, consisting of over a hundred lawyers plus large support staffs. Apparently, the reasoning which is being applied by Fraser and the Spayd court, is that because some firms have become more business oriented, we should discard the ‘outdated’ notion that clients have a personal and confidential relationship with the individual attorneys within firms, and conclude that good will is firm property which may be divided up among the attorneys upon dissolution”. (ר' Fraser v. Bogucki, 203 Cal App. 3d 604, 250 Cal Rptr 41; 1988 Cal App.). 43. העולה מהאמור לעיל אם כן הוא כי יש להבחין - באשר למוניטין של משרדי עורכי דין, בין משרדים שהם גדולים מאוד, שיש בהם עובדים רבים מאוד וכוח עזר רב לצידם, לבין משרדים קטנים, בהם קיימים קשר אישי ויחסי אמון בין השותפים לבין הלקוחות שלהם (ור' בהקשר זה גם את עדותו של עד ההגנה מר שריג, לפיה בהקשר של משרד עורכי דין, הקשר האישי בין עו"ד ללקוח הוא מאוד חשוב - עמ' 254 לפרוטוקול). כן יש להבחין בין משרדים ותיקים מאוד, ש"שמם הולך לפניהם", שממשיכים לשמור על שם הפירמה גם כאשר השותפים מתחלפים, משרדים בהם שם הפירמה הוא פעמים רבות שם של השותף המייסד, שלעיתים כבר אינו בין החיים, לבין משרדים צעירים יותר, ששמם מתחלף עם חילופי השותפים בהם. על פי עדותו של מר שריג, פרק הזמן בו נוצר מוניטין לפירמה של עורכי דין הוא סדר גודל של 20 שנה ויותר (ר' עמ' 250 לפרוטוקול). 44. בהחלטתו הנ"ל של כב' השופט ברנר בענין רפאל, התייחס בית המשפט לשאלת המוניטין של השותפות, וקבע מספר קביעות היפות גם לענייננו. כך, הוא התייחס לשינויים התכופים בשמה של השותפות שנדונה באותו מקרה, ולכך ש"אי היציבות דבקה גם בשמה של השותפות", כאינדיקציה לכך שלשותפות לא היה מוניטין נפרד. יוער כי התובע טען כי בשותפות דנן לא חלו שינויים תכופים כמו בשותפות רפאל. אולם, גם בשותפות דנן, היו שינויים - כאשר התובע הצטרף לשותפות, כאשר שפרן פרשה ממנה - וזאת במהלך שנים ספורות בלבד. 45. כב' השופט ברנר קבע כי באותו ענין "לאחר פירוק השותפות, הלקוחות נותרו בטיפולו של השותף אליו היו משויכים, מה שמתיישב עם קיומו של מוניטין אישי, להבדיל ממוניטין של השותפות ככזו", וכי "לכול אלה יש להוסיף כי בצדק ציין המומחה שריג שמוניטין עודף של שותפות נבנה בהדרגה ולאורך שנים רבות, לעתים במשך חמישים שנה". בית המשפט הוסיף כי בדרך כלל הפירמות שלהן יש מוניטין הן "פירמות הנושאות את שם מייסדן, גם אם זה הלך לעולמו לפני שנים רבות. הדבקות בשם המייסד, כמו גם הרציפות וההמשכיות של הפירמה חרף חילופי הדורות בה, הם שמעידים על קיומו של אותו מוניטין עודף שלא קיים בפירמות שאך זה מקרוב באו, דוגמת השותפות בה עסקינן, שלא הוציאה את ימיה מעבר לשמונה שנים". 46. אני סבורה כי מבין סוגי המשרדים שתוארו לעיל, המשרד דנן הוא משרד מהסוג שאין לו מוניטין נפרד מזה של שותפיו. מדובר במשרד קטן מאוד - שהיו בו כל העת 2-3 שותפים בלבד. לצידם של השותפים עבד מספר לא גדול של עובדים שכירים וכוח עזר. כאמור, במשרד מסוג זה, ההנחה היא כי הקשר עם הלקוחות הוא קשר אישי, והלקוחות מגיעים אליו בעיקר בשל ההכרות שלהם עם עורך הדין המטפל בהם, ולא בשל המוניטין של המשרד. 