קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין רשלנות מקצועית בייעוץ משפטי: תמצית התביעה: תביעה כספית הוגשה כנגד הנתבעים, עורכי דין במקצועם, בגין רשלנות מקצועית במתן שירותי יעוץ וטיפול משפטי לתובעת (להלן- "יעוץ משפטי") ובגין הפרת חובה חקוקה עקב מחדליהם במתן הייעוץ המשפטי. הייעוץ המשפטי, ניתן לתובעת שביקשה לקבל פיצוי בגין פגיעה בזכויותיה במקרקעין שבבעלותה, אשר היה שינוי ייעוד של המקרקעין ל"דרך" וכן הם הופקעו בשלמות ע"י עיריית ירושלים , לסלילת כביש. התובעת טוענת כי היה על הנתבעים לפעול במקצועיות בבחינת מכלול המידע הרלוונטי למיצוי זכויותיה, בגין הפגיעה במקרקעין, אך הם לא השכילו להבחין בין שתי עילות התביעה, בגין שינוי ייעוד והפקעה (להלן-שתי העילות"). לטענתה, היא הסתמכה על מומחיותו וניסיונו של הנתבע 2 אליו היא פנתה ועל הנתבע 1, שהטיפול בעניינה הועבר אליו. הנתבעים, התרשלו גם באי שימת לב לשוני בדיני ההתיישנות לפי כל אחת מעילות התביעה, באופן שהביא לחלוף תקופת ההתיישנות בעילת תביעה בגין שינוי ייעוד של המקרקעין. התובעת טוענת, כי גם לאחר שתשומת לבו של הנתבע 1 הוסבה לאבחנה בין שתי עילות התביעה ע"י ב"כ העירייה, היה מחדל מצד הנתבעים ביעוץ המשפטי, שמנע ממנה להגיש תביעה ולקבל פיצוי מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן - "סעיף 197 לחוק"), מחמת התיישנות. התובעת טענה בכתב התביעה המתוקן, בו צורף הנתבע 2 כבעל דין, כי הנתבע 2 התרשל בפיקוח שלו על פעולותיו של הנתבע 1 שפעל מטעמו. לפיכך, חבותם של הנתבעים לנזקיה היא, ביחד ולחוד, עקב דחיית דרישתה לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק . הנתבעים, דחו את טענותיה של התובעת כנגדם. לטענתם, הם פעלו כפי שמצופה מהם, בהתאם לפנייתה של התובעת אליהם, לעריכת בירור ראשוני בעיריית ירושלים (להלן-"העירייה") לקבלת מידע על מצבה בכל הקשור למקרקעין, שיתכן והופקעו. לדידם, הם התבקשו לנהל מו"מ עם העירייה לצרכי פשרה, אם אכן היתה הפקעה וכך עשו. הנתבע 2 טען כי בתום הבירור עם העירייה ובטרם גובשה הסכמה עם התובעת להמשך נקיטת הליכים משפטיים למימוש זכויותיה, הוא היפנה את התובעת לשכור את שירותיו של עו"ד אחר מטעמה לצורך כך. לא היתה התחייבות או אחריות של הנתבעים לטיפול בכל ענייניה של התובעת עקב שינוי הייעוד, כי אם לערוך ברור ראשוני בעירייה. האחריות כולה לנזקי התובעת, המוכחשים, מוטלת על התובעת שישנה על זכויותיה במשך שנים, ממועד שינוי הייעוד ועד מועד פנייתה אליהם ולאחריה, פנייתה לשר הפנים. הנתבעים, חלוקים ביניהם בשאלת האחריות ליעוץ המשפטי שניתן לתובעת. הנתבע 1 טוען כי הוא הועסק כשכיר במשרד שבבעלותו של הנתבע 2. פעולותיו נעשו במעמדו כשכיר ובהתאם להנחיות ופיקוח של הנתבע 2 מבלי שהלה, הסתייג מפעולותיו. בהתאם לכך, שלח הנתבע 1 הודעה לצד ג'1 , הנתבע 2 . בנוסף שלח הנתבע 1 הודעה לצד ג'2 המבטחת של הנתבע 2 , איילון חב' לביטוח בע"מ בגין "חבות מעביד". צדדי ג' 1 ו-2 שלחו הודעה לצד ד', מנורה חב' לביטוח בע"מ, המבטחת של הנתבע 1 , לתשלום נזקי התובעת אם תתקבל תביעתה , מכוח פוליסת ביטוח של הנתבע 1. צד ד', טען להיעדר אחריות של הנתבע 1 בהיותו שכיר, למחדליו של מעסיקו - הנתבע 2 והיעדר יריבות עימה בשל כך. הנתבע 2 וצדדי ג' 1 ו-2 טענו מנגד, כי הנתבע 1 פעל על דעת עצמו, באופן עצמאי לחלוטין וכי אין הנתבע 2 אחראי לתוצאות פעולותיו או מחדליו של הנתבע 1, ככל שיוכחו. הנתבע 1, הועסק על ידי הנתבע 2 על בסיס אמון אישי וחלוקת רווחים מתיקי לקוחותיו של הנתבע 1. לפיכך, לא חלה אחריות שילוחית של הנתבע 2 לפעולותיו של הנתבע 1 ופוליסת "חבות מעביד", אם יוכח קיומה, אינה חלה בעניינו ובנוגע לתוצאות פעולותיו. הנתבע 1 שלח הודעה לצד ג'3, השמאי מר אדרעי (להלן- "השמאי אדרעי"), שהגיש לתובעת ביום 5.3.97 חוות דעת בנוגע לשווי המקרקעין. חוות הדעת נימצאה לטענתו שגויה ולפיכך, האחריות לנזקי התובעת,המוכחשים, מוטלת על השמאי אדרעי. צד ג' 3 , דוחה את טענותיו של שולח ההודעה וטען כי הוא הגיש את חוות דעתו בהתאם לדרישתו של מנהל התובעת ממנו ולפיכך, אין לו כל יריבות עם שולח ההודעה. הפנייה אליו היתה, להגשת הערכת שווי המקרקעין ערב שינוי הייעוד וההפקעה ומדידה של המקרקעין לבירור גבולות ההפקעה. לטענתו, במועד הפנייה אליו, התייישנה זה מכבר זכותה של התובעת להגיש תביעה בגין שינוי ייעוד וההפקעה ואין לו כל אחריות למחדלו של שולח ההודעה או לנזקי התובעת בגינו. טיעוני הצדדים: התובעת, היא בעלים על מקרקעין הידועים כחלקה 1939 בגוש פיסקאלי 300002 ששטחם 1,633 מ"ר הנמצאים בשכונת גילה (להלן - "המקרקעין"). בהתאם לתכנית מתאר מספר 3944 ( להלן-"תכנית 3944"), התאפשרה סלילתו של "כביש המנהרות" מירושלים לגוש עציון והופקעו המקרקעין על ידי העירייה. התובעת טוענת כי לא נימסרה לה הודעה כדין ע"י העירייה בדבר שינוי ייעוד המקרקעין לדרך. רק בשנת בשנת 1997, עם פניית מנהלה מר חכימי (להלן-"מר חכימי") למדור האינפורמציה בעירייה נודע לה על הייעוד לדרך (מכתב תשובה אליו מהעירייה מיום 30.1.97, צורף כנספח א' לתצהירו של מר חכימי) ונודע לו כי בסמוך לאחר אישור תכנית 3944, הופקעו המקרקעין. מוקדם יותר, ב- 16.3.94, שלחה העירייה מכתב שגוי לתובעת שהטעה אותה, לפיו אין תכנית מאושרת למקרקעין. נמסר גם לתובעת, בשיחה של מר חכימי עם הממונה על נכסי העירייה, כי חלקות שונות הופקעו וכי נידרש בירור מיידי , על מנת לדעת אם המקרקעין הופקעו בחלקם או במלואם. לפיכך, מיהרה התובעת לשכור את שירותיו של הנתבע 2, על מנת שייצג אותה ויטפל בכל הקשור למקרקעין ולקבלת הפיצוי המגיע לה בגינם, בידיעתה כי הוא מומחה לקרקעות. במסגרת הייעוץ המשפטי היה על הנתבעים לבחון את נזקיה עקב אישור תכנית 3944 ששינתה את הייעוד, מ"נוף פתוח" ל"דרך" ובגין ההפקעה, שנקבע בחוות דעתו של השמאי אדרעי, שהיתה על המקרקעין בשלמות (חוות הדעת, צורפה כנספח ד' לכתב התביעה המתוקן). מר חכימי טען כי לפגישה שנקבעה לו עם נציגת העירייה לבירור מעמדם של המקרקעין, התייצב במפתיע הנתבע 1 ולא הנתבע 2 אליו הוא פנה וכן חליפת המכתבים עם העירייה, נעשתה באמצעות הנתבע 1 , שעבד במשרדו של הנתבע 2. התובעת טוענת כי במסגרת המו"מ עם העירייה, דרש הנתבע 1 פיצוי בגין ההפקעה והוצע לתובעת סכום שהנתבע 1 דחה אותו בהיותו בבחינת לעג לרש, בהתחשב בגובה הפיצוי שניתן לבעלי חלקות סמוכות. הנתבע 1 דרש מהעירייה במכתבו לעו"ד עודד בלאושטיין מיום 15.9.97 (נספח י' לתצהירו של מר חכימי) פיצוי ריאלי בגין ההפקעה בהתאם לחוות דעתו של השמאי אדרעי. עו"ד בלאושטיין השיב לנתבע 1 , במכתבו מיום 11.11.97 (נספח י"א לתצהירו של מר חכימי), כי יש להבחין בין פיצויי הפקעה מכוח סעיפים 188-190 לחוק התכנון והבנייה (להלן-"החוק") הניתנים לפי ייעוד המקרקעין לדרך לפי תכנית 3944 ובין פיצוי בגין שינוי ייעוד לדרך, מכוח סעיף 197 לחוק, שהתביעה בגינו התיישנה ואינה בטיפולו כלל. למרות מענה זה, לא הבחינו הנתבעים בין שתי עילות התביעה ולא התחשבו בתקופת ההתיישנות של עילת התביעה מכוח סעיף 197 לחוק. גם בתשובתו של הנתבע 1 לעירייה מיום 4.12.97 , לא נעשתה ההבחנה בין שתי העילות כי אם ניטען כנגד אי מסירת הודעה על שינוי ייעוד המקרקעין ועל ההפקעה (נספח י"ב לתצהירו של מר חכימי). בעקבות פסק הדין שניתן בעתירה שהוגשה על ידי התובעת בבג"צ 314/00 (נספח כ' לתצהירו של מר חכימי ) כנגד החלטת שר הפנים שלא להאריך לתובעת את המועד להגשת תביעה מכוח סעיף 197 (ב) לחוק, הסתבר לתובעת עם דחיית העתירה, כי אילולי התרשלו הנתבעים ביעוץ המשפטי, היה נמנע ממנה נזק בגין אובדן הזכות לתבוע פיצוי לפי סעיף 197 לחוק. הנתבעים, פעלו לטענתה בחוסר מיומנות ומקצועיות ולא נקטו במידת הזהירות הרצויה ביעוץ המשפטי. לא היה להם הידע והניסיון הנדרשים והם גם לא טרחו לבחון את המצב המשפטי ולהבחין בין עילות התביעה ותקופות ההתיישנות בכל עילה. התובעת טענה כי היה על הנתבעים, לפנות לשר הפנים בבקשה להארכת המועד להגשת תביעה לפי סעיף 197 לחוק ומשלא עשו כן, נידחתה בקשתה לאחר פנייתה לשר באמצעות עו"ד אחר מטעמה זאת, כתשעה חודשים לאחר גמר הטיפול של הנתבעים בעניניה. לטענתה, כבר נקבע בפסק הדין בבג"צ 314/00 , כי לא היה לה הסבר סביר לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה לשר הפנים ואילו הוגשה הבקשה תוך זמן סביר החל מחודש ינואר 1997 , היה על השר לקבלה. בפסק הדין בעתירה גם נקבע כי המו"מ שהתנהל ע"י הנתבע 1 עם העירייה, נגע לפיצויי הפקעה ולא היה בו לפיכך כדי להביא להארכת