קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ריבית פיגורים על היטל השבחה: 1. בפניי ערעור, כאמור בסעיף 14(ג') לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: התוספת והחוק), על חיוב בריבית פיגורים שהטילה המשיבה על סכום היטל ההשבחה, בהתאם לשומת ההשבחה שניתנה על ידי השמאי המכריע מר מנחם מלוכנא (להלן: השומה המכרעת והשמאי המכריע), בקשר למקרקעין הידועים כחלקות 43 ו-229 בגוש 6204 (להלן: המקרקעין). המחלוקת בין בעלי הדין הינה למועד ממנו יש לחייב את המערערת בריבית פיגורים כאמור בסעיף 15 לתוספת. הערעור בתיק זה הוגש בתאריך 21.11.2010. בהתאם להחלטתי הגישה המשיבה את כתב תשובתה לערעור, וזאת ביום 5.1.2011, ובהמשך, שוב בהתאם להחלטה נוספת, הוגשה תגובה לאמור בכתב התשובה לערעור וזאת ביום 17.2.2011. הדיון בערעור נקבע ליום 20.2.2011, אולם בהתאם להצעתי, הסכימו ב"כ הצדדים כי פסק הדין ינתן על סמך החומר שהוגש עד עתה, דהיינו, האמור בכתבי הטענות על נספחיהם והאסמכתאות שצורפו לטיעונים אלו. 2. העובדות הרלוונטיות למחלוקת בתיק זה הינן כדלקמן: תוכניות בניין עיר שבגינן הושבחו המקרקעין, דהיינו התוכניות המשביחות, הינן, לכאורה, ועל פי האמור בשומה המכרעת, תוכנית רג/778א, שפורסמה למתן תוקף ביום 5.8.93, תוכנית 1082/רג שפורסמה למתן תוקף ביום 30.1.9 , וכן תוכנית רג/ 1203 שפורסמה למתן תוקף ביום 28.6.2007. התוכנית האחרונה זו מהווה תוכנית איחוד וחלוקה בהסכמת הבעלים. בתאריך 8.03.2007 ניתן היתר הבנייה למערערת, אשר, בין היתר, תואם את זכויות הבנייה הנוספות שבהתאם לתוכניות המשביחות. הייתר הבניה ניתן, בהתאם לתאריכים כאמור, טרם פורסמה תוכנית רג/1203. בתאריך 30.7.2009 הומצא לידי המערערת, שהיא בעלת 75% מהזכויות במקרקעין, שומת שמאי הוועדה המקומית, המשיבה, בגין ההשבחה שנוצרה במקרקעין דווקא לאור אישור התוכנית המשביחה רג/ 1203 , בסך של 4,142,500 ₪. ביום 16.8.2007 הוגשה על ידי שמאי המערערת "שומה אחרת", שבהתאם לאמור בה לא זכאית המשיבה לכל היטל השבחה. בהסכמת הצדדים מונה השמאי המכריע, הוא מר שאול רוזנברג, אולם ביום 5.2.2009 הודיע מר רוזנברג על פרישתו מהמינוי. בהסכמת הצדדים מונה, באמצעות יו"ר מועצת השמאים, מר מנחם מלוכנא כשמאי המכריע. בתאריך 2.9.2009 ניתנה השומה המכרעת (נספח י"ב לכתב הערעור), אשר הגיע לידי המערערת רק ביום 13.10.2009, ובשומה זו נקבע היטל ההשבחה על סך של 3,284,721 ₪. בתאריך 29.10.2009 שלחה המשיבה למערערת דרישה לשלם את היטל ההשבחה, על חלקה של המערערת מתוך מלוא זכויות הבעלות במקרקעין, בסך של 2,589,231 ₪. מאוחר יותר, ביום 3.11.2009, נדרשה המערערת על ידי המשיבה לשלם סכום גבוה יותר, סך של 3,361,000 ₪ וזאת עקב