קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות מקצועית של עורך דין בתיק פלת''ד: כללי בפני תביעת לקוח נגד עורך-דין, בעילה של רשלנות מקצועית. בבסיס התביעה עומדת הטענה לפיה הנתבע התרשל בייצוג התובע בבית המשפט, בתביעה לפי חוק הפלת"ד (ת.א. 2668/00 בבימ"ש שלום ברחובות), , וזאת עת הסכים לדחיתה על הסף. לפי הנטען, היה על הנתבע לפעול למיצוי הבירור הרפואי בדבר נכות התובע, ולא להסתפק בקביעת המל"ל מיום 22.1.1999, לפיה סבל מנכות אסטטית גרידא. ואמנם, בהמשך הכיר המל"ל בהחמרת המצב הרפואי ובנכות אורטופדית. הנתבע השיב כי טענות התובע אינן אלא "חוכמה בדיעבד". בזמן אמת, קביעת המל"ל חייבה את התובע בתביעה לפי חוק הפלת"ד והוכיחה כי לא סבל מנכות תיפקודית. במישור הדיוני: מטעם התובע העיד הוא עצמו. מטעם הנתבע העיד הוא עצמו וכן עו"ד יוסף אל-אסמר שפעל בשמו בדיון בבית המשפט מיום 20.5.2001, בו נדחתה התביעה. המצהירים נחקרו בפני. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב. דיון התובע, יליד 30.6.1948, נפגע בתאונת דרכים ביום 6.2.1998. בגין כך הגיש תביעה לבית המשפט לפי חוק הפלת"ד, באמצעות הנתבע (ר' נספח ד' לתצהירו). בתביעה נטען כי נחבל בשוק שמאל, אושפז ונזקק לטיפולים רפואיים שונים (ס' 11-4 לכתב התביעה). נטען כי לא עבד במשך 206 ימים מהתאונה וכי "פוטר מעבודתו כך שהיום הוא מובטל ואין ביכולתו להתקבל לעבודה כלשהי בשל מוגבלותו" (ס' 12 לכתב התביעה שם). כן נטען כי "לאחר התאונה ובגין חבלות הגוף שנגרמו ועקב מגבלותיו נבצר מהתובע מלשוב לעבודה ולפיכך נגרם ויגרם לתובע הפסד השתכרות" (ס' 13 לכתב התביעה שם). בנוסף דווח על תביעתו למל"ל, שם נקבעו לו נכויות זמניות, וכן נכות צמיתה בשיעור 10% בגין צלקת ולפי תקנה 75(1)ב' לתקנות המל"ל. בתחשיב הנזק שהגיש הנתבע לבית המשפט ברחובות, ביום 16.1.2001, נרשם כי התובע הוא ספר במקצועו, וכי לפני התאונה עבד בנקיון בביה"ח אסף הרופא (ס' 2 נספח ה' לתצהיר התובע). נרשם כי "לתובע נגרמה נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 10% כתוצאה מהתאונה" (ס' 4 שם). נטען כי "עקב התאונה פוטר התובע מעבודתו ביום 16/8/1998 בשל אי יכולתו לשוב לעבודה, מכתב הפיטורין מצורף בזאת..." (ס' 5). פעם נוספת צוין שפוטר מעבודתו (בס' ג'), ובית המשפט התבקש לחשב את אובדן כושר השתכרותו לפי נכות בשיעור 20% (ס' ד'4). ביום 17.1.2002 התקיים דיון מקדמי ראשון בבית המשפט ברחובות. הצדדים ביקשו ארכה לשקול את הצעת בית המשפט (ר' נספח א' לתצהיר הנתבע). הצעת בית המשפט לא נרשמה בפרוטוקול; הנתבע העיד כי הוצע לתובע למשוך את תביעתו ללא צו להוצאות (ר' עדות הנתבע, פ' ע' 41 ש' 28 עד ע' 42 ש' 16). ביום 31.1.2001 הודיע הנתבע לבית המשפט בכתב, "כי הצעת בית המשפט