המועד להגשת הבקשה בעילת תביעה בגין שינוי ייעוד. כך גם, היה מחדלם מצד הנתבעים בכך שלא הפנו את תשומת לבה לשוני המשפטי בין עילות התביעה. לאור זאת, טוענת התובעת היא לא טיפלה בעצמה בדרישה לפיצוי בגין שינוי ייעוד מוקדם יותר באופן שהביא לבסוף לדחיית בקשתה ע"י השר ודחיית העתירה. הנתבע 1 טען מנגד כי דין התביעה להידחות הואיל ועילת התביעה מכוח סעיף 197 לחוק, נולדה הרבה בטרם פנייתה של התובעת אליו. לפיכך, לא היה בידה לקבל פיצוי בגין שינוי ייעוד מחמת התיישנות ולא מחמת הטיפול שלו בענייניה . בנוסף, היה עיכוב מצד התובעת בפנייתה לשר הפנים לאחר גמר הטיפול שלו בעניינה. הטיפול שלו בעניינה של התובעת היה במעמדו כעו"ד שכיר של הנתבע 2 וגם זאת, באופן חברי בלבד ולצורך עריכת בדיקה מקדמית וגישושים לניהול משא ומתן עם העירייה. מר חכימי, חתם על ייפוי כוח מוגבל לצורכי בירור וניהול מו"מ בלבד ולא לטיפול בזכויותיו עקב שינוי ייעוד. זאת ועוד, בפגישתו הראשונה עם מר חכימי במרץ 1997, המציא לו הלה את חוות דעתו של השמאי אדרעי, בה צוין כי המקרקעין ללא תכנון. לפיכך הוא סבר כי אין שינוי ייעוד, המזכה את התובעת בפיצוי. חיזוק לכך, נימצא בתשובתה של העירייה אליו מיום 9.4.97 (נספח ד' לתצהירו של נתבע 1) לפיה לא קיימות קורדינטות ובהיעדר הערת אזהרה בדבר ההפקעה בנסח הרישום שהוצג בפניו ע"י התובעת. לאחר ניהול מו"מ עם עו"ד בלאושטיין מטעם העירייה ותשובתו מיום 11.11.97 לפיה העירייה מוכנה לפצות את התובעת רק בגין ההפקעה, הודע הדבר למר חכימי ונמסר לו כי עליו לפנות באופן מיידי לעו"ד אחר, לצורך טיפול בתביעה לפיצוי. בכך, הסתיים לטענתו הקשר בינו ובין התובעת. אף שהיה על התובעת למהר ולפנות כבר בחודש דצמבר 1997 בבקשה למתן ארכה לשר הפנים, התובעת לא השכילה לעשות כן והשתהתה פרק זמן ארוך, עד להגשת הבקשה באמצעות עו"ד אחר מטעמה. לפיכך ניטען כי האחריות לנזקיה הניטענים של התובעת, המוכחשים, מוטלת עליה בלבד עקב מחדליה היא. בהודעה לצד ג'1, טען הנתבע 1 לאחריותו של צד ג' 1 כלפיו בגין חבות מעביד, בהיותו עובד שכיר שלו ולאחריותה של המבטחת צד ג' 2, בהיותה המבטחת של צד ג'1 בפוליסת חבות מעביד. הנתבע 1 טען גם כנגד התרשלותו של צד ג'3 בהיעדר הערכה לנזקיה של התובעת עקב שינוי ייעוד המקרקעין לדרך ולנוכח הצגת מצג שגוי בפניו, בדבר התכנית החלה על המקרקעין. הנתבע 2, טען כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. צירופו כבעל דין בכתב תביעה מתוקן היה רק ביום 17.4.05 ואילו עילת התביעה נולדה לכל המאוחר בסוף שנת 1997, עת הסתיים הטיפול שלו בתובעת ונמסר למר חכימי כבר אז, כי עילת התביעה בגין שינוי יעוד התיישנה. כמו כן ניטען כי התביעה הוגשה באיחור ושיהוי רב, באופן שגרם לו לנזק ראייתי. הנתבע 2, טען גם להיעדר יריבות, מניעות והשתק הואיל והוא לא טיפל במישרין, בשלב כלשהו בענייניה של התובעת כי אם, הנתבע 1 . מערכת היחסים בינו ובין הנתבע 1 , הושתתה על אמון אישי וחלוקת רווחים מתיקי לקוחות. בנסיבות אלו, אין הוא נושא באחריות שילוחית למחדליו של הנתבע 1 שפעל על דעת עצמו. לדידו של הנתבע 2 , לא הייתה התחייבות מצידו לטפל בכל ענייניה של התובעת בקשר למקרקעין כי אם לערוך בירור ראשוני בעירייה לקבלת מידע לגביהם. הוסכם על כן עם התובעת, כי לצורך המשך נקיטת הליכים משפטיים עליה לפנות לעורך דין אחר. בהתאם לכך, לא נחתם הסכם שכר טירחה עם התובעת ולא שולם לו או לנתבע 1 שכר טרחה בגין הטיפול המשפטי. התובעת מנגד, לא פעלה לטענת הנתבע 2 בסבירות במרוצת השנים כבעלת המקרקעין. למרות שהעבודות בכביש שנסלל על המקרקעין, ניראו לעין כל היא פנתה לאחר שנים לטיפול בענייניה. . התביעה לשינוי ייעוד, התיישנה כבר בשנת 1992 בהתחשב במועד פרסום תכנית 3944 לפיה שונה הייעוד. כך גם התעלמותה ממכתבו של הנתבע 1 לעירייה מיום 4.12.97 , שעותק ממנו נשלח למר חכימי (נספח יג 1 לתצהירו של נתבע 1) ובהימנעותה במשך פרק זמן ארוך מלפנות לשר מכוח סעיף 197 (ב) לחוק, יש בהם כדי להטיל על התובעת את מלוא האחריות והאשם לדחיית בקשתה ע"י השר, מחמת התיישנות. צד ג'3 טען כי לא בכדי מחקה התובעת את התביעה כנגדו. תכלית הפניה אליו היתה לעריכת מדידה ולמתן הערכה על שווי המקרקעין עובר לשינוי הייעוד וההפקעה. פנייתו של מר חכימי אליו היתה בסמוך ליום 5.3.97, לבצע הערכת שווי של המקרקעין לפי ערכם ערב שינוי הייעוד וההפקעה, שבוצעה לאחר שינוי הייעוד. במועד הפנייה אליו, חלה כבר התיישנות של עילת תביעה בגין שינוי ייעוד והפקעה. לצורך הכנת חוות דעתו, התברר לו בבדיקתו כי על פי תב"ע 3944 שפורסמה בי"פ 3928 ביום 10.10.91 , שונה ייעוד המקרקעין לדרך. לאחר מכן, הופקעו המקרקעין בשלמותם לפי החלטה שפורסמה בי"פ 3980 מיום 8.3.92. התובעת טענה בפניו כי בזמנים הרלוונטים לשינוי הייעוד ולהפקעה היא לא ידעה על כך כי אם בשנת 1997. בקשתה ממנו, היתה על כן אך ורק לתת הערכה של שווי המקרקעין, טרם שינוי הייעוד וההפקעה (סעיפים 4-6 ו-8 לכתב ההגנה). בהתאם לכך, הוגשה הערכתו לתובעת ביום 3.5.97 (נספח א' לכתב ההגנה). צד ג' 3 טען כי בשונה מתכלית פנייתה של התובעת אליו פנייתו של מר חכימי אל הנתבע 1, שולח ההודעה, חייבה אותו בהיותו עורך דין, להבדיל משמאי, לדאוג באופן מיידי לנקיטת פעולות משפטיות בגין שינוי ייעוד והפקעה. אילו סבר שולח ההודעה כי השמאות, אינה עונה על צרכיו לצורך קבלת מלוא הפיצוי המגיע לתובעת בגין שינוי ייעוד, היה עליו לפנות אליו בעצמו, או באמצעות התובעת, על מנת שיערוך שמאות אחרת, שתתאים למטרותיו. משלא עשה כן שולח ההודעה עקב התרשלותו, אין לו להלין כנגדו. צד ג' 3 טען כי לא הייתה לו ידיעה אם התובעת או מי מטעמה, ביקשו לקבל פיצוי בגין שינוי ייעוד או בגין ההפקעה. אין זה מסמכותו כשמאי מקרקעין, לדרוש פיצויים בגין עילות התביעה השונות כי אם בסמכותם של הנתבעים, אשר לא התייעצו עימו בנידון. לטענתו, אין קשר סיבתי בין השמאות שנערכה על ידו ובין דחיית בקשתה של התובעת ע"י השר שהיתה מחמת התיישנות ולא בשל תוכן חוות דעתו. פעולותיו, נעשו לטעמו במקצועיות ואין לו אחריות לנזקי התובעת, ככל שיוכחו. צדדי ג' 1 ו-2 הצטרפו לטענות ההגנה של הנתבע 1 כנגד התובעת, למעט טענותיו של הנתבע 1 שנטענו נגדם בכתב ההגנה ובהודעה לצדדי ג'. צד ג' 2 טען כי הוא לא ביטח את שולח ההודעה, הנתבע 1 בפוליסת חבות מקצועית וכי גם צד ג' 1 , לא בוטח על ידה בפוליסה של "חבות מעביד" או כל פוליסת ביטוח אחרת המכסה את החבות הנטענת, המוכחשת כשלעצמה. צד ג' 2 חזר על טענותיו של הנתבע 2 כמובא לעיל, בנוגע ליחסים ביניהם והיעדר אחריות שלו לפעולותיו של הנתבע 1 שפעל באופן עצמאי. גם אם קיימת חבות לנזקי התובעת, הריהי מוטלת על שולח ההודעה או על צד ד', שביטח אותו בביטוח אחריות מקצועית. צד ד', אינו מכחיש כי הוא המבטח של הנתבע 2 בפוליסת ביטוח אחריות מקצועית אך טען להיעדר יריבות עם שולחי ההודעה. הנתבע 1, הועסק כשכיר במשרדו של שולח ההודעה, הנתבע 2 ופעולותיו, היו לפי הוראותיו והנחיותיו. לפיכך, קיימת אחריות של שולח ההודעה מכוח חבות מעביד ופוליסה של צד ג' 2 לכך, או חבות כלפי צדדי ג' ואין יריבות עימה. לכן, קיימת לטענתו של צד ד', חבות חוזית וביטוחית של שולחי ההודעה הנתבע כלפי הנתבע 1 ודין ההודעה כנגדה לדידה, להידחות. חובותיו של עו"ד כלפי לקוח: אין חולק כי עורך דין חב חובת זהירות כלפי לקוחו וכי עליו לפעול כעורך דין סביר במתן שירותיו ללקוח. על עורך הדין, לפעול במיומנות ובמסירות על מנת להביא למיצוי זכויותיו של הלקוח ואם לא עשה כן, עשויה לקום כנגדו עילת תביעה נזיקית בגין רשלנות או עילה חוזית, בגין הפרת התחייבותו כלפי הלקוח. קיימת חובת זהירות מושגית של עורך דין כלפי לקוחו ובמסגרתה, עליו לפעול במיומנות להשגת התכלית המבוקשת (ע"א 2590/90 ניסים נ' דניאלי, פד"י מח (3) 486). בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א—1961 נקבע: "במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט". סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית),התשמ"ו-1986 קובע: "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט". על עורך הדין, מוטלת החובה להפעיל מיומנות סבירה בטיפול שלו בענייני הלקוח, בייעוץ, בייצוג ובכל דרך; לפעול כאיש מקצוע מיומן וזהיר ( ראו: ע"א 37/86 משה לוי נגד יצחק יחזקאל שרמן, פ"ד מד (4) 446). החובה לפעול בנאמנות ובמסירות פורשה כך: "אמונה פירושה אמת ויושר, ומסירות פירושה חריצות ושקידה, דבקות ואדיקות, כשהאינטרס של הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו של עורך הדין" (על"ע 7/37 עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד ת"א-יפו פד"י כ"ח (1) 679, 683 ופיסקה 27 בע"א 37/86 , שם ). בנוסף לכך, קיימת חובת זהירות קונקרטית של עורך דין כלפי לקוחו, אשר נקבעת לפי מבחן הצפיות. האם היה על עורך הדין, לצפות שהלקוח יפסיד את זכויותיו אם הוא לא ינקוט בפעולות משפטיות מסויימות או ייעץ לו בדבר הפעולות אותן עליו לנקוט בעצמו, באופן המתחייב על פי הוראות הדין. בעל"ע 3174/93 פלוני נ' ועד מחוז לשכת עורכי הדין תק-על 94(2), 2060 נקבע: "בכל מקרה, אם קיבל על עצמו עורך הדין את הטיפול מלכתחילה, אין הוא יכול לנקוט בעמדה של "שב ואל תעשה"...., וכל עוד אין הוא מתפטר מהטפול כדין, עליו לטפל בעניין לפי מיטב כישוריו, בנאמנות ובמסירות" (ראו גם ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' שטיל יהודית, פ"ד נא(4) 769). עוד מצינו בפסק הדין שניתן ע"י כב' השופט א. רובינשטיין ברע"א 2786/07 לופטיג נ. עו"ד בן יעקב ואח' : "אכן, על עורך הדין מוטלת החובה לפעול כלפי לקוחו ככל בעל מקצוע מיומן נאמן וזהיר. אולם מעורך דין, מעצם הגדרת תפקידו, דורש המחוקק סטנדרט התנהגות גבוה יותר בכל אחד מהיבטים אלה". הלקוח, הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע והוא סומך על עורך-הדין, כי יילחם באמונה ויגן על זכויותיו במיטב כישרונו ויכולתו (ראה גם: עמ"מ 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית פ"ד י(3) 1720 פסקה 15 בפסק הדין של השופט ש"ז חשין). חובת הזהירות המוטלת על עורך הדין, נקבעה על פי תפקידו ולאור יחסי האמון המיוחדים הנוצרים בינו ובין הלקוח, המחייבים אותו בנאמנות, מסירות, שקידה ראויה ומיומנות מקצועית (ראו: ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' שטיל יהודית, שם). מומחיותו של עורך הדין כאיש מקצוע, צריך שתיתן בידו את הידע והכילים לאיתור של כל הטעון בדיקה על ידו. כפי שנאמר בע"א 751/89 ברכה מוסהפור נ' אדוארד שוחט, פ"ד מו (4), 529 , פסקה 11 : "עורך-דין אינו דומה לכותב בקשות. כאשר לקוח מפקיד בידיו את עניינו, אין לצפות לכך שהלקוח יידע בעצמו, בכל מקרה, מה הנושאים הטעונים בדיקה. המומחיות המקצועית של עורך הדין צריכה לשמש אותו ואת לקוחו באיתור של כל הטעון בדיקה. אינני מתעלם מכך שיש נסיבות בהן מתבקשת מעורך דין במפורש פעולה מוגבלת ותו לאו. אולם, גם במקרה של פעולה מוגבלת על עורך הדין להעמיד את הלקוח על אותן הבעיות העיקריות האפשריות, היכולות להיות כרוכות בסוג העיסקה אשר בה מדובר". רכיב נוסף להוכחת קיומה של עוולת רשלנות, בנוסף לחובת הזהירות המושגית והקונקרטית, הוא קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות ובין נזק מוכח, שנגרם ללקוח (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פד"י לז(1), 113, עמ' 114-115). בחנתי תחילה, אם נרקמו יחסי עו"ד-לקוח בין התובעת וכל אחד מהנתבעים, לאור טענותיהם לפיהם היעוץ המשפטי ניתן באופן "חברי בלבד" ורק לצורך בדיקה מקדמית וגישושים לניהול משא ומתן (סעיף 6 לכתב ההגנה של הנתבע 1 וסעיף 4 לכתב ההגנה של הנתבע 2). בנוסף לכך, טענו הנתבעים כי לא ניכרת הסכם שכר טירחה ולא נגבה שכר טירחה כלשהו מהתובעת, באופן הפוטר אותה מאחריות לנזקיה הניטענים. מנהל התובעת הכחיש בעדותו כי הוא ביקש מהנתבעים 1 ו-2 במסגרת הטיפול בתיק רק לבצע גישושים ובירורים (עמ' 36 שורה 30, עמ' 38 שורה 9) והכחיש את הטענה לפיה מערכת היחסים ביניהם הייתה על בסיס חברי בלבד (עמ' 37 שורה 2). מר חכימי, הכחיש כי הנתבע 1 אמר לו שהם רק יבררו פרטים ללא טיפול בהגשת תביעה (עמ' 38 שורה 12). הוכח, כי מר חכימי חתם בפני הנתבע 1 על ייפוי כוח בלתי חוזר עבורו ועבור הנתבע 2 ביום 19.3.97 (עמ' 44 שורה 6 , נספח א' לתצהירו). יפוי הכוח ניתן לעניין המקרקעין,מבלי שנירשם בו כי הוא ניתן רק לצורך בירור וקבלת מידע על המקרקעין או לצורך ניהול מו"מ לקבלת פיצוי בגינם. הוכח, כי מר חכימי מסר לנתבעים נסח טאבו (עמ' 82 שורה 17) וכן חוות דעת של השמאי אדרעי (עמ' 44 שורה 11) במסגרת פנייתו אל הנתבע 2 באופן המלמד על פנייה לקבלת ייעוץ משפטי בנוגע למקרקעין. כך גם, ניתן ללמוד מחליפת המכתבים בין הנתבע 1 לעו"ד בלאושטיין מטעם העירייה, כי התובעת שכרה את שירותי הנתבעים לצורך קבלת פיצוי בגין המקרקעין, לאחר קבלת מידע בנידון (עמ' 44 שורות 3-5 , נספחים ג,ד,ח,ט,י,יא ו-יב לתצהירו של מר חכימי). הנתבע 1 בפנייתו לעירייה, מציין כי הוא פועל בשם מרשתו - התובעת וכן הנתבע 2 , אישר בעדותו כי משלוח המכתבים לעירייה ע"י הנתבע 1, הוא בגדר פעולות משפטיות (עמ' 93 שורה 12). הנתבע 2 העיד כי הוא לא קיבל את התיק כי אם רק ביצע בדיקה "האם לקחת את התיק" . בנסיבות אלו לדבריו, אין הוא רשאי לקבל שכר טרחה על מנת לא לקשור עצמו לתיק. יחד עם זאת, הודה הנתבע 2 בחקירתו כי אין קשר בין קבלת שכר טרחה לבין יחסי עורך דין לקוח, באומרו: "אין ספק שיש חובות עו"ד כלפי לקוח בלי שום קשר לשכר טרחה" (עמ' 109 שורה 17). בהתאם לכך ועל פי הוראות החוק כמובא לעיל בדבר גדרי חובותיו של עורך דין , אין בהיעדר הסכם שכר טירחה או תשלום בגין הייעוץ המשפטי, שבגדרו נכלל בירור מידע רלוונטי להליכים הנידרשים, כדי לפטור את הנתבעים מחובת הזהירות המוטלת עליהם לפי תפקידם ובפרט, כאשר ניתן להם יפוי כוח בלתי חוזר ללא צמצום גדריו. חובת אמון מוגברת של עורך דין, נובעות מהוראות חוק לשכת עורכי הדין ובהתאם לאופי המיוחד של היחסים בינו ובין הלקוח בהתחשב בין השאר בתלותו של הלקוח בעורך הדין, אשר בידו הידע המקצועי ובהיזקקו לסיועו. מעדותו של הנתבע 2 בשאלת מערכת היחסים בינו ובין הנתבע 1 השתכנעתי כי הנתבע 1 (כפי שעלה גם מעדותו) לא עבד באופן עצמאי ובמנותק לחלוטין מהמשרד שבבעלותו של הנתבע 2 שהעסיקו כעובד שכיר. הנתבע 1, טיפל במסגרת עבודתו אצל הנתבע 2 בעניינים שהועברו אליו ממנו ובליווי וביקורת שלו על פעולותיו (עמ' 81 שורות 11-12). בהתאם לעדותו של הנתבע 2, הוא קיבל עדכונים שוטפים מהנתבע 1 אודות ההתנהלות בתיק (עמ' 83 שורות 1 ו- 5, עמ' 86 שורה 14 וסעיף 85 לסיכומים) ואף נתן לו הנחיות כיצד לפעול בתיק (עמ' 85 שורות 13-18) ואף עיין במסמכים שנמסרו לו ע"י מר חכימי , לרבות חוות דעתו של השמאי אדרעי. הנתבעים, דנו ביניהם בנוגע לייעוץ המשפטי (עמ' 86 שורות 1-3). נוסף על כן, הנתבע 2 הנחה את הנתבע 1 לברר מכוח מה הופקעו המקרקעין (עמ' 87 שורה 26). הדברים עולים בקנה אחד עם גרסתו של מר חכימי, לפיה פנייתו לייעוץ משפטי היתה אל הנתבע 2 (סעיף 12-13 לתצהירו) ומבלי שנסתרה בעדותו של הנתבע 2. מאוחר יותר פגש מר חכימי בנתבע 1, שטיפל בעניינו מטעם ובמסגרת משרדו של הנתבע 2 (סעיף 14 לתצהירו של מר חכימי). יובהר, כי התובעת למרות פנייתה הראשונית לנתבע 2, לא התנגדה לטיפול של הנתבע 1 בעניינה . על כך ניתן ללמוד בין היתר, מחתימתו של מר חכימי על יפוי כוח בלתי חוזר לשני הנתבעים, בפני הנתבע 1 שאישר אותה. בהיעדר הודעה של הנתבע 2 לתובעת על התפטרותו מטיפול בענייניה ו/או על העברת הטיפול המשפטי לנתבע 1 שיפעל באופן עצמאי ובלעדי, לא הוכחה טענתו לפיה הסתיימו היחסים בינו ובין התובעת בהעברת הטיפול לנתבע 1 ולא הופסקה אחריותו כלפי התובעת. יתירה מכך, אין זה מענינה של התובעת שפנתה לקבל יעוץ משפטי מהנתבע 2, טיב היחסים בין הנתבעים ואין בהעברת הטיפול לנתבע 1 בפועל, כדי להסיר מהנתבע 2 את האחריות כלפיה עקב פנייתה אליו. בנסיבות אלו, הוכח כי נרקמו יחסי עורך-דין לקוח, בין התובעת לנתבעים. לפי אופי הייעוץ המשפטי והמצג שהוצג לתובעת ולעירייה לגביו ולפי הוראות החוק, קמה אם כן חובת זהירות של הנתבעים, כלפי התובעת. בחינת קיומה של רשלנות: הנתבע 1 העיד כי הוא לא התעסק בהפקעות (עמ' 43 שורה 24) ובתביעות מכוח סעיף 197 לחוק וכי לא היה לו ידע מוקדם בנדון. הידע, שהיה ברשותו לגבי המקרקעין היה חלקי ויתכן כי המידע התכנוני שהיה בידו, מעיון בחוות דעתו של השמאי אדרעי לא היה מדוייק או שלם, כפי שהסתבר לו בדיעבד (עמ' 47 שורות 4-5). לדבריו, לקח להם חודשיים לברר האם המקרקעין הופקעו, מאחר שלא נירשמה בנסח הרישום הערה על הפקעה והתובעת, לא קיבלה הודעה מהעירייה לגביה. רק לאחר פנייתו לעירייה ובדיקת הקורדינטות של אנשי מיפוי ומדידות, אישרה להם הגב' עזראד מהעירייה כי הכביש, נבנה על החלקה (עמ' 46 שורה 20). לגבי שינוי הייעוד של המקרקעין, העיד הנתבע 1 כי בשיחותיו עם השמאי אדרעי, הוא עצמו היה מודע לקיומו של סעיף 197 לחוק (עמ' 49 שורה 4), אך הוא לא ידע כי המקרקעין עברו שינוי ייעוד ל"דרך" (עמ' 49 שורה 8-9). בשלב הראשון לדבריו, הוא התעסק בבירור העובדות ולא בשאלת שווי המקרקעין, אף שיתכן שהיתה זו עובדה רלוונטית והיה צריך לגלותה, כבר אז (עמ' 49 שורות 16-17). בסביבות יוני 1997 , כשהוברר לו חד משמעית כי המקרקעין הופקעו והכביש עובר עליהם, התעורר עניין שווי המקרקעין (עמ' 49 שורה 23). הוא ידע כבר אז , כי קיימת הגבלת זמן של שנה להגשת תביעה מכוח סעיף 197 לחוק מהמועד שנודע לבעל המקרקעין על שינוי הייעוד (עמ' 49 שורות 26-29 ) ובהמשך אמר כי מירוץ ההתיישנות, החל ממועד שינוי הייעוד (עמ' 49 שורה 31). למרות ידיעתו של הנתבע 1 לדבריו על השוני בין שתי עילות התביעה (עמ' 49 שורות 1-4) ובטרם משלוח מכתבו לעירייה מיום 3.4.97 (נספח ג' לתצהירו של מר חכימי), הוא נמנע לטענתו מדרישה או טיעון כלשהו בפני העירייה או פנייה לועדה המקומית לתכנון ולבנייה בגין שינוי ייעוד המקרקעין (עמ' 51 שורות 5-17). תשובתו של הנתבע 1 להתנהלותו זו היא:"הדינמיקה של התיק התפתחה אחרת, הלקוח כיוון אותנו אחרת... ולנו לא היה ברור כלל ואני חוזר שוב, שהיה שינוי ייעוד במובן הקלאסי ולא רצינו לחדד נקודה זו של שינוי הייעוד כיוון שבאותה עת היתה לנו אסמכתא שעו"ד בלאושטיין הגיע להסכם בחלקה הסמוכה על פיצויים נכבדים שכוללים הכל, הפקעה, שינוי יעוד, כל מה שקשור, שאפנו להגיע להסכם דומה" (עמ' 51 שורות 11-13). לדבריו, היה ידוע לו שעו"ד בלאושטיין מטפל בשתי עילות התביעה, בגין הפקעה ושינוי ייעוד (עמ' 52 שורות 17-22). לאחר שהתברר לו ממכתב העירייה מיום 3.6.97 (נספח ד' לתצהירו של מר חכימי) כי המקרקעין הופקעו והיה שינוי ייעוד לדרך, הוא נכנס ל"עמדת המתנה" (עמ' 52 שורה 11). רק לאחר שקיבל את מכתבו של עו"ד בלאושטיין מיום 11.11.97 ( נספח יא לתצהירו של מר חכימי), הוא עדכן והודיע למר חכימי כי יש להגיש תביעה מכוח סעיף 197 לחוק (עמ' 45 שורה 8) אף שנותר אצלו ספק, אם קיימת עילת תביעה בגין שינוי ייעוד (עמ' 52 שורות 17-22) ולא היה ברור לו, אם יש לכך משמעות כלכלית (עמ' 53 שורות 24-25, 30-32). סופם של דברים, לפי החלטתו של הנתבע 2 כי הם לא ימשיכו לטפל בתיק, נמסר למר חכימי בסוף חודש דצמבר 1997 , בפגישה משולשת ביניהם, כי עליו לפנות לעורך דין חילופי לטיפול בתביעה לפי סעיף 197 לחוק (עמ' 53 שורות 10-19). הנתבע 2 העיד כי הוא היה מודע לכוח התביעה לפי סעיף 197 לחוק בגין שינוי ייעוד (עמ' 90 שורה 28) והוא עדכן את הנתבע 1 בכך, כבר בסביבות חודש מרץ 2007 (עמ' 85 שורות 20-27, עמ' 94 שורה 26). הנתבע 2 אמר בעדותו כי הוא ידע, עובר לקבלת מכתבו של עו"ד בלאושטיין מיום 11.11.97 שהתביעה לפי עילה זו התיישנה , אף שלא זכור לו והוא לא חושב, שכבר בחודש יוני 97', היה ידוע לו שהתביעה התיישנה והוא לא חושב, שהם ידעו ששאלת ההתיישנות רלוונטית לפי סעיף 197 (עמ' 87 שורה 10-16). הנתבע 2 העיד כי התובעת 'ישנה על זכויותיה' (עמ' 88 שורה 16) הואיל והמקרקעין הופקעו לפני כ-7 שנים והיה שינוי ייעוד שניתן ללמוד עליו מכך ש"הטרקטורים עלו על הכביש" והחלו כבר ליסוע מכוניות בכביש המנהרות (עמ' 88 שורה 26). מר חכימי "התעורר" מאוחר יותר (עמ' 89 שורה 5). בעניין העיכוב שלו למשך מס' חודשים בביצוע הבירורים , השיב הנתבע 2 כי מר חכימי נרדם על זכויותיו ו"היה בקומה" מבלי שמיהר לפעול בעצמ. "משום שעברה תקופה כ"כ ארוכה של שש שנים בערך, עוד חודשיים, פחות חודשיים, לא ישנה את העניין" ( עדותו של הנתבע 2 , עמ' 89 שורות 1-2, עמ' 90 שורה 4). הנקודה הקריטית בה היה על מר חכימי 'לרוץ' למנכ"ל משרד הפנים בבקשת ארכה היא בנובמבר 1997 (עמ' 103 שורה 3). מר חכימי המתין לשווא, עוד 10 חודשים (עמ' 90 שורה 5) אף שהיה עליו לפנות מיידית לעו"ד חלופי, מיד לאחר שעודכן על ידי הנתבע 1 , כי עליו לעשות כן (עמ' 111 שורה 6). מהעדויות, מעיון בחוות הדעת של השמאי אדרעי שנמסרה לנתבעים בה נאמר כי ייעוד המקרקעין לדרך וכן מחליפת המכתבים בין ב"כ העירייה והנתבע 1, עולה כי עובר ליוני 1997 , היה בידי הנתבעים המידע הרלוונטי לשאלת שינוי ייעוד המקרקעין ל"דרך". בהתאם לכך, היה עליהם לפעול במקצועיות לפי תכלית פנייתה של התובעת אליהם, בנוגע למימוש הזכות לפיצוי מכוח סעיף 197 לחוק. בהתאם למסגרת הנורמטיבית הרלוונטית בהוראות החוק, היתה דחיפות נידרשת לטיפול בהתחשב בכך שמירוץ ההתיישנות, החל לכל המאוחר מהמועד בו נמסרה הודעה מהעירייה במכתב מחודש יוני 1997 אל הנתבע 1, לפיה שונה הייעוד לדרך. אין לקבל את הסבריו של הנתבע 1, להימנעותו מגילוי ידיעתו על שינוי ייעוד ודרישה לפי סעיף 197 לחוק בפניותיו לעירייה, על מנת לא להכשיל כשיטתו קבלת פיצוי כולל מכוח שתי עילות התביעה. מטבע הדברים ועל פי שורת ההיגיון, אין בידי התובעת לזכות בפיצוי מכוח שתי העילות, אלא אם תוצג דרישתה לתשלום פיצוי מכוחן ולא רק מכוח ההפקעה כפי שנהגו בפועל הנתבעים בפרט, כאשר שיעור הפיצוי בגין הפקעה, נמוך משיעור הפיצוי בגין שינוי ייעוד לפי הוראות החוק. בהתנהלותו של הנתבע 1, בהימנעו מנקיטת פעולות והליכים כמתחייב לפי סעיף 197 לחוק מוקדם ככל שניתן, היה כדי לדחות את מועד פנייתה של התובעת כמתחייב בחוק. בנוסף, היעדר פנייה דחופה של הנתבע 1 לתובעת, על מנת שתפעל בעצמה בגין שינוי הייעוד ואי מסירת הודעה על שינוי הייעוד מ"נוף פתוח" ל"דרך", נגרם עיכוב בהגשת הבקשה לשר ובכך, פחתו סיכוייה של התובעת לקבלת ארכה להגשת תביעתה על פי עילת תביעה זו. כמו כן, היה על הנתבע 1 ליידע את מר חכימי על תקופת התיישנות קצרה, בת שנה אחת בלבד, על מנת שתזדרז לפעול למיצוי זכותה, בהיעדר מומחיות וידע שלו בנידון. גם אם סבר הנתבע 1, כי מוטב שלא ליידע את עו"ד בלאושטיין על ידיעתו כי היה שינוי הייעוד, אין בכך כדי ליישב את הימנעותו ממסירת הודעה למר חכימי על כך ועל ההשלכות הנובעות מעיכוב בפנייה לפי סעיף 197. הדברים אמורים בעיכוב החל מחודש יוני 1997 לכל המאוחר, עת שנמסרה הודעה מהעירייה לבאי כוחה על שינוי ייעוד ובהמתנה, למשך 6 חודשים נוספים , עד לאחר קבלת מכתבו של עו"ד בלאושטיין מיום 11.11.97 ומסירת הודעתם למר חכימי, בפגישה המשולשת, לפיה עליו לשכור לו עו"ד אחר למימוש זכותה. קביעותיי לעיל, נכונות גם ביחס לנתבע 2 בפרט כאשר לשיטתו, מר חכימי ישן על זכויותיו, עובר לפנייתו אליו. דווקא בשל כך, היה עליו לדאוג לזרז את מר חכימי לנקוט בהליכים לפי סעיף 197 לחוק לפי המידע התכנוני הקיים בעירייה ונימסר לנתבעים. איני מקבלת את הסברו של הנתבע 2 לפיו, אין נפקא מינא מתי הוא פנה למנהל התובעת בנדון שכן ממילא היא לא קידמה את עניינה במשך 6 שנים ומה רבותא, בעיכוב נוסף של מס' חודשים (עמ' 89 שורות 1-2). הדברים, אינם עולים בקנה אחד עם טענתו של הנתבע 1 במכתבו האחרון לעירייה, לפיה לא נימסרה לתובעת הודעה כדין על שינוי ייעוד (כפי שנקבע גם בבג"צ 314/00 וראו: מכתבו של עו"ד צבי שילה לשר הפנים, נספח טז לתצהירו של מר חכימי). הנתבעים, לא הוכיחו כי חלה התיישנות מכוח סעיף 197 במשך כ-6 שנים עובר לפניית התובעת אליהם ונימצא כי העיכוב, היה לכל המוקדם מינואר 1997, מועד בו הודע לראשונה לתובעת ע"י העירייה על ייעוד לדרך לפי תכנית 3944 , הוא המועד הראשון ממנו החל מירוץ ההתיישנות. לפיכך, כל עיכוב בפנייה לשר למתן ארכה, היה בו משום משקל נוסף לדחיית הבקשה ע"י מנכ"ל משרד הפנים ושר הפנים. בנסיבות אלו, כפי שנקבע גם בבג"צ 314/00, לא היה בידי התובעת להבהיר בפנייתה לשר הפנים, מדוע זה התעכבה במשך מס' חודשים ממועד תחילת בירוריה בעירייה בתחילת שנת 1997 ועד מועד פנייתה לשר ביום 10.8.98 (נספח טז לתצהירו של מר חכימי). הוכח אם כן, כי חלק מתקופת העיכוב בפנייה, שהתבקש שתיעשה בדחיפות, היה נעוץ במחדלי הנתבעים. אני דוחה את טענתו של הנתבע 2 , לפיה היתה הסכמה בינו ובין מר חכימי שתהיה המתנה של מספר חודשים לבירור העניינים עד למתן החלטה ע"י הנתבע 2 , אם לקחת את התיק לטיפולו לבחינת הכדאיות של התיק. על הנתבע 2 , מוטלת האחריות לפעול במקצועיות לטובת התובעת להשגת מטרת פנייתה אליו. השיקול הכלכלי אותו רצה לבחון הנתבע 2 , אם לקבל את המשך הייצוג (עמ' 89 שורות 4-10, 10-18, עמ' 109 שורה 7 - 6), אף אם הוא נעשה לבחינת הכדאיות של הלקוח בלבד ולא שלו , בניהול הליך לפי סעיף 197 לחוק, אין בו כדי לגרוע מחובתם ואחריותם של הנתבעים, להודיע לתובעת על אתר על הדחיפות המתחייבת להגשת התביעה. היה גם על התובעים, להודיע מוקדם יותר לתובעת כי עליו לפנות לעורך דין אחר, אם וככל הם סברו כי הם עשויים לא לטפל בתיק, כפי שנימצא בדיעבד. התובעת, אינה אמונה על הוראות החוק ועל דיני ההתיישנות ובהיעדר הודעה כאמור, הוכח כי לא היה בידי מנהלה להעריך את הפגיעה בסיכוייה לקבל ארכה בגין העיכוב בהגשת הבקשה. לפיכך, גם אילו הוכח כי היתה הסכמה בין הנתבע 2 למר חכימי על "המתנה", היה על הנתבעים להבהיר לו מהו הסיכון הכרוך בכך, לפגיעה בזכותה לתבוע מאוחר יותר מכוח סעיף 197 לחוק (עמ' 108 שורות 28-30). על כך מצינו בע"א 3966/05 אבי גולדבליט נ' ברכה שבת, , ניתן ביום 2.1.07 : "...לו היה חושף (עוה"ד -מ.ל.) בפני מרשיו את הסיכון שבטקטיקה והיה מקבל את הסכמתם , לא יכלו הם להלין על כך. אך משלא עשה כן, נטל בכך המערער את הסיכון לכישלון הטקטיקה על עצמו בלבד ". כך גם נקבע בע"א 37/86 לוי נ' שרמן , פד"י מד (4) 446, בסעיף 7 לפסק הדין , על חובתו של עורך דין "להודיע ללקוחו על מצב הדברים לאשורו, בכל הקשור להוראות החוק ולפסיקה החלות על מקרהו". אחריותו של הנתבע 2, היא לדאוג לייעוץ משפטי מקצועי ראוי לתובעת, בין אם הוא ניתן ע"י עורך דין שכיר ממשרדו ובין אם ע"י עו"ד עצמאי מטעמו. הנתבע 1 , העיד על עצמו כי הוא היה חסר ניסיון בניהול תיקים בגין הפקעה ובתביעות מכוח סעיף 197 לחוק. למרות זאת, הטיל עליו הנתבע 2 את הטיפול בתיק מבלי שהוכח כי הוא בחן קודם לכן אם הוא בקי בתחום ונימצא כי לא די בידיעתו של הנתבע 2 בדבר היות הנתבע 1 משפטן טוב כדבריו. היה על הנתבע 2 להנחות את הנתבע 1 בפעולותיו ולפקח על עבודתו להבטחת מילוי תפקידו כמתחייב (ע"א 3656/99 טרנס גלובל נ' מ.א.ר. מסחר וספנות , פד"י נ(2) 344 ). הוכח בפועל, כי לא היה די בפיקוח של הנתבע 2 וקבלת עידכונים ממנו בשיחותיהם כדי להבטיח טיפול ממצה, בהתחשב בלוח הזמנים המחייב בשינוי ייעוד. הנתבע 2 לא חלק על פעולותיו של הנתבע 1 ולא הינחה אותו לפעול אחרת והיה שבע רצון מהטיפול שלו בתובעת ולפי עדותו של הנתבע 1, רק בסוף שנת 1997, עיין הנתבע 2 בחליפת המכתבים עם העירייה(עמ' 82 שורות 22-30) באופן שגרע מהפיקוח, כפי שהוכח בסופם של דברים. בנוסף, הנתבע 1 העיד כי הוא חיפש אחר תכנית "קנדל" כדי ללמוד על שיעור הפגיעה בגין שינוי ייעוד מתכנית "קנדל" לתכנית 3944 לאור חוות דעתו של השמאי אדרעי (עמ' 50 שורה 11). מנגד, מעדותו של הנתבע 2 עולה כי הוא בין היחידים שתוכנית "קנדל" נמצאת ברשותם (עמ' 91 שורה 16). לפיכך, צפוי היה שהנתבע 2 במסגרת הפיקוח שלו על הנתבע 1 כמתחייב, ידע על חיפושיו של אחר התכנית וימציאה לעיונו כדי להחיש את בדיקתו של הנתבע 1 על הזכויות בגין המקרקעין לפי המצב התכנוני. הנתבע 1 העיד כי המקרקעין היו "ללא תכנון" ועד היום, הוא לא יודע האם במצב כזה הם חייבים לעבור שינוי ייעוד (עמ' 45 שורות 4-5) אף שבדיקת המידע בעירייה היתה מלמדת אותו כי היה ייעוד ל"נוף פתוח" שחייב פרסום תכנית אחרת, לצורך שינוי הייעוד ל"דרך". הנתבע 2 , העיד כי היו לו ספקות בלתי מבוטלים בנוגע לחוות דעתו של אדרעי (עמ' 107 שורה 11). למרות זאת ואף שהוא ידע כי היה שינוי ייעוד הוא לא טרח לשוחח עימו או להנחות את הנתבע 1 לעשות זאת (עמ' 109 שורה 1). היה על הנתבע 2 ללבן את ספקותיו ולבקש השלמה של חוות הדעת לאור הסתמכותו של הנתבע 1 עליה לפי גרסתו ולחילופין, לבקש חוות דעת משמאי אחר (עמ' 109 שורה ) וכן לאור מכתבו של עו"ד בלאושטיין על שתי עילות תביעה וכנגד חוות דעתו של אדרעי . הנתבע 1, טוען בסיכומיו כי אין לטעון כנגד מחדליו, בשעה שהיה עליו לפעול לפי הוראותיו של מעסיקו, הנתבע 2, שהינחה אותו כיצד לפעול. הנתבע 2 אמנם היה שבע רצון מכך שהוא פעל ללא סטיה מהנדרש, אך חובת הנאמנות של הנתבע 1 לתובעת, אינה מותנית ואינה נסוגה, מפני הוראות מעסיקו. היה עליו לפעול במקצועיות להגשמת האינטרס של התובעת ואילו סבר הנתבע 1 כי הנחיותיו של הנתבע 2 אינן מגשימות את טובת התובעת, היה עליו להתרות על כך בפני הנתבע 2. זאת לא עשה הנתבע 1 ולא הוכח כי הוא פעל כפי שפעל בניגוד להבנותיו הוא כי אם בעצה אחת עם הנתבע 2 . הנתבעים טענו כי התובעת, הזמינה מהם שירות מצומצם ומסוייג אך יפוי כוח בלתי חוזר שניתן להם אינו מתיישב עם טענתם זו. גם אילו הוכח כי התובעת רק ביקשה שייערך בירור מקדמי בעירייה עבורה לצורך ניהול משא ומתן אין בכך כדי לפטור אותם מחובתם לתת יעוץ משפטי כמתחייב וליידע אותה על נושאים מהותיים,העשויים להשפיע על זכויותיה אותם, לא ניתן יהיה לרפא אותם בדיעבד. גם אם היה ספק בלב הנתבעים בדבר סיכוייה של התובעת לקבל פיצוי בגין שינוי ייעוד, אין בכך כדי לפטור אותם מהודעה לתובעת על הסיכוי והסיכון בנוגע לכך. הנתבעים עשו זאת בשלב מאוחר, רק בחודש דצמבר 1997 בעת שפחתו סיכוייה של התובעת לקבל ארכה. הגם שבחנתי את המסכת העובדתית והמשפטית בשאלת ההתרשלות וגדרי החבות של הנתבעים, יפים לעניינינו בבחינת חיזוק לקביעותיי, דבריו של של כב' השופט א' מצא בפסק הדין שניתן בעתירתה של התובעת בבג"צ 314/00 (נספח כ' לתצהירו של מר חכימי): "במכתב תשובתו מיום 4.12.97 (נספח י"ב לתצהירו של מר חכימי-מ.ל.) , חזר עורך דין עמרם על דרישת העותרת לקבלת פיצוי על הפקעת חלקתה בסכומים שלא יפחתו מאלה ששולמו לבעלי מקרקעין סמוכים; תוך שהוא מתעלם לחלוטין מן ההבחנה בין פצויי הפקעה לבין פיצויים בגן שינוי ייעודה של החלקה, עליחה עמד פרקליט העירייה במכתבו מיום 11.11.97 , וכן גם מטענותיו הנוספות, לאמור, כי תביעת העותרת לפיצויים בגין שינוי הייעוד התיישנה וכי, מכל מקום תביעה זו אינה בטיפולו" (פיסקה אחרונה בסעיף 6 לפסק הדין). בסעיף 8 לפסק הדין נקבע: " כפי שכבר ציינתי, ניתן אמנם להתרשם, כי מנהלה של העותרת לא השכיל להבחין בין הזכות לפיצויים בגין שינוי יעודה של החלקה לבין הזכות לפיצוי בגין הפקעתה. כן ניתן להתרשם, כי השמאי אדרעי ועורך הדין עמרם, שאמורים היו לייעץ לעותרת ולהעמידה על זכויותיה, אף הם הניחו כי תביעה לתשלום פיצוי הפקעה ממילא כוללת גם את הפיצוי המגיע לעותרת בשל הנזק שנגרם לה כתוצאה משינוי ייעודה של החלקה. בכך, אין צריך לומר, נתפסו הם לטעות משפטית גלויה. שהלוא ההבחנה בין העילה לפיצוי בגין פגיעה שניגרמה למקרקעין כתוצאה מאישורה של תכנית חדשה לבין העילה לפיצוי בגין הפקעת המקקרעין, מוכרת ומושרשת בדינינו...". בהתייחס לתקופת ההתיישנות שבגינה הוגש ערעור על החלטת שר הפנים שלא ליתן ארכה לתובעת להגיש את תביעתה לפי סעיף 197 לחוק, נקבע בבג"צ 314/00 : "בחודש ינואר 1997 כבר היה בידי העותרת מידע מלא ומוסמך אודות התכנית החדשה. במועד זה היה בידה - וממילא אף היה עליה - להיחפז ולפנות לשר הפנים בבקשה להארכת המועד להגשת תביעתה; ואילו עשתה כן תוך פרק זמן סביר לאחר מועד זה, אכן היה על שר הפנים להיעתר לבקשתה. ואולם, למחדלה להגיש את בקשתה להארכת מועד עד ליום 10.8.98 , לא עלה בידי העותרת להציג סיבה סבירה , ולדידי- אף לא הסבר ראוי לשמו" (בסיפא של סעיף 4 לפסק הדין). בפסק הדין, נדחתה טענתה של התובעת לפיה העיכוב היה נעוץ במשא ומתן בינה ובין העירייה וכי היא הולכה שולל ע"י העירייה במו"מ, כאילו בכוונתה לפצות אותה בגין שינוי ייעוד. כב' השופט מצא קבע כי התובעת, כלל לא ניהלה מו"מ בעניין פיצוי בגין שינוי יעוד כי אם בעילה של הפקעה, מחמת אי עמידתה על האבחנה בין עילות התביעה השונות. הנתבע 2 טען כי התביעה כנגדו התיישנה, הואיל וצירופו כבעל דין נעשה רק ביום 17.4.05, עם תיקון כתב התביעה. לטענתו, מירוץ ההתיישנות החל במועד מסירת הודעתו למר חכימי בסוף חודש דצמבר 1997, לפיה עליו לפנות לעורך דין אחר להגשת בקשה מכוח סעיף 197 לחוק. בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תש"ח-1958 , תקופת ההתיישנות היא בת 7 שנים ותחילתה, כאמור בסעיף 6 לחוק, מיום בו נולדה עילת התובענה. בנוסף לכך, בהתאם לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, מקום בו הנזק לא התגלה ביום שארע, תקופת ההתיישנות תחל מהיום בו נתגלה הנזק אך התקופה, לא תעלה על 10 שנים מיום אירוע הנזק. הנתבע 2 בעצמו, לא סבר כי עילת התביעה קמה לתובעת לצורך חישוב תקופת ההתיישנות, ממעוד פרסום התכנית שהביאה לשינוי ייעוד. כך גם טענו הנתבעים, באמצעות הנתבע 1, במכתב לעו"ד בלאושטיין לפיו לא ניתנה הודעה כדין לתובעת על שינוי ייעוד ועל ההפקעה. בהתאם לכך, אף המליצו הנתבעים למר חכימי, לפנות לעו"ד אחר לנקיטת הליכים בגין שינוי ייעוד מבלי, שהודיעו לו כי אפסו סיכוייו לקבל ארכה להגשת תביעתו. בנסיבות אלו, המועד בו נולדה עילת התביעה כנגד הנתבעים, אינה במועד סיום יחסי עורך דין - לקוח ביניהם בחודש דצמבר 1997 כי אם לאור המלצצתם ועל דיני ההתיישנות, עם היוודע לתובעת כי אפסו סיכוייה לקבל ארכה משר הפנים. לא היה בידי התובעת (כפי שהנתבעים לא יכלו לידע) לדעת כבר בחודש דצמבר 1997 כי תידחה בקשתה , כי אם בעת שנידחתה עתירתה, קרי: ביום 23.3.03. בכך, היה כדי לחסום את דרכה להגשת תביעה בגין שינוי ייעוד ופסק הדין, שם קץ לניסינותיה לקבל פיצוי. לפיכך, ממועד זה, 23.3.03, נולדה עילת התביעה כנגד הנתבעים. בשולי הדברים אומר, כי אילו סבר הנתבע 2 כי אין לתובעת כל סיכוי לקבל פיצוי בגין שינוי ייעוד מחמת התיישנות, אין להניח כי הנתבע 2 היה בוחן ב"זמן ההמתנה", אם קיימת כדאיות כלכלית לתיק ואם יקח לידיו את הטיפול בו. כך גם, בראותו את האינטרס של התובעת לנגד עיניו, הוא לא היה מטריח לריק את התובעת לפנות בהמלצתו, לעורך דין אחר בגין שינוי ייעוד . לפיכך, דין טענת ההתישנות, להידחות. סיכומם של דברים, הוכחה התרשלותם של הנתבעים כלפי התובעת בהיעדר טיפול כמתחייב וכמצופה מהם מכוח עילת התביעה לפי סעיף 197 לחוק, בין אם בהגשת בקשה לשר הפנים להארכת מועד החל מחודש אפריל 1997 בידיעתם כי המקרקעין מיועדים לדרך לפי תכנית 3944 לפי חוות דעתו של השמאי אדרעי , שיחתו של הנתבע 1 איתו במרץ 1997 על הייעוד ועל שינוי ייעוד וכן, המידע שהתקבל מהעירייה, לכל האוחר ביוני 1997 מבלי שפעלו בדחיפות מיד לאחר קבלתו. היה על הנתבעים, לעמוד על הדחיפות בהגשת הבקשה ולפעול בהתאם ולחילופין, להודיע לתובעת על הדחיפות המתחייבת להגשת הבקשה לשר. כמו כן, חל עיכוב נוסף מצד הנתבעים בקיום פגישה עם מר חכימי רק בסוף חודש 12/97 למרות מכתבו של עו"ד בלאושטיין מיום 11.11.97 ואף לא בד בבד עם משלוח מכתבו של הנתבע 1 לעירייה, ביום 4.12.97 (נספח יג 1 לתצהירו של הנתבע 1 ). בכל אלו ובהתאם להוראות החוק ותקופת ההתישנות הקצרה שנקבעה בו, היה כדי לפגוע בסיכוייה של התובעת לקבל ארכה משר הפנים, להגשת תביעה מכוח סעיף 197 לחוק. בקשתה, נידחתה בסופו של יום (נספחים יז, יט ופסק הדין בבג"צ 314/00 , נספח כ' לתצהירו של מר חכימי) ובכך, נמנע ממנה לקבל פיצוי בגין שינוי ייעוד המקרקעין "נוף פתוח" ל"דרך" . בה בשעה, יש לבחון את מידת אשמם של הנתבעים, אל מול אשמה של התובעת אשר התעכבה גם היא, במשך חודשים ארוכים עד להגשת בקשתה לשר הפנים, רק בחודש אוגוסט 2008 (נספח טז לתצהירו של מר חכימי). אשם תורם: הנתבעים, טוענים לאשם תורם בשיעור של 100% לתובעת בגין נזקיה, המוכחשים. קיימת תחולה לדוקטרינת האשם התורם בדיני חוזים (ע"א 3912/90 EXIMIN S.A, תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פררארי בע"מ, פד"י מז(4) 64) ולפיה יש לבחון את חלוקת האשם, בין המפר ובין הניזוק. אשם תורם, מהווה הגנה למזיק לא מפני האחריות בנזיקין אלא מפני היקף החובה לפצות את הניזוק. בסוגיית האשם התורם, נבחנת השאלה מהי מידת הזהירות שאדם צריך לנהוג ונקבע בפסיקה כי יש לבחון את מידת האשמה המוסרית, בהתנהגותם של המזיק והניזוק ומידת תרומתו של כל אחד מהם לנזק, במישור העובדתי (ע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה-שומרון נ' מעונה חברה לבנין בע"מ, ניתן ביום 11.11.10 , ע"א 477/85 אפרים בוארון נ' עיריית נתניה ואח', פד"י מב(1)415 , ע"א 316/75 אלן שור נ' מדינת ישראל (משרד העבודה, מחלקת עבודות ציבוריות, נצרת), פד"י לא(1)299,423). המבחן הוא, בהצבת מעשה הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מה מידת אשמו של כל צד. על כך ניתן ללמוד בבחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי, אם כי לעתים ייזקק בית המשפט למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר. מנהל התובעת מר חכימי העיד כי הוא גילה לראשונה שהעיריה תפצה אותו רק על הפקעה ולא על שינוי ייעוד, בשיחתו עם עו"ד ת' פיינברג מהעירייה ביום 25.5.98 (עמ' 17 שורות 13-20). בהתאם לנספח יד לתצהירו של מר חכימי, הוא הבין מתשובת ראש העיר אליו כי הפיצויים כוללים את הכל ולא ידע או שיער כי אין הכוונה לפיצוי בגין שינוי ייעוד השטח (עמ' 30 שורה 23). לפיכך, הוא פנה לעו"ד נפתלי שילה על מנת שיגיש מיד את הערר (עמ' 18 שורה 10). מנגד העידו הנתבעים, כי הם הודיעו למר חכימי כי עליו לפנות מיידית לעו"ד אחר, כבר בחודש נובמבר 1997 להגשת תביעה בגין שינוי ייעוד. עדותם זו, עשתה עלי רושם מהימן ומתיישבת עם פעולותיו של מר חכימי ועם מכתב שהועבר אליו ע"י הנתבע 1. היה על מר חכימי, ללמוד על קיומן של שתי עילות תביעה, ממכתבו של הנתבע 1 לב"כ העירייה מיום 4.12.97 (נספח יב לתצהירו של מר חכימי ) שעותק ממנו נשלח אליו כפי שעולה מעיון בו. מר חכימי העיד כי הנתבע 1 , מעולם לא דיבר איתו על המכתב של עו"ד בלאושטיין 11.11.97 ועל ההבחנה בין עילות התביעה וכי לא נאמר לו כי עילת התביעה בגין שינוי ייעוד התיישנה (עמ' 27 שורה 25) וגם אם הוא היה מדבר איתו על כך, הוא לא היה מבין את ההבדל . לאחר שהוא הבין שהנתבע 1 עשה טעה נוראית ולא היה פיקוח עליו מטעם הנתבע 2 הוא לא פנה אליהם יותר(עמ' 20 שורה 29 , עמ' 31 שורה 6) מבלי להודיע להם על כך (לנתבעים- מ.ל. , עמ' 32 שורה 1). מפניותיו של מר חכימי במשך מס' חודשים לראש העיר מר אהוד אולמרט, החל מדצמבר 1997 ואילך בכתב ובע"פ, בניסיון לקדם את עניינו (עמ' 29 שורות 20-29, נ/3, נ/4 ונספח יג לתצהירו של מר חכימי) יש כדי לתמוך בגירסת הנתבעים לפיה התקיימה ישיבה איתו בחודש 12/97 , בה נאמר לו כי עליו לפנות לעורך דין אחר. כך גם עולה, מפנייתו מאוחר יותר, לעו"ד שילה לאחר שנידחתה פנייתו לראש העיר. מכתבו האחרון של הנתבע 1 לעו"ד בלאושטיין בשם התובעת, היה ביום 4.12.97. לפי גרסתו של מר חכימי, הוא עזב את הנתבעים משהבין שהם לא מטפלים בעניינו כיאות לפי שתי העילות (עמ' 20 שורה 29 , עמ' 31 שורה 6 ועמ' 18 שורות 13-14). לאור זאת הוא פנה מיד לעו"ד שילה בכדי שיגיש את הערר (עמ' 18 שורות 9-14). הוכח, כי הבקשה הוגשה לשר רק בחודש אוגוסט 1998 בניגוד לעדותו של מר חכימי על פנייה מיידית לעו"ד שילה. העיכוב הנוסף אם כן במיצוי זכויותיה של התובעת נגרם מחמת מחדלו של מר חכימי ובניגוד להנחייה של הנתבעים. פער זמנים זה, למשך מספר חודשים בהם התובעת חדלה מקשריה עם הנתבעים כמייצגיה ועד מועד פנייתה לעו"ד אחר והגשת הבקשה לשר, יש בו משום רשלנות תורמת שלה ש"תרמה" גם היא, לדחיית הבקשה ע"י השר. בנוסף, ניסיונו של מר חכימי להסדיר את ענייניו, שלא במסגרת הליך משפטי בניגוד להמלצה שניתנה לו ע"י הנתבעים, בפנייתו לראש העיר (נספחים יג, יד, טו לתצהירו, נ/3, נ/4 , עמ' 27 שורה 25, עמ' 28 שורה 10, עמ' 29 , שורות 20-29) גם בכך, היה משום עכוב נוסף במימוש זכויותיה. הוכח כי בתשובתה של העירייה במכתבה למר חכימי מיום 30.1.97 (נספח א' לתצהירו) הודע לו כי המגרש מיועד ל"דרך" לפי תכנית 3944. התובעת, לא עמדה בנטל להוכיח כי המכתב הוצג לנתבעים עם פנייתו של מר חכימי אליהם וכן לא ניטען בתצהירו, כי הוא מסר להם עותק מהמכתב בזמנו. מצופה מהתובעת, כי היא תדאג לזירוז הטיפול בעניינה, בין השאר בהצגת המכתב לנתבעים. כנגד ציפייתו הלגיטימית של לקוח שעורך הדין יבדוק כל מסמך רלוונטי לפנייתו "עומדת ציפייתו של עורך הדין הלגיטימית אף היא, כי לקוחו יפקיד את עניינו בצורה מתאימה, כולמר ימסור לו מה שידוע לו מבחינה עובדתית ויציג לו את המסמכים שברשותו הנוגעים לעניין" (ע"א 420/75 שרה כהן נ' יצחק אייזן , פד"י ל(2) 29,33). אם וככל שלקוח, לא עשה כן ונגרם לו נזק עקב מחדלו של עורך הדין שלו, תפחת האחריות של עורך הדין עקב מחדלו של הלקוח מצידו הוא (עמ' 37 לפסק הדין בע"א 420/75, שם). אילו הוצג על אתר המכתב בפני הנתבעים, היה בכך כדי לקצר את פרק הזמן לבחינת המידע התכנוני על ידם ולהעמידם על כך שהודע לתובעת כבר בחודש ינואר 1997, על ייעוד המקרקעין לדרך לפי תכנית 3944. יחד עם זאת, היה בידי הנתבעים במסגרת בירוריהם בעירייה, לקבל את אותו מידע שנמסר למר חכימי בנספח א' לתצהירו, בפנייתם למדור האינפורמציה ובפרט כאשר מחוות דעתו של אדרעי יכלו ללמוד על כך. בנוסף, לא די במכתב זה והיה עליהם לברר בעירייה על הייעוד הקודם של המקרקעין, עובר לתכנית 3944. לאחר ששקלתי את מידת האשם התורם מצד התובעת לפי הערכה המוסרית ומבלי שניתן לבחון את חלוקת האחריות על יסוד חישובים מדוייקים ( ראו: ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין ואח', פד"י מא(649, 655-657 ) , בהתחשב במומחיות של הנתבעים וחובותיהם כעורכי דין לרבות תלותה של התובעת בהם ועל פי המתחייב בחוק למימוש זכות בגין שינוי ייעוד, אני קובעת כי מידת אחריותם של הנתבעים בגין התרשלותם, היא בשיעור של 70%. אשמה של התובעת לנזקיה בגין התנהגותה, הוא בעיכוב מצידה בטיפול בגין שינוי ייעוד המקרקעין בניגוד לייעוץ שניתן לה ע"י הנתבעים, החל מחודש דצמבר 1997 ועד לחודש אוגוסט 1998. בנוסף, התובעת התעכבה בפנייתה לנתבעים עד לסוף מרץ/ תחילת אפריל 1997, למרות ידיעתה על ייעוד המקרקעין ל"דרך" כבר בחודש ינואר 1997 ומבלי שהביאה לידיעת הנתבעים את מהמכתב מהעירייה מחודש ינואר 1997. בנסיבות אלו, אשמה של התובעת הוא בשיעור של 30%, בהקטינה את סיכוייה לקבל ארכה מהשר לאור מחדליה. שיעור הנזק: בחינת שיעור הנזק בתביעות בגין רשלנות מקצועית מורכבת מטיבעה שכן, היא טעונה בירור התוצאה אליה היתה מגיעה התובעת, אילו לא הופרה חובת הזהירות ע"י הנתבעים. הנחות אלו, כרוכות לעיתים בצפיית אירועים שלא התרחשו בפועל. על הפיצוי לו זכאי נפגע עמד לאחרונה כבוד השופט רובינשטיין בע"א 153/04 חיותה רבינוביץ נ' יוסף רוזנבוים ניתן ביום 6.2.06: "מהו אכן נזקה של המערערת, הטעון הוכחה אם על פי דיני החוזים ואם על פי דיני הנזיקין? על פי דיני החוזים, כדברי פרופ' ג' שלו (דיני חוזים, מה' 2, 578) "תנאי מוקדם להיווצרות הזכות לפיצויים הוא נזק שנגרם לנפגע כתוצאה מהפרת החוזה". פשיטא שכך הוא בדיני הנזיקין. הנזק החוזי אמור לעמוד במבחן הסיבתיות ובמבחן הציפיות בפועל ובכוח (שם, 580-579). העיקרון הרלבנטי לפיצוי בדיני החוזים הוא לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) הנזכר. עקרון הפיצוי המנחה בדיני הנזיקין הוא כנודע, השבת המצב לקדמותו (ראה ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808)... ידוע כי נזק של אובדן סיכוי לזכות בפיצוי ואפילו פגיעה בסיכוי, הוכרו על ידי בית המשפט העליון כנזק בר-פיצוי (ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון, פד"י נא(1) 68, 82)... פיצויים אלו מכונים פיצויי הסתמכות להבדיל מפיצויי קיום. מטרתם לתקן את הנזק שנגרם בפועל ולא להעניק רווחים שהיו מופקים אילו נרכשה הזכות החוזית... לגבי מצג שווא רשלני, נוסחת הפיצויים היא זו הנוהגת בדיני הנזיקין, דהיינו, הנפגע זכאי לפיצויי הסתמכות ולא לפיצויי קיום" . התובעת, לא הגישה חוות דעת של שמאי בהתאם לתקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי ולא על פי פקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 , המאפשרת הגשת חוות דעת של מומחה, בכפוף לעריכתה לפי סעיף 24 לפקודה. כל שהוגש בתמיכה לתביעה להוכחת נזקיה של התובעת, הוא הערכה של השמאי אדרעי בחוות דעתו שהוגשה לתובעת שנערכה, לא לצורך הגשתה כראייה בבית המשפט ולא על פי הפקודה. הנתבעים, התנגדו להגשתה כראייה להוכחת נזקי התובעת. משלא הוגשה חוות דעת כדין, לא ניתנה לנתבעים ההזדמנות להתגונן מפניה. לפיכך, דין הטענה להתקבל ואין בחוות הדעת משום חוות דעת של מומחה להוכחת נזקי התובעת. אין בידי לקבל את טענתה של התובעת (בסיפא לכתב התביעה), כי היא אינה נידרשת להוכחת גובה נזקיה עקב הודעתו של הנתבע 1 לעירייה על גובה הפיצוי המגיע לתובעת לפי חוות דעתו של השמאי אדרעי אשר יש בה משום הודאת בעל דין. אין בפנייתו של עורך דין בשם לקוחו מכוח יפוי כוח שניתן לו לפעול בשמו לקבל פיצוי מהעירייה, משום הודאה שלו בדבר גובה נזקי הלקוח. משלוח מכתב הדרישה, אינו בשם עורך הדין, משל היה בעל הזכות בעצמו, כי אם כמייצגו מכוח יפוי הכוח. העירייה, דחתה את דרישתה של התובעת לפיצוי על פי חוות דעתו של השמאי אדרעי ובהיעדר קיום הליך לפי סעיף 197 (לרבות בפני שמאי מכריע) לבחינת חוות דעתו של השמאי מטעמה, אין בידי התובעת להראות כי הסכום הנתבע על ידה הוא גובה ניזקה המוכח. יתירה מכך, במסגרת המו"מ עם העירייה היתה התדיינות רק בגין הפיצוי בגין ההפקעה והוכח מעיון בחוות הדעת ומחליפת המכתבים עם העירייה שהובאה לעיל וכן מעיון בחוות הדעת עצמה, כי היא אינה לצורך בחינת שיעור הנזק בגין שינוי יעוד כי אם בגין הפקעה וכנגדה טענה העירייה על היותה מופרזת וכי יש בה טעויות. למרות כל זאת, לא טרחה התובעת להגיש חוות דעת להוכחת נזקיה בגין שינוי ייעוד, גם לא לאחר שהנתבעים הכחישו בכתבי הטענות את הנזק הנטען. למרות קביעתי, לפיה לא מתקבלת חוות דעתו של השמאי אדרעי ומבלי לגרוע ממנה, לא מצאתי כי תוכנה מעיד על נזקיה של התובעת בגין שינוי ייעוד. מר אדרעי, התייחס בחוות דעתו ובעדותו להחלת תכנית "קנדל" לצורך בחינת נזקי התובעת, בהיותה התכנית שחלה על חלקות סמוכות למקרקעין ואשר ייעודם של החלקות הסמוכות הוא למגורים (עמ' 124 שורה 22-23). לדבריו, המקרקעין היו "ללא תכנון" (עמ' 124 שורות 14-26 כפי שרשם בחוות הדעת). הוכח, כי היה ייעוד למקרקעין ל"נוף פתוח" עד מועד פרסומה של תכנית 3944 ששינתה את הייעוד ל"דרך" (כפי שנקבע בפסק הדין בבג"צ 314/00 וכפי שעולה מחוות דעתו של השמאי אברהם כהן, הוגשה בחלקה ע"י התובעת כנספח ט' לתצהירו של מר חכימי והוגשה בשלמותה, כהשלמה לתצהירו של הנתבע 2 בהודעתו מיום 7.10.07,להלן-"חוות דעת כהן"). השמאי מר אדרעי, העיד כי שינוי הייעוד לא עלה בפניו במסגרת פנייתו של מר חכימי אליו (עמ' 124 שורות 4 ו- 11 ) והודה כי לא היה ידוע לו כי לפי התקנון, הייעוד הוא ל"נוף פתוח" שמשמעו: "חורשות, גנים ציבוריים וחקלאות" ולא מגורים כפי שנקבע בתכנית "קנדל" (עמ' 121 שורות 1-14 ו-22 ועמ' 122 שורות 14-25 ). מר אדרעי , אישר בעדותו כי שווי למגורים לפי תכנית "קנדל" עולה בהרבה משווי של מקרעין שייעודם ל"שטח ציבורי פתוח" (עמ' 123 שורות 1-4). הוכח כי תכנית "קנדל" אינה רלוונטית להערכת שווי המקרקעין, בין אם לצורך פיצוי להפקעה ובין אם פיצוי לפי סעיף 197 לחוק. חוות הדעת, צריכה היתה לבחון את שווי המקרקעין בייעוד ל"נוף פתוח" ולא ל"מגורים" עובר לאישור תכנית 3944. הוכח, גם מעדותו של אדרעי שהייעוד לא היה למגורים לפני ששונה ל"דרך". בהתאם לכך, אין גם בסיס להפחתה של השמאי אדרעי בשיעור של 20% בלבד מהערכת שווי המקרקעין ל"מגורים" בחוות דעתו לצורך חישוב גובה הפיצוי בהסתמכו על ייעוד קודם שגוי "ללא תכנון" ולא כמתחייב לפי "נוף פתוח". לפיכך, בסיס הנתונים להערכתו של מר אדרעי אינו רלוונטי ואין להתבסס על חוות דעתו. לא הובאו גם ראיות מטעם התובעת, להוכחת סיכוייה הגבוהים לשינוי ייעוד מ"נוף פתוח" למגורים על מנת לבסס את דרישתה לפיצוי בשיעור 80% מהשווי למגורים. מעדותו של השמאי אדרעי, ניתן ללמוד כי הוא קבע סכומים מופרזים בחוות דעתו שכן, תכנית קנדל לא רלוונטית והשווי הוא אל מול "נוף פתוח" ששיעורו נמוך בהרבה. בעלי הדין, הסכימו כי חוות דעתו של השמאי אברהם כהן ז"ל מיום 8.6.97 , שהוגשה לממונה על נכסי העירייה לפי בקשתו של מר לויירר, תוגש מבלי שהשמאי ייחקר עליה. עיון בחוות הדעת מלמד כי ערכה של הקרקע בייעוד ל "נוף פתוח", שהיה הייעוד בטרם אישורה של תכנית 3944, יכול להגיע לשיעור של 30% בלבד מערכה של קרקע ביעוד למגורים באותה סביבה (סעיף 8 ד. לחוות הדעת) לפי ייעוד ל "נוף פתוח". בנוסף הוערך שווי הקרקע ל"דרך" בשיעור של 10% מערכה של קרקע למגורים באותה סביבה (סעיף 8 ה. לחוות הדעת) וכן הופחתו כבר בחוות דעתו 40% בגין הפרשות לצרכי ציבור (וכידוע, אכן היתה הפקעה על המקרקעין בפועל). חוות דעתו של השמאי מר כהן ז"ל ניתנה לבחינת שווי לפיצוי בגין הפקעה, אך הוערך במסגרתה שווי המקרקעין למ"ר לפי הייעודים השונים שלהם, הרלוונטיים גם לענינינו של "נוף פתוח" ו"דרך" ועל פיהם, ייבחן גובה נזקי התובעת. בחוות דעתו העריך השמאי כהן כי שווי המקרקעין הוא 9 $ למ"ר קרקע ברוטו או 15 $ למ"ר קרקע נטו ואילו בייעודם ל"נוף פתוח", שווים יכול להגיע לכ- 30$ למ"ר ברוטו (לקרקע ללא פיתוח) כאשר הסכומים כוללים מע"מ. זכותה של התובעת לפיצוי לפי סעיף 197 הוא על מלוא שטח המקרקעין. לפיכך, נזקה של התובעת הוא כדלהלן: שטח המקרקעין הוא 1633 מ"ר, לפי הראיות וחוות דעתו של השמאי כהן ובאופן המתיישב גם עם טענתה של התובעת. בהתאם לנתוני המקרקעין בכל ייעוד לפי חוות דעתו של השמאי כהן, הוערך שווי המקרקעין בייעוד ל"דרך" בסך 15 $ למ"ר ברוטו. לפיכך, שווים של המקרקעין בייעוד ל"דרך" הוא 24,495 $ . שווי המקרקעין ל"נוף פתוח" לפי חוות דעתו של השמאי כהן הוא 30 $ למ"ר ברוטו. לפיכך, שווי המקרקעין לפי יייעוד ל "נוף פתוח" הוא 48,990 $. נזקה של התובעת בגין שינוי ייעוד מ"נוף פתוח" ל"דרך", הוא בהפרש בין שווים של המקרקעין בכל אחד מהייעודים, ומגיע לסך של 24,495 $ כולל מע"מ. סכום זה הוא נכון ליום 5.5.92 (כאמור בסעיף 12 ב. לחוות דעתו של השמאי כהן על מועד הערכת השווי) שהוכח כי הוא מועד סמוך ביותר למועד אישורה של תכנית 3944 ומחייב לצורך חישוב הפיצוי לפי סעיף 197 לחוק. לפיכך, יש להוסיף לסכום, ריבית והפרשי הצמדה מיום 5.5.92 ועד יום התשלום בפועל ועל פי שער הדולר בסך 4.478 ₪ לדולר, כאמור בכתב התביעה המתוקן. בהתאם לקביעותיי על אחריותם של הנתבעים כמעוולים, כל אחד בגין התנהגותו הוא וכן בפעולותיהם בעצה אחת, לא ניתן להוכיח מה חלקו של כל אחד מהם בנזקה של התובעת ואחריותם היא לפיכך, ביחד ולחוד ( ראו: ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פד"י מד (2) 89 ). לאור מידת התרשלותם של הנתבעים בשיעור של 70%, גובה הפיצוי המגיעה לתובעת מהם , ביחד ולחוד, הוא 17,147$ כולל מע"מ. אחריותו של שמאי המקרקעין : בחנתי את שאלת אחריותו של צד ג' 3 , השמאי אדרעי כלפי שולח ההודעה, הנתבע 1 בגין חוות דעתו שהוגשה לתובעת. בע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' מרדכי לויט ואח' , פד"י נא(4), 591, 599, נקבעו התנאים להעמדת חובת זהירות של בעל מקצוע, כלפי צד רחוק, שלא הזמין ממנו את חוות הדעת לחיובו ברשלנות: חוות הדעת ניתנה בתחום מומחיותו; היה עליו לדעת שמי שמקבל את חוות הדעת יסתמך עליה; ההסתמכות עליה גרמה לנזק למי שהסתמך עליה וכן, האם לא היה צפוי שתהיה בדיקת ביניים לפני ההסתמכות על חוות הדעת. יש גם להוכיח, כי חוות הדעת אינה סבירה בהתאם למומחיות של אותו בעל מקצוע. דעת הרוב קבעה כי צד רחוק, יכול לתבוע בגין התרשלות, גם אם המומחה לא ידע כי הוא ייעזר בחוות דעתו. אחריותו של מומחה על חוות דעתו, גדולה יותר אם יש לו גישה למידע אשר מקבל חוות הדעת, לרבות הצד הרחוק, אינו יכול להגיע אל אותו מידע. בהמ' 106/54 ויינשטיין נ' אגודה שיתופית להספקת מים בע"מ בכפר קדימה, פד"י ח' 1317,1344 נקבע:"בעל מקצוע יחוב חובה שלא להתרשל בהכנת חוות דעת מקצועית אם הוא עורכה למטרת עסקה מסויימת בעלת היקף מוגדר וכי הוא יחוב חובה זו כלפי הנזוק, אם התכוון שזה יסמוך עליה, בין אם ידע שעה שהכין חוות דעת מקצועית את זהותו של העתיד לסמוך עליה ובין שידע כי המדובר באדם שזהותו עתידה להיקבע" (ראו בשאלת שימוש בחוות דעת של שמאי מקרקעין,ת.א.(חיפה)258/98 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אחיקם ביתן, ניתן ביום 12.5.04). לפיכך, קיימת חובת זהירות מושגית של השמאי, כלפי מי שעשוי להסתמך על חוות דעתו, גם אם הוא לא ידע את זהותו. בה בשעה, יש לבחון את נסיבות הזמנת חוות הדעת ותכליתה ואם השימוש בה, נעשה בסבירות ובעניין הרלוונטי לה. בנוסף, יש לבחון את הקשר הסיבתי בין חוות הדעת ובין נזקי התובעת , בגין דחיית בקשתה למתן ארכה ע"י השר. התובעת, בקשה למחוק את תביעתה כנגד השמאי אדרעי ומותב הקודם שדן בתביעה, נעתר לבקשתה. מנהל התובעת, תמך בגרסתו של השמאי בנוגע למטרה לשמה הוזמנה חוות הדעת. הוכח כי חוות הדעת הוזמנה לאחר שהתובעת ביקשה למכור את המקרקעין ומשנודע לה במסגרת בירוריה לצורך כך, כי הם או חלק מהם הופקעו. התובעת, הזמינה מדידה של גבולות השטח שהופקע והערכת שווי המקרקעין לפני ההפקעה על מנת לנהל מו"מ עם העירייה בגינה (עדותו של מר חכימי ,עמ' 34 שורות 6-8 ושורות 19-21). מר אדרעי העיד כי הוא הוזמן להגיש חוות דעת על שווי המקרקעין בטרם ההפקעה, הא ותו לא (עמ' 117 שורות 20-21 , עמ' 118 שורות 20-24 ). מעיון בחוות דעתו של השמאי שהופנתה לתובעת ומעדותו של השמאי עולה כי הוא פעל בהתאם להזמנה ולבקשתו של מר חכימי. יחד עם זאת, הוכח כי היו כשלים בחוות דעתו בנוגע לייעוד הקודם של המקרקעין לפני תכנית 3944 בקביעתו כי הקרקע היתה "ללא תכנון" שדרש השלמת בירור ע"י שולח ההודעה. כמו כן, היה על השמאי להעיר את עיניו של מר חכימי, בהיותו הדיוט ואילו הוא עצמו בעל מומחיות בתחום השמאות, בנוגע להשלכות הנובעות משינוי הייעוד על זכויותיה של התובעת גם אם הפנייה אליו, היתה לעניין הפקעה בלבד לדידו. משהוזכר בחוות הדעת כי היה שינוי ייעוד, היה על השמאי למסור לתובעת ולו גם הודעה או הבהרה בכתב בנוגע לזכויות הנובעות משינוי יעוד כמתחייב לפי ידיעותיו ומומחיותו כשמאי, האמון על מלוא הזכויות הכרוכות בפעולות של רשויות התכנון והעירייה בנוגע למקרקעין. אילו עשה כן השמאי, היה בידי שולח ההודעה מוקדם יותר מלוא המידע התכנוני הנכון הרלוונטי לנקיטת הפעולות המתחייבות בגין שינוי ייעוד. הוכח, כי חל עיכוב בטיפול ע"י שולח ההודעה בגין שינוי יעוד בתחילת מתן שירותיו לתובעת עקב הצורך בבירור המידע התכנוני הנכון החיוני לבחינת עילות התביעה השונות. ניתן היה לקצר את פרק הזמן, אילו פעל השמאי כמתחייב ממנו לאור המצב התכנוני הנכון, שהיה עליו להשיגו לצורך הכנת חוות דעתו. בכך ועל פי ההלכות בדבר חבות של מומחה במתן חוות דעת, קמה אחריות של צד ג' 3 כלפי הנתבע 1, שולח ההודעה. מנגד, לא הוכח כי היה בחוות דעתו של השמאי כדי לגרום לעיכוב לפרק זמן ארוך במתן הייעוץ המשפטי ע"י הנתבע 1 לתובעת. עיון בחוות הדעת מלמד כי היה שינוי ייעוד של המקרקעין ל"דרך" ולשיטתו של השמאי, שנסתרה אמנם, השינוי היה ממצב תכנוני קודם: "ללא תכנון", באופן שחייב את הנתבע 1 לטפל בעילת תביעה מכוח סעיף 197 לחוק. הנתבע 1 , אינו בבחינת הדיוט לצורך מימוש זכות בגין שינוי ייעוד ומזמן, שקיבל לידיו עותק מחוות הדעת היה עליו לפנות אל השמאי לקבלת חוות דעת משלימה לצורך תביעה מכוח עילת תביעה זו. מעדויותיהם של הנתבע 1 והשמאי עולה כי הנתבע 1 ידע כי היה שינוי ייעוד בעת שיחתו עם השמאי ועל הוראת סעיף 197 לחוק. למרות זאת, הוא לא ביקש ממנו להשלים את חוות דעתו או להציג בפניו מידע תכנוני מלא לצורך השלמת בירור הזכות עקב התכנית ששינתה ייעוד. בחינת פרק הזמן בו היה עיכוב מצד הנתבע 1 בנקיטת הפעולות בגין שינוי הייעוד , מלמדת כי רוב העיכוב נעוץ בנתבעים וללא כל נגיעה לשמאי ולתוכנה של חוות הדעת. הנתבע 1 ידע על שינוי ייעוד ממכתבו של עו"ד בלאושטיין זאת, לכל המאוחר בחודש יוני 1997 ולמרות זאת, הוא המתין בפנייתו אל התובעת והנחייתה לפנות לעו"ד אחר, עד לחודש דצמבר 1997. על כך, אין להלין כנגד צד ג'3. זאת אני קובעת, בפרט כאשר הוכח כי העיכוב בהגשת הבקשה לשר, הוא שהביא לדחיית הבקשה ולאו דווקא תוכן חוות הדעת ובשעה, שהיה גם בידי הנתבע 1 לקבל מידע מהעירייה וכן היה ידוע לה על פיצוי שניתן לחב' "בלוקי גילה" במקרקעין סמוכים, ממנו ניתן היה ללמוד על מלוא זכויותיה של התובעת. לפיכך דין ההודעה לצד ג' 3 להתקבל בחלקה. הן שולח ההודעה והן צד ג'3, התרשלו במלוי תפקידם, כל אחד בתחומו במסגרת מתן השירות לתובעת הנוגע גם לשינוי הייעוד של המקרקעין. בנסיבות אלו ולאחר ששקלתי את מחדלו של שולח ההודעה אל מול מחדלו של צד ג'3 כפי שהובא לעיל, אני קובעת כי אחריותו של צד ג'3 תעמוד על 10% ובהתאם לגובה נזקה של התובעת ולפי חיובו של שולח ההודעה ביחסיו עם הנתבע 2, על צד ג'3 לשפות את שולח ההודעה בשיעור 10% מתשלומיו לתובעת. אחריותם של צדדי ג' 1 ו-2 וצד ד': שולח ההודעה לצדדי ג' 1 ו-2 , פעל כעובד שכיר של צד ג' 1 וביחד עימו. כפי שקבעתי לעיל, האחריות לייעוץ המשפטי מוטלת על שניהם, כמעוולים במשותף כלפי התובעת. יחד עם זאת, בהתאם לקביעותיי בדבר אחריותו של כל אחד מהם וההתרשלות של שניהם אני קובעת כי ביחסים, בינם לבין עצמם, עליהם לשאת כל אחד במחצית מהפיצוי שנפסק לטובת התובעת בגין נזקה. לפיכך, ההודעה לצד ג'1 מתקבלת בחיובו לשפות את שולח ההודעה עד מחצית סכום הפיצוי שנפסק לתובעת ככל שיישא בו בהיעדר תשלום המחצית או חלק ממנה ע"י צד ג' 1. שולח ההודעה, לא עמד בנטל להוכיח קיומה של פוליסת ביטוח של צד ג' 2 בגין "חבות מעביד" עבור צד ג'1 בגין רשלנות מקצועית של שולח ההודעה. לפיכך, דין ההודעה כנגד צד ג' 2 להידחות. מעיון בפוליסת הביטוח של הנתבע 1 אצל צד ד' (נ/2) ולפי כתבי הטענות, עולה כי קיים כיסוי ביטוחי לנזק שייגרם על ידי הנתבע 1 במתן שירותיו כעורך דין לרבות בגין רשלנות מקצועית ומבלי שהוכח כי הפוליסה, הוחרגה ממתן השירות נשוא תביעה זו. בנסיבות אלו, אני מחייבת את צד ד' בשיפוי של שולחי ההודעה, אם הנתבע 1 לא ישלם את מחצית נזקה של התובעת ועל פי תשלומיהם חלתובעת בגין חבותו הוא עד למחצית הפיצוי שנקבע, בניכוי השתתפות עצמית בהתאם לפוליסה. אני מחייבת בתשלום הוצאות משפט לתובעת בגין אגרת בית משפט בשיעור היחסי בלבד בהתאם לסכום שנפסק לטובתה ובנוסף בשכר טירחת עו"ד בסך 25,000 ₪ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק הדין, בחיובם של כל אחד מהנתבעים במחצית התשלומים. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות בגין ההודעות לצדדי ג' ו-ד'. פסיקתא תוגש ע"י התובעת. רשלנות מקצועיתייעוץ משפטירשלנות