קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת קשר סיבתי בין שכרות לבין תאונת דרכים: 1. בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' הש' אבישי רובס) מיום 27/10/10, בת.א. 7595/08 . השאלה העומדת בפני היא האם הרימה המערערת את הנטל המוטל עליה להוכיח את יסודותיו של חריג בפוליסת ביטוח חיים, דהיינו האם הוכיחה את הקשר הסיבתי בין שכרותו של המנוח לבין תאונת הדרכים כתוצאה ממנה נגרם מותו. העובדות הצריכות לענייננו 2.         ביום 1/4/07 מצא המנוח את מותו בתאונת דרכים, עת נהג ברכב בשדרות ההסתדרות בחיפה והגיע לצומת חוצות המפרץ בחיפה (להלן: התאונה). המשיבים, עיזבון המנוח גומייד מוחמד ז"ל (להלן: המנוח) והוריו, שהינם המוטבים על פי פוליסת ביטוח חיים מס' 336533403 שהוצאה לטובת המנוח (להלן: הפוליסה), הגישו כנגד המערערת תביעה כספית לתשלום תגמולי ביטוח מכח הפוליסה, בסך 213,760 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין. 3. עובר לתאונה בוטח המנוח בפוליסה, הכוללת נספח הקרוי "ביטוח נוסף למקרה מוות מתאונה, מס' 806" (להלן: הנספח). עם קבלת הודעתם של המשיבים על קרות התאונה, שילמה להם המערערת - אשר לא חלקה על ביטוחו של המנוח בפוליסה - תגמולי ביטוח חיים בגין מות המנוח, מכח נספח מס' 553 לפוליסה. עם זאת, דחתה את דרישתם לתשלום תגמולי ביטוח בגין מוות מתאונה, תוך הפניה לחריגים המנויים בסעיף 3 לנספח, הנושא כותרת "הגבלת אחריות החברה". סעיף 3 פוטר את המערערת מתשלום לפי הנספח אם המוות נגרם על ידי סיבה מהמפורטות בו, וביניהן סעיף 3(ב) הקובע כי המערערת לא תהיה אחראית למקרה ביטוח הנובע מ"שכרות, אלכוהוליזם או שימוש בסמים, פרט למקרה של שימוש על פי הוראות הרופא" (להלן: החריג בפוליסה), ואילו המנוח היה שיכור בעת התאונה. 4. בכתב התביעה שהגישו המשיבים נגד המערערת, טענו כי אין תחולה לחריג בפוליסה מהטעמים דלקמן: א. המנוח לא היה שיכור בקרות התאונה. ב. מותו נגרם כתוצאה ישירה ממעורבותו בתאונת הדרכים, ולא נגרם עקב שכרות או אלכוהוליזם. ג. הפוליסה לא הגדירה "שכרות", או "אלכוהוליזם", והמערערת מנועה מלהסתמך על מונח שאינו מוגדר בפוליסה.  לשיטתם, השאלה אינה אם השכרות היא שהביאה לקרות התאונה אלא האם היא הגורם שהביא ישירות למותו של המנוח. לטענתם, לא צריכת האלכוהול על ידי המנוח הביאה באופן ישיר למותו, כי אם תאונת הדרכים בה היה מעורב. לטענת המערערת, בחוות דעת שערך הטוקסיקולוג ד"ר אשר גופר, מנהל המכון לטקסולוגיה במרכז הרפואי ע"ש שיבא תל השומר, נקבע כי בדגימת הדם שנלקחה מהמנוח לאחר התאונה, נמצא אלכוהול בריכוז של 100 מיליגרם לכל 100 מ"ל. בהתאם לתקנה 169א(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: תקנות התעבורה), הסף העליון של ריכוז אלכוהול המותר בדמו של נוהג רכב לא יעלה על חמישה מיליגרם אלכוהול במאה מיליליטר של דם, דהיינו מדובר בכמות הכפולה מהכמות המותרת על פי פקודת התעבורה, ולכן, מוגדר המנוח כמי שהיה שיכור בעת ארוע