כפי שהוצגה בפניו נדחית ואין מקום לקבלה" (ר' נ/1). הצדדים זומנו לקד"מ נוסף, שהתקיים ביום 20.5.2001 (נספח ז' לתצהיר התובע). מטעם התובע הופיע עו"ד אל-אסמר, שהתבקש על ידי הנתבע להופיע במקומו (ר' ס' 4 לתצהירו). בפרוטוקול הדיון נרשם מפי ב"כ התובע: "בשלב זה ובהמלצת בית המשפט אנו מסכימים לדחית התביעה, שכן על פי כל חישוב היא נבלעת בתגמולי המל"ל, תוך השארת זכותנו להודיע על ביטול ההסכמה בתוך שבעה ימים". ב"כ הנתבעים שמרה באותו דיון על הזכות לדרוש "הוצאות לדוגמא", היה ותבוטל ההסכמה לדחית התביעה. בית המשפט הוציא באותו יום פסק-דין, בו נדחתה התביעה ללא צו להוצאות (ר' פרוטוקול הדיון שם). לטענת התובע, תוצאות הדיון נמסרו לו כהודעה מוגמרת שלא ניתן לשנותה. התובע הצהיר: "לאחר תקופה ארוכה, פנה אלי הנתבע טלפונית והודיע לי התיק שלך סגור, בימ"ש החליט שלא מגיע לך שום דבר, תבוא ותיקח את התיק שלך!" (ס' 15 לתצהירו). הנתבע מצידו טען כי דיווח לתובע בתכוף לדיון ובנוכחות עו"ד אל-אסמר, והתובע אמר לו "כי ייתן לי תשובה ומיד אח"כ בחר לנסוע לחו"ל למספר שבועות" (ס' 19 לתצהירו). אומר מיד: הנתבע לא עשה די על מנת להבהיר לתובע את משמעות פסק-הדין מיום 20.5.2001. בפסק דין זה - התביעה נדחתה, תוך הותרת פתח דיוני צר בן שבעה ימים, בגדרו יכול היה התובע להודיע שהוא חוזר בו מהסכמתו לדחיה. חשיבותו של פסק-הדין ולוח-הזמנים הקצר חייבו את הנתבע למסור ללקוח הסבר מיידי, ברור וחד-משמעי. יושם אל לב כי התובע אינו דובר עברית, ערבית או אנגלית, והתקשורת בין הצדדים נוהלה באמצעות צדדים שלישיים. הנתבע הודה: "התובע התקשה לתקשר עמי בשל אי ידיעתו את השפה העברית. אי לכך תקשורת ביננו התקיימה רק בנוכחות או באמצעות בן משפחה או קרוב של התובע כמתורגמן ויכלה להתקיים רק כאשר הסתייע התובע במתורגמן כאמור" (ס' 14 לתצהירו). כעורך-דין המספק שירות מקצועי ייחודי ורגיש, היה על הנתבע לוודא שהתובע מקבל ומבין את הדיווח, בין באמצעות מתורגמן מקצועי, ובין אם בכתב, באופן שבני המשפחה יוכלו לתרגם עבורו. במקרה דנא, הנתבע לא הכין כל דיווח כתוב אודות הדיון, ואף לא ערך תרשומת של השיחה מזמן אמת -- מי נכח בה ומה נאמר. זאת ועוד: עו"ד אל-אסמר שלל את טענתו העובדתית של הנתבע אודות נוכחותו בפגישת הדיווח הנ"ל (!) (ר' עדותו בפ' ע' 22 ש' 24-20). התובע מלין בתביעתו כנגד הסכמת בא-כוחו לדחות את התביעה על הסף. לטענת התובע, היה על הנתבע לפעול בדרכים העומדות לרשותו על מנת למצות את הבירור הרפואי ולבסס את תביעתו על נכות תיפקודית. כידוע, קביעתו הרפואית של המל"ל מחייבת בתביעה לפי חוק הפלת"ד (סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975); ואולם, לפי הנטען, הנתבע יכול היה לבקש לסתור את קביעת המל"ל לפי המסלול שבסעיף 6ב סיפא הנ"ל. לטענת התובע, היו בידי הנתבע די והותר נתונים שלימדו על מצבו הרפואי הקשה -- שהרי התלונן בפניו, ואף פוטר מעבודתו (ס' 12-6 לתצהירו). לחלופין, הנתבע יכול היה לדרוש את מחיקת התביעה חלף דחיתה, וזאת כדי למצות את ההליך במל"ל (ר' ס' 31, 34 לסיכומי התובע). התובע הדגיש כי הנתבע לא הציג בפני בית המשפט מסמכים רפואיים רלבנטיים, ואף לא הורה לו להיבדק ע"י רופא מטעמו. בכך גרם לו להפסיד כליל את תביעתו (ס' 35 לסיכומיו). הנתבע מצידו השיב, כי לא טיפל בתביעת התובע במל"ל, וכי התובע החליט שלא לערער עליה (ס' 13-12 לתצהירו). לדבריו, הסכים לדחית התביעה בבית המשפט ברחובות כדי להימנע מפסיקת הוצאות (ס' 24 סיפא לתצהירו). הנתבע הדגיש כי "הקביעות המוסמכות" שהיו בידו בעת שטיפל בתיק היו קביעותיהם של רופאי המל"ל, אשר לימדו כי התובע לא סבל באותה עת מנכות אורטופדית, וכי היה כשיר לשוב לעבודה (ס' 2 לתצהירו). שאלת ההתרשלות מהם הנתונים שעמדו בפני הנתבע בכל הקשור למצבו הרפואי של התובע, בעת שניהל את התביעה בבית המשפט? כמובן, תלונותיו הסובייקטיביות של התובע עמדו בפניו, שהרי אלה מצאו ביטוי בכתב התביעה שהגיש (למשל ס' 13-12 לכתב התביעה), וכן בתחשיב הנזק (למשל בס' ג' שם). בנוסף, הנתבע היה ער לטענת התובע שפוטר "עקב התאונה", שהרי כך רשם בתחשיב הנזק (ואף הפנה למכתב פיטורין; ר' ס' א' 5 לתחשיב הנזק). כמובן, אין די בתלונות סובייקטיביות ואף לא במכתב פיטורין (שלא הוצג בהליך דנא), כדי לבסס נכות בעלת אופי תיפקודי. להלן אבחן את המסמכים הרפואיים שעמדו בפני הנתבע, בעת שטיפל בתביעת התובע: סיכום מחלה מיום 6.2.1998 (נספח א' לתצהיר התובע) - מדובר במסמך רפואי ראשוני בעקבות הפגיעה. לא הודגם חסר נאורוסקולארי, אך נצפתה פלוקטואציה; התובע שוחרר עם המלצה לחבישה וטיפול תרופתי, ולמעקב רופא מטפל. ב"קבלה רפואית" מיום 16.8.98 (בנספחי א' לתצהיר התובע) דווח כי הנ"ל סבל מכאבים והגבלת תנועות, ובוצע ניקוז אבצס. התובע נשלח לבדיקות משלימות ולמעקב. בהמשך מופיע שנשלח לפיזיוטרפיה ו- MRI והופנה לרופא תעסוקתי (ד"ר יעקב פשין, מרכז רפואי אסף הרופא). במזכר של ד"ר שקרוב איליה מיום 21.8.1998 רשום כי "המצב התדרדר". במזכר נוסף מיום 23.8.1998 רשום כי הפצע פתוח, נשלח לבדיקות ולביקורת (בנספחי א' לתצהיר התובע). במזכר רפואי מיום 6.9.1998 נרשם: "לא מסוגל לעבוד בתור גנן, ובמצבו הנוכחי לא מסוגל לשום עבודה" (ד"ר ברטה ויינשטיין, קופ"ח כללית). במזכר מיום 1.10.1998 רשם רופא קופ"ח כללית: "לא יכול לדרוך על הרגל". ד"ר פשין ציין במזכר מיום 16.11.1998 כי לפי MRI אין מעורבות לעצם, ונשלח לפיזיותרפיה. המסמכים הרפואיים הנ"ל קדמו להחלטת המל"ל אודות נכות התובע, אשר ניתנה ביום 22.1.1999 (נספח ב'1 לתצהיר הנתבע). הנתבע לא ייצג את התובע במל"ל, אך סייע לו למלא ולהגיש את טופס הפניה (ת/1; עדות הנתבע בפ' ע' 31 ש' 28-26). התובע נבדק ע"י הפוסק הרפואי במל"ל, האורטופד ד"ר וידנבליט. רופא המל"ל היה ער לתלונות התובע ולבדיקות שעבר. ב"ממצאים ונימוקים" רשם כדלקמן: "ב- US אבחוני מ- 5.4.98 קולקציה נוזלית בקידמת השוק הימני, ב-EMG מ- 3.8.98 הבודק את עצבי גף תחתון שמאלי- תקין. ב MRI מ- 28.9.98 בדיקת רקמות רכות אין עדות לזיהום גרמי. לפי סיכום מחלה מ- 16.7.98 ביה"ח אסה"ר בוצע ניקוז של אבצס מרגל שמאל. בבדיקה: צלקת אחורית ברגל אחורית של שוק שמאל, באורך 15 ס"מ רחבה ושקועה בצבע כהה. תנועות הקרסול מלאות אין סימני הידבקויות בשרירי הסובך. תנועות הברך מלאות אך נימושות קריפטציות כביטוי לשינויים ארטירטיים שאינם קשורים לתאונה". הפוסק הרפואי ציין כי "המצב סופי", ולאחר קביעת נכויות זמניות, הורה על נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הצלקת ולפי ס' 75(1)ב' לתקנות המל"ל. בנוסף צוין כי "אין מקום להפעלת תקנה [15], מסוגל לחזור לעבודתו כגנן" (שם). תביעת התובע בבית המשפט ברחובות נסמכה על קביעת המל"ל הנ"ל. התביעה הוגשה בחודש מרץ 2000 (נספח ד' לתצהיר התובע); תחשיב הנזק הוגש כאמור ביום 16.1.2001 (נספח ה' לתצהיר התובע). והנה, מתברר כי ביום 16.5.1999, לאחר החלטת המל"ל הנ"ל - אך בטרם הוגשה התביעה, מופיע "סיכום מידע רפואי" מאת ד"ר רובינוב מקופ"ח כללית, שם תואר בתמצית המהלך הרפואי, וצוין: "לא מסוגל לעבוד פיזית" (נספח ו' לתצהיר התובע). מסמך זה קדם לשני הדיונים המקדמיים שהתקיימו בבית המשפט ברחובות: ביום 17.1.2001 (נספח א' לתצהיר הנתבע) וביום 20.5.2001 (נספח ז' לתצהיר התובע). המסמך הרפואי מיום 16.5.1999 היווה חיזוק לטענת התובע, כי סבל באותה עת מאובדן כושר עבודה (ס' 11 לתצהיר התובע). הוא תמך בטענתו כי פוטר על רקע חוסר יכולת לעבוד. היה בו כדי להדליק אצל הנתבע נורה אדומה, כי נכות התובע אינה אסטטית גרידא, כפי שנפסק במל"ל. יודגש כי מדובר במסמך המאוחר לקביעת המל"ל מיום 22.1.1998. ודוק: הנתבע לא הכחיש שראה את המסמך הרפואי הנ"ל בזמן אמת. כעורך-דין מקצועי היה עליו לדרוש מהתובע להציג לו כל מסמך רפואי, ואף לוודא - באמצעות יפוי כח מתאים - כי מלוא התיק הרפואי של התובע בקופ"ח ובבתי החולים מצוי בידו. ואמנם, בעדותו אישר כי לפי מסמך זה, התובע "לא מסוגל לעבוד פיסית" (פ' ע' 44 ש' 21). מדוע, אם כן, התעלם ממנו בעת הטיפול בתובענה? התובע נבדק פעם נוספת במל"ל ביום 12.7.1999, וזאת בעקבות פניתו לקצבת נכות כללית (נספח ב' במוצג ת/4). הרופא הבודק היה האורטופד ד"ר אברהם גרטי. נרשם מפי התובע ש"נפגע ממעיכה של השוק בשמאל. עבר פתיחה, מוסר על כאבים. מקבל תרופות". בבדיקה נמצא כי התובע הדגים צליעה קלה, חוסר יישור מלא בגין התכווצות שרירים, אך ללא עדות לפגיעה עצבית או ממצא אחר. נרשם כי התובע מסוגל לעבוד כרגיל. בבדיקה זו הוכרה נכות בשיעור 10% לפי סעיף 35(1)ב' לתקנות המל"ל, מיום התאונה (2.6.1998), ובגין "פציעת מעיכה בשוק שמאל עם הגבלה בתנועת הברך השמאלית". מדובר בנכות אורטופדית, ולא אסטטית גרידא. החלטת המל"ל מיום 12.7.1999 קדמה להגשת התביעה בבית המשפט ברחובות. היא נסבה על "נכות כללית", ולא על נכות מתאונה; ואולם במהותה עסקה ההחלטה בתאונה נשוא התובענה. ההחלטה התייחסה במפורש לתאונה, וממנה צמחה הנכות. למרות זאת, הנתבע התעלם ממנה בעת שניהל את תביעת התובע בבית המשפט. האם לא ראוי היה להציגה בפני בית המשפט לצורך הגשת בקשת ראיות לסתור, ולמצער מחיקת התובענה (חלף דחיתה)? הנתבע לא הכחיש שהכיר את החלטת המל"ל מיום 12.7.1999. המסמך צורף לתחשיב הנזק מטעם הנתבעים בהליך בבימ"ש ברחובות (ר' נספח ב' בת/4), וממילא יש להבין כי הגיע לידיעת הנתבע. שני המסמכים הנ"ל - המסמך הרפואי מיום 16.5.1999 והחלטת המל"ל מיום 12.7.1999 - חייבו את הנתבע לבחון במשנה זהירות את תלונות הלקוח בענין אופי הנכות ממנה סבל. היה בהם כדי לתמוך בתלונותיו הסובייקטיביות אודות מצבו הרפואי. הנתבע יכול וצריך היה לעשות במסמכים שימוש, בבקשה להגשת "ראיה לסתור" לפי סעיף 6ב לחוק הפלת"ד. אף כי אין מדובר בבקשות שבשגרה, גם אין לאמר כי הן לעולם תידחנה (וראו למשל: רע"א 863/93 התעשיה האוירית לישראל בע"מ נ' רחמים קמחי פ"ד מז(4) 815, 822). לחלופין, הנתבע יכול היה לבקש להפסיק את התובענה או לדרוש להסתפק במחיקתה, וזאת על מנת לאפשר ללקוחו למצות את הליך קביעת נכותו במל"ל, בין במסגרת ערעור ובין אם בתביעה להכיר בהחמרת מצבו בטרם תוכרע תביעתו. ואמנם, בהמשך הכיר המל"ל בהחמרה במצב התובע. בדיון מיום 18.2.2002 נרשם שהועדה הרפואית מתרשמת כי "קיימת החמרה במצבו", שכן לעומת הדו"ח מיום 22.1.1999 "נמצאה פציעה בשריר" (נספח ב'2 לתצהיר הנתבע). זומנה ועדה נוספת שקבעה כי "אין החמרה" (החלטה מיום 13.10.2002, נספח ב'3 לתצהיר הנתבע). ואולם ערעור התובע על החלטה זו - התקבל. הועדה הרפואית לעררים קבעה כי נמצא "נזק ברור לשריר הסובך הבא לידי ביטוי באובדן רקמה וקיצור גיד אכילס" (נספח ב'4 לתצהיר הנתבע). הועדה הוסיפה לתובע נכות בשיעור 10% לפי תקנה 51(8)א' לתקנות (פציעת שרירים בגפיים תחתונות ברמה בינונית), וזאת החל מיום 16.5.2002 (שם). כמובן, מסמכי המל"ל משנת 2002 לא עמדו בפני הנתבע בעת שייצג את התובע בבית המשפט ברחובות, שהרי התביעה נדחתה עוד קודם לכן. מסמכים אלה אף אינם סותרים מניה וביה את קביעת המל"ל המקורית מיום 22.1.1999, שכן הם עוסקים ב"החמרה". מטיבה של החמרה שהיא מתפתחת בעתיד. יחד עם זאת, בזמן אמת עמד בפני