קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קש''ס בין התאונה לתשלום גמלאות בתביעת שיפוי המל''ל נגד חברת ביטוח: השופט ישעיהו שנלר, אב"ד: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 15528/07) מיום 15.11.2007 (כב' השופט חגי ברנר), ועניינו בהסכם השיפוי הנוהג בין המערער למשיבות מאז שנת 1979. בית המשפט קיבל את טענת המשיבות לפיה זכאי המערער לשיפוי חלקי בלבד בגין הגימלאות ששילם וישלם לנפגעת בתאונת דרכים. רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא 1. ביום 18.12.2001 נפגעה גב' פלמונית בתאונת דרכים (להלן: "הנפגעת", "התאונה" בהתאמה) שלא בתאונת עבודה. לאחר התאונה, הנפגעת הגישה למערער, תביעה לקבלת גימלת נכות כללית. לשיטת המערער, התשלום לנפגעת יעלה כדי הסך של 492,699 ₪. לכן טען המערער כי על-פי הסכם השיפוי משנת 1979 (להלן: "הסכם השיפוי") שבין המערער למשיבות, זכאי המערער לשיפוי בשיעור של 80%, היינו לסך של 394,159 ₪. המשיבות, שחלקו הן על אופן חישוב הגמלאות, והן על זכאותו של המערער לשיפוי מתוך מלוא הגמלאות, שילמו ביום 6.2.2006 סך של 192,533 ₪ בלבד. המערער הגיש תביעה לבית משפט קמא לתשלום היתרה, לפי שיטתו. 2. בבית משפט קמא הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו יינתן פסק הדין מבלי שתישמענה עדויות כלשהן, תוך שמוסכם בין הצדדים, כי כל צד יהיה רשאי לצרף לסיכומיו את כתבי הטענות בתביעת הנפגעת וכן חווה"ד הרפואית של המומחה, אשר מונה ע"י ביהמ"ש בתביעת הנפגעת. 3. רופאי הוועדה הרפואית של המערער (להלן: גם "המל"ל") קבעו לנפגעת את הנכויות הבאות: 70% נכות רפואית בתחום הנפשי, ועוד 10% נכות רפואית בתחום האורטופדי, בגין כאבי צוואר. הנכות הרפואית המשוקללת הועמדה על שיעור של 73%, ואובדן כושר עבודה הועמד על שיעור של 75%. בית המשפט קבע כי הנכות האורטופדית לא נגרמה בשל התאונה, וכי אובדן כושר העבודה נקבע רק בגין הנכות הנפשית ולא האורטופדית. בית משפט קמא התייחס לתביעה שהגישה הנפגעת נגד המשיבות (ת.א. 3160/03) : בית המשפט דשם מינה מומחה בתחום הנפשי מטעמו (להלן: "המומחה"). המומחה העמיד את שיעור נכותה הרפואית הנפשית של הנפגעת על 40%, תוך שהוא מייחס את מחציתה בלבד לתאונה, ואת מחציתה האחרת למצבה הנפשי קודם לתאונה. בית משפט קמא קבע כי אין להטיל ספק בחוות דעת המומחה דשם המבוססת היטב. בית משפט קמא ציין כי אמנם הנפגעת לא הסתירה מהוועדה הרפואית של המל"ל את עברה הנפשי שקדם לתאונה, אך חרף זאת לא ניתן למצוא לכך כל זכר בהחלטת הוועדה מיום 15.6.2003, אשר ייחסה את כל הנכות הנפשית ואובדן כושר העבודה לתאונה. בית המשפט המשיך וציין כי אין לבוא בטרוניה לרופאי הוועדה, שכן אין זה מתפקידם במסגרת קביעת הנכות הכללית, להיזקק לקביעה של קשר סיבתי בין התאונה, שאינה תאונת עבודה, לנכות, הואיל ולצורך קביעת הזכאות לגמלת נכות כללית, אין כל חשיבות לגורם הנכות. על אף האמור, ציין בית המשפט, לא נמנעו רופאי המל"ל מלרשום כלאחר יד, בפרק הממצאים, כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין מלוא הנכות הנפשית. מכל מקום בית משפט קמא, סבר למעשה כי "לצדדים קתני". היינו, מחד גיסא יש להעדיף את קביעת רופאי המל"ל (70%) על פני קביעת המומחה (40%) בהתייחס לקביעת שיעור הנכות הרפואית, זאת בהסתמך על הרציונל העומד בבסיס הסכם השיפוי, לצמצם מחלוקות והתדיינות משפטיות בין הצדדים. מאידך גיסא, ביחס שבין רופאי המל"ל למומחה בשאלת הקשר הסיבתי, כאשר ברור כי רופאי המל"ל התעלמו מנתונים מסויימים שקדמו לתאונה, אזי יש לבכר את קביעת המומחה, וכפי שהובאה במסגרת תביעת הנזיקין. עוד קבע בית המשפט כי יש להעדיף את חישובי המשיבות לעניין גובה הגימלאות. 4. בהתאם לאמור קבע בית המשפט כדלקמן: א. יש להעדיף את חוות דעת האקטואר של המשיבות, שהעמיד את הסכום ששולם וישולם לנפגעת על סך של 483,491 ₪, מאחר שזו נערכה כחוות דעת שהוגשה לבית המשפט, ואף הוסברו בה הטעויות שנפלו בחישובי המערער. ב. יש לייחס רק מחצית מנכותה הרפואית, וממילא אף התפקודית, של הנפגעת לתאונה, וכפי שזו נקבעה על ידי המל"ל (70%/2). ג. לפי הסכם השיפוי על המשיבות לשלם למערערת 80% מסכום הגמלאות, קרי סך של 386,792 ₪, וכאמור רק מחצית נזקפת לתאונה. מכל האמור, ולאחר ניכוי הסכום אשר שילמו המשיבות טרם לכן (192,533 ₪), קבע בית המשפט כי יתרת החוב עומדת על סך של 863 ₪ בלבד (863 = 192,533 - (386,792/2), בצירוף הריבית ההסכמית. תמצית טענות הצדדים בערעור 5. המערער טוען כי הנפגעת הגישה את תביעתה