התאונה. עוד הסתמכה המערערת על חוות דעתו של הרופא ד"ר רונן לבשטיין, אשר עיין בכתבי הטענות של הצדדים, בתיק המשטרה, בחוות דעתו של ד"ר גופר ובתיקו הרפואי של המנוח. ד"ר לבטשיין סקר את מקרה, התייחס לתאונה וציין פרטים מתיק המשטרה. לפי דבריו, הגיח המנוח לצומת וולקן באיזור חיפה בה עמדו מכוניות נוספות באור אדום, נכנס לצומת תוך פגיעה בהן, ונפצע אנושות, פגיעה אשר הובילה למותו המיידי. הוא סקר את הקריטריונים לקביעת שכרות, ציין כי רמת האלכוהול בדמו של המנוח בעת התאונה היתה מעבר לרמה המירבית המותרת בחוק הפלילי, וחיווה דעתו כי ריכוז האלכוהול בדמו העלה פי שישה את הסיכון למעורבות בתאונת דרכים, והפך את הקשר בין ריכוז האלכוהול בדמו לבין מעורבותו בתאונת הדרכים לקשר סביר ביותר. לטענת המערערת היותו של המנוח שרוי במצב של שכרות יצרה סיכוי או סיכון כמעט ודאי לקרות התאונה ומשהתממש אותו סיכון, הרי התאונה היתה תוצאה ישירה של מצב השכרות של המנוח. 5. הצדדים הגיעו לידי הסדר דיוני, לפיו הגישו סיכומים בכתב, ופסק דין מנומק ניתן על סמך החומר שהוגש. בנוסף לחוות הדעת המצויינות לעיל, צירפה המערערת למסמכיה, בין השאר, את הודעתו במשטרה של מאבטח במועדון בו בילה המנוח עובר לתאונה, על מנת ללמד על התנהגותו ומצבו עובר לתאונה. המאבטח ציין כי המנוח נראה שיכור כבר בהגיעו למועדון, המשיך לשתות, וסולק עקב התנהגות אלימה ומעורבות בקטטה. מששמע המנוח על הכוונה להזמין משטרה, ברח עם חבריו מהמקום. במסגרת סיכומיה העלתה המערערת לראשונה שתי טענות נוספת: א. היא פטורה מחבותה על פי הפוליסה עקב התנהגותו הרשלנית של המנוח. ב. יש לייחס למנוח רשלנות תורמת בשיעור של 100% ולהחיל עליו את דוקטרינת האשם התורם החוזי. טענות אלה נדחו על הסף על ידי בית משפט קמא בגין הרחבת חזית אסורה. 6. פסק דינו של בית משפט קמא א. בית משפט קמא בחן את הנספח וסעיפיו. סעיף 1 לו מגדיר את המונח "מוות כתוצאה מתאונה" לצרכי הנספח כ"מוות כתוצאה מחבלה גופנית שנגרמה עקב הפעלת כוח פיזי בלבד, כתוצאה מאירוע פתאומי חד פעמי בלתי צפוי מראש, הנגרם במישרין על ידי גורם חיצוני וגלוי לעין, המהווה ללא תלות בכל סיבה אחרת את הסיבה היחידה הישירה והמיידית לחבלה ובתנאי נוסף שהמוות אירע תוך 90 ימים מתאריך החבלה הנ"ל. ...". סעיף 3 לנספח מגביל את אחריות המערערת כמפורט בסעיף 2 לעיל לפסק דין זה. ב. לאחר שקבע כי המחלוקת בין הצדדים נוגעת לפרשנותו של הנספח, המהווה הסכם בין הצדדים, וכי יש לפרשו לפי אומד דעתם של הצדדים, סקר בית משפט קמא את כללי הפרשנות לפי סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים), הפסיקה והספרות המשפטית. השופט המלומד ציין כי בכל הנוגע לפוליסת ביטוח, יש לפרש סעיף פטור פירוש סביר. כאשר קיימת עמימות בסעיפיה, יש לשקול הפעלת הכלל "פרשנות כנגד המנסח", ככל שקיימת מחלוקת בנוגע לפרשנותו של הסעיף, ואם פרשנות המשיבים סבירה ומשתמעת מן הטקסט, הרי היא עדיפה ובלבד שתיקח בחשבון את תכלית הפוליסה ומטרתה. ג. פרשנות