קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות המינהל התעלמות מעיקול: 1. בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ניב ריבה), מיום 7.12.08, אשר חייב את המערער לשלם למשיב סכום של 260,902 ₪, כשהוא משוערך מיום הגשת התביעה, כך גם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (ת.א. 18809/06) . תמצית העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא: 2. עילת התביעה של המשיב (להלן: הבנק) רשלנות של המערער (להלן: המינהל) בהתעלמו מעיקול זמני שהוטל על זכויותיו של חייב כלפי הבנק, בהוציאו אישור כי זכויותיו נקיות מכל זכות צד שלישי. למעשה, העובדות בעיקרן לא היו שנויות במחלוקת, ועל כן גם הסכימו הצדדים לוותר על חקירת המצהירים והגישו טיעוניהם בפני בית משפט קמא. בהתאם לאשר ציין בית משפט קמא, הבנק הגיש בשנת 2002 תביעה כספית, לרבות כנגד קורן שמשון (להלן: החייב). בסמוך להגשת התביעה ניתן צו עיקול זמני על זכויותיו של החייב בנכס הידוע "כגוש 7815 חלקה 26 (לשעבר 520) מגרש 119" (להלן: הנכס), הרשומות במינהל. הצו נמסר למינהל וכשביום 12.2.03 הוחתמה ההודעה למחזיק בחותמת המינהל. ביום 23.7.03 ניתן פסק דין כנגד החייב וביום 4.9.03 פתח הבנק תיק הוצל"פ. אולם, ביום 23.2.05 מכרו החייב ואשתו את הנכס וכפי שציין בית משפט קמא "קודם לעריכת חוזה המכר קיבלו הרוכשים... מהמנהל אישור זכויות המאשר כי הנכס 'נקי מכל חוב או שעבוד'". אומנם, הבנק הטיל עיקול על זכויות החייב במקרקעין גם במסגרת תיק ההוצל"פ, עיקול שנרשם ביום 27.11.05, אולם בסופו של יום לאחר שהרוכשים פנו לבית המשפט בהליך בו גם הצדדים דנן היו צד לו, הוסכם כי העיקול יוסר, וזאת מבלי לפגוע בטענות הצדדים דנן האחד כלפי משנהו. עם זאת יש להוסיף, כי במסגרת ההליך האמור, הצהיר המינהל כי אכן העיקול מיום 12.2.03 לא נרשם בתיק המינהל, אשר מספרו צוין בהודעה. משכך, הגיש הבנק את התביעה הכספית כנגד המינהל, וזאת בהתאם לתחשיב התמורה שהייתה מתקבלת ונותרת בגין חלקו של החייב בנכס, ממימוש זכויות החייב. 3. בית המשפט קבע כי קיימת חובת רישום של עיקול במינהל, ובהתאם לאשר נפסק בע"א 4/84 שטאל נ' עמידר, החברה הלאומית לשכון עולים בישראל בע"מ, פ"ד מג(1), 265 (להלן: עניין שטאל), אשר לפיו הרישום אינו מותנה בהיות הזכויות רשומות בלשכת רשם המקרקעין ותוך הפניה לפסיקה נוספת. בית המשפט קבע כי מתיק המינהל עולה כי החייב ואשתו רכשו את הזכויות עוד בשנת 2001, וכי המינהל עצמו אישר עוד בשנת 2002 את העברת הזכויות, וכי הגם ששטר העברת הזכויות נחתם והוחזר למינהל רק בשנת 2005, העדר החזרת אישור העברת הזכויות, לא ביטל את זכויותיהם החוזיות של החייב ואשתו ולא הצדיק התעלמות מהן. יתר על כן, בית המשפט לא מצא להבדיל בין מקרה ובו זכויות החוכר רשומות לבין מי שהזכויות בהליכי רישום, הואיל ובכל מקרה מדובר על זכויות חוזיות ולא קנייניות ובדומה לאפשרות לרשום הערת אזהרה בלשכת רשם