לתשלום הגמלאות אך בשל התאונה. הנפגעת נבדקה על ידי וועדה רפואית מטעמו אשר מצאה וקבעה, באבחון רפואי מיום 19.5.2003, כי לנפגעת ליקוי נוירופסיכולוגי הכולל אחוזים פסיכיאטריים בשיעור קבוע של 70%, כשמועד תחילת הליקוי נקבע ליום קרות התאונה. במסגרת האבחון התייחסה הוועדה הן לתאונה והן למצבה הנפשי שקדם לתאונה. עוד קבעה הוועדה נכות צווארית בשיעור של 10%, שתחילתה במועד התאונה [באשר לנכות זו, לכאורה, אין ספק כי תחילתה נקבעה ליום 1.11.2001 ובכך נפלה שגגה בידי המערער], סך הכל נכות משוקללת בשיעור 73%. בהחלטה העוקבת שעניינה דרגת אי כושר עבודה מיום 27.5.2003, נקבעה זכאות לגמלאות בשיעור של 75% החל ממועד התאונה, תוך שצוין כי הליקוי הנוירופסיכולוגי והפסיכוטי נגרם כתוצאה מהתאונה. לטענת המערער ההלכה הפסוקה קובעת כי במישור היחסים שבין הצדדים יש להעדיף את קביעות הוועדה, הן באשר לשיעור הנזק והן באשר לקביעת הקשר הסיבתי, ובכך שגה בית משפט קמא. לחילופין, טוען המערער, כי אף לגישת בית משפט קמא, נפלה טעות בחישוב, באופן שבית המשפט התעלם מהחלק היחסי בו חבות המשיבות, וכדלקמן: "בחוות דעתו, מומחה ביהמ"ש בתחום הנוירולוגי... קבע כי בתוך הנכות הנפשית הכוללת שנקבעה ע"י הפסיכיאטר מומחה ביהמ"ש (40%) גם 10% נכות נוירולוגית שסיבתה בתאונה, דהינו 30% מנכות זו סיבתה בתאונה (3/4). על כן, ובהתאמה 3/4 מ-70% הנכות הנוירופסיכולוגית שנקבעה במל"ל=52.5%. ועוד על כך היה להוסיף 10% נכות צווארית, סה"כ נכות משוקללת הקשורה לתאונה (57%) מתוך סה"כ הנכות הכוללת (73%): 78%. ולכל הפחות: הנכות הקשורה בתאונה 41.5% (מחצית מ 70% = 35%, + 10%) מתוך הנכות המשוקללת הכוללת (73%) = 56.8%". 6. המשיבות מסתמכות על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענתן, על פי סעיף 3 להסכם השיפוי, המערער זכאי לשיפוי רק בגין אותן גמלאות אשר הן תוצאה של התאונה, שבגינה קמה חבות לחברת הביטוח. המערער סבור כי יצא ידי חובתו בהוכחת הקשר סיבתי בהפנייה לדברי הוועדה הרפואית כפי שנרשמו בפרוטוקול, אך אין הדבר כן. הקשר הסיבתי לא הוכח, ואף ההיפך מכך. מהמסמכים הרפואיים ומחוות דעת המומחה עולה בבירור כי הנכות, שבגינה שולמו הגמלאות, רק מחציתה נגרמה בתאונה, ואילו המחצית השנייה קדמה לתאונה. המשיבות טוענות כי על פי הפסיקה מקום בו סוגיית הקשר הסיבתי שבין הנכות לבין התאונה שבגינה הוגשה התובענה מוטלת בספק, במצב כזה על המוסד החובה לברר את העובדות לאשורן, ועצימת עיניים איננה התנהגות בתום לב (ת"א (שלום י-ם) 3401/05 המוסד לביטוח לאומי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם 20.9.2006)). דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית 7. הרחבנו ופרטנו את משנתנו בעניין במקום אחר, ואין לנו אלא לחזור בקצרה על אשר נאמר שם, והרוצה להרחיב יעיין שם (ע"א (ת"א) 1109/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס הישראלי חברה ישראלית לביטוח בע"מ (לא פורסם 29.9.2009)). 8. סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) קובע כי מקום שבו קמה חבות של המל"ל לשלם גמלה לנפגע, ובד בבד קמה חבות של צד ג' בגין אותו המקרה לשלם פיצויים לאותו הנפגע, מכוח פקודת הנזיקין או מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, קמה הזכות למל"ל לשיפוי מאותו צד ג' על הגמלאות אשר שילם או שעתיד לשלם לנפגע. בשנת 1979 נחתמו מספר הסכמים בין חברות הביטוח לבין המל"ל, שמטרתם להסדיר בצורה הסכמית את אשר נקבע בחוק. במסגרת סעיף 3 להסכם נקבע כי בהתקיים שני תנאים מצטברים תחוב חברת הביטוח לשפות את המל"ל: א. כי המל"ל משלם על פי הוראת חוק הביטוח הלאומי גמלאות לנפגע בתאונת דרכים. ב. כי חברת הביטוח אחראית על פי הוראות הדין לפצות את אותו הנפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש בכל הרכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים. בדרישה זו אנו מוצאים את אותו קשר סיבתי הנדרש, בין תשלום הגמלה לבין קרות התאונה, על מנת שהמל"ל יזכה בשיפוי האמור. עוד נקבע במסגרת סעיף זה כי בהתקיים התנאים האמורים, חברת הביטוח תפצה את המל"ל כדלקמן: במקרה שהנפגע נהג - 55% מהגימלאות, ובמקרה שהנפגע אינו הנהג - 80% מהגימלאות. ודוק, במישור היחסים שבין הנפגע למזיק וחברת הביטוח הבאה בנעליו, הניכוי ייעשה על פי מלוא סכום הגמלאות, שמשולמות בגין התאונה, ובהתאם לקשר הסיבתי כפי שקובע בית המשפט הדן בתביעת הנפגע ובהסתמך על המומחים מטעמו, וכפי שנקבע בפרשת עמר [רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (להלן: "פס"ד עמר")]. על תכלית ההסכם עמד בהרחבה כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין (שכתב את דעת הרוב) בפסק דין אררט, ונביא מקצתן וכדלקמן (דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט, פ"ד ס(4) 132 146)): "ההסכם... משקף בחירה מוסכמת של הצדדים להסדיר בדרך של "קח ותן" את מערך החובות והזכויות ביניהם... אכן, ההסדר החוזי בא להסדיר מראש, ובמבט כולל, את שאחרת היה צריך לברר, בהליך משפטי פרטני, בכל מקרה ומקרה שבו קמה למל"ל זכות שיפוי מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי... המכניזם שנקבע משקף רצון משותף של הצדדים לוותר על בדיקה פרטנית של כל מקרה ומקרה, והוויתור הזה כורך עמו, מניה וביה, הבנה שייתכנו מקרים שבהם ההסדר הכללי שנקבע מראש לא יתאם באופן מלא את הנסיבות הפרטניות. לעתים, כך יש להניח, יוצא המל"ל נשכר מן ההסדר המוסכם, ולעתים יהיו אלה חברות הביטוח שההסדר החוזי ייטיב עמן... עובדת היותו של ההסדר החוזי הסדר כולל וקבוע מראש, העומד על רגליו שלו ואיננו תלוי בצלע האחרת במשולש- זו הנמתחת בין הניזוק למזיק - היא העומדת בבסיס יעילותו והיא המגשימה את תכליתו". והוסיף כב' השופט א' רובינשטיין נימוק נוסף (שם 159): "ואכן, טעם זה לדידי אין שיעורו יעילות כלכלית בלבד וודאות חוזית, אלא גם יעילות שיפוטית, הימנעות מהצפה של בתי המשפט לדרגותיהם - הכורעים תחת נטל התיקים - בתביעות נוספות, כך שבעלי דין ימתינו לתורם עוד ועוד, עד כי מתקשים אנו לשאת פנינו". בל נשכח את אזהרתו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין (פס"ד עמר פסקה 4): "ההסכמים בין חברות הביטוח לבין המל"ל באו להסדיר בדרך יעילה ועקבית את מערכת היחסים ביניהם... אך הם לא נועדו להפוך את חברות הביטוח - למעין 'מוסד לביטוח לאומי', קרי לחייבן לשלם למל"ל עבור גמלאות ששולמו על-ידו בגין רכיבי נכות שאינם קשורים לתאונת הדרכים (למשל, נכות קודמת מלידה או מחמת מחלה)". דומה כי לאחר פס"ד קרנית אין עוד חולק כי אף בתביעה שבין המל"ל לבין חברת הביטוח, זכאי המל"ל לשיפוי מחברת הביטוח, רק בגין התגמולים אותם שילם לנפגע ושמקורם בתאונת דרכים (רע"א 805/06 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם 29.3.2009); להלן: "קרנית"). בכך קבע בית המשפט העליון כי הלכת עמר בשאלה העקרונית, של פיצוי יחסי, חלה אף במערכת היחסים שבין הצדדים דנן. 9. הגם שכך קיים שוני מהותי ביישום העקרון בין חישוב הניכוי בתביעת הנפגע לבין חישוב השיפוי בתביעת המל"ל. במסגרת תביעת המל"ל, נקבע בפסיקה כי די למל"ל באשר נקבע על ידי ועדותיו, הן לעניין שיעור הנזק, והן לעניין הקשר הסיבתי. כך סיכם הלכה זו בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א (י-ם) 11316/07 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם 9.8.2009), פסקה 8; וראו גם ע"א (י-ם) 9663/06 המוסד לביטוח לאומי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם 15.7.2007) בעיקר פסקה 18, שאושר בבית המשפט העליון בהלכת קרנית): "המל"ל יוצא ידי חובת הוכחת זכותו (החוזית) כלפי חברת הביטוח בהראותו כי הוא שילם ומשלם תגמולים לנפגע בתאונה, בהתאם לקביעה רפואית שניתנה כדין על ידי רופא מוסמך או ועדה רפואית הפועלים במסגרת חוק הביטוח הלאומי... והתקנות שהותקנו מכוחו. המל"ל אינו נדרש להוכיח צדקת קביעתו המקצועית של הגורם הרפואי המוסמך מטעמו, ומנגד - חברת הביטוח אינה רשאית להתעמת עם קביעה זו ולהביא ראיות לשם סתירתה. זהו אחד מ'מחיריה' של ההנחה המשמעותית שהוענקה לחברות הביטוח בהסכם...". בית המשפט דשם ציין, כי כלל זה אינו מעורר קושי מקום בו תביעת השיפוי עילתה גמלה המשולמת לנפגע בתאונה עבודה, שהיא גם תאונת דרכים. גמלה שכזאת אינה משולמת אלא בגין הנכות שנגרמה בתאונה, וממילא עצם תשלום הגמלה יהווה בסיס מספיק להוכחת הקשר הסיבתי האמור. עם זאת הקושי יכול להיווצר מקום בו משתלמת גמלת נכות כללית בגין אבדן כושר השתכרות. גמלה זו אינה תלויה בתאונה כלשהי, ועל כן על מל"ל להוכיח את הקשר הסיבתי שבין תשלום הגמלה לבין הנכות שנגרמה בתאונה. בית המשפט מבאר כי "הוכחה זו (של הקשר הסיבתי, י.