47. ההנחה לפיה המשרד של הצדדים היה משרד קטן, בו היו יחסי אמון וקשרים אישיים בין הלקוחות לבין עורך הדין אליו הם פנו (כאשר הלקוחות לא פנו לפירמה בשל המוניטין שהיו לה), הוכחה בעדויות ההגנה. כך העידו לקוחות של המשרד - ה"ה צדיק בינו, איזי תפוחי ובנימין יסלזון. מר צדיק בינו העיד כי הוא מכיר את הנתבע כאחד מעורכי הדין הטובים ביותר בתחום העסקי והבינלאומי, וכי הוא פנה לקבל את שירותיו של הנתבע באופן אישי, ללא תלות וללא קשר לזהות יתר השותפים למשרדו. הוא המשיך לעמוד עם הנתבע בקשר גם לאחר פירוק המשרד, וזאת בשל המוניטין האישי המעולה שלו. בחקירתו הנגדית הוא העיד כי מבחינתו המשרד היה "משרד ג'וש" (ר' עמ' 462 לפרוטוקול). 48. העד מר איזי תפוחי, הצהיר כי הוא מכיר את הנתבע מאז שנת 1988, וכי הוא פנה אליו בשנות ההכרות שלהם פעמים רבות כדי לקבל ייעוץ משפטי בתחום המיסוי הבינלאומי ובתחום המסחרי. הוא הצהיר כי בכול השנים הללו הוא יצר תמיד קשר עם הנתבע באופן אישי, ועבד מולו באופן אישי - לאור ההערכה הרבה שהוא העריך את יכולותיו המקצועיות. הוא המשיך בקשר עם הנתבע גם לאחר שהנתבע הצטרף למשרד עו"ד גורנציקי ושות'. בעדותו הוא ציין כי אף אם ניתנו לו חוות דעת גם על ידי התובע, הרי אין לו ספק שהוא דבר עם הנתבע לפני ואחרי, וקבל את ה"או קיי" שלו (ר' עמ' 475 לפרוטוקול). 49. העד מר בנימין יסלזון הצהיר כי הוא מכיר את הנתבע מאז שנת 1983, וכי לנתבע יש מוניטין עצום בתחום העסקי בכלל ובתחום של המיסוי הבינלאומי בפרט. הוא הצהיר כי הוא פנה אל הנתבע לאורך שנים תמיד באופן אישי ללא תלות בשאלה מיהם שותפיו. גם העד הזה הוסיף לעמוד בקשר עם הנתבע לאחר פירוק השותפות, על-סמך המוניטין האישי המעולה שלו. 50. כך העידו גם עורכי דין שעבדו במועדים הרלוונטיים במשרד - ה"ה אהוד נדב, עמיקם שורר ודבי ספדיה. העד עו"ד אהוד נדב, שעבד בשותפות משנת 1993 עד שנת 2001, העיד כי הוא שמע על הנתבע עוד כאשר היה סטודנט, וכי הוא ידע עוד אז כי הנתבע נחשב בקהילה המשפטית כמומחה בתחום המיסוי הבינלאומי. הוא גם העיד כי בתקופה לאחר שהתובע התקבל כשותף בשותפות, היתה רוב הפעילות במשרד עם אותם לקוחות שהיו בקשרי עבודה עם הנתבע קודם לכן. לקוחות אלה, כך הצהיר העד, הפגינו תמיד את ההערכה הרבה שהיתה להם לנתבע. העד הוסיף כי במהלך כל שנות עבודתו במשרד, הוא ידע כי הנתבע הוא הסמכות המקצועית העליונה והאבן השואבת העיקרית ללקוחות, וכי הלקוחות החדשים שהגיעו למשרד עשו כן כדי לקבל ייעוץ משפטי מהנתבע. גם בחקירתו הנגדית העיד העד כי "הלקוחות באו לג'וש רוזנצוויג" (עמ' 309 לפרוטוקול). 51. מסקנה דומה עולה גם מתצהירו של העד עו"ד עמיקם שורר, שאף הוא הצהיר כי הוא שמע על הנתבע עוד במהלך לימודיו בסוף שנות ה-80, כי הוא עבד במשרד, וכי הוא בטוח כי מרבית הלקוחות הגיעו למשרד אך ורק בזכותו של הנתבע. כך עולה גם מהתצהיר של עו"ד דבי ספדיה, אף היא עבדה במשרד ב-1993, ואף היא ציינה כי הלקוחות הגיעו למשרד בזכות המוניטין שלו, שהיה ללא רבב, הן בתחום המקצועי והן בתחום האישי. 52. מעבר לעדויות הנ"ל, יש לציין עוד כי המשרד דנן גם אינו משרד ותיק מאוד - הוא הוקם כאמור בשנת 1981, והתפרק בשנת 1997. השותפות בה היה התובע חלק, התקיימה רק כ-6 שנים, משנת 1992 ועד 1997. שמו של המשרד השתנה במהלך שנות קיומו. כאשר הצטרף התובע בשנת 1992 כשותף, שונה שם המשרד באופן ששמו של התובע צורף לשם המשרד. לאחר מכן, עזבה עורכת דין שפרן את השותפות. אכן, בסמוך אחרי עזיבתה לא שונה שם המשרד, ושמה של עורכת דין שפרן המשיך להיות חלק משם הפירמה, אולם אינני סבורה כי די בעובדה זו כשלעצמה כדי להביא למסקנה כי למשרד היה מוניטין עצמאי, נפרד מזה של השותפים. 