קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות עקב אי רישום בעלי מניות: התביעה, בתמצית 1. התביעה שבפניי מבוססת על טענת רשלנות המופנית על ידי התובעים כנד הנתבעת, ממנה רכשו הם ו/או קרובי משפחתם את דירתם בשיכון בבלי בת"א במחצית שנות ה-50 של המאה הקודמת. לטענתם, בעת רכישת הדירה ועובר לקבלת המפתח לדירה קיבלה הנתבעת מידי כל אחד מהתובעים או מקרוביהם סך של 15 ל"י עבור מניית הצרכנייה. בעצם ביצוע תשלום זה אמורים היו התובעים לקבל, לטענתם, מנייה של קו-אופ הריבוע הכחול (להלן: "צד ג'" ו/או "האגודה"). לטענת התובעים, התשלום בסך של 15 ל"י בוצע במלואו על ידי כל אחד מהם; חרף זאת, הנתבעת לא דאגה לרשום את התובעים כבעלי מניות באגודה; כתוצאה ממעשה רשלני זה, שמם של התובעים לא נכלל בפנקס החברים באגודה והם לא זכו לפדיונה של המנייה, פדיון שבוצע לחברים בעקבות הסדר נושים שגובש. כל חבר קיבל סך של כ - 55,000 ₪, וזהו הנזק הנתבע על ידי כל אחד מהתובעים, סך הכל 55,000 ₪ במכפלת 18 בתי אב (990,000 ₪). לחלופין תובעים התובעים את החזר הסך של 15 ל"י בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (ע"פ ב"כ התובעים בדיון מיום 9/6/10, השערוך עומד על סך של 350 ₪ לכל בית אב, בחישוב של ריבית רגילה ולא עם ריבית דריבית). זוהי, בתמצית, התביעה, להלן העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים. העובדות הדרושות לעניין 2. התובעים הינם הרוכשים המקוריים ו/או קרובי המשפחה של היורשים המקוריים של 18 דירות בשיכון בבלי בת"א. דירות אלו נבנו על ידי הנתבעת במחצית שנות ה - 50 של המאה העשרים. פירוט הבעלויות בדירות מופיע בסעיפים 1-18 לכתב התביעה; מפורט בתצהירים אשר הוגשו על ידי התובעים וכן הסעיפים 1-18 לסיכומי התובעים. בסעיף 7 לחוזה שנכרת בין התובעים לנתבעת נקבע בין היתר שמחיר הדירה אינו כולל את התשלומים המפורטים שם, בסעיף 7(ג) 1-6 לחוזה. סעיף 7(ג)(6) מתייחס לתשלום ע"ח מניה לצרכנייה. בהמשך הסעיף נקבע: " המשתכן מתחייב לשלם לפי דרישתה הראשונה של החברה וגם/או המוסדות הזכאים לכך את כל אחד מהסכומים הנ"ל...". יש לציין כי חוזה המכר שהוצג נוגע אך ורק לתובע מס' 23 ולצורך הדיון אניח כי חוזה זהה נחתם בין הנתבעת לבין התובעים כולם (למרות שהנתבעת וצד ג' טוענים כי לא הוכח כלל שהתובעים רכשו דירות מהנתבעת, בין היתר בשל אי צירוף החוזים כולם). בנוסף, הוצגו בפניי מספר פרוטוקולי מסירה (ראו למשל נספח ז', ח' י"א י"ב,י"ד, י"ז לכתב התביעה, להלן: "פרוטוקול המסירה"), שם צוין, במסגרת פירוט תשלומים לחובת המשתכן, סך של 15 ל"י עבור "מנית הצרכניה". 3. למעשה אין מחלוקת שהתובעים ו/או קרוביהם קיבלו לידיהם את הדירות והתגוררו בהן. יש מחלוקת (אליה אדרש בהמשך) האם שולם הסך של 15 ל"י עבור מניית הצרכנייה. בעניין זה טוענים התובעים כי ללא ביצוע התשלום לא ניתן היה לקבל את המפתח לדירה. כך או כך, למעט התובע מס' 13 אשר צירף לתצהירו צילום של פנקס חבר של אימו (נספח לת/11), מי מהתובעים לא הציג תעודת מנייה בנתבעת ורוב טענותיהם לזכאות במנייה מבוססת על פרוטוקול המסירה, ביצוע התשלום של 15 ל"י וקבלת מפתחות הדירה. 4. השנים חלפו עברו ואף לא אחד מהתובעים בדק מיוזמתו במהלך השנים האם הינו בעל מניה באגודה. בחודש מאי 1998 פרסם חוקר מטעם רשם האגודות השיתופיות, כב' השופט בדימוס מיכאל בן-יאיר, מודעות לציבור החברים באגודה בעיתונות הארצית, ולטענת הצד ג' גם נתלו המודעות בכל סניפי הקו-אופ (מרבית התובעים הכחישו כי ראו מודעות אלו, המודעות צורפו כנספחים 17-18 לתצהיר צד ג'). בהודעה נאמר בין השאר כי בעקבות החלטת מזכירות האגודה ולבקשתה, וע"פ כתב מינוי שהוצא ע"י רשם האגודות השיתופיות ביום 11/12/97, הוטל על מר בן-יאיר להיות חוקר ולחקור בשאלה מי הם חברי האגודה, זאת כדי לאפשר את תיקון פנקס החברים של האגודה בהתאם להוראות תקנה 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) התשל"ג -1973. לפיכך התבקש כל מי שבפיו טענה לחברות באגודה לפנות בכתב בטופס הנדרש על מנת להוכיח את טענתו ולצרף לכך ראיות. עוד נאמר במודעה כי מי ששילם תשלום חלקי בלבד על חשבון תעודת החבר יכול להגיש בקשה לתשלום ההפרש לא יאוחר מיום 31/7/98. המודעה הראשונה פורסמה ביום 6/5/98; המודעה השנייה פורסמה מיום 16/11/98. 