ש.), כך נפסק, יכולה להימצא אף היא בחוות דעת של רופאי המל"ל, עליה זכאי (אם כי לא חייב) המל"ל לבסס את תביעתו. אם כך יבחר המל"ל, כי אז עמדת רופאיו בשאלת הקשר הסיבתי תהנה ממעמד סופי ומחייב לצורך ההסכם, ולא ניתן יהיה להביא ראיות לסותרה, גם לא חוות דעת של רופא שהתמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתביעת הנפגע נגד המזיק". כמובן, מציין בית המשפט, כי ייתכנו מקרים יוצאי דופן בהם יש לסטות מהכלל האמור, וכדלקמן: "אולם עדיין, על חוות-הדעת של רופאי המל"ל לעמוד בתנאים מינימליים של הגינות ותאימות לנתוני המקרה. בית המשפט לא יבחן את תבונת חוות-הדעת מבחינת שיקול הדעת המקצועי של רופא המל"ל שערך אותה, ולא יאזין לטענות שתכליתן להצביע על טעות של רופא זה בהסקת המסקנות הרפואיות מן העובדות, הן במישור של דרגת הנכות והן במישור הקשר שלה אל תאונת הדרכים. בה בעת, ועל מנת להבטיח כי חברת הביטוח לא תידרש לשלם למל"ל עבור פגימות שאינן קשורות לתאונה, יוודא בית המשפט כי חוות-הדעת של רופא המל"ל התייחסה לנפגע הנכון ולנתוני הבסיס שלו המשליכים על שאלת הקשר הסיבתי...". ודוק, זכותו העדיפה של המל"ל להסתמך על מסמכיו שוברה בצידה. במקרה שבו הקשר הסיבתי איננו יכול להילמד מהמסמכים האמורים, והמל"ל נמנע מלבקש מלהביא ראיות נוספות, הרי שתביעתו תידחה (ראו בר"ע (י-ם) 436/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם 11.5.2009); ע"א (י-ם) 3125/09 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם 10.9.2009)). המסקנה העולה, כי אין לקבל את קביעת בית משפט קמא, כי "בשאלת הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין הנכות הרפואית שנגרמה לנפגע, אין כל סיבה או הגיון להעדיף בכל מקרה את קביעת המומחים של הוועדה הרפואית מטעם התובע, על פני זו של המומחה שמתמנה על ידי בית המשפט בתביעת הניזוק" (פסקה 9 לפסק הדין). כאמור, בשאלת הקשר הסיבתי כמו גם בשאלת שיעור הנזק, הבחירה בידי המל"ל מה יהיו ראיותיו. וראו לאחרונה ברע"א 7025/10 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 4.4.2011). מהכלל אל הפרט 10. בענייננו וכאמור, הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפני בית משפט קמא, לפיו כל חוות הדעת שנִתנו במסגרת תביעתה של הנפגעת יהיו מונחות לפני בית המשפט. בכך ניתן לומר כי, לכאורה, פתח המערער את הפתח למשיבות, לטעון כנגד הקביעות שהובעו במסמכיו. אולם, זאת יש להדגיש, כי ההסדר הדיוני לא הכשיר הסתמכות על אותה חוו"ד או הסכמה לכך, ולא בכדי התייחסו הצדדים בטיעוניהם לפני בית משפט קמא, לשאלה זאת. הנה כי כן, עלינו לבחון האם במקרה דנן ניתן היה לקבוע את שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לגימלאות על סמך מסמכי המל"ל או שמא אין הדבר כן. 11. נפרוס את הראיות שניצבו לפני בית משפט קמא: א. המסמכים שעמדו לפני בית משפט קמא. (1) תביעה לקצבת נכות כללית מיום 13.3.2003: תחת הכותרת "נסיבות הווצרות הליקוי" נכתב "תאונת דרכים מיום 18.12.01". בהתאם, בכל יתרת הפרטים שבטופס התביעה נכתב כי תחילת ההגבלה בתפקוד החלה מיום 18.12.01. הרובריקה "פרטים על תביעה לפיצויי נזיקין מצד שלישי" מולאה בפרטי התאונה. (2) אבחון רפואי של המל"ל מיום 19.5.2003 (או 5.5.2003): צויין כי הנפגעת נפגעה בתאונת דרכים מיום 18.12.2001. עוד נכתב כי היא סובלת מכאבי ראש חזקים, סחרחורות ומטופלת בתרופות לשם כך; "סובלת מדיכאון במשך 5 שנים, אבל התחילה טיפול לפני תאונת דרכים במס' חודשים. נמצאת במעקב וטיפול...". בסיכום נכתב: "תובעת, בת 32, לאחר חבלת ראש עם שברים בגלגולת, והמטומה אפידוראלית ב- 18/12/01. נבדקה על ידי פסיכיאטר ונוירו פסיכולוג. לקוי נוירו פסיכולוגי משמעותי מאוד. מומלץ על ס' 34 ו- 70% מ- 18/12/01"; כאבי גב תחתון 0%; כאבי צוואר 10% 1/11/01. הנכות הרפואית המשוקללת הועמדה על 73% והחל מיום 18.12.2001. (ההדגשות כאן ולהלן, לא במקור, י.ש). (3) ההחלטה ודרגת אי-כושר מיום 15.6.2003: התאריך הקובע בהחלטה הועמד על יום 18.12.2001. בהחלטה נכתב: "מדובר בתובעת ילידת 1971 אשר סובלת ליקוי נוירו פסיכולוגי ופסיכוטי כתוצאה מתאונת דרכים וחבלה בראש. לאור מצבה קובעת כי הנ"ל איבדה 75% מכושרה להשתכר באופן יציב". (4) ההערכה התפקודית של ד"ר חנן דוד מיום 5.5.2003 (צורף כמוצג ה' למוצגי המשיבות) (ההדגשות שלי הן; הטעויות במקור; להלן: "חוות דעת המל"ל"): "ברשימת האבחנות מן המחלקה הנוירוכירורגיה, שבה הייתה מאושפזת, ניתן למצוא, בין השאר את האבחנות הבאות: Rt. Frontal Bone Fracture; Rt. Frontal Minimal Epidural Hematoma; Scalp Laceration ... עיון במסמך רפואי משם, מ-22.7.03 מלמד, שנתגלו אצלה שם מה שמכונות, בגוף המסמך הזה, 'הפרעות נפשיות', וגם ליקויים שונים בתפקודיות הקוגניטיבית, כגון - בזיכרון, בריכוז, ובקליטה של חומר, וכן - בהתמצאות... [במרחב] וגם