53. יתרה מזאת - כאשר הנתבע המשיך לפעול כעורך דין, שם הפירמה שלו השתנה פעם נוספת, והוא פעל תחת שם הפירמה "רוזנצווייג ושות'". לו אכן היה מוניטין לפירמה של הנתבע והתובע - ולו היה הנתבע מבקש לעשות שימוש במוניטין זה, חזקה עליו כי הוא היה ממשיך לעשות שימוש בשם הפירמה שהמוניטין היה צמוד אליו. העובדה כי הוא לא עשה כן, היא אינדיקציה נוספת לכך כי לפירמה ששמה "רוזנצוייג, שפרן, גרא ושות'" לא היה מוניטין. 54. התובע התייחס בסיכומי התשובה מטעמו להחלטתו של כב' השופט ברנר בענין רפאל, והוא הצביע על הבדלים נוספים בין המקרה דנן לבין המקרה נושא פס"ד רפאל. כך הוא ציין את העובדה כי במקרה דנן, לא היו שינויים תכופים בהרכב השותפים, העובדה כי שמה של השותפות שונה רק פעם אחת כאשר התובע הצטרף אליה, והעובדה כי השותפות לא שינתה את כתובתה באופן תכוף. כן ציין התובע כי לקוחות השותפות היו של השותפות ולא של מי מהשותפים, הם קבלו תוצר מהשותפות ושלמו שכ"ט לשותפות. הוא הוסיף וציין גם כי השותפות החדשה שהיא המשך השותפות הקודמת, לא התפרקה אלא התמזגה עם משרד גורניצקי, כאשר במיזוג ניתן ביטוי למוניטין השותפות. לאור כל האמור לעיל ולהלן, אני סבורה כי אין בטענותיו הללו של התובע כדי להצדיק את הקביעה כי התובע הוכיח כי השותפות דנן היא מסוג השותפויות שיש להן מוניטין נפרד מזה של השותפים בהם, וזאת גם אם היו מספר הבדלים בין אופן ההתנהלות של השותפות דנן, לבין התנהלותה של השותפות בענין רפאל. 55. יוער עוד, כי בסיכומי התשובה מטעמו, טען התובע כי מפסק הדין בענין רפאל עולה כי הנתבע גזל את המוניטין של השותפות. התובע מצביע על מספר פרמטרים שצוינו בענין רפאל ביחס לשאלה מתי נגזל המוניטין. על פי הטענה, נקבע באותו ענין כי שימוש בשם השותפות הוא המאפיין הבולט ביותר לנטילת מוניטין. אולם, בענייננו, כפי שצוין, הנתבע לא עשה שימוש בשם הקודם של השותפות לאחר הפירוק. העובדה כי הוא עשה שימוש ב"אותו נייר פירמה" (קרי באותו סוג נייר עם אותו סוג של פונטים) ודאי אינו דומה לעשיית שימוש באותו שם עצמו. התובע הצביע על כך כי הנתבע הוסיף לעשות שימוש בכתובת ובמספר הטלפון של השותפות, ועל כך כי הנתבע נטל לידיו את תיקי הלקוחות ואת הצוות המקצועי שעבד במשרד לפני פירוקו. כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי הנתבע לא "גזל" את תיקי הלקוחות, כתובת המשרד או צוות העובדים, שכן האפשרות לעשות בהם שימוש היתה קיימת הן לתובע והן לנתבע, אלא שהתובע מטעמיו שלו בחר שלא לעשות בהם שימוש. עוד יש לציין כי העובדה כי רווחי המשרד דנן גבוהים מאלה של משרד רפאל, אינה מצביעה בהכרח - כפי שטוען התובע - על קיום מוניטין למשרד, שכן אין זה ברור האם הרווחים נובעים ממוניטין של המשרד - או מהמוניטין אישי של שותפיו. 56. יוער כי על פי עדותו של העד מר שריג, כאשר מדובר במשרד שיש בו רק שני שותפים קשה לראות איך המוניטין יכול להיוותר לאחר פירוק השותפות, באופן ששותף אחד בלבד יעשה בו שימוש (ר' עמ' 266 לפרוטוקול). 57. ענין נוסף שיש בו כדי לתמוך במסקנה לפיה לשותפות לא היה מוניטין, הוא התשלום לעו"ד שפרן לאחר שהיא פרשה מהשותפות. בהקשר זה העיד רו"ח זוהר כי כאשר פרשה עו"ד שפרן מהמשרד, היא לא תבעה מוניטין (עמ' 513). במועד מאוחר יותר, טען בעלה של עו"ד שפרן, מר משולם שפרן, כי היא זכאית למוניטין מהשותפות. אולם, לפי עדותו של רו"ח זוהר, הוסכם עם בעלה של עו"ד שפרן כי לשותפות לא היה מוניטין, ולכן לא קבל מר משולם שפרן פיצוי בגין חלקה של רעייתו, עו"ד שפרן, במוניטין של השותפות (ר' עמ' 511 לפרוטוקול, שורות 9-11). יוער כי בעלה של עו"ד שפרן, מר משולם שפרן, הגיש תצהיר מטעמו של התובע. בתצהיר זה הוא לא טען כי רעייתו קבלה מהשותפות סכום כסף המשקף את חלקה במוניטין של השותפות. 