קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות באבחון מומים בהריון: התביעה- כללי לפני תביעת רשלנות רפואית בשל הולדה בעוולה של המנוח חאדר חלבי ז"ל (להלן: "המנוח"), המתבטאת בכשל אבחון מומים בעובר במהלך מעקב ההריון שהביא ללידת תינוק עם נכויות קשות (100%), שהלך לעולמו, בייסורים, לאחר 9 חודשים. האם/התובעת היתה מבוטחת בזמנים הרלבנטים לתביעה בקופת חולים מכבי/הנתבעת 1. נתבע 2, (להלן:"ד"ר זרייק"), גניקולוג, רופא של קופ"ח מכבי, היה הרופא המומחה שביצע בתובעת את מעקב ההריון במסגרת הקופה. נתבע 3 (להלן: "פרופ' טלר") ערך לתובעת בדיקת אולטרה-סאונד 16/3/06 של סקירת מערכות בסיסית. המנוח נולד בבית חולים כרמל בחיפה ב-18/6/06 ואובחן סמוך לאחר לידתו כסובל מ-RAINE SYNDROME. מדובר בתסמונת גנטית נדירה יחסית, שדווח עליה לראשונה בשנת 1989 המופיעה,בין השאר, בקרבה משפחתית בין ההורים. המנוח נולד עם נכויות קשות, עיוותים בפנים, ליקויים והסתיידויות במוח, ליקויים בעיניים ובאף, חוסר יכולת לבלוע ולנשום בעצמו, הוא לא הגיב לקולות ומראות, לא היה מסוגל לייצב את הראש, ולאחר 9 חודשים בהם עבר ניתוחים רבים, נפטר ביום 22/3/07. נראה שאין חולק כי בנסיבות האומללות המיוחדות שבעניננו, טוב מותו מחייו. טענת התובעים/הוריו של המנוח, היא כי צריך היה לגלות את הפגמים במהלך ההריון, וליידע את ההורים בדבר האופציות העומדות בפניהם, דבר שהיה מוביל להפסקת ההריון ולמניעת הלידה. טענות הצדדים, ראיותיהם ועובדות שאינן במחלוקת לטענת התובעים, ד"ר זרייק היה צריך להיות מודע לסיכון גבוה למומים בשל היות האב והאם בני דודים מדרגה ראשונה. למרות זאת, הוא לא הפנה אותם לייעוץ גנטי, שלח אותה לבדיקת אולטרה-סאונד בסיסית בלבד ולא התייחס לכך שבדיקת האולטרה-סאונד של ד"ר טלר לא כללה בדיקת פָּנים של העובר, היא לא הופנתה לבדיקות נוספות מתקדמות לשלילת מומים ולא הוסבר לה על האפשרויות לבצע בדיקות כאלה. פרופ' טלר התרשל, לפי הטענה, בכך שלא ערך בדיקת על-קול מורחבת, ונכשל בזיהוי העיוותים ו/או הליקויים הקשים במבנה הגולגולת ובחדרי המוח ובכך סטה מהפרקטיקה המקובלת. אחריותה של קופ"ח מכבי למחדלי עובדיה היא שילוחית ו/או ישירה. התובעת מעידה בתצהירה (ת/4) כי בעלה הוא בן דודה מדרגה ראשונה (אמהותיהם אחיות). לפי עדותה, היא הכירה את ד"ר זרייק עוד מההריון הראשון, עם בנה פאדי, (להלן: "הריון פאדי") כשכבר אז סיפרה לו שהיא ובעלה בני דודים. באוקטובר 2005, כשהייתה בת 22, נכנסה להריון מושא התביעה, (הוא ההריון השלישי במספר נוכח הריון נוסף לפני הריון פאדי, שהסתיים בהפלה טבעית). גם בהריון מושא התביעה, הייתה במעקב הריון אצל ד"ר זרייק מהשלבים הראשונים ולטענתה, היא הזכירה לו שהיא ובעלה בני דודים. אין חולק כי התובעת עברה בדיקות שגרתיות (לחץ דם, שתן, משקל) ובדיקות אולטרה-סאונד. הבדיקה הראשונה אישרה שהיא בהריון. בשבוע 22 נערכה בדיקת אולטרה-סאונד ע"י ד"ר טלר. בבדיקה זו נבדקו אברי העובר, מי השפיר, תנועות עובר, הערכת משקל ובוצעה סקירת מערכות בסיסית. בשבוע 36 הגיעה התובעת לבי"ח כרמל וילדה את המנוח. כשהוא נולד הוא נראה מעוות (ראש מחודד, פנים שטוחות, עיניים רחוקות, חיך שסוע). המנוח היה מאושפז חודש ועבר בדיקות, לרבות CT ראש שהראה הסתיידויות מסיביות סביב כלי הדם וחדרי המוח, צילומי רנטגן שהראו שברים רבים בשלד, יעוץ גנטי שאישר את החשד ל-Raine Dysplasia, טיפולים וניתוחים. הוא עבר ניתוח בהרדמה מלאה בו החדירו לו צינור לקיבה שדרכו הוזן, העין השמאלית נתפרה וטופלה, עבר ניתוח ברמב"ם בו הוכנס צינור מהבטן לראש שמטרתו ניקוז נוזלים שהצטברו בראש). במשך 9 החודשים בהם חי הגיע התובע מספר פעמים לביה"ח בשל קשיי נשימה. הוא סבל מדלקות עיניים חריפות שחזרו כל הזמן בגלל שעינו השמאלית לא נסגרה לגמרי והוא נזקק למשככי כאבים באופן קבוע. ביום 20/03/07 הגיעה התובעת עם המנוח לבית חולים רמב"ם בשל קשיי נשימה, הרופאים אמרו שאין מה לעשות, והיא הייתה לידו עד שנפטר ביום 22/03/07. ב-09/08 נכנסה התובעת שוב להריון שהופסק ב-08/02/09 לאור בדיקות שעברה שאבחנו פגמים בעובר, בהן סקירת מערכות בשבוע 19.5 בה אובחן מבנה קדמי מעט צר של הגולגולת, אף קטן, שפה עליונה בולטת ומבנה פנים שיכול להזכיר תסמונת Raine ובשבוע 21.3 אובחנו הסתיידות במוח, בלט עין דו צדדי, מרחק גדול בין העיניים, פנים וחלק עליון של הראש צרים והוחלט על הפסקת הריון בשל סימנים המתאימים לתסמונת RAINE. (נספח טו' לתצהיר התובעת). בחוות דעתו של פרופ' שנפלד (ת/1), מונה המומחה את הכשלים העיקריים במעקב ההריון של התובעת ואלו הם, לטענתו: אי סווג ההריון כהריון בסיכון גבוה למרות היות בני הזוג קרובי משפחה מדרגה ראשונה עובדה שהייתה ידועה ורשומה בכרטיס המעקב, וזאת בניגוד לנהלים המוכרים, לפרקטיקה המקובלת ולזהירות הסבירה; כשלים של הסוקר בזיהוי העיוותים בגולגולת ובחדרי המוח שניתן היה וצריך היה כל סוקר אולטרה-סאונד סביר בסקירה מורחבת או מכוונת לאברי הפנים לגלותם ולהתריע מפני קיומם; אי הפניית התובעת לבדיקת אולטרה-סאונד מורחבת או מכוונת, למרות הידיעה שמדובר בהורים בני דודים בניגוד לנוהל המקובל; אי הפניית בני הזוג לייעוץ גנטי; אי הפניית התובעת לביצוע בדיקות הדמיה משלימות - MRI שהיה בהן כדי לאשר קיום הפגמים מהם סבל העובר; אי מתן הסבר ע"י הרופא המטפל לגבי בדיקות הניתנות לביצוע במסגרת הרפואה הפרטית/ציבורית ואי המשך ברור שיביא להחלטה להפסיק את ההריון. לפי קביעתו קיים קשר סיבתי ישיר בין הכשלים לתוצאה הטרגית שהתגלתה עם לידתו. לטענת התובעים, מאז שנפטר המנוח, מצבה של התובעת הדרדר, היא סובלת ממצבי רוח חולשה ועייפות. המצב גם פגע בבנם הבכור, שלא זכה לתשומת לב שילד בגילו זקוק מהוריו. בתמיכה למצבה הנפשי של התובעת, הוגשה חוו"ד של הפסיכיאטר ד"ר צ. קירש (ת/6) הקובעת כי מדובר באישה שפיתחה תסמונת חלקית של PTSD מלווה במרכיבים דיכאוניים, חרדתיים וסומטיזיה. הוא העמיד את נכותה בשיעור 20% לפי ס' 34ג לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות). הנתבעים טוענים כי לא היתה כל התרשלות במעקב ההריון וכי פעלו לפי סטנדרטים, פרקטיקה והנחיות שהיו מקובלים במועדים הרלבנטים לתביעה. ד"ר זרייק מעיד בתצהירו (נ/2) כי ביצע גם את מעקב ההריון הקודם של התובעת שהסתיים בלידתו של ילד בריא ללא מומים כלשהם. לפי עדותו, ביום 14/12/05 הפנה את התובעת לביצוע בדיקות דם שגרתיות להריון. ביום 25/01/06 כשהייתה בשבוע 15+4 ביצע אולטרה-סאונד ועבר על בדיקות הדם שהיו תקינות. הוא הפנה את התובעת לביצוע בדיקת חלבון עוברי - שגם היא הייתה תקינה. ביום 22/2/06 בשבוע 19+4 בוצעה בדיקת אולטרה-סאונד נוספת והתובעת הופנתה לסקירת מערכות. ביום 05/04/06 בשבוע 25+4 ראה כי הסקירה מושא התביעה תקינה. התובעת הופנתה לבדיקת העמסת סוכר שהייתה תקינה. לטענתו לא הייתה התוויה רפואית לסווג את ההריון כהריון בסיכון גבוה שכן קרבה משפחתית, כשעצמה, מבלי שנלווית לה אינדיקציה נוספת, אינה מצדיקה הפנייתה לבדיקות מכוונות ומורחבות. מאחר ובפועל, כל הבדיקות שבוצעו היו תקינות, לא הייתה אינדיקציה רפואית להפנות אותה לבדיקות מיוחדות כלשהן. פרופ' טלר מעיד בתצהירו (נ/4) כי התובעת הגיעה למרפאה עם הפנייה לסקירת מערכות בסיסית בלבד (אין חולק כי בטעות נרשם בדו"ח כי היה מדובר בסקירה מכוונת הגם שמדובר בסקירה בסיסית). ע"פ עדותו, לפני הבדיקה מקבלות כל הנבדקות טופס הסכמה בו מפורטים כל ההסברים הרלבנטים לבדיקה והן חותמות עליו. בטופס ההסכמה עליו חתמה התובעת מצוין במפורש כי הבדיקה הבסיסית הינה מצומצמת ולא ניתן לזהות את כל המומים האפשריים באמצעותה. בפועל, לא נמצא ממצא חריג באותה בדיקה והיא הייתה תקינה. המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' אחירון טוען בחוות דעתו (נ/1) כי בדיקות אולטרה-סאונד מיועדות בעיקר לאיתור בעיות בגדילה והתפתחות תוך רחמית ולא לבעיות גנטיות. המומחה קובע כי אין בהנחיות משרד הבריאות נוהל נפרד לבדיקה מכוונת רק בשל היותם נישואי קרובים. ד"ר טלר שערך את הסריקה ערך בדיקה העומדת בנוהלי משרד הבריאות. בדיקה מכוונת נעשית לפי ההנחיות של האיגוד הגניקולוגי, כאשר מתעוררת שאלה ספציפית, והואיל ולא עלתה שאלה מבדיקות חלבון עוברי וסריקה בסיסית - לא היה מקום להפנותה. עוד הוא קובע כי אין בספרות הרפואית ולו מקרה אחד מדווח של אבחון תוך רחמי של תסמונת RAINE. ב-2007 שונה הנוהל המגדיר את היקף הבדיקה, נוהל שלא היה קיים ב-2006, אך גם אם הייתה הבדיקה נערכת לפי הכללים החדשים מ-2007 לא ניתן היה למצוא את המומים איתם נולד. לטענתו, חיך שסוע הוא מעבר ליכולת הבדיקה. אף קטן ואוזניים נמוכות - לא מזוהים בבדיקה ומרפסים פתוחים הוא מאפיין של כל העוברים בגיל 22 שבועות. רוב המומים הקשורים להתפתחות לא תקינה של מבנה הגולגולת יופיעו בשלבי ההריון המתקדמים, קרי רק בשליש השלישי. לסיכום אין שום ראיה מדעית לכך שהסינדרום שסבל ממנו המנוח היה ניתן לזיהוי תוך רחמי ולא ניתן להתבסס על חוכמה שלאחר מעשה. אשר לטענות בדבר נכות פסיכיאטרית של התובעת, קובע הפסיכיאטר מטעם הנתבעים ד"ר מ. ברוך בחוות דעתו (נ/3), כי אין מדובר ב-PTSD שכן אינה תואמת את הקריטריונים הרפואיים המקובלים ברפואה. התובעת מתפקדת כיום בביתה ובעבודתה ללא ליקוי. במהלך השנים האחרונות היו מספר אירועי דחק הקשורים בהריון הראשון הלידה ופטירת המנוח מושא תיק זה, ולאחר מכן הריון והפלה עקב אבחון מומים בעובר בבדיקות גנטיות. הוא סבור כי אישיותה ותפקודה הפרה-מורבידיים המיטביים סייעו ומסייעים לתובעת להתמודד עם דחק זה בצורה טובה. ההסתמנות אותה מתארת התובעת אינה מגיעה לאבחון הפרעה נפשית שעימה נכות. דיון והכרעה תביעה בעילה של הולדה בעוולה הוכרה