הסייג הקבוע בסעיף 3(ב) לנספח לגופו של ענין, בחן השופט קמא את שאלת שכרותו של המנוח בקרות התאונה. על יסוד חוות דעתו של ד"ר גופר והודעתו של המאבטח לפיה לא התיר לו לחזור למועדון מאחר והיה שתוי מאד, קבע כי המנוח היה שיכור בעת התאונה. בית המשפט דחה את טענת המשיבים לפיה משלא הוגדר המונח "שכרות" בפוליסה ואין הפנייה למקור אחר לצורך הגדרתו, אין מקום להיזקק לפקודת התעבורה והתקנות מכוחה לצורך פרשנותה, וקבע כי עצם העובדה שהפוליסה אינה מגדירה את המונח "שכרות" אין בה כדי להוציא את החריג מכלל יישום. וכך נאמר בפסק הדין: "מדובר במונח מהתחום הפלילי - תעבורתי (על אחת כמה וכמה, כאשר עסקינן בסיכון תעבורתי) ויש ליתן לו משמעות זו, במידה והצדדים לא הגדירו אותו אחרת בפוליסת הביטוח. במצב דברים זה, ניתן בהחלט לשאוב את הוראות פקודת התעבורה והתקנות שהוצאו מכוחה, שהיא החוק הספציפי העוסק בהתנהגות הנורמיטבית הנדרשת מנהגים ומגדירה באופן ספציפי מהו מצב של שכרות, בכל הנוגע לנהג ברכב, ולהחילן על הוראות הפוליסה, לצורך פרשנותה (השווה ע"א (חיפה) 186/94 סהר חברה לביטוח בע"מ נגד מרק וינרסקי, פ"מ תשנ"ה(3) 191). יש בכך כדי לענות על אומד דעתם של צדדים סבירים לחוזה ביטוח מעין זה שלפנינו". לפיכך קבע כי המנוח היה במצב של שכרות בעת ארוע התאונה, בהתאם לפרשנות מונח זה בפוליסה.   ד. בית המשפט קמא נדרש למחלוקת לגבי פרשנותו של החריג הגלום בסעיף 3(ב) לפוליסה, והעדיף את עמדת המערערת, לפיה במצב של מוות מתאונה, שנגרמה כתוצאה משכרות, אלכוהוליזם או שמוש בסמים, הכיסוי הביטוחי מוחרג על פי הפוליסה. השופט קמא דחה את טענת המשיבים כי החריג נוגע למצב בו השכרות היתה הגורם שהביא ישירות למות המנוח, וכי בענייננו, לא צריכת האלכוהול הביאה באופן ישיר למותו, כי אם תאונת הדרכים בה היה מעורב.  לדעתו, ביקשה המערערת מראש להימנע מלכסות מקרים בהם שכרותו של נהג גורמת למותו בתאונה דרכים, סיכון אשר לא הסכימה לקבל על עצמה. החריג בסעיף 3(ב) בפוליסה, המצוי בנספח 806, נושא כותרת "מוות מתאונה" ותנאי לכיסוי הביטוחי הוא שמותו של המבוטח נגרם מתאונה. וכך קבע: "פרשנותם של המשיבים לפיה החריג נוגע למצב בו מותו של המבוטח נגרם כתוצאה ישירה משכרותו (במילים אחרות - "השקה עצמו למוות") מנתקת את החריג מארוע תאונתי כלשהו, למרות שארוע תאונתי מהווה תנאי לקיומו של הכיסוי הביטוחי". ה. יחד עם זאת, קבע השופט קמא כי המערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את כל רכיבי החריג בפוליסה. הפטרתה מחבותה לשלם את תגמולי הביטוח מותנית בהוכחת הקשר הסיבתי בין התקיימות יסודות הסייג לבין מקרה הביטוח, דהיינו בין האירוע התאונתי ומקרה המוות, לבין שכרותו של המנוח. (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, מפי הש' ארבל; ע"א 544/75 איגל סטאר אינשורנס קומפני לימיטד נ' טננבוים את ווב חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ, פ"ד לב(1) 342, 347- 349, מפי הש' אשר; ע"א 