חיובי הריבית. המערערת פנתה לשמאי המכריע בבקשה להפחתת ריבית הפיגורים (נספח ט"ו לכתב הערעור), וזמן קצר לאחר מכן שלחה המחלקה המשפטית של עיריית רמת גן את תגובתה המתנגדת לבקשה. בתגובת השמאי המכריע היתה כי הוא רואה את עצמו מוסמך לדון בשאלת הריבית, או הפחתת הריבית, רק בהסכמת שני הצדדים. עיריית רמת גן נתנה את הסכמתה לכך, אולם עמדת ב"כ המערערת היתה כי הסכמתה מותנית באי הגבלת זכותה לפנות לערכאות על החלטתו של השמאי המכריע בענין זה, כך שהחלטת השמאי המכריע היתה, כאמור במכתבו מיום 12.9.2009, שלא לדון בעניין. בשלב זה הסכימו ב"כ הצדדים כי לאור תיקון חלק מהוראות התוספת, כאמור בתיקון 84 לחוק, הרי הצדדים בוחרים לפנות לוועדת הערר, בהתאם להוראות ששונו ותוקנו בתיקון הנ"ל, ולא לביהמ"ש זה, בהתאם להוראות סעיף 14(ג') לתוספת, טרם התיקון. ב"כ המערערת אף פנה לבית משפט זה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעורו, לאור הפניה לוועדת הערר כאמור לעיל, אולם החלטתי היתה כי אין כל צורך בהארכת המועד המבוקשת, כשהצדדים מסכימים להפנות את המחלוקות שביניהם לוועדת הערר (ראה החלטתי בתיק זה מתאריך 1.12.2009), ואולם וועדת הערר, בהחלטתה מיום 2.11.2010, קבעה כי הוועדה חסרה את הסמכות לדון בעניינם של בעלי דין ובמחלוקת שבניהם, באשר הסמכות הינה ל"טריבונל אחר", דהינו, בית משפט זה כאמור בסעיף 14 (ג) לתוספת. במצב זה חזרו הצדדים לבית המשפט, ועתה הגיע המועד למתן פסק הדין. 3. בסעיף 15 לתוספת נאמר כדלקמן: "על תשלום ההיטל יחול חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"מ - 1980, (להלן: חוק ההצמדה), ויראו לענין זה וועדה מקומית כאילו היתה רשות מקומית כמשמעותה בחוק ההצמדה ואת ההיטל כאילו היה כלול בתוספת לחוק כאמור". בסעיף 16 לתוספת נאמר כדלקמן: "נדחה הערעור בחיוב בהיטל כולו ומקצתו, רשאי בית המשפט, מנימוקים מיוחדים שירשמו, להפחית את תשלומי הפיגורים שבעל המקרקעין חייב בהם לפי הוראות חוק ההצמדה". בסעיף 1 לחוק ההצמדה הנ"ל נאמר, בין היתר, כדלקמן: "תשלומי פיגורים" - ריבית בשיעור של 0.5% לחודש ממועד החיוב בתשלום החובה עד ליום שילומו, בתוספת הפרשי הצמדה". בסעיף 2 לחוק ההצמדה נאמר: " תשלומי פיגורים - תשלום חובה שלא שולם תוך 30 יום מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים". בפסקי דיני בבש"א 158348/08 בקר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב יפו (לא פורסם) , ובש"א 170317/08 אייזנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב יפו (לא פורסם) , כבר קבעתי שהמונח "ריבית פיגורים" מתייחס אך לריבית המתווספת לתשלום שהחייב בו מאחר בתשלומו, דהיינו - "מפגר" בתשלומו, ורק לאחר המועד בו הוא