קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להבאת ראיות לסתור פסק דין פלילי: 1. בפני בקשתה של הנתבעת 3 (להלן: "קרנית") להורות כי, לאחר שהתובע הגיש ראיותיו ובכלל זה פס"ד פלילי מרשיע חלוט על נהיגתו של הנתבע 1 ברכב (הטרקטור) בעת ארוע התאונה הנדונה, מנועה הנתבעת 2 (להלן: "הפניקס") מלטעון אחרת ו/או להביא ראיות לסתור את עובדת נהיגת הנתבע 1 ברכב, לנוכח סעיפים 42א + 42ג לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. מה גם שהפניקס לא עתרה בבקשה לביהמ"ש מכח סעיף 42ג לפקודת הראיות להבאת ראיות לסתור. 2. הפניקס בתגובתה מבקשת לדחות הבקשה מהנימוקים הבאים: א. לנוכח טענתה מתחילת הדרך כי הנתבע 1 לא נהג בטרקטור אלא אדם אחר בן משפחתו שהינו קטין, שנהג ברכב ללא רשיון נהיגה (וזו הסיבה שהנתבע 1 נטל על עצמו את הנהיגה ברכב בעת ארוע התאונה, ואף הודה בכך במסגרת כתב האישום שהוגש נגדו בבימ"ש לתעבורה והורשע עקב הודאתו), הוחלט ע"י ביהמ"ש, בהמלצתו ובהסכמת ב"כ הצדדים האחרים, לפצל את ההוכחות בתיק זה בין שאלת החבות לשאלת הנזק, כשבשלב ראשון נקבע התיק להוכחות בשאלת החבות. ב"כ קרנית הסכים לפיצול זה, הגם שידע על קיומו של פס"ד בהליך הפלילי באותה עת, שכן הוא ניתן כבר ביום 20.12.09. משכך, הסכמתו של ב"כ קרנית לפיצול כוללת בתוכה הסכמה גם לקיום בשאלת זהות הנהג, ללא קשר להוראות סעיף 42א לפקודת הראיות. ב. לחילופין ובמסגרת תגובתה זו מבקשת הפניקס להתיר לה להביא ראיות לסתור מכח סעיף 42ג לפקודת הראיות, וזאת בכדי למנוע עיוות דין, ולהטיל חבות על הפניקס, כשזו לא צריכה להיות מוטלת עליה. 3. קרנית השיבה לתגובה זו, ובתשובתה ציינה בין היתר כדלקמן: א. על אף ההסכמה לפיצול הדיון לא היתה הסכמה להבאת ראיות לסתור. ב. בקשתה של הפניקס להבאת ראיות לסתור הוגשה תוך שיהוי. ג. רשות להביא ראיות לסתור אינה ניתנת כדבר שבשגרה. דיון והכרעה 4. ראוי לציין כי התובענה הוגשה במקורה רק נגד הפניקס. בישיבת קדם המשפט הראשונה בתיק זה, שהתקיימה ביום 26.12.10, כבר באה לידי ביטוי טענת הפניקס כי לא הנתבע 1 נהג ברכב אלא קטין אחר בן משפחתו הנעדר רשיון נהיגה. לנוכח טענה זו צורפה קרנית כנתבעת נוספת ואף הוגשו הודעות צד ג', בין היתר נגד הנתבע 1. 5. בישיבת יום 9.6.11 הגיעו הצדדים, בהמלצת ביהמ"ש, להסכמה בדבר פיצול הדיון בתיק זה בין שאלת החבות לשאלת הנזק, וכך הוחלט, תוך הדגשה כי הנתבעים יהיו רשאים להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמם, לרבות תצהירי חוקרים. 6. גם אנוכי סברתי, עד להגשת הבקשה, שהיתה הסכמה להבאת ראיות, שהן למעשה הבאת ראיות לסתור את גרסת הנתבע 1 שהוא נהג ברכב, גרסה שאודותיה הואשם והורשע כפי שפורט בסעיף 5(ד) לכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 6.1.11 (כ- 5 חודשים טרם ההסכמה האמורה), וכתב האישום + פרוטוקול הכרעת הדין צורפו כנספחים לכתב התביעה המתוקן. משכך, עצם הגשת הבקשה כיום, הפתיעה והתמיהה אותי במקצת. 7. יחד עם זאת, ובנסיבות אלה ואחרות, כפי שאציין להלן, החלטתי להיעתר בחיוב לבקשת הפניקס בתגובתה, לתת לה להביא ראיות לסתור כהוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות, וזאת על מנת למנוע עיוות דין, ולהטיל חבות על הפניקס, כשיש טענה מצד הפניקס שהחבות לא צריכה להיות מוטלת עליה (בנדון אף הגישה לי הפניקס את תצהיר החוקר מטעמה, שבשלב זה הוא חסוי עד לאחר שמיעת עדי התביעה - ראה סעיף 3 להחלטתי מיום 9.6.11, עמ' 4 לפרו'). 