המקרקעין, יש לאפשר רישום עיקול בהתאם לחוזה שהועבר למינהל. בית המשפט דחה את הטענה כי המינהל לא נוהג כן בפרקטיקה, לרבות לאור המדיניות המשפטית הראויה, ולמעשה לא היה כל מקום לסירובו של המינהל לרשום הנדרש. טענת המינהל, לפיה עקב פרצלציה לא ניתן היה הנכס לזיהוי, נדחתה, הואיל ומדובר בהרחבת חזית וכשהטענה לא נטענה בכתב ההגנה. עם זאת הוסיף בית המשפט, כי גם בטענה לגופה אין ממש, הואיל וחרף הנטען, הרי נרשם העיקול שהוטל באמצעות ההוצל"פ בשנת 2005, וכשפרטי הזיהוי זהים לפרטים שכלל הצו משנת 2003. נוכח כל האמור, קבע בית המשפט כי המינהל התרשל. בהתייחס לגובה הנזק, קיבל בית המשפט את תחשיב הבנק, אשר לא נסתר. כך גם, דחה בית המשפט את הטענות לאשם תורם או מחדל של הבנק, ובמיוחד לאור הקביעה כי הבנק לא נדרש להליכי אישור העיקול. טענות הצדדים בערעור: 4. המינהל טוען כי כל שנעשה בשנת 2002, הינו תחילת התהליך של העברת הזכויות ממוכרי הזכויות לחייב, וכי העברת הזכויות הושלמה רק בשנת 2005, שאזי הפך החייב להיות הבעלים הרשומים של הנכס ברישומי המינהל. לטענת המינהל, הבנק התרשל התרשלות רבתי בביצוע פעולות גבייה שיכלו להביא לכך שהתובענה לא הייתה באה לעולם, וזאת מאחר ורק מקץ שנתיים מעת פתיחת תיק ההוצל"פ, נקט הבנק בהליכים. בנוסף, טוען המינהל כי לא ניתן היה לרשום את העיקול, הואיל ולחייב לא היו כל זכויות הניתנות לעיקול במינהל, אלא רק משנת 2005. כך גם, חוזר המערער על הטענה אודות אפשרות הזיהוי ותוך הפניה לעדות מטעם המינהל, לפיה המינהל אינו נוהג לרשום עיקולים כל עוד לא נרשמה העברת הזכויות. לטענת המינהל, הרי המינהל הינו בגדר מחזיק ומעת שהמינהל לא הודה בקיומו של הנכס ברישומיו, וכשלשיטתו הוא אף לא ידע על העיקול, היה חייב הבנק לנקוט בהליכי אישור העיקול ומעת שלא עשה כן, הרי העיקול פקע. יתר על כן, נקיטת הליכי האישור, כאמור, על ידי הבנק, הייתה מונעת את אשר אירע, הואיל והמינהל היה מוזמן לדיון שכזה, וכשלמעשה מדובר גם בהעדר תום לב מצד הבנק, הואיל והוא עצמו כינה את המינהל כמחזיק. המינהל אף טוען, כי לעניין שאלת היותו מחזיק אם לאו, יש להבחין בין הפסיקה אשר דנה במקרה ובו לא נצרכת פעולה נוספת לשיתוף פעולה מצד המינהל, לבין אותם המקרים אשר אין הדבר כן, וכבמקרה דנן. לטענת המינהל, התנהלותו של הבנק הינה רשלנית וניתקה כל קשר סיבתי מעת שלא נקט בהליכים לאישור העיקול, כך גם לעניין העדר זיהוי ראוי של הנכס ואי נקיטת פעולות הוצל"פ משך תקופה ועוד. לבסוף, ציין המינהל כי בכל הקשור לשאלת הנזק, הרי הבנק נסמך על תצהיר בא כוחו של הבנק וכי לא די בכך להוכחת הנזק, כפי שלא הוכח שהבנק עשה ככל יכולתו להקטין את החוב ממקורות אחרים. 