חייב, עפ"י דין, לשלם תשלום זה. בפרשת בקר הנ"ל קבעתי כדלקמן: "הפרשן אינו כבול רק למשמעות הלשונית של המונח. התכלית העשויה להשתנות עפ"י הקשרם של הדברים. פרשנות המתעלמת מעקרונות בסיסיים של שיטת המשפט, אינה ראויה. חזקה על המחוקק שלא התכוון שהאזרח ישלם ריבית פיגורים לרשות כאשר אין הוא מעכב או משתהה אלא מממש את זכויותיו הדיוניות עפ"י הוראות החוק, ובעניין זה התוספת". באותו עניין אף אימצתי את דבריו של כב' השופט מנהיים, בפסק דינו בע"א (ראשל"צ) 154/06 ד"ר גרינשטיין ואח', נגד הוועדה המקומית לתכנון ערים נתניה (לא פורסם), , שם נאמר כדלקמן: "גישת הוועדה לפיה המוכר "מפגר" בתשלום מרגע חוזה המכר יוצרת גם תמריץ לוועדות לא להזדרז ואף להשתהות בהכנת השומה ובהגשת דרישת תשלום למוכר; שהרי בגין פרק הזמן שנדרש לוועדה (ולשמאי מטעמה), להכין את השומה תקבל הוועדה ריבית גבוהה שאין לה מקבילה (פרט לריביות מכח הסכם כגון ריבית בנקאית ...). עוד אמרתי בפסק דיני בפרשת בקר הנ"ל כדלקמן: "לא קיים סכום שעל המערערים החובה לשלמו. בין אם היו המערערים פונים למסלול בחירת שמאי מכריע ובין אם פנו למסלול המו"מ לשומה מוסכמת, הרי שוב אין ענייננו בתקופת פיגורים אלא בתקופה בה מנוהלים הליכי השומה כאמור בתוספת. הרי אם מקשה המשיבה על המערערים במהלכי המו"מ או בהליכי בחירת השמאי המכריע, או אם מעכב השמאי המכריע את שומתו תקופה ארוכה, אין זה ראוי ואין זה סביר כי תשולם ריבית פיגורים והרי, כאמור, אין בפנינו כל תשלום חובה שנקבע מועד תשלומו - סכום ההיטל עדיין נתון למחלוקת". לא מצאתי בכל נימוקי התשובה לערעור כל טענה שיש בה כדי להביא לשינוי במסקנותיי כאמור לעיל. למיטב ידעתי לא הוגש ערעור על פסקי הדין אלו, פרי עטי. המצב החוקי, בכל הנוגע לשומת ההשבחה ולדרישות ההצמדה וריבית הפיגורים בפרשתנו הינו כדלקמן: חובת תשלום היטל ההשבחה הינו על הבעלים, בהתאם להוראות התוספת, מיד כשחלה ההשבחה במקרקעין (ראה סעיף 2(א') לתוספת). אולם כאמור בסעיף 4(2) לתוספת, רשאית הוועדה המקומית לדחות את עריכת השומה ואת דרישת ההיטל עד למימוש זכויות. "מימוש זכויות", במקרקעין, כאמור בסעיף 1(א)(1) לתוספת, הינו, בין היתר, בקבלת היתר הבנייה, היתר שלא ניתן היה לתיתו אלמלא אישור התוכנית המשביחה. בפרשתנו דחתה המשיבה, הועדה, את השומה למועד המימוש. בהתאם לאמור בסעיף 9 לתוספת, הרי אם עלה המדד המחירים לצרכן בין המדד שפורסם בסמוך לפני פרסום התוכנית המשביחה, ועד למועד בו חייב הבעלים בתשלום ההיטל, יוצמד סכום ההיטל למדד זה, וזאת ממועד ההשבחה, פרסום התוכנית. במילים אחרות - מערב פרסום התוכנית המשביחה וכניסתה לתוקף ועד ל"מימוש הזכויות", בקבלת היתר הבנייה, יש לצרף הפרשי הצמדה לסכום ההיטל, כנקבע בשומה