לראשונה בע"א 540/82 זייצוב ואח' נ' כץ ואח' פ"ד מ(2) 85, התפתחה עם השנים והתבססה. היסודות המרכיבים את הרשלנות בהולדה בעוולה (כמו בכל רשלנות אחרת) הינם: חובת זהירות; הפרת החובה (היינו התרשלות); נזק; וקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. אין חולק כי על הנתבעים חלות חובת הזהירות המושגית והקונקרטית. המחלוקת הטעונה הכרעה אם היתה התרשלות בהתנהלות הנתבעים או מי מהם, וככל שהיתה התרשלות, האם הוכח הקשר הסיבתי בין אותה ההתרשלות לבין הנזק. במסגרת שאלת גובה הנזק, יש להכריע במחלוקת אם יש מקום לפיצוי בגין נזק ממוני למנוח בשנים האבודות, שעה שעסקינן בעילת הולדה בעוולה, אם לאו. סוגיה נוספת היא האם יש לראות בתובעת נפגעת עקיפה, האם נותרה לה נכות פסיכיאטרית בת פיצוי, כתוצאה מהמאורעות מושא התיק, וככל שהתשובה חיובית, מה היקף הפיצוי הראוי. שאלת ההתרשלות הוכח כי ביום 18/6/06 נולד המנוח ואובחן כסובל מפלגיוצפליה- ראש בצורת עלה תלתלן( clover leaf), מרחק גדול בין העיניים (היפרטלוריזם), חיך שסוע, פנים שטוחות, בלט עיניים, אוזניים נמוכות ועוד. בוצעו CT ו-US של הראש שהראו קיום של הסתיידויות מסיביות המפושטות סביב כלי הדם וחדרי המוח עם צמיחת יתר של העצם, היפופלזיה (התפתחות בחסר) של האורביטות והיפופלזיה של עצמות הפנים (ראה סיכום לידה ת/10 ונספח ו' לת/4). הואיל ויש אי בהירות במושגים בסקירות האולטרה-סאונד ושינויים בהגדרות במהלך השנים, תובא הבהרה קצרה במונחים הצריכים לענין. יש להבחין בבדיקת האולטרה-סאונד בין "סקירה בסיסית", "סקירה מורחבת" ו"סקירה מכוונת". באופן כללי, הסווג המקובל כיום הוא לשני סוגי סקירות: האחת רגילה והשניה מכוונת. הרגילה כוללת הן סקירה בסיסית והן סקירה מורחבת מקיפה יותר, לבדיקת איברים נוספים, ומיועדת לבדיקה שאין בה אינדיקציה ספציפית הטעונה בירור. משנת 2007, מאפשרות הקופות לכל אישה בהריון לבצע הן את הסקירה הבסיסית והן את המורחבת בשבוע 19-25 אף ללא הגדרת ההריון כהריון בסיכון. בדיקה מכוונת, מאידך, מתמקדת ומכוונת לבדיקת לשאלה ספציפית שמתעוררת, דהיינו בדיקה ביחס לחשד למום קונקרטי. (ראה נייר העמדה - הנחיות לביצוע אולטרה-סאונד (ת/9). לפני שנת 2007 ולפי ההנחיות אז, מימנו הקופות סקירה בסיסית להריון ללא סיכון, סקירה מורחבת לאינדיקציות שונות וסקירה שכונתה סקירה מכוונת (הגם שההגדרה הנכונה יותר היתה סקירה נוספת מורחבת) להריונות עם אינדיקציות המגבירות סיכונים שונים. ההנחיות המחייבות שהיו בתוקף ביחס לקופת חולים מכבי במועדים הרלבנטים לתביעה הן ההנחיות מ-8/11/1993 (ת/7). בהנחיות ת/7, נקבע כי בטרימסטר הראשון להריון תבוצע בדיקת אולטרה-סאונד על חשבון הקופה גם ללא אינדיקציה רפואית מיוחדת. מועד הביצוע- עד שבוע 14 להריון. לפי ההנחיות, בדיקות אולטרה-סאונד בטרימסטר השני, תבוצענה על חשבון הקופה רק לפי אינדיקציות רפואיות המפורטות בנספחים 1 של ההנחיות. מועד לביצוע בטרימסטר שני- בין שבוע 19-22. סקירה בטרימסטר שלישי- לפי הפניה ואינדיקציות בנספח 2 להנחיות. בנוסף, נקבעה חובת הפניה לסקירה מכוונת (שהיא למעשה סקירה מורחבת נוספת הואיל ואינה ממוקדת לבדיקת מום ספציפי), לביצוע החל מהשבוע ה-19. ביחס לסקירה זו נקבע כי היא תכלול סקירת אברים רחבה ותבוצע לפי אינדיקציות המפורטות בנספח 3 להנחיות. ההנחיות מורות כי הפרמטרים שייבדקו הם רבים ובינהם (הרלבנטים לעניננו): מבנה גולגולת, חדרי מוח, צרבלום, ארובות עיניים, שפתיים, עורף, גפיים עליונות ותחתונות. נספח 3 להנחיות הוא רשימת האינדיקציות המחייבות את אותה סקירה מורחבת ובינהם : נישואי קרובים דרגה ראשונה. אמור מעתה, ההנחיות בת/7 הן הסטנדרט הרפואי המחייב שהנתבעים היו צריכים לנהוג בהתאם לו, ובהתאם לכך היה על הרופא המטפל, ד"ר זרייק להפנות את התובעת לסקירה מורחבת שתבדוק את מלוא הפרמטרים שפורטו לעיל בהיות בני הזוג בני דודים. בפועל, אין חולק כי הסקירה שביצע ד"ר טלר היא סקירה בסיסית והוא לא בדק, לפי עדותו, את ארובות העיניים, הפנים והגפיים, משום שלא התבקש לעשות כן אלא התבקש לבצע סקירה רגילה. ד"ר זרייק טוען שלא שלח את התובעת לסקירה מורחבת הואיל וכלל לא ידע בפועל שהיא ובעלה בני דודים. לפי עדותו אמרה לו התובעת שיש לה ילד אחד בריא שנולד בזמן במשקל תקין ואין בעיות ולפי עדותו: "לא צריך לשאול יותר". הוא אף טוען כי לא ידע אודות ההנחיות של קופ"ח מכבי ביחס לסיכון בשל קרבת דם ונודע לו אודותיהם רק בישיבת ההוכחות בבית המשפט. לא זו אף זו, הוא אף מוסיף כי לדעתו אין הצדקה להנחיות לפיהן יש לבצע סקירה מכוונת/מורחבת שעה שמדובר בבני זוג עם קרבת דם שאחרת נצטרך לשלוח אל כל האוכלוסיה הערבית בישראל לסקירה וייעוץ גנטי הואיל ולטענתו 80% הם נישואים של קרובי משפחה. הוא מוסיף:"אם האישה רק קרובת משפחה ואין להם שום דבר מסביב, אין להם שום תינוק שנולד עם איזה שהוא פגם גנטי, אני לא שולח. לא שולח. הסיכוי שיוולד תינוק עם איזה שהוא מום, לא משהו גנטי, מחלה רצסיסבית, הוא נמוך, כמו כל אישה אחרת..."