5. הבנק מדגיש כי התביעה שהגיש אין עניינה תביעה לאישור עיקול, אלא תביעה נזיקית לפיצוי הבנק בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מרשלנות המינהל, וכפי שקבע בית משפט קמא. הבנק תומך יתדותיו באשר פסק בית משפט קמא, תוך הדגשה כי אין חולק שאכן צו העיקול התקבל אצל המינהל. עוד הפנה הבנק, להתנהלות המינהל גם בהתייחס לעיקול שנרשם בעקבות הפניה להוצל"פ. הבנק חוזר על טענתו, כפי שטען בפני בית משפט קמא, כי טענת המינהל בדבר הקושי ברישומו של עיקול על זכויות שטרם הועברו, מהווה שינוי חזית. אך גם לגופם של דברים, טוען הבנק כי נוכח המציאות המורכבת של דיני המקרקעין בישראל, חייב היה המינהל לרשום העיקול וכי אם הייתה מתקבלת טענת המינהל, היה הופך המינהל מקלט לחייבים. עוד מדגיש הבנק את הפתעתו, לפיה עוד ביום 23.2.05 המינהל נתן אישור ביחס לזכויותיו של המערער, ובהתאם לאישור זה הנכס נקי מכל חוב ו/או עיקול. כך גם טוען הבנק, כי עוד בשנת 2002 אושרה העברת הזכויות, כפוף להמצאת אותם אישורים ומסמכים שדרש המינהל, דהיינו, מדובר על זכות מוחלטת של החייב. יתר על כן, לשיטת הבנק, אין מקום לקבל גישה כי רישומו או אי רישומו של עיקול בספרי המינהל, יהיה מותנה בבירוקרטיה הפנימית של המינהל. בהתייחס למקרה דנן, מפנה הבנק לאותה התחייבות שהנפיק המינהל כלפי בנק למשכנתאות עוד טרם סיום העסקה. בכל הקשור לנושא הגשת בקשה לאישור העיקול, חוזר הבנק ומציין כי המינהל אינו מחזיק, אשר נדרשת בקשה לאישור עיקול, אלא החייב הוא המחזיק בנכס ותפקידו של המינהל מסתכם ברישום הזכויות בלבד. בהמשך, מתייחס הבנק גם לנוסח של ההודעה. בכל מקרה, טוען הבנק, כי לא נשללה זכותו לתבוע בנזיקין גם אם היה מקום להידרש לנושא אישור העיקול, ובמיוחד שמדובר בפעולה אקטיבית של המינהל. דיון והכרעה: 6. אין חולק, כי מעת שזכויות פלוני רשומות במינהל על שמו, אזי חייב המינהל לרשום עיקול על זכויותיו של אותו פלוני וכי ככל שעסקינן בשאלת מהות העיקול, מדובר על עיקול נכסי המשיב, כהגדרת האמור בתקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), וכפי שנקבע בפרשת קליאוט (ע"א 2158/92 קליאוט נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מו(3), 804). למעשה, גם ב"כ המינהל מסכים לאמור, אלא שטוען הוא שהמקרה דנן שונה, הואיל והזכויות לא היו רשומות על שם החייב בעת הטלת העיקול, ועל כן לא חל האמור בפרשת קליאוט "... מאחר שזכויות החכירה שלו כבר נתונות בידיו של החייב ללא צורך בשיתוף פעולה מצד המינהל...", וכשבמקרה דנן הרי נצרך החייב לאותו שיתוף פעולה מצד המינהל. 7. לא בכדי נשאל ב"כ המינהל בעת הדיון, אודות הטלת עיקול ורישומו, במקרה ובו רכש פלוני זכויות חכירה בנכס, ואף קיבל חזקה ויכול ואף שילם את מלוא התמורה, אולם הזכויות טרם נרשמו על שמו בספרי המינהל, וכשנדרש הוא לבצע פעולות לביצוע העברת הזכויות בפועל. תשובת ב"כ המינהל הייתה "אני משיב שהמינהל לא היה רושם זכויות לא יכול להטיל עיקולים על זכויות שלא רשומות. כל עוד ואין העברת זכויות לא היה נרשם", ובהמשך "לשאלה נוספת שלכאורה אין תרופה לעיקול שכזה אני משיב - כי אין חוק המחייב את המינהל לרשום". 