הנתבע מידע משמעותי הטעון בדיקה: הוא שמע מהתובע את תלונותיו הנמשכות אודות כאבים (ר' הודאתו בפ' ע' 29 ש' 25 וכן ש' 5); הוא היה ער לפיטורי התובע מעבודתו לאחר התאונה (ס' 5 לתחשיב הנזק שהגיש, נספח ה' לתצהיר התובע); היה בידו לעיין במסמך הרפואי מיום 16.5.1999, בו צוין שהתובע "לא מסוגל לעבוד פיזית"; הנתבע בודאי עיין גם בהחלטת המל"ל מיום 12.7.1999, בו הוכרה לתובע נכות אורטופדית. המידע המצטבר חייב את הנתבע למשנה זהירות, בטרם יסכים לדחית התובענה בשם לקוחו. סיכומם של דברים: הנתבע התרשל כלפי התובע, בכך שהתעלם מן המשמעות העולה מן המסמך הרפואי מיום 16.5.1999 ומהחלטת המל"ל מיום 12.7.1999. בעת שניהל את התביעה, היה בכוחו להציג את שני המסמכים ולבקש מבית המשפט לצעוד בשני מסלולים חלופיים: האחד - הגשת ראיות לסתור את קביעת המל"ל מיום 22.1.1999; לחלופין - הפסקת התובענה או מחיקתה (אף תוך תשלום הוצאות), וזאת לצורך מיצוי ההליך במל"ל בענין הנכות, בערעור או בבקשה להכיר בהחמרה. הסכמת הנתבע לדחית התביעה אמנם חסכה מהתובע תשלום הוצאות, אך חסמה את דרכו לבסס את תביעתו על נכות אורטופדית. הנזק לא ניתן לקבוע בוודאות כי בית המשפט היה נעתר לבקשה להגשת ראיות לסתור. עמדת הנתבעים שם לא נשמעה, ואינה בפני. מצד שני, לולא הסכמת הנתבע לדחית התביעה, היה בכוחו של התובע לחדשה על בסיס הנכות שנקבעה לו בועדת העררים במל"ל. על כן, חישוב הפיצויים שהוחמצו יעשה על בסיס נכות אורטופדית ברגל שמאל בשיעור 10%, החל מיום 16.5.2002. הפסדי שכר לעבר ולעתיד - התובע לא הציג את מכתב הפיטורין ולא זימן לעדות את נציג המעסיק. ניתן להניח כי נכותו הקשתה על עבודתו כגנן, שהרי זוהי עבודה פיסית הדורשת עמידה והליכה. גם ספרות ונקיון הם עבודות הדורשות שימוש מסיבי ברגליים. מדובר באדם שהיה כבן 50 בעת בתאונה, חסר השכלה, ושאינו דובר עברית - נתונים המקשים על מציאת עבודה. טענת התובע כי לא עבד מאז התאונה - לא הופרכה. מצד שני, התובע לא הראה מה עשה עד היום להקטנת נזקו: אילו עבודות חיפש, ואם ניסה להשתלב בעבודה בשפה הרוסית (כגון מענה טלפוני לפניות קהל דובר רוסית). ברגיל, נכות בשיעור 10% אינה מצמיחה שלילה מוחלטת של הכושר לעבוד. התובע קיבל דמ"פ מהמל"ל מיום 7.2.1998 ועד 30.7.1998, ובנוסף נקבעו לו במל"ל נכויות זמניות: 20% מיום 31.7.1998 ועד 14.8.1998; 100% מיום 15.8.1998 ועד 31.8.1998; 50% מיום 1.9.1998 ועד 31.10.1998; ו - 20% מיום 1.11.1998 עד 30.11.1998 (ר' החלטת המל"ל מיום 22.1.1999 נספח ב' לתצהיר התובע). נוכח שיעורי הנכות וכאביו, והעובדה כי לא עבד בפועל, ראוי להכיר לו באובדן השתכרות מלא למשך שנה מהתאונה. אשר לשכר - הוגשו תל"ש לפני התאונה: חודש אוקטובר - 1,957 ₪; נובמבר 1997 - 3,310 ₪; דצמבר 1997 - 3,546 ₪. בהתעלם מחודש אוקטובר (בה עבד 17 ימים בלבד), שכרו הממוצע לפני התאונה עמד על 3,428 ₪ (קרן). התובע זכאי לפיצוי מלא בגין 12 חדשי עבודה מעת התאונה, בהצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה ועד היום, ובסך כולל של 91,910 ₪. מתוך סכום זה יש לגרוע דמ"פ מל"ל בסך 13,061 ₪ (ר' תע"צ מיום 17.3.2011), בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.1998 (אמצע תקופה) ועד לתשלום בפועל. אשר לתקופה שמיום 16.5.2002 ועד היום - התובע יפוצה על בסיס נכות תיפקודית בשיעור 10%, שכ"ע בסך 3,428 ₪ (קרן), בתוספת הצמדה וריבית כחוק, בחישוב חדשי החל מיום 16.5.2002 (בגין חודש מאי 2002 יפוצה עבור מחצית החודש). מסכום זה ינוכה מענק המל"ל בסך 24,335 ₪, בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 21.3.1999 (ר' תע"צ מל"ל מיום 17.3.2011), ועד לתשלום בפועל. אשר לעתיד - יפוצה לפי נכות תיפקודית בשיעור 10%, על בסיס שכ"ע בסך 4,836 ₪ (לאחר הצמדה), ועד גיל 67. עזרת צד ג', הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות, לעבר ולעתיד - התובע לא הוכיח מה היו הוצאותיו. יחד עם זאת, הדעת נותנת כי נכותו הקשתה ומקשה על תנועתיותו. עיון בתיעוד הרפואי מלמד כי נצרך לתרופות וטיפולי פיזיותרפיה, כמו גם לביקור אצל רופאים רבים. על דרך של הערכה ובאופן גלובאלי, יפוצה בראש זה בסך 20,000 ₪. כאב וסבל - לפי חוק הפלת"ד, יפוצה בסך 43,599 ₪ (סך של 27,321 ₪ לפי 10% נכות מיום התאונה ו-9 ימי אשפוז + 16,278 ₪ לפי 9% נכות נוספים מיום ההחמרה וללא ימי אשפוז, ובניכוי גיל). על דרך של הערכה, יש לנכות מסכום הפיצויים סך של 2,000 ₪, שניתן להעריך כי היו נפסקים כהוצאות בבית המשפט ברחובות, לו עמד התובע על מחיקת התביעה חלף דחייתה. התובע זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש, נוכח התנהלות בלתי מקצועית של הנתבע בתביעת הפלת"ד הנ"ל. נפגע הסובל מנכות וכאב מצפה כי עורך-דינו ידריכהו וילווהו בהליך המשפטי, עד למיצוי הולם של זכויותיו. במקרה דנא, הנתבע לא הצליח לתקשר כראוי עם התובע, לא ירד לסוף דעתו, לא העמיק במסמכים מהותיים בענין נכותו, לא זימנו להתייצב לדיונים בבית המשפט, ואף שלח עורך-דין חלופי לייצג במקומו בדיון רב-משמעות -- ולמרות שידע כי באותו דיון צפוי להחרץ גורלו של התיק. אף כי מדובר בנזק כספי גרידא, אין להקל בכך ראש, בנסיבות בהן מדובר בלקוח פשוט הליכות, ואשר מצבו הגופני והתעסוקתי אינו מאיר פנים. אני פוסקת לתובע סך 30,000 ₪ בראש זה. התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה בחלקה וכמפורט לעיל. הנתבע יישא בהוצאות התובע בהליך זה: אגרה ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪. רשלנות מקצועיתרשלנותעורך דיןתאונת דרכים