497/85 אשל נ' ריט, פ"ד מב(1) 89, 94, מפי הנשיא ברק; ע"א 521/70 גרינפלד נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כה(2) 309, מפי הש' ח' כהן; י. אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שנייה, תשס"ט- 2009), כרך שני, עמ' 558 - 659). עוד קבע כי אין די בחוות דעתו של ד"ר לבשטיין כי ריכוז האלכוהול בדמו של המנוח העלה פי שישה את הסיכוי למעורבותו בתאונת דרכים, והפך את הקשר הסיבתי בין שכרותו של המנוח לבין מעורבותו בתאונת הדרכים לסביר ביותר. בהעדר ראיות על מנגנון התאונה ואופן התרחשותה, אין די בהעלאת ההסתברות לגרימת תאונה, כדי לבסס את הקשר הסיבתי הנדרש, משלא הוכח כי במקרה דנן, שכרותו של המנוח היא שגרמה בפועל, בנסיבות הספציפיות של המקרה, לתאונה. יתכן מצב בו התרחשה התאונה עקב גורם חיצוני אחר, שאינו קשור למנוח וכי שכרותו לא היתה הגורם לתאונה בפועל. המערערת בחרה שלא לצרף לסיכומיה את תיק המשטרה, לרבות דו"ח בוחן תנועה, מהן ניתן היה ללמוד על אופן התרחשות התאונה ומידת האשם של כל אחד מהצדדים המעורבים בה, למרות שתיק המשטרה נמצא בידיה, אלא לצרף את הודעתו של המאבטח בלבד. לכן קבע השופט קמא כי בהעדר נתונים עובדתיים בנוגע לאופן התרחשות התאונה, לא ניתן לקבוע ולו ברמת מאזן ההסתברויות, כי ישנו קשר סיבתי בין השכרות לבין התאונה. ועוד, הימנעות המערערת מלהביא ראיה שהיתה יכולה לתמוך בטענתה, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה ראיה לפעול לחובתה. (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, מפי הש' חשין). משלא הוכחו יסודות החריג, קיבל בית משפט קמא את התביעה במלואה וחייב את המערערת לשלם למשיבים את מלוא סכום התביעה וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. 7. המערערת מיאנה להשלים עם קביעתו של בית המשפט קמא, ועל כך הערעור שבפני. שני הצדדים חזרו על טענותיהם בפני בית משפט קמא, כמפורט לעיל, הן לענין פרשנות החריג בפוליסה ככלל, והן לגבי עניינם של המשיבים בפרט. 8. טיעוני המערערת המערערת טענה, בנוסף לטענותיה בפני בית משפט קמא כי הוכיחה שהתאונה בה מצא המנוח את מותו נגרמה עקב שכרותו. א. לטענתה, לא היתה כל מחלוקת לגבי האופן בו אירעה התאונה, אופן התרחשותה לא היווה פלוגתא במשפט, ולכן הצדדים לא נדרשו להביא ראיותיהם בענין. ב. יחד עם זאת, מחוות הדעת של ד"ר לבשטיין, אשר התבססה על תיק המשטרה, ניתן היה ללמוד כיצד אירעה התאונה. נתונים עובדתיים אלה אשר צוינו בחוות דעתו היו קבילים ובית המשפט היה רשאי להסתמך עליהם. ג. לחלופין, המערערת פטורה מחובתה על פי הפוליסה עקב התנהגותו הרשלנית של המנוח. שיקולי צדק ואמת מחייבים את קבלת הערעור, שעה שהכל יודעים כיצד אירעה התאונה, ודין התביעה היה להדחות. 9. טיעוני המשיבים א. המשיבים טוענים כנגד פרשנותו של בית משפט קמא לעניין הוראותיה של הפוליסה ושל הסייג הקבוע בסעיף 3(ב) לנספח. לטענתם, אין השכרות לכשעצמה עונה על הגדרת תאונה בפוליסה, ולא היה מקום לקביעה כי לו הוכח הקשר הסיבתי בין השכרות לתאונה, היתה המערערת פטורה מלשלם תגמולי ביטוח על פי הפוליסה. עוד הם טוענים כי לא הוכח שהמנוח היה שיכור, וכי אין להסתמך לענין הפוליסה על המבחנים המצויינים בפקודת התעבורה ובתקנות על פיה. ב. כן נטען כי המערערת הרחיבה חזית שעה שטענה לענין התנהגותו הרשלנית של המנוח, ואין מקום להתיר זאת. ג. אין די בחוות דעתו של ד"ר לבשטיין, על מנת להרים את הנטל המוטל על המערערת, ומשלא הוכיחה האחרונה את הקשר הסיבתי בין שכרותו הנטענת והמוכחשת של המנוח, לא הוכיחה כי במקרה הנדון מתקיימים כל רכיבי החריג הקבוע בסעיף 3(ב) לנספח. דיון והכרעה 10. לאחר שבחנתי את כל הראיות וטענות הצדדים בשתי הערכאות, סבורתני כי דין הערעור להידחות. במאמר מוסגר ייאמר כי מקובלת עליי במלואה עמדתו הבהירה והמפורטת של בית משפט קמא לעניין פרשנות החריג הקבוע בסעיף 3(ב) לפוליסה, וכן שוכנעתי כי המערערת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי המנוח היה נתון במצב של שכרות בעת אירוע התאונה. קביעות אלה מקובלות אף על המערערת, ומשכך אינני רואה לחזור על הדברים. בסיכומיהם ביקשו המשיבים מבית המשפט לטעון אף נגד קביעות אלה, אך משראיתי לדחות את הערעור לגופו איני רואה להידרש לשאלת הפרשנות הכללית של הפוליסה. כמו כן, סבורתני כי בדין קבע בית משפט קמא כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין שכרותו של המנוח לבין תאונת הדרכים בה מצא את מותו. המערערת בחרה שלא לצרף את תיק המשטרה לסיכומיה, אף שבחרה לצרף הודעה אחת בלבד מתוכו, של מאבטח במועדון בו בילה המנוח, המלמדת כי המנוח שתה אלכוהול עובר לתאונה, התנהג באלימות וברח מהמשטרה, אשר הוזמנה למקום. המערערת לא נתנה כל הסבר לכך שלא צרפה ראיות נוספות קבילות בדבר מנגנון התאונה, והנושא נותר עלום. טענות המערערת בסיכומיה כי הכל ידעו כיצד קרתה התאונה אינן נתמכות במסמכים ובראיות, ואין די בכך כי המערערת והמשיבים ידעו או סברו שידעו כיצד אירעה התאונה, על מנת לקבוע כי גם בית המשפט היה מודע למנגנון התאונה. ידיעה כללית אינה בבחינת ראיה קבילה. כאמור, הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על סמך סיכומיהם וכל חומר שיצורף להם. משכך, לא ברור מדוע בחרה המערערת שלא להגיש העתק של כל המסמכים מתיק החקירה לעיונו של בית המשפט. לא נעלם מעיני כי ד"ר לבשטיין ציין שהוא למד מתיק המשטרה כי המנוח נכנס לצומת באור אדום שעה שמכוניות אחרות המתינו בצומת, ועובדות נוספות. דברים אלה בחוות דעתו של ד"ר לבשטיין הם עדות שמועה, לא ברור עד כמה הם משקפים את מכלול הראיות בתיק המשטרה, ומשכך אינם יכולים לשמש בסיס לקביעות עובדתיות הנדרשות בהליך נשוא הערעור. אכן, נתונים עובדתיים המצויינים בחוות דעת של מומחה עשויים לשמש בסיס לקביעת ממצאים על ידי בית המשפט. ואולם, במה דברים אמורים? בעניינים לגביהם יש למומחה כלים לבדיקה או להערכה. בענייננו, אין די בכך שד"ר לבשטיין ציין כי הסתמך על תיק המשטרה עת כתב את חוות