8. דומה כי בתשובה זו נעוץ הכשל בהתנהלות המינהל, ככל שאכן הוא מתנהל ברוח דבריו של בא כוחו. כפי שנקבע גם בעניין שטאל וכך גם בת.א. (ת"א) 53287/01 בנק הפועלים בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל - מחוז מרכז (לא פורסם 27.10.03) (להלן: בנק הפועלים), מפי כב' השופט יפרח, למעשה הרישום של מקרקעין שאינם רשומים בטאבו, מתנהל במינהל וכי על כן המינהל אינו יכול להתנער מתפקידו ולהתעלם מעיקולים כאילו לא ניתנו, הכל בגין טענה שאין חוק המחייבו בנושא עיקול שכזה. מעת שניתן ליתן סעד של עיקול בין עיקול זמני ובין עיקול קבוע, יש מקום לאפשר ביצוע עיקול שכזה ולאפשר רישומו במקום היעיל ביותר, ואשר גם ניתן לחשיפה הרבה ביותר. 9. חשיבות הרישום במקום ובו מתנהל רישום על פי דין, אינה נצרכת להרחבה. די אם נפנה לע"א 2070/06 תשתית ציוד ובינוי בע"מ נ' עו"ד יעקב גרינוולד - כונס נכסים (לא פורסם 9.9.08) בהתייחס לרשם החברות, כך גם ראו בע"א (ת"א) 1088/08 בהט נ' צ'ריקובר (לא פורסם 14.7.11) וההפניות שבו (להלן: עניין בהט). כך ראו לגבי משרד הרישוי בע"א (ת"א) 2274/08 מדינת ישראל - משרד הרישוי נ' טראקס טרייד אין בע"מ (לא פורסם 12.10.10). הדברים יפים על אחת כמה וכמה בעת שעסקינן בזכויות במקרקעין. כפי שאין חולק על אחריות רשם המקרקעין, מקום בו כשל ברישום עיקול, כך גם ברישום המתנהל במינהל. לא בכדי נקבע בעניין שטאל: "הרשות הציבורית אינה יכולה לשאת באחריות הפחותה מזו בא היה נושא כל צד שלישי פרטי, אשר היה מקבל הודעה על צו עיקול ואשר היה נושא באחריות שתחומיה ופעולותיה מותווים בסעיף 48 לחוק... אין הצדקה לכך שהמשיבים יהיו פטורים מאחריות, וזאת - אם בשל העדרם של סדרים או נהלים פנימיים ראויים במשרדיהם של המשיבים, או בשל כך שהמשיבים לא ידעו להבטיח כי צו של רשות שיפוטית, אשר נמסר לידיהם ואשר קבלתו אושרה על-ידיהם, אכן יטופל בצורה נאותה..." ( ההדגשות שלי, שם בעמ' 275). דומה כי דברים אלו יפים גם בענייננו. חלק לא קטן מרישומי הזכויות במקרקעין מתנהל במינהל, ועל כן רוכש זכויות נסמך על אישורי המינהל לכל דבר ועניין. ודוק, ככל שמדובר בשיעבוד, הרי ניתן לרושמו באופן זה או אחר, אולם מנגד, ככל שמדובר בעיקול זכויות שאינן רשומות אלא רק במינהל, האפשרות היחידה לרישום העיקול ומניעת סיכולו, הינה ברישום ראוי של העיקול במינהל. לדידי אין אני רואה כל הבדל, אם מדובר בחייב שהזכויות בנכס כבר רשומות על שמו במינהל, או שטרם נרשמו, ובלבד שאכן בתיק המינהל מצויים אותם מסמכים המצביעים על זיקה זאת או אחרת של החייב (הוא המשיב בעיקול) לנכס נשוא העיקול. ככל שהמינהל אינו נוהג כן, הרי על בית המשפט להציב את הסטנדרט הראוי לפעולותיו של המינהל, ונוכח האמור, גם אם כדברי ב"כ המינהל בדבר אותה פרקטיקה, אשר נהוגה במינהל, הרי אין בכך לעלות או להוריד, על המינהל לשנות אותה פרקטיקה, הואיל ובכל מקרה יהיה חב מקום בו נהג לפי אותה פרקטיקה נוהגת. הליך העברת הזכויות במינהל מחייב פעולות שונות עד ביצוע העברת זכויות מחוכר אחד למשנהו. כך, הגשת בקשה להעברת הזכויות, המצאת חוזה העסקה, אישורי מיסים וכן תשלומים לפי דרישת המינהל ועד לחתימת שטר העברת הזכויות. בעניין זה יש לזכור, כי ככל שלא עסקינן בזכויות חכירה רשומות ברשם המקרקעין, אין דרך לרשום הערת אזהרה במינהל, למרות שייתכן והגיעה העת לאפשר זאת, ועל כן כל שניתן להטיל, עיקול על זכויות רוכש זכויות חכירה, גם אם טרם בוצע כל ההליך. 