עמ' 80 ש' 8-12. אני דוחה בשתי ידיים את כל טענותיו של ד"ר זרייק, הן העובדתיות והן ה"מקצועיות". בפועל הוכח כי התובעת היתה במעקב הריון גם בהריון מושא התביעה וגם בהריון הקודם הוא הריון פאדי. בכרטיס המעקב הידני של הריון פאדי שניהל ד"ר זרייק בעצמו (ת/15) רשום בעמ' 2 :"קרבת דם בין בני הזוג- בני דודות". גם בכרטיס המעקב של ההריון מושא התביעה (נספח א' לת/4) שחתימתו של ד"ר זרייק מתנוססת עליה בעמ' 11, נרשם ברובריקה של קרבת דם בין בני הזוג -כן. פרטים אלו לא הופיעו מעצמם אלא תומכים בעדות התובעת לפיה פרטים אלו נמסרו לו על ידה. יובהר כי בהינתן שמדובר באינדיקציה חשובה שכרטיס המעקב דורש מילוי פרט זה, הרי שגם אם התובעת לא היתה אומרת לו שהיא ובעלה בני דודים, ד"ר זרייק היה חייב לשאול את השאלה במיוחד שעה שהתופעה נפוצה כל כך במגזר הערבי. זרייק ידע אפוא בפועל ואם לא ידע חייב היה לברר ולהיות מודע לפרט חשוב זה. ההלכה הפסוקה קובעת כי על הרופא מוטלת חובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות החשובות לאשורן, ולכן גם אם לא ידע פוזיטיבית, אסור היה לו להסתפק בכך שהאישה נראית בריאה וממצאי הדמיית אולטרה-סאונד תקינים בשלבים המוקדמים של ההריון, ובבדיקות הבסיסיות שנערכו. בפועל, ד"ר זרייק ידע או התעלם מהסיכון שבקרבת הדם ולא שלח את התובעת לסקירה מכוונת/ מורחבת כמצוות ההנחיות. ד"ר זרייק טוען שלא ידע אודות ההנחיות ת/7. עדות זו מפי גניקולוג שמטפל בנשים ומבצע מעקב הריון, אינה מהימנה בעיני והיא אף עומדת בסתירה לתמליל השיחה המוקלטת ע"י התובעת שם אמר כי אילו היה יודע כי הם קרובים היה שולח אותם לבדיקה מכוונת (עמ' 9 לתמליל ת/17ש' 15-16). גם לפי ההנחיות המשקפות את דרישות קופות החולים ומשרד הבריאות, וגם לפי עדותו של פרופ' טלר שחיזק טענה זו, נישואי קרובים מדרגה ראשונה נכללים במצבי רקע המגבירים את הסיכון למומים בעובר וראה אף עדות פרופ' אחירון שאומר: "אנחנו סיכמנו שבנישואי קרובים יש סיכון יתר למומים. סיכמנו למה שנחזור לזה..." (עמ' 65 ש' 14-15 ), ולכן נראה כי חובה היתה בנסיבות לעיל להפנות את התובעת לסקירה מורחבת בשלב הראשון שתכלול בדיקת פנים. לסיכום, ד"ר זרייק כשל באי ציות לנוהלים ובניגוד לפרקטיקה המקובלת ולזהירות הסבירה באי אבחון ההריון כהריון בסיכון גבוה הגם שידע או צריך היה לדעת כי מדובר בבני זוג קרובי משפחה מדרגה ראשונה; הוא כשל באי הפניה לבדיקת אולטרה-סאונד מכוונת שהיתה עשויה לגלות עיוותים בפנים (גם אם לא את התסמונת הספציפית בשמה), שידליקו נורה אדומה לגבי קיום מומים מולדים ו/או תסמונת גנטית בעובר; הוא כשל באי הפניה לייעוץ גנטי; הוא כשל באי הפניה לביצוע הדמיה משלימה כגון MRI שהיה בהם לאשר קיום מומים; הוא כשל באי-מתן מידע לתובעים בדבר הסכנות שבלידת ילד בעל מום מחמת קרבת הדם; הוא כשל באי מתן הסבר להורים/התובעים אודות הבדיקות המיוחדות הניתנות לביצוע במסגרת הרפואה הציבורית והפרטית. חובה זו קיימת מכוח חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 המטיל על הרופא חובה למסור למטופל מידע מלא בדבר הסיכונים ובדבר החלופות ו/או התוספות לטיפול. אני קובעת אפוא כי התנהגותו שוות הנפש של ד"ר זרייק והאדישות לאפשרות של בעיה בשל קרבת משפחה, היא חריגה מסטנדרט מקצועי מקובל וככזה מהווה התרשלות. הסבריו למחדלים אינם אמינים, ורחוקים מלהניח את הדעת בכל סטנדרט מקצועי בסיסי. אשר לאחריות פרופ' טלר- אני סבורה כי הוא, להבדיל מד"ר זרייק, לא התרשל בשום צורה. הוא ערך סקירה בסיסית הואיל ולא היתה הפניה לסקירה מכוונת או מורחבת. הוא לא הרופא המטפל, לא הרופא של מעקב ההריון אלא מומחה לאולטרה-סאונד במכון של מכבי ולא צריך לבצע בדיקה שלא התבקש ואף לא צריך היה לנחש שההורים הם בני דודים כפי שלא היה צריך לנחש מגוון אחר תיאורטי של אינדיקציות המחייבות סקירה מורחבת. בבדיקתו נסרקו הגולגולת, חדרי המוח, עמוד שדרה, לב, סרעפת, קיבה ומיקומה, דופן הבטן, מוצא חבל טבור ומספר כלי הדם בו, כליות ומרקם הכליות, כיס השתן, מדדים ביומטרים של העובר, פרופיל ביופיסי ודרגת שליה כל אלה נמצאו תקינים והואיל ולא היה כל ממצא חריג הרי שלא היתה כל הצדקה להפנות את התובעת לבדיקות הדמיה נוספות או לכל בדיקה מכוונת אחרת. הוא לא התבקש ולא בדק ארובות עיניים גפיים ושפתיים. תצהיר פרופ' טלר לפיו כל הפרמטרים נמצאו תקינים בסקירה הבסיסית אותה התבקש לבצע - לא נסתר בכל דרך. אני קובעת אפוא שפרופ' טלר לא התרשל בשום צורה ואופן ודין התביעה נגדו להדחות. אשר לאחריות מכבי- היא לא וידאה או הקפידה כי הרופאים שמעסיקה יפעלו לפי ההנחיות שהיו בתוקף באותה עת לרבות ההנחיה לפיה במקרה של בני זוג בקרבת משפחה יישלחו