בקריאה. האבחנות המופיעו במסמך הזה הן: Head injury; Depressive Disorder. במסמך המפרט תוצאות בדיקה Postography, שנערכה לה ב-14.7.02, מתואר הממצא: 'הפרעת יציבה על רקע צרביקלי-ווסטיבולרי'... במסמך מ-26.5.02, החתום על-ידי נוירולוגית, מוזכרות האבחנות: 'Headache Post Trauma; Vertigo Post Trauma S/P Concussion' ... היא התלוננה על מה שהגדירה כ-'מתקשה לתפקד'. היא תארה קשיים בקריאה - בגין מה שנראה, ככל הנראה, כליקויים בתפיסה החזותית והמרחבית. ..., על קשיים בריכוז - הבאים לידי ביטוי, למשל, בקשיים בהתנסחות בעת כתיבה, ובקושי לעקב אחר מהלכה של שיחה; - וכן על מצב רוח ירוד, ועל העדר מרץ - בהבדל בולט לעומת כישוריה ותכונותיה קודם לכן. זו גם הסיבה, לטענתה, שלמעשה עתה היא ספונה בביתה. התגובתיות שלה בכללותה הייתה, אכן, איטית, מושהית ומעוכבת, וגם נירפה, חסרת מרץ. - למעשה, - פלגמנטית. פעילותה בכללותה גם לא הייתה תכליתית כל צורכה, - במידה רבה נטולת הנעה ומוטיבציה, - למעשה, לא אינטגרטיבית כהלכה. האפקט נתגלה, אכן, כבעל גוון דיכאוני בולט. ההישגיות שלה במטלות מן התחום הקוגניטיבית נמצאה כירודה. נמצאו ליקויים בולטים בקשב, וכן - קשיים ניכרים בהתארגנות במטלות של פתרון בעיות. נמצא גם ליקוי בזיכרון לטווח-קצר, וכן - במטלות של ארגון תפיסתי. בתחום זה נתאפיינו ביצועייה כאיטיים ומקוטעים עד מאוד. סיכום. נמצאה הרעה נוירו פסיכולוגית קשה, ובה - סימפטומטולוגיה טיפוסית ומובהקת של התסמות הפרונטלית - רוצה לומר: ליקויים בולטים בתפקודיות הקוגניטיבית, וכן - קשיים אופיניים בתחום ההתנהגותי - האפקטיבי-מוטיבציוני. הסימפטומטולוגיה הזאת, שנתגלתה כאן, ואשר תוארה לעיל, 'תואמת', בוודאי את הממצאים הפתואנטומיים, שנתגלו אצלה (ראו לעיל). 70% (34 ו' [מותאם !!!!!] .... אין ספק, שמעבר להיבטים המדיקו-לגליים האפשריים - יש למסקנה האבחנתית הזאת גם משמעות רבה לגבי נוהל טיפולי-שיקומי אפשרי לגביה. שכן, אין ספק שמן הראוי היה להפנות אותה עתה - ויפה שעה אחת קודם - למהלך טיפולי-שיקומי מתאים - רצוי במסגרת רפואית-שיקומית, שהתמחתה היטב בשיקום של נפגעי-מוח. נ.ב. ברור שבמצבה הנוכחית - כפי שנתגלה כאן, ואף תואר בהרחבת -מה במסמך הנוכחי - אין היא כשירה לעבודה". ב. חוות דעת המומחה בתביעת הנפגעת המומחה קבע כדלקמן: "מהמסמכים הרפואיים הנלווים עולה שהפגיעה העיקרית שלה כתוצאה מתאונת הדרכים האמורה הינה ירידה קוגניטיבית המתבטאת באיטיות פסיכו מוטורית, קשיי ריכוז וזכרון קושי בקריאה ובפעילות חשבון פשוטות. כמו כן יש בעיה בתפקודים אקזקוטיביים וביכולתה להתארגן. ההפרעה במצב הרוח היתה קיימת כבר טרם התאונה". בפרק המסקנות נכתב: "סובלת מהפרעות קוגניטיביות והתנהגותיות בעקבות חבלת ראש, שנגרמה כתוצאה מתאונת הדרכים בה היתה מעורבת 18.12.01. זאת על רקע הפרעה דכאונית והפרעת אישיות טרם התאונה". יודגש כבר עתה כי המומחה הינו פסיכיאטר במקצועו ואינו מומחה לרפואה תעסוקתית. ג. נסיבות כלליות בחוות דעת המומחה בפרק "תולדות מחלתה הנפשית", בחלק המתאר את מצבה לפני התאונה, נכתב כי הנפגעת מגיל צעיר סבלה מהתעללות פיזית ונפשית; מגיל 16 מדווחת על בטחון עצמי ירוד וחרדה חברתית; היתה בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי; וגילתה תפקוד ירוד. על אף האמור, מהמסמכים השונים עולה כי הנפגעת שרתה בצה"ל שרות מלא כפקידת לשכה, סיימה תואר ראשון בכלכלה וניהול במכללת רמת גן של האוניברסיטה הפתוחה, ואף עבדה במספר מקומות: במשרד החקלאות כעוזרת סמנכ"ל סחר חוץ, ובמהלך תקופת לימודיה אצל אביה. לעומת זאת לאחר התאונה, ועד היום, לא נטען ואף לא הוכח כי עבדה. 12. מאשר פורט, נראה כי המרחק בין חוות דעת המומחה לבין חוות דעת המל"ל אינו כה גדול. שניהם סוברים כי כתוצאה מהתאונה התרחשו פגיעות קוגניטיביות והתנהגותיות. בגדר הפגיעות הקוגניטיביות ניתן למנות בעיות בזיכרון, ריכוז, קליטה של חומר, קושי בקריאה, קושי בביצוע פעולות חשבון, התמצאות במרחב, קושי להתנסח בכתיבה, קושי לעקוב אחר שיחה, בעיות בהתארגנות במטלות של פתרון בעיות ומטלות של ארגון תפיסתי. אין ספק למקרא חוות דעת מומחה המל"ל כי לשיטתו כל הפגיעה, הן הקוגניטיבית והן ההתנהגותית, נובעת מהתאונה. מכאן גם המלצתו כי יש להפנות את הנפגעת לשיקום של נפגעי מוח. כאמור, רופאי המל"ל ידעו על עברה, כי סבלה מדיכאון והתחילה בטיפול תרופתי לפני קרות התאונה. על אף האמור, לא מצאו רופאי המל"ל לנכון, לתת לכך ביטוי כלשהו הן מבחינת שיעור הנכות והן מבחינת גורם לנכות. אף מומחה