10. חשיבות יתר נודעת למתן האישור על ידי המינהל, אישור שעל פניו אינו נכון. דהיינו, המינהל לא רק שחדל באי רישום העיקול בתיק הנכס, אלא הוציא אישור פוזיטיבי כי זכויות החייב נקיות, בה בשעה שקיים עיקול. כפי שצויין בעניין בהט ובשינויים המחוייבים, רשאי מטיל עיקול לצפות כי הרשות לא תוציא אישור המנוגד לעיקול, כאשר ידוע שעל סמך אישור שכזה יכול ותכרת עסקה, חרף העיקול. ודוק, אין חולק כי ההודעה על העיקול נמסרה למינהל, אך כפי שציין ב"כ המינהל בהגינותו, המינהל אינו יודע מה קרה עם אותו אישור. בעניין זה, אין על המינהל להלין אלא על עצמו, מעת שלא קבע הסדרים ראויים לרישום העיקול בתיק הנכס. אומנם, המינהל טען לעניין הזיהוי, ומדובר בהרחבת חזית, כפי שקבע בית משפט קמא, אולם גם אם היינו נדרשים לטיעון זה, הרי בנוסף לאשר ציין בית משפט קמא ביחס לכך, מצופה כי אם המינהל אינו מצליח לאתר את התיק, לא ינקוט בדרך של "שב ואל תעשה", אלא ינקוט בדרך של "קום עשה", דהיינו, יפנה לב"כ המעקל על מנת להעמידו על העדר אפשרות לאתר את הנכס המדובר, או למצער יחזיר את העיקול לבית המשפט. 11. כאמור, המינהל שם יהבו על ההבחנה בין מקרה ובו לא נצרך שיתוף פעולה נוסף בין החוכר לבין המינהל לבין מקרה ובו נצרך שיתוף פעולה שכזה, בהוסיפו כי המקרה דנן מתאים למקרה האחרון. בעניין זה, נראה לי כי המינהל שם דגש יתר על המידה, באשר צויין בפרשת קליאוט אודות העדר צורך בשיתוף פעולה נוסף של המינהל. כאמור, הליכי הרישום במינהל נצרכים לפעולות רבות. אולם לשיטתי, מעת שנחתם חוזה להעברת זכויות חכירה בין מוכר זכויות שכאלו לרוכשן, הואיל ומדובר בהעברת זכויות חוזיות, לא חלה במקרה שכזה הוראת סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. דהיינו, ככל שעסקינן בזכויות רשומות בלשכת רשם המקרקעין, אזי כל עוד והרישום לא בוצע, מדובר בהתחייבות בלבד. אולם, במקום ובו מדובר בהעברת זכות חכירה ובמיוחד מעת שזכות החכירה אינה רשומה, הרי עצם כריתת החוזה לרכישת הזכויות, יש בה משום העברת הזכויות לרוכש. אכן, יכול והחוזה ידרוש את אישור המינהל ויכול מדובר בתנאי מתלה, אולם למעשה הרוכש הינו בעל הזכויות מול המינהל וכעין המחאת זכויות. בנסיבות אלו, למעשה, העיקול מוטל על אותה זכות בנכס של הרוכש, והמינהל אינו בגדר מחזיק בהתאם לתקנות. משכך, לשיטתי, על מנת שיחול האמור בעניין קליאוט, לצורך שאלת הצורך באישור העיקול, די בחוזה שנחתם והוצג בפני המינהל. אך גם אם הדברים אינם כן, הרי במקרה דנן לית מאן דפליג כי המינהל נתן אישורו עוד בשנת 2002 ואילו העיקול הוטל בשנת 2003. ודוק, אם החייב היה ממציא את מסמך העברת הזכויות בהתאם לדרישת המינהל כשהוא חתום, שוב היו מועברות הזכויות על שם החייב. בלשון אחרת, למעשה גם במקרה דנן לא נצרך כל שיתוף פעולה נוסף מטעם המינהל. 