קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קפיצה ממשאית: ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת יעל הניג) ב - א 213255/02, מיום 12.7.07 (להלן: "ההחלטה"), בה נקבע כי התאונה נשוא הערעור הינה בגדר "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). רקע המשיב שימש כעוזר נהג עת נשלח, במסגרת עבודתו, לספק סחורה למרכול. הואיל והמשאית הקבועה לא הייתה זמינה - מעבידתו, גורי חברה ליבוא והפצה בע"מ (להלן: "המשיבה"), שכרה משאית מא.ח. הובלות בע"מ, אליה התלווה נהג שכיר (להלן: "המערערת" ו - "המערער", בהתאמה). משהגיעו המשיב והמערער למרכול, התברר כי המשאית גבוהה מדי ולא ניתן להכניסה למתחם המרכול. משכך, החליטו להעביר את הסחורה למשאית נמוכה יותר שהייתה במקום (משאית של חברה "קוקה קולה", שבאותו הזמן פרקה גם היא סחורתה). ארגזי הסחורה היו מונחים על גבי משטחי עץ, שהועברו למשאית הנמוכה בעזרת ג'ק (מעין מזלגה ידנית), כאשר המשיב והמערער תומכים בארגזים. משום הבדלי הגובה בין המשאיות, נותר פער מסוים בין הרמפות - שהוצמדו בניסיון ליצור משטח אחיד להעברת הסחורה - כך שבשלב מסוים החלו ארגזי הסחורה להתנדנד, לא עלה בידי השניים לייצבם וארגזי הסחורה עמדו ליפול לעברו של המשיב. על מנת לחמוק מפגיעת ארגזי הסחורה בו, קפץ המשיב מהמשאית אל הכביש, נחת על רגליו והארגזים נפלו ממשטחי העץ ופגעו בברכו הימנית (להלן: "התאונה"). המשאית אשר בזירתה נפצע המשיב בוטחה כחוק על פי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) התש"ל-1970, על ידי המערערים 4 ו - 5 (להלן: "המבטחות"). יצויין, כי בכתב התביעה המקורי תבע המשיב את מעבידתו בלבד - המשיבה ומשהתפרסם פסק הדין ברע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון ואח' נ' סמדג'ה ואח', פד"י נט [3] 541 (להלן: "פסק דין אוסם") - פסק דין המפרש ומבהיר את הגדרת סעיף 1 לחוק הפיצויים, בדבר "שימוש ברכב מנועי" - אזי תיקן התובע ברשות את תביעתו ובהתאם לכך נוספה עילת תביעה ע"פ הפלת"ד וצורפו צדדים שלישיים. במסגרת ההחלטה, קיבלה הערכאה הדיונית את גרסתו של המשיב והתרשמה כי אמינה היא, קוהרנטית ותואמת את כלל הנסיבות. נקבע כי הירידה מהרכב הייתה כתוצאה משימוש ברכב המנועי ובתכונותיו, נקבע כי העובדה שהתאונה בוצעה תוך כדי פריקה אין בה כדי לשנות דבר וכי התאונה בענייננו הינה תאונת דרכים. "מקום בו "מתנגשת" פעולה של פריקה או טעינה עם פעולה של עלייה וירידה מרכב, וקיים קשר סיבתי בין התאונה לשימוש ברכב, סבורה אני ככלל כי יש להחיל את הלכת אוסם". (סיפא עמ' 5 להחלטה). המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה - האם עובדות התאונה המתוארות לעיל, עונות להגדרת "תאונת דרכים" כדרישת חוק הפיצויים, אם לאו? והרי טענות הצדדים לערעור, לטענת המערערים, טעה בית המשפט בהתעלמו מהודעת המשיב לפיה נפלה הסחורה ופגעה בו בעומדו על המשאית. לחילופין - טוענים הם כי גם אם קפץ מהמשאית, טעה בית המשפט משלא התייחס לכך שנפגע מארגזי הסחורה, ללא קשר לקפיצה. נפילת חלק ממטען כשהרכב עומד, במסגרת פריקה וטעינה, אינה נכנסת לגדר חוק הפיצויים ומשכך, לדידם, אין להיזקק לפסק דין אוסם - מקרה בו ירד הניזוק ממשאית בסיום פעולת הפריקה והטעינה. המשיב לא נפגע כתוצאה מקפיצתו מהרכב ואין המדובר ב"ירידה" במשמעות הנדרשת לפי חוק הפיצויים, אלא בקפיצה כתוצאה מנפילת ארגזים ממשאית עומדת. לטענתם, קפיצת המשיב לא הייתה למטרת תחבורה או בכוונה לרדת מהרכב, אלא נבעה מכוונתו להימלט מפגיעת הסחורה. הירידה אינה עומדת במבחן "שימוש" תחבורתי, כדרישת הפסיקה, ולא הוכח קשר סיבתי משפטי בין המשאית לבין התאונה - שהרי, לטענתם, המשיב היה נפגע ללא קשר לקפיצתו מהמשאית. לטענת המשיבים, התאונה אירעה בזיקה ישירה לשימוש מוכר שעשה המשיב במשאית, קרי -פעולת הירידה. לדבריהם, אף אם הירידה קשורה להליך הפריקה והטעינה ונעשתה בעיצומו, אין בכך כדי לשלול את תחולת חוק הפיצויים. פסק דין אוסם עוסק במקרים מסוג זה, בהם נוצרת התנגשות בין שימוש מוכר לבין חזקה ממעטת, כדוגמת הפריקה והטעינה. התאונה הינה תוצאת ניסיונותיו של המשיב להתאים את הרכב לפעולת ההובלה ועל כן יש לראותה כפעולה למטרות תחבורה. המשיבה 3, קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"), לא הייתה צד להליכים בבית משפט קמא וצורפה לאחר מתן ההחלטה, נשוא ערעור זה. לאור השאלה המתעוררת בערעור שבפנינו ביקשה קרנית כי תשמע עמדתה. לטענתה, בנסיבות התאונה, המשאית ממנה קפץ המשיב בוטחה כחוק על ידי המבטחות, מערערים 4 ו - 5, כמוזכר לעיל, ודי בכך