לסקירה מכוונת. אחריותה היא ישירה ושילוחית לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. התובעים העידו בתצהיריהם כי אילו היו מופנים לבדיקות שהיו מגלות את המומים, שאין חולק שהיו קשים במיוחד, היתה התובעת מפסיקה את ההריון. עדותה זו לא נסתרה ואף נתמכה בכך שבהריון שאחרי זה מושא התביעה ולאחר שהתגלו עיוותים, הפסיקה את ההריון. שאלת הקשר הסיבתי הוכחה אפוא ההתרשלות ואין חולק על הנזק. נותרה להכרעה שאלת הקשר הסיבתי והיא האם ניתן היה לגלות את המומים או מי מהם לו היתה התובעת נשלחת לסקירה מורחבת. בין שאר המומים שאובחנו במנוח לאחר לידתו היו כאמור: פלגיוצפליה (ראש בצורת עלה תלתן), מרחק גדול בין העיניים (היפרטלוריזם), בלט עיניים, חיך שסוע, פנים שטוחות ואוזניים נמוכות, שברים בחלקים שונים של הגוף. לטענת פרופ' שנפלד אם היתה מבוצעת סריקת פָּנִים לרבות בדיקת ארובות העיניים בשובע 22 להריון (כפי שצריך היה לעשות בסריקה מורחבת לפי הנוהלים באותה עת), היו מתגלים עיוותים במבנה הפנים, בבלט של העיניים ובמיקום הסוטה מן הנורמה של האוזניים. בעקבות כך היתה יכולה להיווצר אינדיקציה המחייבת סריקה ממוקדת של שאר חלקי המוח והגוף ואז אולי אף היו מתגלים השברים הרבים שהיו בגוף העובר. במידה והיו מתגלים, ניתן היה להפנות לבדיקת MRI בתוך הרחם שיכלה לאבחן את העיוותים במבנה המוח כולל הסתיידויות ומבנה גולגולת בצורת פלגיוצפליה ולהמליץ על ביצוע צילום רנטגן ברחם, שהיה מצביע על מבנה הגולגולת. לפי עדות פרופ' שנפלד והספרות המקצועית שהוגשה, פני העובר, עצמות הפנים, פה, סנטר וארובות העיניים, מתחילים להתפתח בין שבוע 4 לשבוע 8 להריון. ההיפרטלוריזם ניתן למדידה שכן ישנן טבלאות של התחומים למרחקים נורמאלים בין העיניים. מדידת העיניים לרבות הגודל והמרחק בינהן אפשרית החל משבוע 12 (לא כל שכן בשבוע 22,23 שבו נערכה הסקירה מושא התביעה), ולכן ניתן היה לחפש ולגלות את ההיפרטלוריזם. לפי הספרות הרפואית (ת/12) היפרטלוריזם מופיע בהרבה תסמונות גנטיות, כך שאם זה היה מאובחן, הדבר צריך היה להדליק אור אדום בדבר הצורך להעמיק ולהרחיב את הבירור. בפועל, אין חולק כי לא נבדקו העיניים ע"י פרופ' טלר בבדיקה הבסיסית. לטענת פרופ' שנפלד, במצב תקין, לאחר הלידה העצמות בגולגולת אינן מחוברות ביניהן וזאת כדי לאפשר למוח לצמוח. סגירה מוקדמת של התפרים בעובר, תגרום לעוות במבנה הגולגולת והחיבור לא יאפשר למוח לגדול. לטענתו, תסמונת ריינה מאופינת בסגירה מוקדמת של הסטורות וסגירה זו אצל העובר יכולה להתחיל כבר בשבוע 4-8 להריון. פרופ' שנפלד מסביר כי רואים גולגולת באולטרה-סאונד החל משבוע 6 וניתן לראות בה את מיקום התפרים. הואיל והתפרים נסגרים בתסמונת ריינה הרי שהגולגולת מקבלת צורה של עלה תלתן וצורה זו של מבנה גולגולת התלתן ניתן לראות בשבוע ה-16, 18, 20 ובוודאי בשבוע 22. פרופ' אחירון חולק על פרופ' שנפלד. לטענתו, ניתן לראות את העיניים בקלות בסקירה כלומר אם יש או אין עין. מאידך, הפרעות בגדילת העיניים, הפרעות בגדילת מבנה הגולגולת, לא מזוהים בשליש השני של ההריון. ביחס למרחק בין העיניים (היפרטלוריזם) הוא משיב כי נדיר ביותר שניתן יהיה להבחין בחריגה מהנורמה. הוא לא מצא ולו מקרה אחד בספרות שאיבחן בהריון את המום בבדיקות האולטרה-סאונד. עם זאת הוא מודה בחקירתו הנגדית כי בסקירה מכוונת ניתן למדוד את העדשה, את הארובה, את המרחק בין העדשות, אם העיניים קטנות או גדולות הכל לפי שאלה ספציפית שאתה מחפש אלא שפרופ' טלר לא נתבקש לבצע סקירה מכוונת לשאלה ספציפית של היפרטלוריזם. עוד הוא מסביר כי היפרטלוריזם יכול להצביע על מבנה לא תקין של הגולגולת, גולגולת קטנה או גדולה ויכול להצביע על 250 תסמונות ויכול להיות גם ממצא אצל אדם נורמלי. לגבי חיך שסוע- לא ניתן לטענתו, לזהות באולטרה-סאונד רגיל (לא תלת מימד) עוות זה. פרופ' אחירון סבור כי לא ניתן היה לאבחן את המומים בשבוע 22 לאור העובדה שמומים אלו מתפתחים רק בשליש השלישי של ההריון וכל עוד לא נסגרות הסטורות לא נוצר עוות שהוא משני לסגירת הגולגולת. לסיכום, תזת פרופ' אחירון היא כי לא ניתן לאבחן תסמונת ריינה באולטרה-סאונד. הוא אף טוען כי אין בספרות והמאמרים שצורפו לחוות דעת פרופ' שנפלד כל מאמר לפיו אובחנו מומחים באולטרה-סאונד שבגינם הופסק ההריון או לא הופסק, ונולד תינוק עם תסמונת ריין. למעשה מה שנשאר מהעיוותים החזותיים שהמנוח נולד עמם הוא עיניים בולטות, אף קטן, פנים קטנות, אוזניים במיקום נמוך. באף אחד מהמאמרים שהובאו לא אובחנו עיוותים אלו במהלך ההריון. אדרבא- בכל המאמרים שהפנה המומחה, מדובר על כך שההריונות נראו רגילים ותקינים ורק אחרי הלידה התברר שהתינוק לוקה בתסמונת ריין מה שמלמד כי כל טענות התובעים הם חוכמה שבדיעבד. ניצבות בפני שתי עמדות מקצועיות מנוגדות. לפי האחת (פרופ' שנפלד), ניתן היה לגלות עיוותים מסוימים