8. בנדון נפנה לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה (סגנית הנשיאה כב' הש' וסרקרוג) רע"א (חיפה) 23335-11-10, הראל חברה לביטוח בע"מ נ' קנדרו, שתמציתו כדלקמן: א. ברגיל, המבטחת של הרכב, שנהגו הורשע בבימ"ש לתעבורה, איננה צד להליך הפלילי בביהמ"ש, במיוחד כשלא היה שלב שמיעת הראיות אלא הנהג הורשע עפ"י הודאתו. הרשעה עפ"י הודאה אמנם מתקבלת כראיה במשפט אזרחי, אולם משקלה היחסי בין יתר הראיות הוא קטן יותר מזו של הרשעה המבוססת על עדויות. ב. באופן עקרוני יש לומר כי החברה המבטחת איננה בגדר "זר" להליך, אלא בגדר "מי שחב בחובו הפסוק" (כלשונו של סעיף 42א לפקודת הראיות), בין אם מדובר בחובה לצד ג' ובין אם בחובה לשאת בחוב הפסוק כלפי המבוטח עצמו. לכן חברת הביטוח צריכה לקבל רשות לצורך הצגת ראיות לסתור. ג. אמנם הכלל הוא שהרשות להביא ראיות לסתור צריך שתינתן בנסיבות מיוחדות וכדי למנוע עיוות דין, יחד עם זאת אלה מתקיימים במקום שזו (חברת הביטוח) לא היתה צד להליך הפלילי, ולא היתה לה ההזדמנות להציג ראיותיה, במיוחד כאשר הממצאים בפסה"ד מבוססים על הודאת הנאשם, שיש לו אינטרס בהודאה. ד. על אף שהודאת הנאשם קבילה לצורך ביסוס הרשעתו, אין בכך לפגוע בשיקול דעתו של ביהמ"ש באשר למשקלה של ההודאה בהליך האזרחי. זו צריכה להיבחן לצד הראיות האחרות שמבקשת המבטחת להביא, כמי שלא היתה צד להליך הפלילי, ולא ניתנה בידיה ההזדמנות לעשות כן במסגרת אותו הליך. ה. הנסיון למנוע מהמבטחת להביא את גרסתה העובדתית, גם אם נעשה מתוך מניעים של נסיון לחסוך בזמן שיפוטי, אינו יכול להוות משקל מכריע, במסגרת השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול בבואו להתיר הבאת ראיות לסתור. לכן, במקרה שבו המבטחת לא היתה צד להליך הפלילי, וכאשר בהליך הפלילי הנאשם הורשע על סמך הודאתו והמבטחת במשפט האזרחי כפרה בנסיבות ארוע התאונה, והעלתה טענתה בדבר הכחשת הארוע בהזדמנות הראשונה, וחזרה ועמדה על עמדתה העקבית לאורך כל ניהולו של ההליך האזרחי, תוך טענה בדבר קיומה של גרסה נוגדת, יש על ביהמ"ש לאפשר לה להגיש ראיות לסתור. כך ייעשה אפילו שהכלל הוא שהבאת ראיות לסתור לא תיעשה על דרך השגרה, וזאת כדי למנוע עיוות דין. 9. לנוכח דבריה של כב' השופטת וסרקרוג, שתמציתם לעיל, סבורני כי יש מקום להיעתר בחיוב לבקשתה של הפניקס (בתגובתה) להתיר לה להביא ראיות לסתור, מהטעמים כדלקמן: א. הפניקס לא היתה צד להליך הפלילי, ולא היתה לה הזדמנות להציג ראיותיה בנדון. במיוחד נכון הדבר כאמור כשההרשעה היא על סמך הודאת הנאשם (הנתבע 1) ולא על סמך עדויות, באופן שמשקלה היחסי בין יתר הראיות קטן יותר, ולנתבע 1 אינטרס ברור לייחס הנהיגה לעצמו, שאחרת קרנית תיכנס לתמונה והוא ייאלץ לשפות אותה על כל הסכומים שתשלם לתובע, ואף הוגשה נגדו הודעת צד ג' בנדון במסגרת תיק זה. ב. הפניקס טענה מתחילת ההליך וכבר בכתב הגנתה המקורי (טרם תיקון כתב התביעה והוספת קרנית), כי מי שנהג ברכב לא היה הנתבע 1 אלא אדם אחר, בן משפחתו שהיה קטין וללא רשיון נהיגה (סעיף 4 לכתב ההגנה), וכך טענה לכל אורך ההליך. זו גם הסיבה שהוסכם והוחלט על פיצול הדיון בתובענה זו בין שאלת החבות לשאלת הנזק. ג. הפניקס לא טענה טענתה לעניין החבות בעלמא אלא צירפה לעיון ביהמ"ש דו"ח חוקר בנדון, שבשלב זה הוא חסוי עד לשמיעת עדויות התביעה, בהתאם להחלטתי מיום 9.6.11 (עמ' 4 לפרו' ס' 3). ד. אם לא נאפשר לנתבעת הגשת ראיות לסתור עלול להיווצר עיוות דין, שהפניקס תחויב בפיצוי התובע שלא כדין, ואת זה בא סעיף 42ג לפקודת הראיות למנוע, באפשרו להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור. 10. לאור האמור, אני דוחה הבקשה. 11. אין צו להוצאות. משפט פליליבקשה להבאת ראיות לסתורפסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחיראיות