קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות המשטרה עקב אי מניעת מעשה פלילי: התביעה התביעה הינה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לטענתו עקב רשלנות המשטרה במהלך אירועי הפגנה אלימה שהתקיימה בעיר טייבה, אליה נקלע התובע. העובדות בתמצית ביום 6.5.2007 נסע התובע ממקום עבודתו בראש העין לכיוון ביתו שבכפר יונה. התובע נסע בכביש 444 . (להלן: "הכביש"). בעת שנסע התובע בכביש בסמוך לעיר טייבה, התקיימה בעיר הפגנה ברישיון. עקב איבוד של שליטה של מארגני ההפגנה על אלפי המפגינים, גלשה ההפגנה גם לכביש אשר נחסם על ידי המפגינים בצמיגים בוערים וקרשים. ההמון במקום יידה אבנים, קרשים ובקבוקי תבערה לעבר הכביש. עקב כך נחסם הכביש במקום שבו פרצו המפגינים לכביש, זאת במקטע הכביש שמטייבה דרום ועד טייבה צפון. בכך פעלה המשטרה כדי לבודד את קטע ההפגנה שסיכן את הנוסעים בכביש. התובע שהבחין בחסימת הכביש על ידי המשטרה, המשיך בנסיעה אחרי כלי רכב נוספים שנסעו בכביש לתוך העיר טייבה מצומת הכניסה לשכונות הדרומיות של העיר טייבה. כשהגיע התובע לכניסה הצפונית לעיר, באזור גשר טייבה, הותקף התובע על ידי ההמון הזועם באלות, מוטות ברזל ואבנים, ונפצע. שני תושבים מקומיים נחלצו לעזרת התובע. הם הסיעו אותו ברכבם ליציאה מהעיר. משם פונה התובע לבית החולים לניאדו. רכבו של התובע נשאר במקום והוצת על ידי המתפרעים. לתקיפת התובע קדמה תקיפת ההמון את מר אביב שינפלד, שאף הוא נסע בכביש בסמוך למקום החסימה המשטרתית, ונכנס לתוך העיר טייבה אחרי המכוניות שסטו מן הכביש. מר שינפלד הותקף על ידי המתפרעים אשר ניפצו את שמשת רכבו, השליכו עליו אבנים, וניסו לפגוע בו במקל. מר שינפלד ברח מהמקום ודיווח לשוטרים שבמחסום על זרימת כלי הרכב לתוך טייבה ועל תקיפתו עקב כך. (ראה תצהיר מר שינפלד ועדותו בעמודים 9 - 17 לפרוטוקול. ביחס לסדר האירועים: תקיפת התובע אחרי תקיפת העד אפנה לעמוד 9 לפרוטוקול שורה 22.) לאחר שדיווח מר שינפלד על תקיפתו לשוטרים שבמקום הציעה השוטרת שבמקום למר שינפלד לקבל טיפול רפואי, והוא הופנה להגשת תלונה בתחנת המשטרה. עובדות אלה בעיקרן אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. טענות הצדדים ביחס לנסיבות תקיפת התובע לטענת התובע הופנה אל תוך העיר טייבה על ידי שוטרים שנכחו במחסום הסמוך לכניסה לשכונות הדרומיות של העיר. על פי הטענה כיונו השוטרים את הנוסעים לתוך העיר כדי שיצאו מהצד השני של טייבה. לטענת התובע פעל על פי הוראות אלה ונכנס לעיר לתוך ההמון הזועם, שם הותקף. (ראה האמור בסעיף 2 לתצהירו). בסיכומים מטעם התובע נטען כי ההפניה לתוך העיר טייבה נעשתה על ידי המשטרה באופן אקטיבי, או פאסיבי. התובע טוען בנוסף כי המשטרה לא חסמה את הכניסה לעיר טייבה ולא הזהירה את הנוסעים בכביש מפני ההתפרעות שהתרחשה בעיר בעת ההפגנה, ואף בכך מתבטאת התרשלותה. לטענת המשטרה התובע ניכנס לתוך העיר טייבה בעת ההפגנה האלימה על דעת עצמו, מבלי שהופנה לעיר על ידי המשטרה, לא באופן אקטיבי ולא באופן פאסיבי, זאת משהחליט לנסוע במעקף אחרי המכונית שנסעה לפניו. המשטרה טוענת כי התובע נפגע ליד הגשר הצפוני של העיר במקום מרוחק ממקום החסימה המשטרתית שהוצבה כ 15 מטר צפונית לכניסה הדרומית לטייבה. תקיפת התובע אירעה לפי הנטען על ידי המשטרה לאחר שנסע ברחובות העיר מרחק משמעותי, ללא הכוונת שוטר, וללא כל קשר למשטרה. לטענת המשטרה מגרסתו הראשונית של התובע כפי שנמסרה בהודעתו מיום האירוע במשטרה, ומעדות העד מר שינפלד עולה כי טענת התובע לפיה נכנס לעיר בהכוונת השוטרים היא גרסה מאוחרת, בלתי אמינה ובלתי נכונה. המשטרה טוענת בנוסף כי לא ניתן היה מבחינה מעשית, ולא צריך היה מבחינה נורמטיבית לחסום את הכניסה לעיר טייבה. בעיר מתגוררים עשרות אלפי תושבים אשר לא ניתן להגביל את חופש התנועה שלהם ולמנוע מהם להמשיך ולנהל את שגרת חייהם. נזקי התובע עקב התקיפה עקב התקיפה סבל התובע מהמטומה במצח, שטף דם בקרקפת, שריטות בראש ומשבר מרוסק באצבע החמישית בכף יד השמאלית. כף ידו גובסה בסד גבס. התובע שוחרר בו ביום למנוחה, ולמעקב הרופא המטפל (ראה התעודה הרפואית מחדר המיון בבית החולים לניאדו שצורפה כנספח ב' לכתב התביעה). לכתב התביעה צורפה חוות דעת הפסיכיאטר ד"ר בן דור. על פי חוות דעת המומחה מטעם התובע, עקב התקיפה נגרמה לתובע נכות צמיתה בשיעור 15% בגין הפרעה פוסט טראומטית עם פגיעה תפקודית ורגשית מתמשכת. המשטרה הגישה חוות דעת נגדית מטעמה שנערכה על ידי פרופ' קוטלר. על פי חוות הדעת מטעם המשטרה עקב האירועים נותרו לתובע בשנה הראשונה שלאחר הפגיעה 10% נכות בגין קיום סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים שהגבילו באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה. בשנה שלאחר מכן מייחס המומחה לאירוע גרימת 5% נכות בגין סימנים קלים ללא הפרעה בהתאמה הסוציאלית וכושר עבודה שאינו מוגבל. לאחר תקופה זו העריך פרופ' קוטלר כי לא תוותר לתובע נכות נפשית פעילה, נוכח קצב החלמתו וחזרתו המלאה של התובע למעגל התפקודי. המומחה שמונה מטעם בית המשפט פרופ' מוניץ חיווה דעתו כדלקמן: " מדובר באדם אשר מראה את הסמנים של תסמונת פוסטראומטית כדלקמן: קיום ארוע טראומטי, קיום חוויות חודרניות חוזרות של הארוע, התנהגות המנעות, ירידה תפקודית, נסיגה חברתית, סף גרוי נמוך. נראה שיש לחלק את מצבו לשתי תקופות: השנה הראשונה שלאחר הארוע בו מצבו מתאים לסעיף 34 ג' של הביטוח הלאומי כלומר 20% ומאז מצבו מתאים לסעיף 34 ב' של הביטוח הלאומי 10% צמיתים. למרות קיום אנמנזה של דאגנות יתר זו לא גרמה לנכות תפקודית ולכן כל אחוזי הנכות מן הראוי שיזקפו לארוע הטראומטי שעבר." (ראה פרק הדיון בעמוד השלישי לחוות הדעת). דיון אחריות המשטרה איני סבורה כי התובע הוכיח טענתו לפיה כיוונה אותו המשטרה לתוך העיר טייבה בעת שהתקיימה שם ההפגנה האלימה. אפרט: גרסתו הראשונית של התובע פורטה בהודעתו במשטרה ממועד האירוע. ביחס לנסיבות כניסתו לעיר טייבה ציין התובע בהודעתו את האמור להלן: "... אני נסעתי דרך כביש 444 כאשר הגעתי לשלט "שכונות דרומיות" הבחנתי בפקק של רכבים. הפקק היה למעשה כפר (כך במקור ה.ע) מצומת צופים וכאמור כאשר הגעתי לשלט שאמרתי לך מקודם היה רכב משטרה שחסם את הכביש וכל המכוניות שהיו לפני נכנסו לתוך טייבה. יצאתי מתוך נקודת הנחה שיש חפץ חשוד שסגרו את הכביש או משהו אחר. אני המשכתי בנסיעה אחרי אותם כלי רכב פנינו שמאלה ולאחר מכן שוב שמאלה כדי לצאת מהצומת איפה שיש את הגשר להולכי רגל..." (ראה הודעת התובע מיום 7.5.2007 בשעה 03:16 בעמוד הראשון שורות 4 - 10). בהודעתו הראשונית של התובע במשטרה הסביר התובע כי נכנס לתוך העיר כדי לעקוף את הפקק משנסע אחרי מכוניות אחרות שסטו מהכביש לתוך העיר טייבה. מגרסה זו נעדרת כליל טענת ההכוונה המשטרתית. ההסבר שבגרסה ראשונית זו לכניסה לעיר הוא הרצון לעקוף את החסימה והנסיעה אחרי כלי הרכב האחרים. להבנתי יש להעדיף גרסה ראשונית זו על פני גרסתו המושהית והכבושה של התובע כפי שפורטה לראשונה במסגרת התביעה לפיצויים. גרסה ראשונית זו של התובע מתיישבת גם עם גרסת העד מטעמו מר שינפלד, אשר לא טען לקיומה של הכוונה משטרתית לעיר טייבה בהודעתו, בתצהירו, ובעדותו. כניסת כלי הרכב לתוך העיר נעשתה על פי עדות העד מר שינפלד עקב "תופעת העדר". (ראה עדותו בעמוד 11 לפרוטוקול בשורה 17). ראיתי לנכון לקבל בנוסף את טענת המשטרה שלפיה סגירת כל הכניסות הראשיות והמאולתרות לעיר טייבה הייתה מכבידה באופן בלתי מידתי על תושבי העיר טייבה ועל המשטרה. איני סבורה כי אי חסימת הכניסות לטייבה מהווה מחדל רשלני של המשטרה. לא ניתן ולא צריך היה לשתק חיים בעיר המונה עשרות אלפי תושבים לצורך השתלטות על אלפים בודדים של מפגינים, ובהם אלה אשר גרמו להפרת תנאי הרישיון להפגנה, ולהתפרעות האלימה. (ראה עדות העד מטעם המשטרה סנ"צ אזולאי בעמוד 28 לפרוטוקול שורה 13). עם זאת סבורתני כי בנסיבות העניין היה על המשטרה ליידע את הנהגים הנוהגים בכביש בדבר סיבת החסימה שהציבה בכביש ובדבר ההפגנה האלימה שהתרחשה בתוך העיר וגלשה לכביש שנחסם. פער המידע בין הנהגים ובין המשטרה עולה ברורות מהראיות שהובאו. על פי המצוין בהודעת התובע במשטרה כמפורט לעיל סבר כי סיבת החסימה היא חפץ חשוד. מר שינפלד סבר כי סיבת החסימה היא תאונת דרכים. (ראה עדותו בעמוד 12 לפרוטוקול בשורה 4). השוטרים המרובים שהתמקמו במקום ידעו על ההפגנה האלימה ועל גלישת ההפגנה לכביש ועל ההתפרעויות בעיר ובכביש. לשוטרים הייתה יכולת להעריך באופן מדויק את הסיכון שבהמשך הנסיעה בכביש וגם את הסיכון שבכניסה לעיר. בעניין זה העיד עד המשטרה סנ"צ אזולאי כדלקמן: "המשטרה בראש הדברים בחסימה התכוונה לא לאפשר המשך נסיעה על כביש 444. יכל אותו אדם להחליט אם הוא מכיר את העיר ותושב העיר להיכנס, יכל לעצור במקום ולהמתין." (ראה עדותו בעמוד 32 שורות 10 -12). דברים אלה היו נכונים אולי לו שיתפה המשטרה את הנוסעים בכביש במידע שהיה בידה אודות ההפגנה האלימה וסיבת החסימה בכביש שבוצעה על ידי המשטרה. זאת לא עשתה. פערי המידע שבין המשטרה והנוסעים בכביש הם אלה שהובילו לקבלת ההחלטה השגויה להיכנס לעיר לצורך מעקף החסימה המשטרתית, על ידי חלק מהנהגים ובכללם התובע. המחדל שבאי אזהרת הנוסעים בדרך ושיתופם במידע שהיה בידי המשטרה הוא להבנתי מחדל רשלני. הדברים נכונים ביתר שאת לאחר שמר שינפלד דיווח לשוטרים שבמקום על תקיפתו הברוטאלית על ידי המתפרעים בתוך העיר בעת ביצוע מעקף החסימה. בעניין אחריות המשטרה בנזיקין נפסק האמור להלן:"הגישה המחסנת את השלטון מאחריות בנזיקין נדחתה במשפט הישראלי. אכן, "שעתו היפה של המשפט הישראלי היתה, כשבוטלה החסינות המיוחדת של המדינה" (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, בע' 134). אחריות בנזיקין הוטלה גם על המשטרה זה עשרות בשנים. זאת הן באשר לביצוע רשלני אקטיבי של חובותיה, והן באשר למחדלה הרשלני מלבצען. "בין אם האחריות הנטענת כלפי המדינה היא ישירה או שילוחית, מצויים מעשי השוטרים בתחומו של סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה)" (דברי השופט משה בייסקי בע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337 [להלן: פסק-דין בוסקילה], בע' 345). וראו גם ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3), 733 (להלן: פסק-דין סוהן); ע"א 126/85 ר.ג.מ. מרט נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 272; ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 12.1.04 [להלן: פסק-דין חמד]). וכפי שציין לאחרונה חברי, השופט אליעזר ריבלין: המדינה אינה חסינה באופן מוחלט מפני אחריות בנזיקין... אין לשלול אפשרות כי המדינה תמצא אחראית בנזיקין בגין אי-מניעת מעשים פליליים או אף מעשי איבה שנעשו על-ידי אחר. [ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 185, בע' 188] 8.    רף הזהירות הנדרש בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) נגזר מהמדיניות המשפטית באשר לסטנדרט ההתנהגות הסביר. "האשם החברתי" הגלום ביסוד ההתנהגות העוולתית של עוולת הרשלנות נגזר מתפיסותיה הנורמטיביות של החברה באשר לערך החברתי של הפעילות הנידונה מן הצד האחד, ובאשר למחיר שאותו היא מוכנה לשלם בכדי לצמצם את סיכוניה מהצד האחר. יש לשקלל את תוחלת הנזק מול האינטרס הציבורי שבקיום הפעילות יוצרת הסיכון וכן את עלות אמצעי המנע הקיימים. ראו דברי השופט Handבפסק-דין Conway v. O’Brien, (1940) 11 F. 2D 611, 612. אכן, "ככל שההסתברות לקרות הנזק גבוהה יותר, הנזק חמור יותר, ההוצאות למניעתו נמוכות והאינטרס החברתי במתן השירות נמוך, כך תגבר הנטייה להטיל את האחריות על המזיק" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, בע' 109). וכפי שנאמר, חובת הזהירות היא - …an expression of the sum total of those considerations of policy which lead the law to say that the plaintiff is entitled to protection. [Prosser & Keeton, On Torts (5th ed. 1984), at p. 358.] ודוקו: אין המדובר בבחינה כלכלית גרידא. הערך החברתי של הפעילות אינו נמדד אך במונחים כלכליים, אלא גם במונחי קידום ערכי הצדק והמוסר שהחברה חפצה ביקרם. אף העלות אינה אך עלות במשאבים כלכליים ריאליים, אלא היא יכולה לשלב גם עלות מוסרית, חברתית וערכית. והשוו לדברי השופט אליעזר ריבלין בפסק-דין חמד, שם. 9.    חובת הזהירות של המשטרה כלפי תושבי המדינה אינה שונה בהקשר זה. אכן, המשטרה היא גוף ביצועי שמלאכתו רבה ומשאביו מוגבלים, וממילא, עליו לקבוע, לעיתים במצבי דחק קשים, סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימותיו. בהחלטות אלה נתון למשטרה מתחם רחב של שיקול-דעת. אך מתחם זה אינו בלתי מוגבל. המשטרה אמונה על שמירת בטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. עליה לאכוף את שלטון החוק. המשטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה." ראה: ע"א 1678/01 מדינת ישראל (המערערת בע"א 1678/01) נ' משה וייס ו-3 אח' , פ"ד נח(5), 167 (2004) בנסיבות העניין להבנתי היה על המשטרה ליידע את הנהגים הנוסעים בדרך, ובכללם התובע, אודות סיבת החסימה המשטרתית בכביש ואודות הפגנה האלימה בעיר ובכביש. ההסתברות לגרם נזק גופני לנהגים שיכנסו לעיר לתוך מתחם ההפגנה האלימה הייתה גבוהה. ניתן וצריך היה לצפותה. יכולת צפיית ההתקפות על הנהגים שיכנסו לעיר גברה עוד יותר על יסוד דיווח מר שינפלד לשוטרים שבמקום על תקיפתו. זאת עוד לפני שהתובע עצמו הותקף. הנזק שהיה בכוחה של המשטרה למנוע בקלות רבה יחסית, חמור. המדובר בחווית תקיפה אלימה ופרועה ובנזק גוף. בשים לב לפריסת המשטרה במקום, להיערכותה לאפשרות שההפגנה תצא משליטה, לשוטרים שהציבו את החסימה, וליכולת המעשית והפשוטה יחסית להתריע בפני הנהגים בין אם ברמקול, או באמצעות השוטרים ששהו במקום, או בדרך אחרת על ההפגנה האלימה בעיר ובכביש, סבורתני כי ההצדקה להטיל אחריות על המשטרה היא מובהקת בנסיבות העניין. הגם שיתכן כי נהגים במדינות אחרות היו מגיבים באופן שונה לחסימה המשטרתית; בישראל, התנהגות הנהגים למעקף החסימה הייתה צפויה בהחלט. לאחריות המשטרה בנזיקין ראה בנוסף: ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' תמר סוהן פ"ד מב (3) 733. (1988) ת.א (ת"א) אהרון בן שטרית נ' מאיר הרוש ואח' (לא פורסם) (2007) ת.א (י - ם) עזבון המנוח עדנאן אבודולה ואח' נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (לא פורסם) (1997) על פי הודעת התובע במשטרה סבר התובע כי החסימה המשטרתית נובעת מקיומו של חפץ חשוד. מהודעת התובע עולה כי התובע ידע על קיומה של סכנה שאת מהותה לא העריך נכונה. התובע סבר כי הסכנה שבבסיס החסימה המשטרתית היא לגרם נזק גוף. אף על פי כן, ומבלי לברר את העובדות באמצעות השוטרים שבמקום, על דעת עצמו, ולצורך חיסכון בזמן החליט לשים מבטחו בנהגים המזדמנים שנסעו לפניו ולנסוע אחריהם לתוך העיר טייבה. נהג סביר וזהיר היה ממתין בסבלנות עד לבירור העובדות או עד להסרת החסימה, בטרם ידהר לאיזור הסכנה. סבורתני כי לאור התנהגותו זו של התובע יש לייחס לו רשלנות תורמת לקרות הנזק בסך 20%. הנכות הרפואית והתפקודית התובע עותר בסיכומיו לאמץ את קביעות המומחה מטעם בית המשפט בעניין שיעור נכותו הרפואית. ב"כ המשטרה טוען כי מתשובת פרופ' מוניץ המומחה שמונה מטעם בית המשפט לשאלות ההבהרה שנשאלו על ידו עולה כי אין כל ממצא אובייקטיבי המצביע על מצבו הנפשי של התובע ולפיכך אין לקבל קביעות פרופ' מוניץ ביחס לנכות הצמיתה. לטענת המשטרה אין לתובע נכות רפואית לצמיתות. סבורתני כי טענה זו אין לקבל. להבנתי יש לקבל קביעות ומסקנות פרופ' מוניץ, המומחה מטעם בית המשפט כמשקפות נכונה את מצבו הרפואי של התובע ואת נכותו הצמיתה עקב האירועים נשוא התביעה. אפרט: המומחה שמונה מטעם בית המשפט פרופ' מוניץ חיווה דעתו כדלקמן: " מדובר באדם אשר מראה את הסמנים של תסמונת פוסטראומטית כדלקמן: קיום ארוע טראומטי, קיום חוויות חודרניות חוזרות של הארוע, התנהגות המנעות, ירידה תפקודית, נסיגה חברתית, סף גרוי נמוך. נראה שיש לחלק את מצבו לשתי תקופות: השנה הראשונה שלאחר הארוע בו מצבו מתאים לסעיף 34 ג' של הביטוח הלאומי כלומר 20% ומאז מצבו מתאים לסעיף 34 ב' של הביטוח הלאומי 10% צמיתים. למרות קיום אנמנזה של דאגנות יתר זו לא גרמה לנכות תפקודית ולכן כל אחוזי הנכות מן הראוי שיזקפו לארוע הטראומטי שעבר." (ראה פרק הדיון בעמוד השלישי לחוות הדעת). במענה לשאלות ההבהרה שנשאלו על ידי ב"כ המשטרה השיב פרופ' מוניץ את האמור להלן: "הקריטריונים דורשים סימנים אובייקטיביים. מערכות האבחון המקובלות בפסיכיאטריה בנויות בהתאם לקריטריונים מוגדרים בתחום בריאות הנפש. קריטריונים אלו נלקחים מאנמנזה הבדיקה הקלינית. בתחום בריאות הנפש אין אנו עוסקים בנתונים פיזיקליים כגון: דלקת, חום, גידול אלא בתחומי התנהגות. ד"ר פרנקל הפסיכיאטרית המטפלת מתארת סמפטומולוגיה טפוסית של PTSD התואמת את הקריטריונים בספר האבחון וגם תואמת את הפרטים שקיבלתי מהנבדק. התאור של הנבדק את הקורה אתו בזמן שירות מילואים גם הוא מתאים לאבחנה זו." כפי שהוסבר על ידי המומחה בעניינו של התובע קיימים סימנים אובייקטיביים התנהגותיים של תסמונת פוסטראומטית המצדיקים קביעת נכות צמיתה בשיעור 10%." איני סבורה כי עדות התובע בכל הנוגע לבסיס האנמניזה לקביעת נכותו הרפואית נסתרה בחקירת ב"כ המשטרה. סבורתני כי הסבר המומחה מטעם בית המשפט לבסיס ההתנהגותי כבסיס אובייקטיבי לקביעת שיעור הנכות הגיוני ומשכנע. מסקנות המומחה נסמכות היטב על בסיס הנתונים שהיו בפניו והן רציניות, שקולות, ומהימנות. איני סבורה כי הוצג על ידי ב"כ המשטרה טעם ראוי שלא לאמץ ממצאי ומסקנות המומחה מטעם בית המשפט ולפיכך הטענה נדחית. נכותו הרפואית של התובע היא לפיכך בשיעור 10% לצמיתות וכן 20% בשנה הראשונה שלאחר האירוע. פגיעותיו הנוספות של התובע עקב תקיפתו השבר בכף היד השמאלית והחתכים לא הותירו נכות כלשהי. מהראיות שהובאו ובכללן חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, עדות המעביד, עדות התובע, ובעיקר מעדות רעיית התובע עולה כי התובע חזר במידה רבה לניהול שגרת חייו, לעבודתו ולתפקודו. אם כי יש שוני בתגובותיו ובאופן התנהלותו שהינו נמנע יותר, נפחד יותר, ורגוז יותר מבעבר.(ראה עדות גב' קחלון בעמודים 40 - 41 לפרוטוקול). מסקנתי היא כי בנסיבות העניין הנכות התפקודית של התובע היא בגובה הנכות הרפואית, ואינה עולה עליה. הפסדי הכנסה ואובדן כושר השתכרות התובע החל לעבוד בחברת אופיסקור בתפקיד איש תמיכה במשרה מלאה ובשכר חודשי בסך 5,000 ₪, זאת בחודש יוני 2006. בתפקידו זה עסק במתן תמיכה , הדרכה ושירות. (ראה תצהיר מנכ"ל החברה מר מוטי שמש והסכם ההעסקה שצורף לתצהיר). בסמוך לפני התאונה עבד התובע בחברה כמנהל מוצר ושיווק. במסגרת תפקידו זה היה אחראי לפי עדותו על תמיכה ושירות לקוחות. שכרו של התובע לפני התאונה נאמד בממוצע 6,495 ₪. (ראה סעיף 6 לתצהירו ותלושי השכר). במשך כחודשיים ימים שלאחר התאונה היה התובע בלתי כשיר לעבודה, ונעדר מעבודתו. (התובע צרף לתצהירו תעודת אי כושר). בתקופת אי הכושר לא קיבל התובע שכר ממעסיקתו, למעט סך 1,300 ₪ בגין הימים שעבד לפני האירוע. לאחר שובו של התובע לעבודה, בחודש יולי 2007, בתום תקופת אי הכושר, חזר התובע לעבודה בתפקיד איש תמיכה. (ראה סעיף 7 לתצהיר מר שמש). בחודש דצמבר 2007 הוחלט להעלות את שכר התובע לשכר בסיס של 6,500 ₪. (ראה סעיף 7 לתצהיר מר שמש ונספח ו' לתצהיר). בחודש ינואר 2009 קודם התובע בשל מחסור בכוח אדם מתאים לתפקיד מנהל פרויקטי תוכנה, ושכר הבסיס שלו עלה לסך 7,750 ₪ ברוטו. משהוברר כי התובע אינו מתאים לתפקיד זה העובר לתפקיד סוכן מכירות/ מנהל מוצר ושכרו חזר להיות שכר בסיס בסך 5,500 ₪ בתוספת עמלות מכירה, החל מחודש אוגוסט 2009. (ראה סעיפים 8 ו 9 לתצהיר מר שמש). לטענת התובע כשלונו בתפקיד מנהל פרוייקטים נובע בעיקר מפגיעתו עקב התקיפה. טענה זו נסתרה בעדות מנכ"ל החברה מר שמש. בעניין כישוריו של התובע וקידומו העיד מר שמש את הדברים האמורים להלן: "ש. איך היית מגדיר את קובי, עובד טוב, עובד מקצועי, או אופק ההתקדמות מקובל בחברה שלך ת. כן. גם אז וגם היום. ש.האם היית שם אותו כאחד המנהלים בחברה שלך ת. מנהל? זה חברה של 35 עובדים,2,3 סמנכלים כך שדי צפוף, מנהל על סמנכל, לא. קובי לא יכול להיות סמנכל. כישורים אישיים, ראיה מערכתית מוטת שליטה. יש לנו כמה מחלקות שירות לקוחות, מכירות, מנהל צוות אחראי על תמיכה ועל ניהול לקוחות, בהחלט כן. ש.