בבדיקה מורחבת ולפי השניה (פרופ' אחירון) לא ניתן היה בפועל באותו שלב לאתר כל מום מהמומים הנטענים. במחלוקת בין המומחים אני מבכרת את עמדת התובעים, ואסביר. ראשית, העובדה כי אין במאמרים שפרופ' שנפלד צרף אף מקרה בו תסמונת ריינה אובחנה במהלך ההריון באולטרה-סאונד, וכי כל המקרים אובחנו לאחר הלידה, אינה מעלה ואינה מורידה. לא צריך היה לאבחן את התסמונת בשמה. די היה לאבחן מומים מסוימים כדי להדליק אור אדום שיחייב העמקת הבירור, נוכח קבוצת הסיכון בשל קרבת הדם, ולהיעזר גם באמצעי הדמיה אחרים כמו גם להפנות למומחים גנטים. שנית, נקודת המוצא איננה מה ניתן לראות בבדיקה הבסיסית כפי שנעשתה בפועל אלא מה ניתן היה לראות בבדיקה מורחבת לו נעשתה בהתאם לנוהלים המחייבים באותה עת. הטענה כי לא ניתן לראות היפרטלוריזם וסגירת הסטורות בגולגולת אינה מבוססת יותר מהטענה כי ניתן לראות דברים אלו בשבוע 22 להריון. והראיה כי בהריון בשנת 2008, אחרי מות המנוח, נערכו לתובעת סקירות בשבוע 19.5 ו21.3 ונמצאו מבנה צר של הגולגולת אף קטן שפה עליונה בולטת, ובשבוע 21.3 נמצאו הסתייידויות במוח, בלט עין דו צדדי, מרחק בין-עיני גדול וכד', ממצאים שבגינם הוחלט על הפסקת ההריון. גילויים של עיוותים אלו בפועל בשבוע 19, מתיישב עם עמדת שנפלד לפיה הם היו ניתנים לגילוי בהריון אילו רק היו עושים בדיקה מכוונת או בדיקה מורחבת בשבוע 22. ואינם מתיישבים עם הטענה של פרופ' אחירון לפיה היו ניתנים לגילוי, אם בכלל, רק בשליש האחרון. שלישית, נוכח המחלוקת התיאורטית בין המומחים, מדובר בעמימות עובדתית שכן יכולת הגילוי כלל לא הועמדה לבחינה בזמן אמת מחמת התרשלות ד"ר זרייק להפנות את התובעת לבדיקה מורחבת כמתחייב מהנוהלים. השאלה היא על מי הנטל במצב זה בו כפות המאזניים לכאורה מעוינות. אני סבורה כי נכון והוגן במקרה דנן להפעיל את דוקטרינת הנזק הראייתי ולקבוע כי נטל השכנוע עבר לנתבעים בעלי המידע הידע המקצועי והשליטה במשאבים. בע"א 10766/05 ג'מילה מוחסן נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 9/12/10) נדון בפני בית המשפט העליון מקרה בו נולדה המערערת עם שיתוק מוחין בלידה מוקדמת. בית המשפט העליון שקיבל את הערעור קבע כי התרשלות בית החולים בקביעה מוטעית של גיל ההריון הביאה לכך שהמערערת לא חוברה לבדיקת מוניטור. בכך נמנע מהמערערת להוכיח במאזן ההסתברות הרגיל את טענתה לפיה אם היתה מתבצעת הבדיקה, יתכן שהיה מתגלה "איום" ללידה מוקדמת. במצב זה קבע בית המשפט כי יש להפעיל את דוקטרינת הנזק הראייתי (בהיבטה הראייתי) תוך הפנייה לקביעת כב' הש' ריבלין בע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (ניתן ביום 5/6/07) לפיה : "משחסם הנתבע, בהתרשלותו, את הדרך הרגילה להוכחת התביעה, יכולה לבוא דוקטרינת הנזק הראייתי לעזרתו של התובע: 'הלכה היא, כי נזק ראייתי אשר נגרם על ידי הנתבע מצדיק בנסיבות מתאימות את העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע. אם קיימת מחלוקת לגבי עובדות אשר היה ניתן להוכיחן לולא התרשלות הנתבע - לולא הנזק הראייתי שגרם - תקבענה העובדות כטענת התובע, אלא אם ישכנע הנתבע שהעובדות הן כטענתו. במילים אחרות, נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנות הנתבע, עובר מן התובע אל הנתבע". וראו גם פסק דינו של כב' השופט ג'ובראן בע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו (ניתן ביום 28.11.07). תוך היפוך נטל הראיה, קבע בית המשפט בפרשת ג'מילה מוחסין כי חיבור למוניטור היה עשוי לגלות את האיום ללידה מוקדמת ואז ניתן היה לתת סטרואידים כדי למנוע את שיתוק המוחין. בשאלה אם בשנת 1989 היה מקובל ליתן סטרואידים או אם היה קונצנזוס רפואי כי הסטרואידים עשויים למנוע את שיתוק המוחין, נחלקו המומחים. בית המשפט קבע כי במצב זה בו יש מחלוקת בין המומחים, קיימת עמימות עובדתית ומי שצריך לשאת בתוצאות העמימות הוא מי שהתרשל. ההתרשלות בקביעת גיל ההריון הביאה לאי בדיקה במוניטור. אי עריכת בדיקת מוניטור הביאה לאי גילוי פוטנציאלי של לידה מוקדמת. אי גילוי האיום ללידה מוקדמת הביא לכך שלא ניתנו סטרואידים וכך ההתרשלות הראשונה נמשכת ומגעת עד לאי מתן סטרואידים. התוצאה שם היתה כי המדינה לא הצליחה להוכיח במאזן ההסתברויות כי לא קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, ולכן יש לחייבה במלוא נזק המערערת למרות שקיימת אי בהירות באשר לגורמי הנזק. הדברים הובאו באריכות הואיל והאנלוגיה בעניננו, מתבקשת. הואיל ובעניננו, כפות המאזניים מעוינות בשאלה אם ניתן או לא ניתן היה לגלות ולו עוות אחד בסקירה מורחבת בשבוע 22, כי אז, לאור העמימות העובדתית, ולאור ההצדקה להיפוך נטל הראיה בשל ההתרשלות באי הפנית התובעת לסקירה מורחבת, הרי שהנתבעים לא הוכיחו במאזן ההסתברויות כי לא קיים קשר סיבתי בין התרשלותם לבין הנזק. סוף דבר אני קובעת כי