המכרעת ביחס ל"יום הקובע", הוא יום כניסת התוכנית המשביחה לתוקפה. החיוב בריבית הפיגורים, כאמור בסעיף 15 לתוספת, הינו אך מהיום ה-30 לאחר שנקבע סופית סכום היטל ההשבחה, לאחר סיום כל ההליכים הקבועים בתוספת לצורך קביעת שומת ההשבחה, דהיינו הסכום השנוי במחלוקת שבין שמאי הבעלים לשמאי הוועדה, וכפי שהמחלוקת הוכרעה בשומה המכרעת. הערעור לבית המשפט, כאמור בסעיף 14 (ג) לתוספת, כל עוד אין בפסק הדין כדי לשנות את החיוב או סכום ההיטל, הרי אין בו כדי לעכב את החיוב בריבית הפיגורים. קיימת לבעלי המקרקעין החובה בתשלום ההיטל, ככל תשלום חובה אחר, והערעור לא שינה את עצם החיוב. במקרה הנידון, לאור האמור בשומה האחרת, שומת שמאי הבעלים, שאינה מכירה בכל חובה לשלם היטל השבחה, הרי כל סכום ההיטל נותר שנוי במחלוקת עד להכרעת השמאי המכריע. עפ"י הוראות התוספת, כאמור, זכאים בעלי המקרקעין לנהל את הליכי השומה, במסלול סעיף 14 לתוספת, וכל עוד לא הסתיימו הליכים אלו, אין בפנינו כל תשלום חובה שהבעלים "חייב" בתשלומם. הוא עדיין אינו חייב בתשלום דרישת הועדה, השנויה במחלוקת. על כן, כאמור, החיוב בריבית הפיגורים הינה רק החל מהיום ה-30 לאחר מתן השומה המכרעת. במילים אחרות, בפרשתנו, זכאית המשיבה להפרשי הצמדה בלבד החל מהמועד הקובע, מועד הפרסום וכניסתה לתוקף של התוכנית המשביחה, ועד למועד קבלת היתר הבנייה, וגם לאחר מכן, עד למתן שומתו של השמאי המכריע. מהיום ה-30 לאחר מועד זה, זכאית המשיבה לריבית פיגורים, כאמור בסעיף 1 לחוק ההצמדה וכאמור בסעיף 15 לתוספת. אולם למקרא השומה המכרעת, התקשה בית המשפט ללמוד מהאמור שם מה הוא, לדעת השמאי המכריע, היום הקובע, דהיינו, מועד כניסתה לתוקף של התוכנית המשביחה בפרשה הנידונה. ה כוונה במילים "התוכנית המשביחה" לעניננו, היא אותה תוכנית בנין עיר שבגינה רשאים היו הבעלים לבקש ולקבל את היתר הבנייה, כפי שקיבלו, תוך ניצול אותן זכויות בנייה נוספות נשוא תוכנית משביחה. על כן הנני מורה על החזרת השומה המכרעת לשמאי המכריע כדי שיקבע את ה"יום הקובע" במפורש, ולאחר מכן יערך החישוב כאמור לעיל. ברור שאין כל מקום לטענה כי בעל המקרקעין חייב בהיטל השבחה גם עובר לפרסומה של תוכנית משביחה, שאין זו אלא חלק מ"המצב הקודם", טרם פרסום תוכנית משביחה, שהינה תנאי הכרחי לחישוב ההשבחה המקנה לועדה את הזכות לדרוש את ההיטל, אלא אם, במקרה זה, תואם הייתר הבניה שניתן את הוראות תוכנית משביחה שעמדה אותו זמן ערב פרסומה והזכויות הנוספות הצפויות כבר נלקחו בחשבון, בידיעת והסכמת הצדדים, אם במפורש ואם במשתמע. 4. בנסיבות אלו וכפוף לכל האמור לעיל, הערעור מתקבל. המשיבה תשלם למערערת את הוצאות ערעור זה בסך של 5,000 ₪, נכון להיום. היטל השבחהריביתריבית פיגורים