58. יתרה מכך, עמדתו של התובע לפיה לשותפות היה מוניטין שהיה שייך לה, ולכול השותפים היה חלק בו בהתאם לחלקם היחסי בשותפות, היא בעייתית, גם מטעם נוסף. התובע לשיטתו היה צריך לשלם לעו"ד שפרן את חלקה במוניטין כאשר היא פרשה. זאת משום שלשיטת התובע הוא היה שותף מלא, שווה זכויות וחובות בשותפות, ומשום שלשותפות היה מוניטין שהיה אחד מנכסיה, שלכול אחד מהשותפים היה בו חלק. לכן, עם פרישתה של עו"ד שפרן, היה על התובע - לשיטתו, כאחד השותפים שנותרו בשותפות, לשלם לעו"ד שפרן את חלקו היחסי בשווי המוניטין שהיא זכאית לקבל על פי חלקה שלה בשותפות. אין חולק כי התובע לא עשה זאת (ר' עדותו בחקירתו הנגדית, בעמ' 168-171 ובעמ' 174 לפרוטוקול). 59. זאת ועוד. מהתנהלותו של התובע עולה לטעמי כי במועד פירוק השותפות, הוא לא היה סבור כי לשותפות יש מוניטין. לו הוא היה סבור כך - חזקה עליו כי הוא היה מעלה את הנושא של חלוקת השווי של המוניטין או את השאלה מה ייעשה במוניטין - כאשר הצדדים דנו בפירוק השותפות. התובע נשאל ביחס לענין זה בחקירתו הנגדית. הוא השיב כי "לענין המוניטין היה ברור לי שמגיע לי, שאני צריך לקבל אותו תגיע שעתו, אבל הענין פה היה אופרטיבי מה עושים זה היה אופרטיבי למחר, זה דיה לשמחה בשעתה, לא? חס וחלילה שמישהו יבין מזה שוויתרתי על המוניטין ולו לשניה אחת" (ר' עמ' 113 לפרוטוקול). בהמשך, כאשר התובע נשאל האם נכון שהוא נזכר בנושא המוניטין רק כעבור שנים, הוא משיב "אתה טועה בגדול, אני קמתי עם זה כל בוקר והלכתי לישון עם זה כל לילה, עד עצם היום הזה" (עמ' 113). 60. יש לציין כי התובע העיד, בהתייחס לפגישות שנערכו בין הצדדים אצל רו"ח זוהר, ביחס לפירוק השותפות, כי "היה שלב שהמוניטין היה חי על השולחן" (עמ' 111 לפרוטוקול). 61. ישנן מספר בעיות עם הגרסה הזו של התובע. ראשית, אני סבורה כי הטענה לפיה נושא המוניטין היה "חי על השולחן" במהלך הפגישות אצל רו"ח זוהר, ערב פירוק השותפות, אינה סבירה משום שהתובע עצמו הודה במהלך חקירתו הנגדית כי לו היה הנתבע נמנע מלהמשיך לעסוק בעריכת דין והיה הולך ללמוד בישיבה - כפי שהתובע טען כי הנתבע אמר לו שיעשה - אז "סביר להניח" כי לתובע כלל לא היתה תביעה ביחס למוניטין. לגישתו של התובע, עד לסוף מרץ 97, הוא הבין והניח כי הנתבע לא ימשיך לעסוק בעריכת דין (ר' עמ' 120 לפרוטוקול). אם אכן זה היה המצב - קרי התובע מניח שהנתבע לא יעסוק בעריכת דין, ואין לו לכן טענות כלפיו ביחס למוניטין, הרי שאין זה סביר שנושא המוניטין היה "על השולחן" בשלב של הדיונים טרם הפירוק. 62. זאת ועוד, מעמדתו של התובע כפי שהיא עולה מהדברים שהובאו לעיל, עולה כי התובע הופתע מאוד כאשר גילה שהוא "חי בגן עדן של שוטים" כדבריו (בעמ' 120). הוא גילה זאת לשיטתו לקראת סוף מרץ 1997. במועד זה התובע הבין - לגישתו - כי הנתבע "ניסה לעבוד עליו" (עמ' 118 לפרוטוקול), וכי בפועל הנתבע מתכוון להמשיך לעבוד כעורך דין, ולא ללמוד בישיבה. כלומר, במועד זה (סוף מרץ 1997), הבין התובע לגישתו כי המוניטין של הפירמה נשלל ממנו. לתובע אין הסבר מדוע - חרף האמור לעיל, הוא לא פנה מיידית לנתבע ביחס לנושא זה, אלא השתהה פרק זמן של כשנתיים עד שפנה לראשונה בכתב לנתבע בענין זה. התובע העיד כי "לי היה קשה להאמין שג'וש לא ייתן לי את חלקי במוניטין, היה ברור לי שהוא ייתן לי את חלקי במוניטין, ושנתחשבן ושאני אקבל סכום כסף שמבטא את העובדה שהיינו שותפים. זה היה ברור. העוול זעק על פניו. ובשנת 97.. עבדנו למעשה להוציא חשבונות... הסיפור הזה נמשך לתוך 98..." (ר' עמ' 124 לפרוטוקול). 