12. אולם, גם אם לא ניזקק לאמור, דומה כי אין מקום לטענת המינהל אודות פקיעת העיקול, הכל בגין מחדל נטען של הבנק בכך שלא ביקש את אישורו. ראשית, עצם העלאת הטענה, לכאורה, אינה בתום לב. אם אכן העיקול היה נרשם או מונח בתיק הנכס, ובעת שהתבקש האישור על מצב הזכויות, המינהל היה מפעיל שיקול דעת ומחליט כי מדובר בעיקול המצריך אישור שלא התבקש ואזי מנפיק את האישור, ניחא. והנה, במקרה דנן, הדברים לא נעשו באופן האמור, אלא הפוך מכך. המינהל לא טרח לתייק או לרשום את העיקול, ועל כן בעת שהנפיק את האישור, הרי לשיטתו כלל לא ידע אודות הטלת העיקול, ומשכך אין זה ראוי כי יעלה טענה אודות פקיעתו. יתר על כן, לשיטתי, ומעת שמדובר בגוף כמינהל, הרי גם אם הנסיבות היו כחלופה הראשונה לעיל, אין מקום כי המינהל יחליט על דעת עצמו אם העיקול פקע אם לאו, ולמצער היה על המינהל לציין באישור שהנפיק אודות עיקול שהוטל, בין אם תוך הוספת הסתייגות אודות סברת המינהל כי העיקול פקע, ובין אם לאו. אולם, אין מקום להתעלמות טוטאלית מהעיקול. נראה לי כי כל נושא פקיעת העיקול, הועלה כמחשבה לאחר מעשה, ובגדר תירוץ שמקומו לא יכירנו בנסיבות שכאלו, וכאשר הוא מועלה על ידי המינהל. שנית, עילת התביעה של הבנק הינה עילה בנזיקין, ועל כן לכאורה גם אם הבנק לא עתר לאישור העיקול, הגם שלשיטתי לא נצרך לכך, עדיין אין בכך למנוע תביעה בנזיקין וראו רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5), 638. כך גם, אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית), בעמ' 556. בכל הקשור לעילה הנזיקית, דומה כי אין מקום להוסיף מעבר לאשר קבע בית משפט קמא, ומעבר למפורט לעיל וראו בעניין בנק הפועלים והניתוח שם. 13. לעניין שיעור הנזק, מוטב היה למינהל שלא היה נדרש לחלוק על קביעה עובדתית של בית משפט קמא, אשר נסמך, ובצדק, על אשר הועד בפניו, ודווקא מעת שמדובר במי שטיפל בנושא מטעם הבנק, ונוכח התמורה שהתקבלה בגין מימוש הזכויות עם מכירתן לרוכש, כך גם משלא היה חולק ביחס למשכנתא שרבצה על הזכויות. כך גם, לא מצאתי ממש בטענה לאשם תורם, הכל בגין מחדל נטען זה או אחר של הבנק, אשר בצדק לא שעה בית משפט קמא לטיעון זה. בכל הקשור לאשם תורם בנושא הגשת בקשה לאישור העיקול, הרי נוכח כל אשר פורט לעיל, אין בטענה זו מאומה ואין למינהל להלין אלא על עצמו. כך גם, ביחס לטענה כאילו היה על הבנק להקטין את הנזק והוא לא עשה כן, הן משום שזכאי היה הבנק להיפרע מהנכס והן באשר לא הוכח כאילו יכול היה הבנק להקטין את נזקו. 14. לאור כל האמור, הערעור נדחה. אני מחייב את המערער לשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך 23,200 ₪. רשלנותעיקול