5. ביום 15/8/2000 מינה רשם האגודות השיתופיות ( להלן: "הרשם") ועד ממונה לאגודה וזאת לאחר שפסל את הבחירות שהתקיימו באגודה בחודש נובמבר 1999 ולאחר שהחוקרים שמונו הצביעו על אי סדרים באגודה. ביום 15/10/01 פרסם הרשם החלטה בדבר עידכון פנקס החברים באגודה. ביום 10/2/02 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט העליון במסגרת בג"צ 8047/98 לויט נ' רשם האגודות השיתופיות ואח' . בפס"ד זה נקבע בין היתר: "...ביום 15/10/01 החליט הרשם על פרסום פנקס החברים ורשימת הנפטרים. בכך למעשה הגיע לסיומו הליך עידכון פנקס החברים". ביום 8/7/02 אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' הנשיא גורן) הצעה להסדר נושים במסגרת תיק פש"ר 1153/02, בהתאם לסעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999. ההסדר קבע בין השאר כי נכסי האגודה יימכרו ותמורתם תשולם לחבריה כפי שרשומים בפנקס. בהסדר נקבע כי הזכאים לפדיון המניות יהיו החברים שנכללו בפנקס החברים שפורסם על ידי הרשם ביום 15/10/01 ויורשי אותם חברים שנפטרו, וכן מי שיוכר כבעל מניה באגודה על ידי ערכאות שונות עד למועד תחילת התשלומים על-פי ההסדר והוא הוכר כחבר באגודה במסגרת אותו ערעור (להלן: "ההסדר"). ביצוע ההסדר החל ביום 31/8/03 עת שולם סך של 40,000 ₪ על חשבון פדיון המניות. לאחר מכן בוצעו תשלומים נוספים עד לסך של 55,000 ₪ עבור מניה. 6. מאז פורסם פנקס החברים ביום 15/10/01 הוגשו לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים תובענות רבות שעניינן טענות לחברות באגודה. לפיכך האגודה הגישה לבימ"ש של הסדר בקשה למתן הוראות בעניין הזכאים להיכלל בהסדר ולקבל את התשלום ע"פ ההסדר. כב' הנשיא גורן נתן הוראות בהתאם לבקשה, ראו החלטה מיום 7/12/04, נספח ג' לכתב ההגנה של צד ג'. ביום 7/3/05 ניתנה החלטה נוספת על ידי הרשם הקובעת את סופיות הפנקס חברי האגודה (סגירת הפנקס, ראו נספח ד' לכתב ההגנה של צד ג'). אולם גם לאחר החלטה זו נמשכו ההליכים שננקטו על ידי טוענים שונים לחברות באגודה, ובעקבותיהם פנתה האגודה לבית המשפט העליון בערערים, אשר אוחדו עם ערעורי הטוענים לזכויות. במסגרת הליכים אלו ועל פי המלצת בית המשפט העליון הגיש הרשם הצעה להסדר אשר תכליתה לאפשר את סגירת הפנקס, כך שניתן יהיה לבצע חלוקה סופית על חשבון פדיון המניות. בהצעת הרשם להסדר ניתנה אפשרות אחרונה לטוענים לזכויות להוכיח את זכאותם, וזאת בהצגת "ראיה ישירה". הראיה הישירה הוגדרה ככוללת תעודת מניה מקורית או מאומתת או פנקס חבר מקורי או מאומת של האגודה וזאת תוך 60 יום אשר הסתיימו ביום 15/6/07. בהמלצה נאמר במפורש כי : "כל ראיה אחרת כגון: אישור בדבר רכישת דירה הכוללת 'מניה בצרכניה' או מושג דומה, איננה נחשבת ראיה מספקת לצורך פתיחת פנקס חברים סופי". בית המשפט העליון קיבל את הצעת הרשם והמליץ לבית המשפט המחוזי בתל-אביב לאמץ את ההצעה, ראו החלטת בימ"ש עליון והחלטת בימ"ש מחוזי מיום 1/4/07, נספחים ו'-ז' לכתב ההגנה של צד ג'. 7. לגבי התובעים שבפנינו, חלקם נטלו חלק בהליכים המתוארים לעיל, וחלקם לא עשו דבר עד להגשת התביעה שבפניי. כך, פנו התובעים מס' 1,7,8,9,14,15,20,21 לרשם ובקשו להיכלל כחברים באגודה, על סמך הטענה ששילמו 15 ל"י לרכישת מניית הצרכנייה. פניות אלו נעשו במועדים שונים בשנת 2003, ונדחו על ידי הרשם , אשר קבע כי לא הוצגו ראיות המוכיחות חברות באגודה, ראו בעניין זה נספח ח' לכתב ההגנה של צד ג', וכן העתקי מתיקי התובעים הנ"ל אצל צד ג', נספחים 1-11 לתצהיר צד ג'. ביום 28/2/04 שיגר עו"ד יאיר צדוק, בשם חלק מהתובעים, מכתב המופנה לרשם, שם חזרו על טענותיהם בדבר הזכאות למניה. בסעיף 3 למכתב נכתב: " מרשי המפורטים להלן שילמו כולם עבור רכישת המנייה. חלקם שילמו בזמנו גם השלמה ל - 100 לירות, אך בידי מרביתם לא נשמרו הקבלות לכך". מכתב זה לא הוביל לכל שינוי במצבם של אותם תובעים שפנו לאגודה. ביום 28/5/07 פנה עו"ד ישי גלילי (ב"כ התובעים בהליך זה) פעם נוספת לאגודה, ודרש את רישומם כבעלי מניה. פניות אלו של אותם תובעים שנקטו בהלכים כלשהם - נדחו. חלק מהתובעים לא פנה כאמור בכל דרישה ו/או תביעה לבית משפט לעניינים מנהליים. אין מחלוקת כאמור כי התובעים כולם אינם רשומים כבעלי מנייה באגודה ולכן לא קיבלו כל תמורה עבור המניות, מכאן התביעה שבפניי. טענות התובעים, בתמצית 8. התובעים הגישו תצהירים מטעם כל אחד מהתובעים וכן את תצהירו של מר משה הובר (להלן: "הובר") ושל הגב' מרסל סופר (להלן: "סופר"). בתמצית טענו התובעים כולם בתצהיריהם כי רכשו את הדירה מהנתבעת; כי שילמו סך של 15 ל"י עבור מנית הצרכנייה; שללא ביצוע תשלום זה, לא היו מקבלים את המפתח לדירה; כי לא נדרשו לשלם סכומים נוספים מעבר לאותו סכום ראשוני בסך 15 ל"י. התובעים טענו כי לא ראו מודעות בשנת 1997-1998 וכי רק עם ביצוע התשלום הראשון בגין פדיון המניות (31/8/03) התחוור להם כי הם אינם כלולים ברשימת החברים. התובעים טענו כי הובר וסופר, אשר גרים "דלת מול דלת" שילמו אף הם רק את הסכום של 15 ל"י, והם רשומים כחברים באגודה וקיבלו את התמורה עבור המניות. תצהיריהם של הובר וסופר הובאו בתמיכה לטענה זו של התובעים. 9. התובעים טוענים שהנתבעת קיבלה מהתובעים את הסך של 15 ל"י, כפי שקיבלה סכום זה מיתר המשתכנים; התובעים טוענים שהנתבעת לא דאגה לרישום התובעים כבעלי המניה כפי שנרשמו יתר המשתכנים, ובכך הופלו התובעים לרעה. התובעים טוענים כי אין כל ממש בטענת הנתבעת לפיה היה עליהם להשלים את תשלום הסך של 85 ל"י, שכן לא נדרשו לכך מעולם והראיה שהובר וסופר אף הם לא שילמו סכום זה ובכ"ז הוכרו כבעלי מניה. התובעים בקשו לדחות את טענות ההתיישנות שהועלו על ידי הנתבעת וצד ג' - לדידם יש לחשב את תקופת ההתיישנות מיום 31/8/03, המועד בו נודע להם על הנזק ולמצער מיום 15/10/01, הוא יום פרסום הרשימה. 10. בסיכומיהם טוענים התובעים שהוכח כי בוצע התשלום בסך 15 ל"י, ומפנים לעניין זה לעדויות התובעים והודאתו של המצהיר מטעם הנתבעת, מר אורן גרבר (להלן:"גרבר", ראו דבריו בעמ' 56 שו' 9-15; עמ' 56 שו' 24; עמ' 59 שו' 11). זה המקום לציין שגרבר הינו חוקר שהועסק על ידי הנתבעת בתיק זה במטרה לבחון את טענות התובעים ביחס לאחריות הנתבעת לאירועים. גרבר ערך מחקר שכלל בדיקת מסמכים , מאמרים ופסקי דין שונים ומסקנותיו עוגנו בתצהיר, נ/7. ב"כ התובעים טען כי אין לייחס לתצהיר זה משקל כלשהו שכן נסמך הוא על עדויות שמועה, ואף הקפיד לכנות בסיכומיו את גרבר "נער הסמינריונים", כינוי שמוטב היה לולא היה נזכר. עוד טען ב"כ התובעים בעניין זה כי גרבר הודה שמר כלב בורנשטיין (להלן: "בורנשטיין") הוא שפעל באותם זמנים בשורות הנתבעת; כי בורנשטיין שוחח עימו בעניין זה (עמ' 56 שו' 9) והימנעות הנתבעת להביא את בורנשטיין לעדות מקימה את החזקה שעדותו הייתה פועלת לרעתה. סיכם ב"כ התובעים וטען שאין לתת לתצהירו של גרבר משקל כלשהו, אם בשל היותו מבוסס על עדויות שמועה, אם בשל הקביעות המוטעות הכלולות בו; ב"כ התובעים טען כי לא הוצגו נהלי עבודה ו/או רישומים שערכה הנתבעת לגבי הכספים שגבתה, ולכן אין אלא לקבוע שהתרשלה בתפקידה ולא דאגה לרישום התובעים כבעלי מניה. לפיכך, יש מקום לחייב את הנתבעת בתשלום הסכום הנדרש. טענות הנתבעת 11. הנתבעת טענה כי התובעים כלל לא הוכיחו שרכשו דירות מהנתבעת, שכן לא צירפו את הסכמי המכר; הנתבעת טענה שהתובעים כלל לא הוכיחו כי שילמו סך של 15 ל"י עבור מניית הצרכנייה. בעניין זה טענה הנתבעת שהתובעים לא צירפו כל מסמך המעיד על התשלום, למעט אותו פרוטוקול מסירה, ממנו ניתן ללמוד דווקא בחלק מהמקרים על קיומו של חוב של המשתכנים כלפי הנתבעת. הנתבעת הפנתה ללשון ההסכם כפי שצוטטה לעיל (סעיף2 לפסק הדין) ממנה ניתן ללמוד שהתשלום עבור מנית הצרכנייה יכול היה להתבצע ישירות לידי האגודה. 