63. אולם, תיאור זה של התובע אינו מתיישב עם התחושות שהוא תיאר קודם לכן, של מי שחש ששותפו לשעבר ניסה "לעבוד עליו" כפי שהוא מגדיר זאת, מי שחי ב"גן עדן של שוטים". תיאור זה הולם את ההנחה שהצדדים היו מודעים לכך שנושא המוניטין שהיה כבר "על השולחן" טרם נפתר, ושיהיה מקום למצוא לו פיתרון לאחר שיסתיים נושא הוצאת החשבונות. התיאור של התובע את מהלך הדברים ביחס לשאלת המוניטין איננו לכן תיאור קוהרנטי בעיני. אני סבורה לכן כי המסקנה הסבירה יותר היא כי נושא המוניטין לא עלה על הפרק בתהליך הדיונים ביחס לפירוק השותפות, וכי הוא לא עלה על הפרק משום שהתובע הבין כי לשותפות ככזו אין מוניטין נפרד מזה של השותפים בה. 64. מסקנה זו עולה גם מעדויות ההגנה, והיא מסקנה סבירה, לאור האפיונים של השותפות, ולאור העובדה כי רק במקרים נדירים ישנו מוניטין נפרד לפירמות של עורכי דין. התובע שינה את עמדתו רק מאוחר יותר, ככול הנראה במועד בו נודע לו כי הנתבע עומד לבצע מיזוג עם משרד עורכי הדין גורניצקי ושות'. לכן, גם מעמדתו של התובע ב"זמן אמיתי" ניתן להבין כי הוא היה מודע לכך כי לשותפות אין מוניטין נפרד, וכי לכן אין מקום לחלק אותו במסגרת ההליך של פירוק השותפות. סיכומה של נקודה זו - לאור אופיו של משרד עורכי הדין של הנתבע והתובע, על מאפייניו המיוחדים, אין מקום לקבוע כי למשרד היה מוניטין נפרד מזה של השותפים בו, ועל כל פנים התובע לא הוכיח את ערכו הנפרד של מוניטין זה, מעבר למוניטין האישי של השותפים. האם המשרד נותר למעשה קיים גם לאחר פירוק השותפות? 65. אחת מטענותיו של התובע היתה כי בפועל, וחרף מצגיו של הנתבע בהקשר זה, משרד עורכי הדין דנן לא חדל לפעול, אלא המשיך למעשה לפעול באותה מתכונת בה הוא פעל לפני הפירוק. התובע טוען כי השותפות הוסיפה לתפקד כעסק חי גם לאחר הפירוק, כשהמוניטין של השותפות לא פקע, אלא נגזל על ידי הנתבע והועבר לשותפות החדשה. 66. טענתו של התובע מבוססת על העובדה כי הנתבע המשיך לנהל משרד עורכי דין באותה כתובת בה שכנה השותפות הקודמת. למשרד החדש הוסיף להיות אותו מספר טלפון כמו זה של השותפות הקודמת, והוא אף עשה שימוש באותם גופנים ובנייר פירמה זהה לזה שהיה לשותפות הקודמת. התובע טען כי גם עובדיו של המשרד החדש של הנתבע, היו אותם עובדים של השותפות הקודמת. התובע טען כי הנתבע גזל את הידע שהיה לשותפות הקודמת ואת לקוחותיה, וכי כל אלה יחד מרכיבים למעשה את המוניטין של השותפות הקודמת, שלו יש חלק בהם. 67. התובע טען כאמור כי הנתבע "גזל" נכסים שהיו של השותפות הקודמת. כדי לבחון האם טענה זו הוכחה, יש לבחון האם האפשרות לעשות שימוש בנכסים אלה נשללה מהתובע, באופן שרק הנתבע היה יכול לעשות בהם שימוש. רק אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, יהיה מקום לבחון האם מדובר בנכסים שהיו נכסי השותפות, ושלתובע יש חלק בהם. אני סבורה כי ביחס לכול העניינים שהתובע התייחס אליהם, לא הוכח כי נמנעה ממנו האפשרות לעשות בהם שימוש. ראשית, אף אחד מהשותפים לא התחייב להפסיק לעסוק בעריכת דין, ולכן, יכול היה כל אחד מהשותפים להמשיך לעבוד כעורך דין, כל אחד מהם יכול היה לבקש לעשות שימוש במשרדים הישנים, לבקש לשכור את העובדים שהיו עובדי המשרד, ולפנות ללקוחות המשרד ולהציע להם את שירותיו. 68. בפועל, התובע לא פעל באופן בו פעל הנתבע, ולא בקש לעשות שימוש במשרדים או בעובדים של השותפות. זאת, לשיטתו שלו, משום שהוא לא חש כי הוא בשל לכך, ככול הנראה משום שהוא היה עדיין עורך דין צעיר למדי וחסר ניסיון, ללא די מוניטין עצמאי משל עצמו, שדי היה בו כדי לאפשר לו לפתוח משרד עצמאי, ללא סיוע ותמיכה של אחרים. ואכן, בסופו של דבר התובע הצטרף (בסיועו של הנתבע) למשרד עורכי דין בלטר, גוט, אלוני ושות'. הנתבע לעומת זאת היה ותיק דיו, ובעל מוניטין עצמאי, שאפשר לו לפתוח משרד חדש, תוך שהוא עשה שימוש במקום בו שכנו בעבר משרדי השותפות, ובעובדים שהיו עובדי השותפות קודם לפירוקה. הלקוחות הקודמים של המשרד, אשר כפי שפורט לעיל, הגיעו ברובם למשרד בזכותו של הנתבע, אכן בחרו ברובם לעשות שימוש בשירותיו של הנתבע גם לאחר פירוק השותפות. עניינים אלה יפורטו להלן. 69. אין מחלוקת כי לא נמנעה מהתובע האפשרות לפנות לעובדים שעבדו במשרד, ולבקש לשכור את שירותיהם. כפי שצוין לעיל, לגרסתו של התובע, כאשר הנתבע בקש לפרק את השותפות, אמר לו הנתבע כי הוא מבקש לקחת חופשה ארוכה מעבודתו כעורך דין, ולשקול לחזור ללמוד בישיבה (ר' ס' 21 לתצהירו של התובע, ובעמ' 176 לפרוטוקול). לו היה התובע אכן סבור כי זה המצב (וכאמור זוהי גרסתו של התובע), הרי שהתובע היה סבור כי לאחר הפירוק, לא תהיה לעובדי המשרד תעסוקה אלטרנטיבית. לא היתה אם כן מניעה כי התובע יפנה לעובדי המשרד, ויציע להם לעבוד יחד עמו, לאחר פירוק השותפות. 70. באשר לכתובת המשרד, אינני סבורה כי הוכח שהכתובת היא חלק משמעותי מהמוניטין ככול שמדובר במשרד עורכי דין. בהחלטתו של כב' השופט ברנר בענין רפאל שנזכרה לעיל, הוא קבע כי "כאשר עסקינן במשרד עורכי דין, אין לייחס חשיבות יתירה לכתובת המשרד בהקשר של מוניטין". יוער עוד כי אין חולק כי המשרד דנן עבר מספר כתובות במהלך חייו (ר' עדות התובע בעמ' 142 לפרוטוקול המשרד עבר מרח' דיזנגוף 130 לרח' קלישר 30), וכי ענין זה לא השפיע על לקוחותיו. 71. מעבר לכך, אף שהנתבע המשיך בפועל לשכור את המשרדים בהם שכנה השותפות טרם הפירוק, הרי האפשרות להוסיף לשכור את המשרדים הללו, עמדה גם לתובע. אף אם לא נקבל את גרסת הנתבע לפיה הוא הציע זאת לתובע, הרי לא היתה כל מניעה - לגישת התובע - כי הוא יודיע לנתבע כי הוא מבקש להמשיך את הסכם השכירות של משרדי השותפות. בהקשר זה יש להעיר כי אין מחלוקת כי על פי הסכם השכירות, אם היתה השותפות עוזבת את המושכר לפני תום תקופת השכירות, היה עליה לדאוג לשוכר חליף (ר' עמ' 192 ובעמ' 120 לפרוטוקול, שם התובע מודה כי הוא היה מודע לכך שאם המשרד יעזוב את המושכר, הדבר יהיה כרוך בחשיפה מבחינתו). לו היה התובע סבור כי להמשך עבודה מכתובת המשרד, תוך שימוש במספר הטלפון שהיה של המשרד, ישנו ערך גבוה כפי שהוא טוען לו, חזקה עליו כי הוא היה מבקש לעשות שימוש ב"נכס" הזה, ומבקש להישאר במשרד, כדי לנצל את שווי המוניטין הכרוכים בכתובת ובמספר הטלפון. התנהלות התובע היא תמוהה, וזאת - מנקודת מבטו שלו. כאמור, התובע מודע לכך כי השותפות מתפרקת. הוא סבור כאמור כי הנתבע לא ימשיך לעסוק בעריכת דין, אלא ייצא לחופשה ארוכה (ר' ס' 26 לתצהירו). הוא מודע לכך כי קיים נכס בעל ערך רב - המוניטין של השותפות, שלא נדון במהלך הפירוק. הוא יכול אם כן לקחת את המוניטין הזה לעצמו. הוא היה חיפש מקור פרנסה אלטרנטיבי ("יש לי משפחה לפרנס" - עמ' 103). מדוע אם כן התובע לא עשה זאת? 72. התשובה ניתנה על ידי התובע עצמו - הוא העיד כי הוא לא בקש מהנתבע להפנות אליו את הלקוחות של השותפות משום ש"אני לא הייתי בשל אז לענין הזה" (ר' עמ' 177-178 לפרוטוקול). במקום אחר בעדותו, נשאל התובע מה הוא עשה לאחר שהמשרד התפרק, והאם