יש להשית אחריות על ד"ר זרייק וקופת חולים מכבי בשל הרשלנות בעילת ההולדה בעוולה. מצב נפשי של התובעת והאם היא זכאית לפיצוי כנפגעת משנית (עקיפה) ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל פ"ד מד(3) 397, הוכרה תביעתם של הנפגעים המשניים (ניזוקים עקיפים כפי שמכונים ב ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16.3.08) ), שנכותם הנפשית נגרמה כתוצאה מחשיפתם לארוע הקשה. בהתאם להלכה, נזקים נפשיים שנגרמו לניזוק עקיף בעקבות פגיעה של אדם הקרוב לו יזכו אותו בפיצוי רק אם הצליח להוכיח קשר סיבתי - עובדתי ומשפטי - בין נזקיו לבין הפגיעה בקרובו, ובנוסף עליו לעמוד בכל ארבעת תנאי הלכת אלסוחה שהחשוב לעניננו, הוא כי רק פגיעה נפשית חמורה או ומשמעותית, מחלת נפש של ממש, המגובה בממצאים רפואיים היא בת פיצוי. (עמ' 437 להלכת אלסוחה). הפסיקה המאוחרת להלכת אלסוחה, מיישמת רף גבוה למבקש לעבור את המשוכה של התנאי הרביעי. וראה לדוגמא ע"א 6560/96 בר זאב נ' ג'ומעה מוחמד, - וכן ע"א 4446/90 ברנע ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ , שם התובעת היתה מעורבת בתאונת דרכים בה נהגה את רכבה והייתה עדה לפגיעה הקשה של בתה, כאשר פניה נחבטים בחוזקה במוט ההילוכים של המכונית שחדר לתוך עינה וגרם לעיוורונה. בית המשפט דחה את תביעת האם, שכן מצבה הנפשי לא הגיע לרמה של "פסיכוזה" או "נוירוזה קשה", על אף העובדה שנשארה נכה עקב נוירוזה פוסט טראומטית. למיטב ידיעתי אין פסיקה שמחילה את הלכת אלסוחה על העילה המיוחדת של הולדה בעוולה, להבדיל מפסיקה הדנה במות עוברים ששם נקבע כי מאחר והנפגע הראשי, העובר, אינו בעל זכויות, רואים בהורים כמעין נפגעים ראשיים ואין הם נדרשים לעמוד בקריטריונים של הלכת אלסוחה. בעניננו, חוות דעת המומחים משני הצדדים נסקרו בפרק הטענות והראיות. בעוד ד"ר קירש המומחה מטעם התובעת קבע בחוות דעתו (ת/6) כי לתובעת הפרעת PTSD חלקית והעמיד את השיעור על 20%, קובע המומחה מטעם הנתבעים ד"ר ברוך כי התובעת אינה סובלת מ-PTSD לפי כל הגדרה מקובלת רפואית ולמעשה אין לה נכות נפשית. הוכח כי התובעת לא עבדה לפני הולדתו של פאדי ולא אחרי לידתו אלא עזרה מעת לעת לעסק של אביה שהיה מתחת לבית. לאחר שהילד גדל (כיום בן 6) ונכנס למסגרת גן, היא נמצאת בעסק של האבא עד שהילד חוזר מהגן כי לא רוצה להיות לבד בבית. מבחינה תעסוקתית אין שינוי במצב לפני ואחרי מותו של המנוח. הוכח גם כי התובעת לא הסתייעה בטיפול נפשי ולא מקבלת טיפול תרופתי. היא אף מאשרת כי בשנת 2009 היתה בהריון והוחלט על הפסקתו לאחר שאובחן חשד לתסמונת ריינה וגם ענין זה הקשה עליה רגשית. גם ב-2010 נכנסה להריון שהופסק בשל חשד לתסמונת ריינה. ד"ר ברוך מסביר כי כדי שתהיה תגובה פוסט טראומתית מוכרת ברפואה, צריך שיתקיימו שני דברים במצטבר: הראשון כי החוויה היינו הלידה, היתה טראומתית ובנוסף כי הנושא של התגובה הראשונית אחרי הלידה, צריכה להיות תגובת קיצון. שני אלה לא התקיימו בעניננו. אכן כשבועיים לאחר מותו של המנוח היתה תגובת חרדה, ודקירות בחזה העשויות לשקף דחק ברם מעבר לדחק זמני זה, אין תעוד בתיקה הרפואי או אינדיקציה להמשך טיפול ולנכות. התובעת מתארת מצב של אחת למספר שבועות יקיצות בשינה, עצבנות ולעיתים צועקת ובוכה וזו תגובה תקינה ביחס לאירועים שעברו עליה. הוא סבור כי אם היא תלד סביר שכוחות הנפש שלה יעמדו לה והתופעות יפסקו וטוב יהיה לה אם תקבל טיפול פסיכותרפי של כמה פגישות. בסופו של יום, יש לומר ביושר כי מצב העצב הוא טבעי בנסיבות הטרגיות, אבל הדחק והחרדה נובעים לא רק מלידת המנוח ומותו אלא מעצם האפשרות שכל הריון צפוי להסתיים באופן טרגי בשל מומים קשים הנובעים מקרבת הדם בינה לבין בעלה, נתון שלא ניתן לשינוי ומסב צער מחמת הבעייתיות בהבאת ילדים לעולם. במובן זה ספק בעיני אם התובעת הוכיחה במידה הנדרשת את הקשר הסיבתי בין ההולדה בעוולה כשלעצמה לבין מצבה הנפשי הכולל. ואשר לחומרת המתח הנפשי לא הונחה דעתי כי מדובר בחומרה קשה המשפיעה על תפקודה היומיומי של התובעת וכי להבדיל מעצב טבעי, מדובר בהפרעה פסיכוטית קבועה של פוסט טראומה. התנאי הרביעי בהלכת אלסוחה בענין חומרת המצב הנפשי, נועד לתחום את מעגל הניזוקים והנזקים שהמשפט נכון לפצות בגינם, תוך הותרת מרווח צר למקרים חריגים ונדירים. אני סבורה כי המכלול לעיל לא מעלה כי מצבה הנפשי מגיע כדי המקרים החריגים אליהם מכוונת ההלכה. עם זאת, מצאתי להעניק סכום גלובלי לצורך סיוע במימון מספר פגישות לטיפול פסיכותרפי שאף המומחה מטעם הנתבעים הסכים שעשוי להקל על התובעת לעבד את האובדן. מצאתי להעמיד את הסכום ברכיב זה על סכום גלובלי בסך 10,000 ₪. גובה הנזק בטרם אכנס לגובה הסכומים שראוי לפסוק, נדרשת הכרעה בשאלה העקרונית אם יש זכות לפיצוי ממוני למנוח (או נכון יותר- ליורשיו) בגין השנים האבודות. אין נכון להיום, לפי