12. בנוסף ולחלופין טענה הנתבעת שגם אם נקבע כי התשלום בסך 15 ל"י בוצע, עדיין לא די בכך כדי לבסס את הזכאות למנייה. הנתבעת מפנה שוב ללשון ההסכם הקובעת שהתשלום בסך 15 ל"י הוא על חשבון המנייה; הנתבעת מפנה לסעיף 47 לתצהירו של גרבר שם אוזכרו, בין היתר, תקנות של ברית הקואופרציה הצרכנית בע"מ, הקובעות כי יש צורך בתשלומים נוספים כפי שיקבעו על ידי הברית; הנתבעת מפנה לסעיף 3 למכתבו של עו"ד יאיר צדוק שנזכר לעיל, המהווה למעשה הודאת בעל דין בצורך להוסיף סך של 85 ל"י. לבסוף טוענת הנתבעת שגם אם היה די בתשלום הסך של 15 ל"י; והוכח כי זה שולם לידי הנתבעת; עדיין על התובעים היה להוכיח שהנתבעת היא שהתרשלה בתפקידה ולא העבירה את אותם 15 ל"י לידי צד ג'. הנתבעת טוענת שבהחלט יתכן שכל הכספים הועברו לידי צד ג', אולם צד ג' הוא שהתרשל ברישום החברים, והא ראיה שהתברר כי אחד התובעים החזיק בידו בזמנו תעודת מניה (התובע 13). הנתבעת מקשה ושואלת כיצד עובדה זו מתיישבת עם טענת אותו תובע לפיה הנתבעת נמנעה מלהעביר את הסך של 15 ל"י לידי צד ג', והרי חברותו אושרה?! 13. בנוסף לטענות הענייניות העלתה הנתבעת גם טענות פרוצדוראליות בדבר חוסר סמכות עניינית והתיישנות. לעניין הסמכות העניינית טענה הנתבעת שלמעשה מדובר בתביעה "עוקפת דין" , וכי הצד הנכון לתביעה היא צד ג' ולא הנתבעת. הנתבעת טוענת כי היה על התובעים למצות את זכויותיהם על פי דין, כלומר היה עליהם להגיש עתירות מנהליות בנוגע לפנקס החברים, ומשלא עשו כן ולא ערערו במועדים שנקבעו לכך בהחלטות השונות (וראו הפירוט בסעיפים 4-6 לעיל), הם אינם יכולים להגיש דרישה לפדיון המנייה מהנתבעת עצמה, מקום שהם כלל לא הוכרו כחברים. הנתבעת טוענת כי דברים אלו מקבלים משנה תוקף לגבי אותם תובעים שנקטו בהליכים משפטיים ונדחו - במקרה כזה טוענת הנתבעת שקם מעשה בית דין ו/או השתק שיפוטי. בעניין ההתיישנות טוענת הנתבעת שאין כל ממש בטענות התובעים לפיהן יש לחשב את מועד ההתיישנות משנת 2003 או מיום 15/10/01 - הנתבעת טוענת שיש לחשב את תקופת ההתיישנות מיום ביצוע התשלום הנטען בסך 15 ל"י, שכן אז לכאורה נולדה עילת התביעה - ההתרשלות להעביר את הכספים לידי צד ג'. הנתבעת טוענת כי לא הייתה כל מניעה מצד התובעים לברר בכל שלב האם הם חברים באגודה, והם למעשה היו מחויבים לעשות כן, משלא קיבלו לידיהם כל פנקס ו/או תעודה ו/או לא זכו לקבל הנחות בצרכנייה (ראו עדויות הגב' יבלונסקי, עמ' 16 שו' 17; הגב' ריטבו, עמ' 24 שו' 20). לכן טוענת הנתבעת כי אין מקום להעלות טענת התיישנות שלא מדעת על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לחלופין, וגם אם ניתן להעלות טענה ברוח זו, אזי יש למנות את מועד ההתיישנות לכל היאוחר מיום הפרסומים של החוקר (שנת 1997-1998), שכן אז היה על התובעים לוודא ששמם אכן נכלל בפנקס, לנוכח אי סדרים באגודה. 14. מכל הטעמים הללו טענה הנתבעת כי דין התביעה להדחות - אם לגופו של עניין אם בשל טענות הסף בדבר חוסר סמכות , התיישנות, מעשה בית דין והשתק. לחלופין, הגישה הנתבעת הודעת צד ג' כנגד האגודה וטענה כי אם וככל שהיה כשל כלשהו ברישומם של התובעים כבעלי מניות באגודה, אזי כשל זה רובץ לפתחי צד ג', שכפי שעולה מחקירת גרבר ומהחלטות שיפוטיות שונות, אין מחלוקת ששרר אי סדר בכל הנגוע לניהול פנקס החברים באגודה. טענות צד ג' 15. צד ג' עתר למחיקה על הסף של התביעה: צד ג' אף הוא טען כי למעשה מדובר בתביעה להכיר בתובעים כחברי אגודה, בשל אותו תשלום היסטורי של 15 ל"י. צד ג' טען כי אם בכלל הסמכות לקבוע את פנקס החברים נתונה לרשם; צד ג' טען כי התנהלו הליכים בעניין זה וטענות חלק מהתובעים נדחו, לכן גם קם מעשה בית דין בענייניהם של אותם תובעים; צד ג' הצטרף לטענות בדבר ההתיישנות וטען כי אין להעלות טענות של התיישנות שלא מדעת והיה על התובעים לברר האם אכן חברים הם באגודה, זאת ממועד רכישת הדירה. 