גם כיום ת. בתפקיד הנוכחי לא. הוא איש מכירות מעליו יש סמנכל מכירות וקובי לא יכול להיות סמנכל מכירות. בתפקיד הקודם שהוא היה איש תמיכה ושירות, הוא היה יכול להיות ראש צוות ושירות בהחלט כן." (ראה עדותו בעמוד 6 לפרוטוקול). מעדות מנכל החברה עולה כי תפקוד התובע במסגרת עבודתו לפני ואחרי התקיפה היה טוב, וכי אי קידומו לתפקיד סמנכל ולתפקיד מנהל פרויקטים נוגע לכישוריו האישיים (ראה גם העדות בעמוד 7 לפרוטוקול). אפשרויות הקידום של התובע בחברה יחסית מוגבלות לאור כישוריו האישיים ולאור גודלה של החברה, ואלה לא נפגעו עקב התקיפה. גם בתשובות התובע לשאלות המשטרה בשאלון השיב התובע בעניין זה: "המשכתי בעבודתי עובר לתאונה - מנהל מוצר בחברת אופיסקור". (תשובה לשאלה 28 ט'). התובע לא חזר על טענתו בדבר סכנת פיטורים וממילא אין לומר כי טענה זו הוכחה לאור עדותו של מר שמש. גם בגובה שכר התובע לא חל שינוי, בהתחשב בתפקיד המבוצע על ידו בחברה. לאחר התאונה חזר התובע לתפקידו הקודם כאיש תמיכה, לשכרו, ולמעמדו בחברה. עזיבת התובע את תפקידו כאיש תמיכה נעשתה לשם קידומו לתפקיד מנהל פרויקטי תוכנה. בביצוע תפקיד זה לא המשיך עקב כישוריו. לכל אלה אין כל קשר למצבו עקב התקיפה. שיעור הנזק והפיצוי שכרו הממוצע של התובע לפני התקיפה - 6,496 ₪. במכפלת שני חודשי אי כושר -12,992₪ בניכוי 1,300 ₪ ששולמו לתובע על ידי מעבידו בגין חלק התקופה - 11,692 ₪ משוערך להיום 13,588 ₪ פיצוי בגין אובדן הכנסה בעבר בתקופת אי הכושר. לאחר תקופת אי הכושר לא הייתה פגיעה בהשתכרות התובע שיש לייחסה למצבו עקב התקיפה. מעת התקיפה ועד היום עובד התובע במקום עבודתו שמלפני התקיפה ושכרו לא נפגע בגין מצבו עקב התקיפה. על יסוד נכותו, ובגין החשש שמא בעתיד יפגע כושרו לעבודה ראיתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסך 60,000 כפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות. בשים לב לגילו הצעיר כמי שהינו יליד שנת 1976, לנכותו הרפואית והתפקודית בשיעור 10% ולטיבה, לחזרתו לעבודה כמקודם, ולסיכון לפגיעה בכושר ההשתכרות. את הפיצוי הבלתי ממוני בגין סבלו של התובע עקב הטראומה שעבר בתקיפה האלימה ותוצאותיה הנני אומדת בסך 50,000 ₪. איני סבורה כי הוכח שהתובע יזדקק בגין פגיעתו לטיפולים רפואיים שאינם בסל הבריאות, או לעזרה, או כי יגרמו לו הוצאות מוגברות כשלהן. בגין עזרת הזולת בעבר, הוצאות מוגברות ונסיעות ראיתי לנכון לפסוק 5,000 ₪. בשים לב גם לתקופת הנכות הזמנית. איני סבורה כי הוכח על ידי התובע כל נזק נוסף. סך כל הפיצוי נאמד ב 128,588 ₪. מסכום זה יש להפחית תקבולי המל"ל , דמי הפגיעה בסך 8,322 ₪ והתגמולים בגין הנכות הזמנית בסך 9,458 ש"ל ובסה"כ - 17,780 ₪. משוערך להיום - 19,359 ₪. סה"כ - 109,229 ₪. בניכוי 20% בגין תרומת רשלנות התובע לנזק - סה"כ במעוגל 87,500 ₪. סכום זה בסך 87,500 ₪ על הנתבעת לשלם לתובע בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. סכום זה על הנתבעת לשלם לתובע בתוספת הוצאות משפט: אגרת משפט; הוצאות עבור שכ"ט המומחה מטעם התובע בסך 6,000 ₪ ; וכן השתתפותו בנשיאה בשכ"ט המומחה מטעם בית המשפט בסך 3935 ₪; ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום כל תשלום ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף תשא הנתבעת בתשלום שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. משטרהמשפט פלילירשלנות