מיטב ידיעתי, קביעה של בית המשפט העליון בשאלה אם ראוי להעניק פיצוי ברכיב זה, שעה שעסקינן בהולדה בעוולה בה הניזוק נפטר, אם לאו. התובעים סבורים כי יש להעניק פיצוי ממוני בשנים האבודות לפי אותו רציונל שנקבע בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לפיתוח הרובע היהודי, . הם מפנים לרציונל "המוסרי" לפיו לא יתכן שיהיה זול יותר להתרשל מקום בו הניזוק מקפח את חייו מאשר להתרשל מקום בו הניזוק נותר בחיים, במומו. הטיעון שובה לב אך אינו מתאים, לדעתי, למקרה המיוחד שבפני בו יש הסכמה כי טוב מותו של המנוח מחייו. במובן זה המקרה שלפני "קל" יותר להכרעה, שכן אין מי שיטען שהיה למנוח טוב יותר להמשיך לחיות במומו, וברור כי אילו היו מתגלים המומים היה ההריון מופסק והמנוח לא היה נולד כלל. להבדיל מעוולת הרשלנות שפוגעת בשלמות גופו של אדם חי ובריא או רשלנות שהביאה ליצירת מום בלידה, גורמת לנכות ופוגעת בפוטנציאל השתכרות, או מביאה לקיצור תוחלת חייו או אף מקפדת את פתיל חייו באחת באותה התנהגות עוולתית, בתביעת ההולדה בעוולה במובנה הטהור, כמו בעניננו, אין טענה כי הנתבעים גרמו למום בהתרשלותם. הטענה היא כי המומים לא אובחנו ולכן ובשל התנהגות עוולתית זו, לא הופסק ההריון והיתה לידה של יצור אנוש אומלל חסר סיכוי לקמצוץ איכות חיים נטולי סבל, שמוטב היה שלא נולד. עצם מתן החיים בנסיבות אלו, ואי מניעת הלידה היא העוולה. במילים אחרות, צריך היה למנוע את הגעתו של המנוח לעולם ואם היו מונעים אותה, כי אז לא היו חיים לא היתה השתכרות פוטנציאלית, ואף אין לדבר על קיצור תוחלת חיים. (זאת כמובן להבדיל מהתביעה לשאר הרכיבים בשל תקופת החיים בת ה-9 חודשים והכאב וסבל שהיה מנת חלקו של התובע באותם חיים קצרים). מטרת הפיצוי בנזיקין היא השבת המצב לקדמותו, היינו כי אדם שנפגע יקבל פיצוי לאחר שאונתה לו העוולה, כפי שיכול היה להשתכר לולא נעשתה בו העוולה. אבל אם לא היתה נעשית העוולה הוא לא היה נולד כלל ולא היה לו כושר השתכרות בר מימוש. ולכן, והגם שהתוצאה נראית אולי קשה, אין מנוס לטעמי, אלא לדחות את העתירה לפיצוי ממוני בשנים האבודות כמו גם בפיצוי לא ממוני בגין קיצור תוחלת חיים. כאב וסבל - הוכח כי חייו של המנוח שגופו היה מעוות וזרוע שברים, עין שלא נסגרת, סבל מתמשך ניתוחים ואשפוזים רבים, אי תפקוד מערכות לרבות קוצר נשימה עד למותו בייסורים בתום 9 חודשים מלידתו היו סבל מתמשך וקשה. לאחר ששקלתי את הדברים מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי ע"ס 400,000 ₪. אוסיף כי הסכום שפסקתי כולל הן את הכאב וסבל של המנוח בחייו הקצרים והן את מרכיב הכאב וסבל להורים. אני מבהירה כי הגם שלא הוכח להנחת דעתי כי נותרה נכות פסיכיאטרית לתובעת או כי היא אינה בגדר נכות בת פיצוי לפי הלכת אלסוחה, עדין זכאים ההורים/התובעים לפיצוי בגין הכאב העצום שנגרם להם מחמת המאורעות הקשים בחייו הקצרים של בנם ובמותו. הוצאות קבורה- התובעים טוענים כי נשאו בעלות ארון קבורה וכריית קבר בסך 1,300 ₪. סכום זה הגם שלא נתמך בקבלות נראה לי סביר ואני מקבלת עתירתם ברכיב זה. עזרת צד ג' בעבר- בתקופה בה חי, נזקק המנוח להשגחה מלאה. אני סבורה כי הגם שכל תינוק בריא נזקק להשגחה מלאה, ההשגחה אינה 24 שעות ביממה, להבדיל מעניננו. במקרה דנן, הוכח כי התובעת לא משה ממיטתו של המנוח כל אותו הזמן ולכן מטבע הדברים נזקקה לעזרה מוגברת בשים לב לכך שהיה לה גם תינוק (בריא ) בבית שצריך היה לטפל גם בו. אמנם עסקינן בפיצוי בגין נזק מיוחד הטעון הוכחה ובעניננו לא הוכחה עזרה בשכר, ברם נדמה כי העזרה לה נזקקו התובעים כולל השהיות התכופות בבתי חולים חייבו עזרה שהוענקה ע"י קרובי משפחה. אני סבורה שמדובר בעזרה החורגת מעזרה רגילה ולכן זכאים התובעים לפיצוי. לאחר ששקלתי את הדברים מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי לתקופה של 9 חודשים ע"ס 30,000 ₪ נסיעות בעבר- התובעים טענו שנגרמו להם הוצאות בתקופת חייו של המנוח בסך 9,000 ₪ הקשורות בטיפול בו. הם לא נחקרו בענין זה ולכן הגם שרכיב זה מהווה אף הוא נזק מיוחד, אני סבורה שהוא משקף בצורה סבירה את ההוצאות בעבר. התובעים לא ביקשו פיצוי נפרד בגין ראש הנזק העצמאי של פגיעה באוטונומיה ולכן לא התייחסתי לרכיב זה. בסך הכל עומדים הסכומים המצטברים הראויים לפיצוי לפי סעיפים 48,50,51,52,52,53 לפסק-הדין, על סך 450,300 ₪. אשר על כן אני מקבלת את התביעה נגד נתבעים 1,2 ודוחה נגד נתבע 3. נתבעים 1,2 ישלמו לתובעים סך 450,300 ₪ וישפו את התובעים בגין הוצאותיהם (אגרה משוערכת ששולמה עם הגשת התביעה ושכ"ט מומחים לפי קבלות שתומצאנה). בנוסף ישאו בשכ"ט עו"ד של התובעים בסך 104,470 ₪ כולל מע"מ וביתרת אגרה. המזכירות תסרוק את המוצגים שהוגשו במהלך ההוכחות. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בהריון)הריוןרשלנותרשלנות רפואית (באבחון)