16. לגופו של תביעה טען צד ג' שהתובעים לא הוכיחו כי שילמו 15 ל"י; שלא די בצירוף פרוטוקול מסירה להוכחת ביצוע תשלום זה, והפנו בעניין זה לעמ"נ (י-ם) 130/03 שמואל ארגס נ' אורי זליגמן, רשם האגודות השיתופיות (פורסם במאגרים) . לחלופין טען צד ג' שגם אם הוכח תשלום, עדיין לא הוכחה התרשלות של הנתבעת. צד ג' טוען שאי רישום התובעים כחברים בפנקס יכול לנבוע מסיבות רבות, שאי העברת התשלום הינו רק תרחיש אחד אפשרי מיני רבים (ראו סעיף 12-13 לסיכומי צד ג'). צד ג' טוען שהנתבעת לא הוכיחה שהעבירה את הכספים אליו, ולכן לא ניתן לקבוע כי מדובר במחדל שלו. ההליכים בפניי 17. כאמור, צד ג' הגיש בקשה לדחות את התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית ו/או התיישנות. הנתבעת הצטרפה לבקשה זו וביום 10/5/09 נתתי את החלטתי בה ודחיתי את הבקשה. לעניין הסמכות העניינית קבעתי כי על פי ההלכה יש להחיל את מבחן הסעד, ומכיוון שמונחת בפניי תביעה כספית על סך 990,000 ₪, כשהנתבעת היא מוכרת הדירות ומופנות כנגדה טענות רשלנות, אזי הסמכות נתונה לבית משפט זה. לגבי טענת ההתיישנות קבעתי, בין השאר: "בנסיבות העניין המונח בפני ולאור טענות הצדדים, על מנת לבדוק את המועד בו היה אמור לכאורה להתבצע רישום המניות אצל צד ג' לרבות המועד בו נודע לתובעים כי אי ן הם רשומים כבעלי מניה, יש צורך בשמיעת ראיות, ואם אכן יתברר לאחר שמיעת ההוכחות, כי התביעה התיישנה, וכי במקרה דנן לא היה מקום להגיש את תביעה רק בשנת 2008, אזי תידחה התביעה לגופה בטענת התיישנות אך אין מקום להכריע בעניין כטענת סף בטרם נערך בירור עובדתי". 18. בעקבות החלטתי זו הוגשו תצהירים על ידי התובעים כולם, הובר וסופר; מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של גרבר ותצהיר גילוי מסמכים של מר חזי קטן, יועץ משפטי של הנתבעת (להלן: "קטן"); ואילו צד ג' הגיש את תצהירו של מנכ"ל הצד השלישי מר דורון כהן (להלן: "כהן"), אליו צורף כרך אסמכתאות עב כרס. ב"כ הנתבעת בחר לחקור את כל מגישי התצהירים מטעם התובעים וכן נחקרו קטן; גרבר וכהן. בתום הדיון הורתי על הגשת סיכומים בכתב, ומשאלה הוגשו, וכשלו כל המאמצים להגיע לפשרה כלשהי, יש לתת פסק דין על סמך החומר שבפניי. ההכרעה, בתמצית 19. הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להדחות, הן לגופו של עניין והן מחמת התיישנותה. סוברת אני כי יש טעם רב בטענות המקדמיות אשר הועלו על ידי הנתבעת וצד ג', לפיה התביעה שבפניי הינה תביעה "עוקפת" דין, שכן הכתובת הישירה והנכונה היא הרשם, והסעד הנכון והמתבקש בנסיבות העניין הוא תיקון פנקס החברים באגודה באופן שהתובעים יכללו בו (מבלי להביע עמדה אם דרישה זו מוצדקת, כמובן). ככל הנראה התובעים הגיעו למסקנה שחלף המועד לעשות כן, וחלקם אף מנוע מלעשות כן בשל החלטות שניתנו בענייניהם, ולכן, באופן יצירתי יש לומר, "נתפרה" תביעה כנגד הנתבעת בעוולה של רשלנות. ודוק - אם ברשלנות עסקינן, יש להוכיח את כל שלושת יסודות העוולה קרי - מעשה רשלני - נזק - קשר סיבתי בין המעשה/מחדל לבין הנזק שאירע. 20. סבורני שהתובעים לא הצליחו להוכיח את המעשה הרשלני או המחדל; גם אם אצא מנקודת הנחה שאכן התובעים כולם שילמו 15 ל"י (ואפשר להתווכח על קביעה זו, כפי שאפרט להלן), עדיין לא הובאה כל ראיה שהנתבעת לא העבירה סכומים אלו לצד ג'. ודוק - נטל ההוכחה מוטל על התובעים. לא הובאה כל ראיה בעניין זה ולמעשה כל התביעה מבוססת על השערה שאם התובעים אינם רשומים כבעלי מניה באגודה, הדבר נובע מאי העברת הסך של 15 ל"י. זוהי השערה בלבד, תרחיש אחד מבין מספר תרחישים אפשריים, ולא די בכך כדי לבסס את הנטל המוטל על התובעים. בנוסף, וגם אם הייתה התרשלות כלשהי (וזאת לא הוכח כאמור), אזי אין קשר סיבתי בין המחדל לנזק - למצער משנת 1998 יכלו התובעים לפעול לתיקון הרישום ולהוכיח את זכאותם למנייה, כפי שעשו מאות משתכנים אחרים. מרבית התובעים לא עשו דבר ו"התעוררו" רק כאשר שמעו משכנים ש"מחלקים כסף" (ראו למשל עדויות יערי, עמ' 9 שו' 14; סלומון בעמ' 12 שו' 30-31; אושרי ציפורה, עמ' 19 שו' 18-19). כלומר, התובעים יכלו לפעול לתיקון הפנקס, להירשם כחברים וכך, גם אם בזמנו לא הועבר הסך של 15 ל"י או כל סכום נוסף אחר שנדרש, ניתן היה לפעול לריפוי הפגם. לטעמי, כל אותם הליכים שהתנהלו בין השנים 1998-2007 ניתקו את הקשר הסיבתי בין המעשה הרשלני, אם וככל שהיה, לנזק שאירע, ולכן יש לדחות את התביעה גם מהטעם הזה. 21. פירטתי לעיל את טעמיי לדחיית התביעה לגופה. לאחר ששמעתי את הראיות, שוכנעתי כי עילת התביעה התיישנה ולכן יש לדחות את התביעה גם מהטעם הזה. בהחלטתי מיום 10/5/09 קבעתי כי יש לבחון את טענת ההתיישנות שלא