בית המשפט הסכים כי "הפגיעה העיקרית" הינה הירידה הקוגניטיבית, ומציין כבדרך אגב כי "הפרעה במצב הרוח היתה קיימת כבר טרם התאונה". עוד יש לזכור כי על אף אותה "הפרעה במצב הרוח" הנפגעת שירתה שירות צבאי מלא, ואף עבדה במספר הזדמנויות. כך גם אין להתעלם מהעובדה שהמומחה, פסיכיאטר במקצועו, נתן חוות דעת על מצבה הנפשי, לעומת חוות דעת המל"ל שניתנה על ידי מומחה לפסיכולוגיה רפואית ושקומית, ובמסגרת "המכון להערכה תפקודית". בנוסף יש לציין כי התיק שבין הנפגעת לבין המשיבות הסתיים בהסדר פשרה, כך שבית המשפט דשם לא נתן גושפנקא לאותה חוות דעת עליה הסתמך בית משפט קמא. 13. עוד אין להתעלם מאשר נקבע בפס"ד מגדל (ע"א (י-ם) 2053/08 המוסד לביטוח לאומי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם 17.8.2008)), שאושר בבית המשפט העליון (רע"א 8244/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם 17.3.2009)), ושאליו הפנה המערער. באותו עניין הנפגע נפצע בתאונת עבודה. בתביעת הנפגע מול המל"ל נקבעה לו נכות פסיכיאטרית בשיעור של 100%. בתביעת הנפגע מול חברות הביטוח, הועמדה הנכות על שיעור של 70%, כשמתוכה יש לזקוף לחובת התאונה שיעור של 40%. זאת לאחר שהותר לחברת הביטוח להביא ראיות לסתור, שמהן התברר כי קודם להתרחשות התאונה, נפצע הנפגע בתאונות נוספות. באותו עניין הערכאה הדיונית דנה בתביעת המל"ל מול חברות הביטוח ועל פי הסכם השיפוי. הערכאה הדיונית נהגה בדרך דומה לבית משפט קמא דנן, וקבעה כי בהתייחס לשיעור הנזק יש לילך לפי קביעות רופאי המל"ל, אך בהתייחס לקשר הסיבתי, יש לילך לפי אשר נקבע בתביעת הנפגע, הואיל ו"התיעוד זועק את העדרו של קשר סיבתי ו'הדיון' בחוות-דעת רופאי התובע [הנפגע, י.ש.] מסתכם באזכור קיומה של תאונת דרכים וקביעת נכות על בסיס אזכור מקרי מעין זה, יש לחרוג מהכלל הנזכר". הערכאה הדיונית ביססה את מסקנתה על חובת תום הלב המוטלת על המל"ל. בית המשפט המחוזי דחה את גישת הערכאה הדיונית, תוך שהוא שב על ההלכה, כי אף באשר לקביעת הקשר הסיבתי יש בדרך כלל מעמד עדיף לרופאי המל"ל על פני קביעתו של בית המשפט בתביעת הנפגע, וזאת לאור הרציונלים דלעיל שעמדו בבסיס הסכם השיפוי. לא רק זאת, ממשיך בית המשפט ואומר (נביא את הדברים במלואם שיפים אף לנסיבות דנן; שם, פסקה 16; ההדגשות שלי): "בענייננו, קביעת שיעור נכותו הרפואית-הנפשית של הנפגע על-ידי המערער לא נעשתה כלאחר יד, ואנו סבורים כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לנכות שנקבעה לו. לפני הפוסק הרפואי מטעם המערער עמדו חוות דעת רבות וגם הערכה נוירופסיכולוגית. אם מישהו היה חסר תום לב, היה זה הנפגע אשר לא הביא בפני המערער מלוא המידע הרלוונטי בדבר מצבו הרפואי והגורמים לו. אין אפוא לטעון, כי המערער נהג בחוסר תום לב כאשר לא התייחס לנתונים הנוספים שעלו בדיון בבית המשפט המחוזי, המאוחרים בזמן. יתרה מזו, לא המערער הוא שקובע דרגת נכות, אלא הפוסקים הרפואיים, ובהקשר דנא מקובלת עלינו הטענה כי שאלת חוסר תום לב המערער נבחנת ביחס לביצוע ההסכם על-ידו ולא ביחס להתנהגות הוועדות הרפואיות של המערער. אמנם, יתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה לדחות את הקביעות הרפואיות של המומחים הרפואיים של המערער, אלא שאין זה המקרה שלפנינו. לפיכך, בנסיבות המקרה דנן, לא מצאנו לקבל את הטענה בדבר חוסר תום הלב המערער". באותו פסק דין, כאמור, דובר על תביעה שמקורה בתאונת עבודה, אך הוא הדין מקום בו עסקינן בתביעת נכות כללית, כשניתן לזהות את הקשר הסיבתי במסמכיו של רופאי המל"ל (ראו פסקה 14 לפס"ד מגדל). מסקנת האמור, כי אין אני מוצא כי המקרה דנן נופל בגדר אותם מקרים חריגים ונדירים בהם יש לסטות מאשר נקבע על ידי רופאי המל"ל. הקשר הסיבתי לתאונה עולה בבירור מחוות דעת המל"ל. ככל שהנפגעת סבלה מנכות נפשית כלשהי קודם לתאונה, הרי שנתון זה, לכאורה, עמד לפני רופאי המל"ל, ואף אם לאו, אין בכך כדי לשנות, וכאמור בפס"ד מגדל. בהקשר זה יש לציין את אשר הודיעה ב"כ המשיבות במהלך הדיון לפנינו: "אני מסכימה שאם הוועדה הייתה מציינת במפורש שראתה את החומר על עברה הרפואי של הנפגעת, היה קושי להתמודד עם כך" (פרוטוקול הדיון מיום 11.1.2010, ע' 6 ש' 7- 9). יתר על-כן, ממסמכי המל"ל עולה כי גם אם אכן סבלה הנפגעת, טרם התאונה, מדיכאון או הפרעה זאת או אחרת, לא מנע הדבר מהמערערת לתפקד באופן מלא, לכל דבר ועניין כולל שרות צבאי מלא, לימודים גבוהים ועבודה. למעשה, פגיעתה בתאונה כפי שעולה ממסמכי המל"ל, היא זאת שגרמה לאותם תשלומים של המל"ל והגימלאות אותן קיבלה ותקבל הנפגעת. ניתן אף לראות בקביעת המל"ל כעין יישום עיקרון "הגולגולת הדקה" על כל המשתמע מכך. מסקנת האמור, כי המערער עמד בנטל המוטל עליו להוכיח אותו קשר סיבתי בין תשלום הגימלאות (בגין הפגיעה הנפשית ולא האורטופדית) וזכאי הוא לשיפוי בהתאם. ככל שעדיין קיים ספק בדבר, הרי שחברות הביטוח קנו את מחירו, בכך שמחד גיסא זכאיות הן לנכות את מלוא הגמלאות המשולמות לנפגעת, ומאידך גיסא חייבות הן בשיפוי של המל"ל רק בגובה של 80% מהגמלאות. 