דעתו, בין השאר מהטעם שהערכת ראיות והסקת מסקנות לגבי מנגנון של תאונת דרכים מתיק חקירה של משטרה, אינה בתחום מומחיותו של ד"ר לבשטיין, והעניין מצוי בשיקול דעתו של בית המשפט. המערערת לא נתנה כל הסבר או הצדק לבחירתה שלא להגיש את תיק המשטרה לבית משפט קמא כראיה מטעמה, על אף שלא היתה לה כל מניעה לעשות כן, ולבית המשפט לא היתה הזדמנות לבחון את הנסיבות המדוייקות בהן נכנס המנוח לצומת, והאם יש קשר סיבתי בין שכרותו לבין כניסתו לצומת. בנסיבות אלה יש קושי שלא להתרשם כי חזקה על המערערת כי סברה שהגשתו של תיק המשטרה לא תועיל לה שאם לא כן מדוע לא העמידה אותו לעיונו של בית המשפט, והוציאה מתוכו אך ורק את הודעתו של המאבטח שתיאר את מצבו של המנוח עת עזב את המועדון, לפני שהחל לנהוג ברכב? מי לידינו יתקע כי לא היו בצומת או בסביבתה גורמים אחרים אשר גרמו או תרמו באופן נכבד לקרות התאונה? לא למותר לציין כי ד"ר לבשטיין לא פירט מהם המסמכים שהיו בתיק החקירה, מי מסר הודעות, מה קבע בוחן התנועה וכיוצא בזה. משכך, כאשר מדובר בחוות דעת של רופא מטעם אחד הצדדים בתיק אזרחי, שהפנה לחומר המצוי בתיק משטרה, לא ניתן להסתמך על אופן תיאור התרחשותה של תאונה לצורך קביעת ממצאים עובדתיים על ידי בית המשפט. בנתונים אלה, שעה שלא הונחו בפני בית המשפט כל הראיות שנאספו לענין האופן בו קרתה התאונה, אף אני סבורה, כפי שסבר השופט קמא, כי אין בחוות דעתו של ד"ר לבשטיין, לפיה מצב של שכרות מגדיל באופן משמעותי את הסיכוי לתאונת דרכים, די להוכחה כי במקרה הנדון שכרותו של המנוח היא שגרמה בפועל, בנסיבות הספציפיות של המקרה, לתאונה. לא מן הנמנע כי התאונה התרחשה עקב גורם חיצוני אחר, שאינו קשור למנוח וכי שכרותו לא היתה הגורם לתאונה בפועל. 11. טענת המערערת בערעורה כי אופן התרחשותה של התאונה לא היה שנוי במחלוקת ולא היווה פלוגתא בין הצדדים, נסתרת מניה וביה מעיון בכתבי הטענות של הצדדים. המשיבים טענו בכתב התביעה, בין השאר, כי מותו של המנוח אירע עקב תאונת דרכים בה התנגשו שני כלי רכב, ולא עקב שכרותו. מכאן לא ניתן ללמוד מי היה אחראי לתאונה ועל מי מוטל האשם לקרותה. בכתב ההגנה בו הכחישה המערערת את רוב האמור בכתב התביעה, נטען, בין השאר, כי בזמן התאונה היתה רמת האלכוהול בדם המנוח מעבר לרמה המרבית המותרת, אך לא טענה כי התאונה נגרמה עקב שכרותו. לא זו אף זו, אין כל טענה בכתב ההגנה כי המנוח הוא אשר גרם לתאונה. 12. אשר לטענה כי יש לפטור את המערערת מתשלום על פי הפוליסה עקב התנהגותו של המנוח, זו לא נטענה בפני בית משפט קמא, ואיני רואה לדון בה בערעור. משכך, שותפה אני לעמדתו של בית משפט קמא, כי על אף שהמנוח היה במצב של שכרות בקרות התאונה, המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין שכרותו לבין התאונה, אף על פי מאזן ההסתברויות. 13. לפיכך, דין הערעור להידחות. המערערת תישא בהוצאות המשיבים ובשכ"ט עורך דין בגין הליך הערעור, בסך 15,000 ₪ כולל מע"מ. משפט תעבורהתאונת דרכיםשכרותקשר סיבתי