מדעת, לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לאחר שמיעת הראיות קובעת אני כי התובעים ידעו ו/או היו יכולים לדעת, בנקיטת אמצעים סבירים, כי הם אינם רשומים כבעלי מניות באגודה, וזאת משנת 1955 ועד שנת 2004-2005, אז עוד ניתן היה לפעול בדרכים שנקבעו לכך. התובעים "ישנו" על זכויותיהם, לא עשו דבר, חלקם לא רצה לקחת חלק בהלכים משפטיים יקרים (ראו למשל עדותו של קארו בעמ' 45 שו' 27-32). אין זה המקרה בו ניתן להעלות טענת התיישנות שלא מדעת. לכן - גם מחמת התיישנות יש לדחות את התביעה. כעת, לאחר שפירטתי את הכרעתי בתמצית, אתייחס ביתר פרוטרוט לשאלות הבאות - האם הוכח ששולם הסך של 15 ל"י? אם התשובה לכך חיובית, האם די בכך והדבר מקים זכאות למניה? האם הוכח שהנתבעת התרשלה? האם התביעה התיישנה? האם הוכח שהתובעים שילמו סך של 15 ל"י? 22. בעניין הנדון ביקשו התובעים להסתמך על פרוטוקול המסירה; עדויות התובעים בדבר ביצוע התשלום; ועדות סברה - עצם קבלת המפתח מעיד על ביצוע התשלום ועל כך שלא היה כל חוב פתוח כלפי גורם כלשהו. 23. באשר לעדויות התובעים באשר לביצוע התשלום, ניתן להגדיר את חלק מהעדויות כמביכות. אמנם, חלק מהתובעים בחרו להיות כנים וציינו במפורש שאינם זוכרים, ואף נזפו בשואל (בצדק), כיצד מצופה מהם לזכור דברים מלפני זמן כה רב: "...אתה שואל אותי שאלה מלפני 55 שנה" (משה כהן בעמ' 13 שו' 31); "אני אחזור לבת מצווה שלי" (יבלונסקי, עמ' 18 שו' 13); "אתה תזכור משהו 55 שנה אחורה?" (אושרי ציפורה, עמ' 19 שו' 32). לעומת זאת, הגב' יוספה כהן, שהייתה בת 10 בלבד (עמ' 25 שו' 10), זכרה את ביצוע תוספת התשלום באופן מדויק, ואף הכתירה אותו כ"טראומה": "אין לי מושג, היא לא אמרה לי, אני יודעת שיש שם מניה כשקנתה את הדירה. הייתי אתה באותו זמן, הייתי אתה. אמי לקחה אותי יחד אתה. אמרו לה כי היא צריכה לשלם 15 לירות, אחרת היא לא תוכל לקבל את המפתח. אני זוכרת כי זה עשה לי טראומה. זה היה תוספת של הכסף, עוד 15 לירות, זה היה מאמץ קשה." (עמ' 25 שו' 16-19). כך גם התובע סלומון אלברט, אשר היה בן 15 בזמן האירועים: "דבר אלי בעברית פשוטה. אני זוכר כי הורי לא ידעו עברית. כל דבר הייתי צריך לתרגם להורי. אמרו לי כי צריך לתת 15 לירות זה היה הרבה כסף בשבילנו. שאלתי בשביל מה צריך 15 לירות, אמרו בשביל קואופרציה, אחרת אין מפתח" (עמ' 12 שו' 4-6). האם מי מהתובעים באמת מצפה שבית משפט ייתן אמונו לעדים אלו, שבעת ביצוע התשלום היו בני 10-15, והאירוע התרחש לפני 55 שנה!!!? ויש לזכור - הסכום של 15 ל"י שווה ערך היום ל-350 ₪. לכל הדעות אין מדובר בסכום אסטרונומי שמשאיר חותם רב, במיוחד לא בעת רכישת דירה שעולה על סכום זה עשרות אלפי מונים. מכאן - לא ניתן להתבסס כלל על העדויות הישירות, כביכול, בדבר ביצוע התשלום. 24. האם יש מקום להסתמך על פרוטוקול המסירה? גם על כך יש להשיב בשלילה - מחלק מהמסמכים עולה שהסכום של 15 ל"י צוין ביתרת חובה; למי מהתובעים לא הייתה קבלה להציג (ראו עמ' 15 שו' 15; עמ' 16 שו' 30; עמ' 22 שו' 3; עמ' 23 שו' 17; עמ' 24 שו' 9; עמ' 26 שו' 32; עמ' 28 שו' 24; עמ' 39 שו' 29; עמ' 46 שו' 24; עמ' 48 שו' 5) וכן, ראו עמ"נ (י-ם) 130/03 שמואל ארגס נ' אורי זליגמן, רשם האגודות השיתופיות, שם נקבע, בין השאר, כי לא די בהצגת פרוטוקול המסירה ו/או קבלת חזקה בדירה כדי להוכיח תשלום הסך של 15 ל"י: "משלא הציגו המערערים.. אישור על תשלום הסכום המלא, כולל הסכום עבור המניה, הרי שלא הוכיחו את רכישת המניה, להבדיל מרכישת הדירה" . ואם לא די בכך אזי הגולל על פני טענה זו נסתם בהמלצת הרשם להסדר ובאישור שניתן לכך על ידי בית המשפט העליון (ראו סעיף 6 לפסה"ד). כזכור, בהמלצה נאמר במפורש כי : "כל ראיה אחרת כגון: אישור בדבר רכישת דירה הכוללת 'מניה בצרכניה' או מושג דומה, איננה נחשבת ראיה מספקת לצורך פתיחת פנקס חברים סופי", ראו נספחים ו'-ז' לכתב ההגנה של צד ג'. 