14. הנה כי כן, מחד גיסא לא היה מקום לבחון את שאלת הקשר הסיבתי, על סמך קביעת המומחה במסגרת תביעת הנפגעת. מאידך גיסא, צדק המערער בטענתו כי מתוך מסמכיו הוא, ניתן היה לקבוע שאכן מלוא הגימלאות שניתנו ויינתנו לנפגעת, אשר מקורן בתחום הנפשי, מקורן בתאונת הדרכים. גם אם מהפן הרפואי גרידא, ללא השלכה תפקודית, סבלה הנפגעת מדכאון שטופל תרופתית, הרי אובדן כושר העבודה, נבע כל כולו מאותה פגיעה חמורה וקשה מהתאונה וכשהמל"ל היה ער לאותו עבר רפואי. 15. ודוק, ממסמכי המל"ל עולה כי ההתייחסות למצבה התפקודי של הנפגעת כל כולה הינה בהקשר לתאונה, הגם שהמל"ל היה מודע לאותו מצב קודם, אשר לא גרם לכל מגבלה. יתר על-כן, בסופו של יום את שאלת הקשר הסיבתי בין הגימלאות המשולמות ואשר תשתלמנה בעתיד, אמור לקבוע בית המשפט. כאמור, במקרה דנן, דומה כי ניתן לקבוע שאכן מלוא הגימלאות הניתנות בגין אותה נכות תיפקודית ובשיעור שקבע המל"ל, מקורן בתאונה. משכך זכאי המערער לשיפוי בשיעור של 80% מהתחשיב אותו מצא לנכון בית משפט קמא לקבל. כך זכאי המערער לריבית ההסכמית [רע"א 8429/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם 1.7.07)]. 16. יוער, כי לא נעלמה מעיניי טענת המערער, כי המשיבות מנועות מלטעון להעדר הקשר הסיבתי, בין תשלום הגמלאות לבין התאונה, לאחר שטענו בתביעת הנפגעת כי יש לנכות את מלוא קצבאות המל"ל (סעיף 12 להודעת הערעור). לאור כל אשר נאמר לעיל, ומשלא הונחה לפנינו כל תשתית ראייתית בעניין, ובהתחשב בכך שתביעת הנפגעת הסתיימה בפשרה בין הצדדים (1.7.2008), אין צורך להיזקק לטענה זו. 17. נוכח האמור, לו תישמע דעתי, הרי שדין הערעור להתקבל. המשיבות תשלמנה למערער סך של 194,260 ₪ (192,533 - (80% * 483,491)) בצירוף ריבית הפיגורים לפי הסכם השיפוי, מיום 1.3.06 ועד ליום התשלום בפועל. ככל שתתעורר מחלוקת בין הצדדים ביחס לחישוב הריבית, יפנו לבימ"ש קמא. בנוסף, המשיבות תשלמנה למערער סך של 20,000 ₪ בגין שכ"ט עורך דין. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד השופטת רות לבהר שרון: אין חולק כי בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, מקום בו קמה חבות של המל"ל לשלם לנפגע גימלה, ובד בבד קמה חבות של צד ג' בגין אותו מקרה, לשלם פיצוי לנפגע מכוח פקודת הנזיקין, או כמו במקרה דנן מכוח חוק הפלת"ד - קמה למל"ל זכות לשיפוי מאותו צד ג'. אין גם חולק, כי ההתחשבנות בין המל"ל לצד ג' תעשה בהתאם להסכמים שנחתמו בין המל"ל לחברות הביטוח, כאשר במקרה שלפנינו המל"ל זכאי ל-80% מהגימלאות, ומחובת המל"ל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין תשלום הגימלה לבין קרות התאונה (רע"א 805/06 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ). ההסכמים הללו באו להסדיר בדרך יעילה ועקבית, שתחסוך התדיינויות מיותרות בהליכים משפטיים פרטניים בכל מקרה בנפרד, והסכמות אלה משקפות את רצון הצדדים לוותר על בדיקה פרטנית של כל מקרה ומקרה, כאשר לעתים יוצא צד זה או אחר נישכר. כך גם נקבע לא אחת, שבמסגרת תביעות המל"ל, על המל"ל להוכיח את אשר נקבע בוועדות מטעמו, הן לעניין גובה הגימלה והן לעניין הקשר הסיבתי, ובמילים אחרות, קביעת הוועדות היא הקובעת, להבדיל מהתביעה של הניזוק נגד המבוטח או צד ג'. ומכאן ליישום המקרה שלפנינו. המחלוקת היא האם המל"ל הוכיח קיומו של קשר סיבתי כנדרש. מסכימה אני עם חברי, אב"ד השופט י. שנלר, כי מדובר אולי במקרה גבולי, אך עדיין השאלה היא האם די בכך שבאחת הוועדות צויין שהנפגעת סבלה בעבר מדיכאון שטופל, אך לא נמצא כי הוועדות התייחסו, אפילו לא בעקיפין, לקיומו של הקשר הסיבתי בין הדיכאון ממנו סבלה הנפגעת לפני התאונה. כדי שהמל"ל יזכה בתביעתו לתשלום מלוא הגימלה ששולמה, מצופה היה שהמל"ל יוכיח קיומה של התייחסות מפורשת לפגיעתה הקודמת, ויוכיח כי נקבע במפורש שהנכות שנקבעה ואשר בגינה שולמה הגימלה - אינה קשורה כלל לפגיעתה הקודמת, וכולה נובעת מהתאונה בלבד. זו דרישה ברורה על מנת למנוע