הוא שקל להמשיך את המשרד הקיים בלי הנתבע. התובע השיב: "אני הייתי תחת המצג שהמשרד נפוץ לכול רוח, אז מה חיפשתי? חיפשתי עוגן לעצמי, שיהיה לי עוגן עם משרד עם תשתיות, אז אם המשרד נפוץ לכול רוח, אז אח"כ מה שייפול כפרי בשל או יהיה משהו, אז הי אוכל לפנות ללקוחות, לגשת אליהם, לבנות לעצמי משהו שאני אוכל להתפרנס ממנו לעתיד" (ר' עמ' 102 לפרוטוקול). המסקנה מהדברים הללו היא ברורה - לתובע ברור שהוא עצמו, ללא הנתבע, אינו בשל, ואינו יכול לעשות שימוש ב"מוניטין" הנטען של הפירמה. זאת, משום שהמוניטין איננו מוניטין של הפירמה שמנותק מהשותפים בה, אלא מדובר במוניטין האישי של כל אחד מהשותפים. ללא הנתבע, התובע אינו "בשל" ואין לו "עוגן", ולכן אין משמעות למוניטין כנכס המנותק מהנתבע. אלמלא כן, ולו היה ערך למוניטין במנותק מהנתבע, חזקה על התובע שהיה מבקש לעשות בו שימוש. התובע מניח כי המשרד נפוץ לכול רוח, ומה שהיה בו "ייפול כפרי בשל". לא צריכה אם כן להיות מניעה - לשיטתו שלו - כי הדברים ייפלו כפרי בשל גם לידיו של הנתבע, אשר יכול היה והיה מעוניין לעשות בהם שימוש. 73. באשר ללקוחות, הרי יש לציין קודם כל כי ככלל, הלקוחות אינם "קניין" של המשרד במובן הרגיל של הביטוי. ממילא לא ניתן לכפות על לקוחות לעבוד עם משרד כזה או אחר, וההחלטה עם איזה עורך דין יבקשו הלקוחות לעבוד, היא החלטה של הלקוחות ולא של עורכי הדין. יוער כי גם כב' השופט קלינג בהחלטתו בענין רפאל, לא היה סבור שישנה זהות בין תיקי לקוחות לבין מוניטין (ר' ס' 11 להחלטתו, והחלטתו של כב' השופט ברנר בהקשר זה). המסקנה לפיה הלקוחות אינם "נכס" עולה באופן ברור גם מעדותו של המומחה מטעם התובע, עו"ד זלמנוביץ. הוא העיד כי "לקוחות אם לא נכס של אף אחד, הם לא ילכו עם מי שיגידו להם, הם ילכו לאן שהם רוצים" (ר' עמ' 91-92 לפרוטוקול). מאחר שזוהי עמדתו של המומחה מטעם התובע, לא ניתן לקבוע בהליך הנוכחי כי לקוחות הפירמה הם נכס שלה, ולא ניתן אם כן לקבוע כי נכס זה נגזל על ידי הנתבע. 74. מעבר לאמור לעיל, יש לציין ביחס ללקוחות של המשרד דנן, כי מחומר הראיות בכללותו, ומהעדויות שפורטו לעיל, המסקנה הסבירה יותר היא כי רוב לקוחות השותפות, הגיעו אליה בשל המוניטין האישי של הנתבע. יוער כי התובע לא כפר בכך כי היו לקוחות במשרד שהגיעו אליו עוד בטרם הוא היה אפילו מתמחה בשותפות (ר' עמ' 162 לפרוטוקול). לכן סביר להניח כי אותם לקוחות המשיכו להיות לקוחות במשרד הנתבע גם אחרי הפירוק (ר' עדויותיהם של ה"ה בינו, תפוחי ויסלזון). לכן, אינני סבורה כי ניתן לקבוע כי העובדה שהנתבע המשיך לטפל במשרד החדש בלקוחות שהיו לקוחות של השותפות, משמעה כי הוא "גזל" את המוניטין של השותפות. יוער עוד בהקשר זה כי התובע אינו חולק על כך כי חלק מהלקוחות שהיו במשרד הקודם, המשיכו לעבוד איתו לאחר פירוק השותפות (ר' עמ' 183 -184 לפרוטוקול, שם התובע גם מפרט את שמות הלקוחות שפנו אליו). התובע גם אינו חולק על כך כי הוא והנתבע לא סיכמו דבר ביחס להגבלת פנייה ללקוחות לאחר הפירוק (ר' עמ' 187 לפרוטוקול). לכן, המסקנה לפיה הלקוחות יכלו לבחור ממי לקבל שירותים אחרי פירוק השותפות, עולה גם מעמדתו של התובע. העובדה כי רוב הלקוחות העדיפו להמשיך לקבל שירות מהנתבע, שאותו הם הכירו זה מכבר - הרבה לפני שהתובע הצטרף לשותפות, בו היה להם אמון, ועליו הם סמכו, אף היא סבירה ומסתברת מחומר הראיות בכללותו. 