25. האם די בקבלת החזקה בדירה כדי להוכיח תשלום? שוב, יש להשיב על שאלה זו בשלילה. ראשית, ראו הדברים אשר נאמרו לעיל. שנית, יש לעיין שוב בהסכם אשר קבע מספר חלופות לביצוע התשלום. לכן, אין לשלול תרחיש של תשלום ישיר לידי האגודה, ולא באמצעות הנתבעת. למרות הכל, נכונה אני להניח, לצורך המשך הדיון, שטענתם של התובעים לפיה שילמו לנתבעת את הסך של 15 ל"י נכונה היא, וזאת לאור דברי גרבר,שאישר למעשה חלק מטענות התובעים :"לא היה להם חוב כלפיה. מי שקיבל דירה משיכון עובדים, לא היה לו חוב כלפי שיכון עובדים. כי המשכנתא היא עדיין חוב לשיכון עובדים, אבל זה חוב נפדה." (עמ' 55 שו' 24-27, וכן דבריו בעמ' 56 שו' 9). לכן, ולצורך המשך הדיון, אצא מנקודת הנחה שהתובעים אכן שילמו לנתבעת סך של 15 ל"י. כפי שנראה, לא די בכך כדי לקבל את התביעה. האם די בביצוע התשלום בסך 15 ל"י? 26. על השאלה שבכותרת יש להשיב בשלילה, ולכך מספר נימוקים. ראשית, לשון החוזה קובעת כי התשלום בסך 15 ל"י הינו על חשבון רכישת מניה. "על חשבון" - משמע, מדובר במקדמה, בתשלום אחד אך לא אחרון. צד ג' וכן גרבר מטעם הנתבעת פרשו בפניי בית המשפט תשתית ראייתית ממנה עולה שאכן היו בעבר דרישות מטעם האגודה לתשלומים נוספים לצורך רכישת המניה, ולא די בתשלום הראשוני בסך 15 ל"י, ראו בעניין זה סעיף 47 לתצהיר גרבר והערות שוליים 29 ו-30 לתצהיר; תקנון האגודה, נספח 12 לתצהיר צד ג'; דו"ח האגודה הצרכנית, נספח 19 לתצהיר הנתבעת; נספח 21 לתצהיר צד ג'; הדו"חות הכספיים, נספח 24 לתצהיר צד ג' ותעודת מניה לדוגמה, נספח 13 לתצהיר צד ג'; וכן פרוטוקולי האגודה מיום 30/7/97 ומיום 6/3/98 שנרשמו על ידי עו"ד הרצל כספי. 27. דברים אלו מתחדדים לאור מכתבו של עו"ד יאיר צדוק שנכתב בשם חלק מהתובעים, שם הוא עצמו מזכיר את התוספת האמורה: " מרשי המפורטים להלן שילמו כולם עבור רכישת המנייה. חלקם שילמו בזמנו גם השלמה ל - 100 לירות, אך בידי מרביתם לא נשמרו הקבלות לכך". 28. בנוסף, מהמסמכים שהובאו בפניי ניתן ללמוד שלא די בתשלום עבור המנייה, אלא יש למלא טפסים ולהשלים את הרישום, ראו תצהירו של גרבר ותקנות הברית. התובעים ניסו להסתמך על עדותם של הובר וסופר על מנת להוכיח שאלו הוכרו כחברים וגם הם שילמו אך ורק 15 ל"י. סבורני שלא די בעדות זו כדי לחלוץ את המסקנה המתבקשת. ראשית, מעדותו של הובר עולה כי המניה התקבלה בידיו כבר בסמוך לכניסתו לדירה (עמ' 34 שו' 4); הוא אינו זוכר על סמך מה קיבל לידיו את המניה (עמ' 34 שו' 14;18), ולפיכך ברי כי אינו זוכר אם נדרש לחתום על מסמכים נוספים. הובר גם אישר תחילה שקיבל הנחה בצרכנייה (עמ' 34 שו' 7), אך מיד חזר בו מטענה זו (עמ' 34 שו' 9). מעדותה של סופר לא ניתן היה להבין דבר, זולת הרושם שמדובר בעדות מגמתית (ראו עמ' 37-38 לפרו'). 29. מהמקובץ לעיל עולה המסקנה הבאה: גם אם הועבר הסך של 15 ל"י לידי הנתבעת, לא היה בכך די כדי לקבל מניה באגודה. היה צורך בביצוע תשלום נוסף ו/או להשלים את הליכי הרישום כדי להתקבל כחבר. בכל מקרה, סבורני כי איני רשאית להתעלם מההחלטות השיפוטיות הקיימות (גם אם התובעים לא היו צד להליכים) אשר קבעו חד משמעית שלא די בראיות שהוצגו בפניי כדי לשכלל את המסקנה בדבר חברות באגודה. במאמר מוסגר יצוין כי בכל מקרה בית משפט זה נעדר סמכות לקבוע קביעה שכזו. האם הנתבעת התרשלה? 30. התובעים טענו בכתב תביעתם ש"הנתבעת לא דאגה לרישום התובעים כבעלי מניה". במשפט זה טמון הכשל המרכזי בתביעה. הכיצד יכולה הנתבעת להיות אחראית לרשום את התובעים כבעלי מניה באגודה? והלא הרישום נעשה באגודה ובאחריותה?! לכל היותר שימשה הנתבעת כצינור להעברת אותו סך ראשוני של 15 ל"י מידי המשתכנים, שגם בהעברתו לא די?!, ראו בעניין זה עדותו של גרבר, בעמ' 58 שו' 29; עמ' 59 שו' 11, וכן המסמכים אשר צורפו לתצהיר צד ג' מהם ניתן ללמוד על הליכי הרישום כחברים באגודה. לא הוצגה בפניי ראיה כלשהי ממנה עולה שלנתבעת יש חלק כלשהו ברישום. 