שלאחד הרכבים ביטוח חובה תקף, כדי לשמוט עילת תביעה כנגדה. קרנית סבורה כי טעה בית משפט קמא עת סיווג את התאונה כתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים. המשיב לא נפצע כתוצאה מהקפיצה מהמשאית, אלא כתוצאה מפגיעת הארגזים שפגעו בברכו, לאחר הקפיצה. לטענתה, אין המדובר בהתנגשות בין אחת מדרכי השימוש המוכרות לבין החזקה הממעטת של "פריקה וטעינה", אלא בהתנגשות בין החזקה המרבה של "נפילה של חלק מהרכב או מטענו" לבין החזקה הממעטת "טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד". לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובהחלטת הערכאה הדיונית, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. נפרט להלן, לא מצאנו לנכון להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, המקבלת את גרסת המשיב במלואה. כלל פסוק נקוט בידינו ולפיו: "כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה" (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687, 695 (1997)). משכך, נותר לנו להכריע בשאלה המשפטית העומדת בפנינו - האם העובדות המתוארות לעיל עונות להגדרת תאונת דרכים ומולידות עילת תביעה לפי חוק הפיצויים. 'תאונת דרכים' מוגדרת בסעיף 1 לחוק הפיצויים כדלקמן: "תאונת דרכים - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה..." (הדגשות אינן במקור). לעניין זה, "שימוש ברכב מנועי - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". (הדגשות אינן במקור). הנה כי כן, לצד ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, מצויה גם חזקה ממעטת, המבקשת להחריג את פעולת הפריקה והטעינה כשהרכב עומד כעונה להגדרת "תאונת דרכים". השופטת המלומדת קבעה בהחלטתה כי - "מקום בו מתנגשת פעולה של פריקה או טעינה עם פעולה של עלייה וירידה מרכב, וקיים קשר סיבתי בין התאונה לשימוש ברכב, סבורה אני ככלל כי יש להחיל את הלכת אוסם". נבחן, אם כן, את פסק דין אוסם ונפקותו לענייננו. פסק דין אוסם, כאמור, מפרש ומבהיר את הגדרת סעיף 1 לחוק הפיצויים, בדבר "שימוש ברכב מנועי" ודן בהתנגשות בין פעולת הפריקה והטעינה, כחזקה ממעטת, לבין דרכי שימוש ברכב, שאינן עצמאיות, אלא כרוכות בפעולת הטעינה והפריקה (ירידה או עלייה לרכב). בנסיבות המקרה דנן, פסק דין אוסם אינו ישים. בעניין אסם, פעולת הירידה מן הרכב היוותה חלק נלווה, ו/או חלק אינטגראלי מפעולת הפריקה והטעינה. פסק הדין נסמך על ההנחה כי פעולת הפריקה והטעינה של רכב הינה פעולה בעלת סיכון תחבורתי, שסויגה בתיקון שנערך לחוק (תיקון מס' 8) באופן כזה שתחול רק במידה והיא נעשית כאשר הרכב מצוי במצב סטטי. לכן, תאונות המתרחשות בגין שימושים מוכרים שלא סויגו, כדוגמת ירידה או עלייה לרכב, אשר מהווים חלק אינטגראלי ונלווה לפעולת הפריקה ו/או הטעינה, יקימו זכאות לפי חוק הפיצויים, שכן השימוש המוכר נועד לבצע את פעולת הפריקה - שהיא בעלת סיכון תחבורתי. לא כך בעניננו. המשיב קפץ מהמשאית על מנת להימנע מפגיעתם של הארגזים, אשר נטו ליפול לעברו. כלומר - פעולת הירידה מהרכב לא נדרשה כלל על מנת לבצע את פעולה הפריקה, לא הקלה עליה במאום, ומכאן אינה יכולה להיחשב בגדר פעולה משלימה לה (ראו: רע"א 6454/99 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' דואני, פ"ד נו(3) 495, 502 (2002)). בנסיבות המקרה פעולת הקפיצה לא כלולה בגדר הסיכון התחברותי הנשקף מפעולת הפריקה והטעינה. אשר על כן, ידה של ההוראה הממעטת על העליונה, הן לאור ניתוח תכליתי של החוק, שנועד להוציא מגדרו סיכונים של פריקה וטעינה כאשר הרכב במצב סטטי, והן לאור לשונו, שכן הסייג "ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד" בא בסיפה של ההגדרה, מיד בהמשך לחזקה המרבה של הינתקות או נפילה מרכב עומד או חונה. כך נפסק ברע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי דניאל פ"ד נז(2), 614, 622 (2005): "בתחרות המסוימת הזו, בין החזקה הממעטת של טעינה ופריקה, לבין החזקה המרבה של הינתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו, כאשר הרכב עומד, ידה של החזקה הממעטת על העליונה, ומכאן שלא מדובר בתאונת דרכים." סוף דבר בהתאם לכל האמור לעיל, חלה החזקה הממעטת, היא פעולת הפריקה והטעינה, המוציאה מגדר תחולת "תאונת דרכים" את התאונה בה עסקינן והמשיב אינו זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים. דין הערעור להתקבל. משלא הושתו פיצויים על מי מהצדדים בערכאה קמא, לא מצאנו להטיל הוצאות גם בערכאה זו. כל צד יישא בהוצאותיו. הפיקדון שהופקד יוחזר לידי המערערות. משאית