75. באשר לידע - גם כאן התובע אינו כופר בכך כי הוא היה יכול לקחת עמו כל מסמך או חוות דעת מהמשרד בטרם הפירוק (ר' עמ' 198-200 לפרוטוקול, התובע מודה כי לא היתה מניעה כי הוא יצלם חוות דעת מהמשרד או יעתיק חומר מהמחשב של המשרד). אם הוא לא עשה זאת, אין לו להלין אלא על עצמו. 76. התובע טען כי המיזוג שנערך בין המשרד לבין משרד גורניצקי - מחזק את טענתו. אין חולק כי במיזוג זה, הוערכו הרווחים של שני המשרדים, ובהתאם לכך קבל הנתבע אחוזים במשרד המאוחד. התובע טען כי זו אינדיקציה כי לפירמה היה מוניטין, שבזכותו נעשה המיזוג כפי שנעשה - במילים אחרות הנתבע קבל את האחוזים שקבל במשרד גורניצקי, בזכות המוניטין של הפירמה שלתובע היה לטענתו חלק בו. 77. אולם, אני סבורה כי מסקנה זו אינה מסקנה הכרחית. לגישת הנתבע, היה לו מוניטין עצמאי משלו, שהוא המוניטין העיקרי ששקף את יכולת הפירמה להרוויח. במיזוג עם גורניצקי, היה הנתבע השותף העיקרי בשותפות, ולכן המוניטין שהוערך על ידי משרד גורניצקי היה בעיקרו המוניטין של הנתבע עצמו. המוניטין של הנתבע מתייחס בין היתר לקשר האישי של הנתבע עם לקוחותיו. כפי שצוין לעיל, לנתבע אכן היה קשר כזה, שהביא לכך כי לקוחותיו המשיכו לעבור אחריו לכול משרד בו אליו הוא עבר. את הקשר הזה, את המוניטין הזה, בקש משרד גורניצקי לרכוש. 78. גם העובדה כי חלק מהלקוחות של המשרד הוסיפו לקבל שירותים ממשרד גורניצקי גם לאחר שהנתבע פרש ממנו - אין בה כדי לשנות את מסקנתי. זאת משום שכאשר הנתבע עזב את משרד גורניצקי, הוא חדל לחלוטין מלעסוק בעריכת דין. לכן, הלקוחות לא יכלו לעזוב את המשרד יחד איתו - חרף נאמנותם האישית לו, ורצונם להמשיך לעבוד יחד איתו. זאת ועוד, נראה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי משרד עורכי הדין גורניצקי ושות' הוא אכן משרד שיש לו מוניטין נפרד מזה של השותפים בו. לכן, הלקוחות שהיו לקוחותיו של הנתבע, בחרו ככול הנראה לאחר פרישתו של הנתבע ממקצוע עריכת הדין, לקבל שירותים ממשרד זה, בשל המוניטין שלו. 79. סיכומו של דבר - התובע לא הוכיח כי לשותפות דנן היה מוניטין נפרד מזה של שותפיה, הוא לא הוכיח מה היה השווי של מוניטין זה, ואף לא מה היה שווי המוניטין שנצבר מהמועד בו הפך התובע לשותף בשותפות. התובע אף לא הוכיח כי הנתבע "גזל" מוניטין שהיה שייך לשותפות, ועל כן דין תביעתו להידחות. טענת ההתיישנות 80. הנתבע העלה כנגד התביעה גם טענה מקדמית של התיישנות. הנתבע טען לעומת זאת כי מכוח ס' 41 לפקודת השותפויות [נוסח חדש] תשל"ה - 1975, מועד פירוק השותפות נקבע כאשר אחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות. אין חולק כי ההודעה של הנתבע לתובע ביחס להחלטתו לפרק את השותפות, ניתנה בחודש נובמבר 1996. לכן, לטענת הנתבע, זהו מועד הפירוק, ותקופת ההתיישנות צריכה להימנות ממועד זה ואילך. מאחר שהתביעה הוגשה ביום 28.3.04, הרי שהתביעה התיישנה. 81. התובע טען כי התביעה לא התיישנה משום שהמועד הרלוונטי לחישוב תקופת ההתיישנות הוא המועד בו הנתבע כפר בזכותו לקבל חלק מהמוניטין של השותפות, ומועד זה היה מאוחר הרבה יותר (במועד בו התקבל מכתבו של רו"ח זוהר, ב-30.9.99 או ב-13.12.98). בסיכומי התשובה מטעמו טען התובע בהקשר זה כי הצדדים הסכימו כי מועד פירוק השותפות יהיה ביום 31.3.97, ולכן אין עוד נפקא מינא למועד שננקב בעת מתן ההודעה. 82. מאחר שכפי שהובהר לעיל, אני סבורה כי יש לדחות את התביעה לגופה, אין הכרח לדון בטענת ההתיישנות, ולכן אינני מחווה דעה בהתייחס לשאלה זו. לכן, לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבע, ולכן בשכר טרחתם של עורכי דינו בסכום כולל של 75,000 ₪. עורך דיןדיני חברותמוניטיןפירוק שותפותשותפות