התדיינויות. יובהר, כי בדרך כלל קיימת התייחסות מפורשת של הוועדות למצבו הקודם של הנפגע, ומקרה כגון המקרה שלפנינו הוא מקרה חריג. קבלת טענות המשיבה במקרה זה אינה נובעת מהפער בין קביעות המומחים הרפואיים בתביעת הנפגעת לבין קביעות הנכות עפ"י המל"ל אלא רק בשל העדר התייחסות לקשר הסיבתי בקביעות הוועדה. ואכן, כפי שציין כב' השופט ריבלין בפס"ד עמר, ההסכמים בין חברות הביטוח לבין המל"ל באו להסדיר בדרך יעילה ועקבית את מערכת היחסים ביניהן "... אך הם לא נועדו לחייב את חברות הביטוח לשלם למל"ל עבור גימלאות ששולמו על ידו בגין רכיבי נכות שאינם קשורים לתאונת הדרכים (למשל, נכות קודמת מלידה או מחמת מחלה)". אומנם מסכימה אני שהמקרה גבולי, שהרי היה אזכור של הפגיעה הקודמת, אך היא צויינה בעקיפין בלבד. לכן אני סבורה שיש לראות במקרה זה מקרה חריג בו ראוי לסטות מהכלל, לאחר שהמל"ל שעליו עול ההוכחה, הסתפק בהגשת החלטות הוועדה כפי שהיו, ונמנע מלהביא ראיות להוכחת הקשר הסיבתי. בנסיבות אלה אינני יכולה להצטרף למסקנתו של חברי, שאת שתיקת המל"ל והעדר ההוכחות מטעמו ניתן לפרש במקרה זה כהתעלמות עקב חוסר רלבנטיות. הדבר הרלבנטי ביותר במקרה זה הוא הוכחת קיומו של קשר סיבתי של הנכות שבגינה נתבעת ע"י המל"ל מלוא הגימלה, והוכחה כזו לא קיימת במקרה זה, ואין די בכך שאגב אורחא הוזכר קיומו של דיכאון אצל הנפגעת במשך 5 שנים והיא טופלה בגינו עוד לפני התאונה. והחשוב מכל, לא הוכח מה היה שיעור הדיכאון, ולא די באיזכור לקוני שהנפגעת סבלה מדיכאון מבלי שהוכח אם מדובר בנכות קודמת, שכן דיכאון כשלעצמו, בוודאי כאשר הוא דיכאון מתמשך שטופל תרפותית, סביר שהוא מקנה כשלעצמו נכות, מכאן שאין כל התייחסות לקשר הסיבתי. לאור כל האמור, אני סבורה כי דין הערעור להידחות. רות לבהר שרון, שופטת השופט ד"ר קובי ורדי: לאחר שעיינתי בחוות דעותיהם החולקות של חברי אב"ד השופט שנלר והשופטת לבהר שרון, אני מצטרף לחוות דעתו של השופט שנלר ואני סבור כי על-אף שבהחלטת המל"ל לא הייתה התייחסות ספציפית לעניין הקשר הסיבתי, הרי שהוכח כי הגימלאות ששולמו על-ידי המל"ל לנפגעת מקורן בתאונת הדרכים, וזאת מהנימוקים הבאים: בענייננו, למעשה אין מחלוקת כי בהחלטת המל"ל אין התייחסות ספציפית לשאלת הקשר הסיבתי בין תשלום הגימלאות לנפגעת לבין תאונת הדרכים שעברה הנפגעת, לכן עלינו לבחון ראשית, האם ניתן למצוא בהחלטת המל"ל ובמסמכיו התייחסות כלשהי לסוגיית הקשר הסיבתי. שנית, עלינו לבחון במידה ונמצאה התייחסות לסוגיית הקשר הסיבתי בהחלטת המל"ל ובמסמכיו, האם קביעה זו מבוססת על תשתית עובדתית מלאה. באשר לשאלה הראשונה, וכפי שציין השופט שנלר בפסק דינו, ומעבר למפורט על ידו שאני מצטרף למסקנותיו, הרי שעיון בטופס האיבחון הרפואי של המל"ל (מוצג 2 למוצגי המל"ל) מעלה כי צויין שהנכות הרפואית של הנפגעת בגין ליקוי פסיכולוגי/נפשי החלה ביום 18.12.01 - מיום תאונת הדרכים (בשונה מהליקוי בגין כאבי צוואר לגביו נקבע כי החל עוד טרם לתאונה ביום 1.11.01). למעשה, ומעבר למפורט בחוות דעת חברי, די בכך כדי להשיב בחיוב על השאלה הראשונה שצויינה לעיל ולקבוע כי מטופסי המל"ל עולה כי הגימלאות ששולמו לנפגעת, בין היתר, בגין נכות נפשית, מקורן בתאונת הדרכים ולא קודם לכן. כעת, ומשהשבנו בחיוב על השאלה הראשונה, עלינו לבחון האם קביעתו הנ"ל של המל"ל מבוססת ונסמכה על תשתית רפואית עובדתית מלאה. גם כאן אני סבור כי התשובה לשאלה זו היא חיובית, שכן עיון בטופס האבחון הרפואי של המל"ל מעלה כי רופאי המל"ל היו ערים לכך שהנפגעת התחילה בטיפול נפשי עוד טרם התאונה, כפי שציין השופט שנלר בפסק דינו. כן הוכח כמפורט על-ידי חברי, כי נכותה התפקודית של הנפגעת החלה רק לאחר התאונה, וההפרעה הנפשית ממנה סבלה קודם לתאונה לא השפיעה על תפקודה קודם לכן. לאור האמור, משהוכח כי עברה הנפשי של הנפגעת לא נעלם מעיני רופאי המל"ל בעת קביעת אחוזי הנכות ושיעורי הגימלה של הנפגעת בעקבות התאונה, אני סבור כי בנסיבות העניין, אין הצדקה לסטות מהכלל שנקבע בפסיקה והובא בפסק דינו של השופט שנלר לעיל, לפיו קביעתו של המל"ל לעניין הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין תשלום הגימלה היא הקובעת במישור היחסים שבין המל"ל לבין חברת הביטוח, ובנסיבות העניין המל"ל זכאי לשיפוי בגין הגימלאות ששילם לנפגעת בהתאם להסכם השיפוי בינו לבין המשיבות. ד"ר קובי ורדי, שופט הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של כב' השופט שנלר, אב"ד, וכנגד דעתה החולקת של כב' השופטת לבהר שרון. פוליסהשיפויחברת ביטוח