31. אם כך, לכל היותר, יכולה לעלות טענה שהנתבעת התרשלה ולא העבירה את הסך של 15 ל"י שקיבלה מידי התובעים (בהנחה שקיבלה, והכול כמפורט לעיל). אמנם, בעניין זה לא הציגה הנתבעת בפניי בית המשפט ראיות ישירות לרישום שערכה בזמנו; לקבלות שהנפיקה למשתכנים; לרשימות אשר העבירה לאגודה. גרבר נשאל: "אתה אומר אנחנו קיבלנו והעברנו ואתה מנסה להציג את זה שהעברתם איזה שהוא דוח' של צד ג', שאומר שאין לשיכון עובדים חוב כלפיו, אני שואל האם יש לך אסמכתא שאתם העברתם את הכסף?" והשיב: " אין לי. מפנה לעובדה שמדובר פה במסמכים מאוד ישנים נושנים ועל תכתובות פנימיות שלא בהכרח מצויות. המעט שמצאתי מעיד בעד עצמו" (עמ' 58 שו' 18-22). כמו כן, נשאל גרבר על נהלים שהיו בזמנו לעניין העברת הכספים, והשיב כי לא ידוע לו על נהלים. ב"כ התובעים בקש בסיכומיו לייחס לתשובות אלו משקל רב, כמו גם להימנעות הנתבעת מלהעיד את בורשנטיין. לטענתו של ב"כ התובעים, היה על הנתבעת להביא ראיות לכך שהיא העבירה את התשלום ולא התרשלה בתפקידה. 32. איני רואה עין בעין עם ב"כ התובעים. כפי שכבר ציינתי, הנטל להוכחת המעשה הרשלני מוטל על התובעים. לא די בסברה שהועלתה ולפיה התשלום בסך 15 ל"י בוצע; חרף זאת, אין רישום כחבר - ולכן המסקנה המתבקשת היחידה הינה שהנתבעת לא העבירה את הכספים. כפי שפירטה הנתבעת בסיכומיה, ישנם מספר תרחישים אפשריים. סבורני כי "הראיה" אשר משמיטה את הקרקע מטיעונו זו של ב"כ התובעים היא דווקא עדותו של התובע מס' 13, מר גרובלר אילן, אשר הציג בפני בית המשפט פנקס חבר משנות ה-50! כיצד טענה זו מתיישבת עם טענתו ולפיה הנתבעת לא העבירה את הסך של 15 ל"י? האם הרשלנות מתייחסת רק לחלק מהתובעים? ואם כן, למי? האם בית המשפט אמור לבצע עכשיו את אותה חקירה שביצעו החוקרים מטעם הרשם ולבדוק מהי הסיבה לאי רישום התובעים כחברים באגודה, למרות שיש בידיהם פרוטוקול מסירה של הדירה? 33. התשובות לשאלות אלה ברורות מאליהן. התובעים לא עמדו בנטל הבאת הראיות, בוודאי לא בכמות כזו המעבירה את הנטל על כתפי הנתבעת. משכך - אין צורך בהצגת רישומים משנות ה-50, אם וככל שהצגה שכזו הינה ברת ביצוע; משכך, אין לזקוף כנגד הנתבעת את אי הבאתו של בורנשטיין לעדות. בנקודה זו יש לזכור כי מדובר באדם קשיש, על כל המשתמע מכך, וגם אם זכרונו איתן, ספק אם יכול הוא לזכור פרטים משנות החמישים ולהתייחס עניינית להעברת הסך של 15 ל"י מ-18 משתכנים. הקשר הסיבתי בין המעשה הרשלני לנזק 34. גם אם נצא מנקודת הנחה שהייתה התרשלות (ולא כך קבעתי), עדיין סבורה אני כי דין התביעה להדחות, אם בשל ניתוק הקשר הסיבתי בין המעשה הרשלני לנזק (אי קבלת פדיון המניה), אם בשל רשלנות תורמת בשיעור של 100% לחובת כל אחד מהתובעים. הוכח בפניי כי למצער משנת 1998 ניתנו לכל המשתכנים הזדמנויות להוכיח את חברותם באגודה. בעניין זה התפרסמו מודעות בעיתון (נספחים 17 ו-18 לתצהיר צד ג'), ואף נתלו מודעות בצרכנייה (למרות הכחשות חלק מהתובעים, אזי חלקם האחר אשר כי בשלב כלשהו נתלו מודעות, ראו עדותה של הגב' יבלונסקי בעמ' 18 שו' 6-7, אותה ניסתה לתקן בחקירה החוזרת, עמ' 18 שו' 25; עדות סופר בעמ' 37 שו' 2). 35. נוכחתי לדעת שהרשם וכן בתי המשפט השונים, החל מבית משפט לעניינים מנהליים, עבור בבית המשפט המחוזי שניהל את תיק ההסדר וכלה בבית המשפט העליון, הלכו לקראת המשתכנים, האריכו את המועדים להגשת הערעורים על הפנקס ונתנו כאמור הזדמנות להוכיח את החברות באגודה. הזדמנות זו ניתנה לאנשים במצבם של התובעים, ואלו הן בדיוק סוג הטענות שהתבררו, ראו פס"ד ארגס שנזכר לעיל. מעצם העובדה שהוגשו עשרות, אם לא מאות השגות, ניתן לחלוץ את המסקנה שהמודעות והפרסומים עשו את שלהם, וכל אדם שהקפיד על זכויותיו ולא התרשל - יכול היה להיכלל בפנקס, בהצגת ראיות מתאימות, ואף ניתנה לו הזדמנות להשלים תשלומים שלא בוצעו על ידו בזמנו. ראו עניין גרובלר - תובע זה מחזיק בידו ראיה שעומדת בקריטריונים שנקבעו בפסיקה - היש סיבה נראית לעין שאותו תובע לא היה מוכר כחבר? האם ניתן לזקוף לחובת הנתבעת את התוצאה העגומה של אי קבלת פדיון המניה, או שמא מדובר בהתרשלות של אותו תובע? הוא הדין לגבי יתר התובעים, שלמצער רשאים היו לנקוט בהליכים המתאימים ולשכנע את הגורם המתאים שהם אכן שילמו את הכספים ויש להכיר בהם כחברים. אם טענותיהם היו מתקבלות - למחדל המיוחס לנתבעת לא היה כל משמעות, שכן התובעים היו צריכים להוכיח את ביצוע התשלום ולא את העברתו מהנתבעת לצד ג'. לכן, לטעמי, מנותק הקשר הסיבתי בין המחדל לנזק; ובנוסף ולחלופין, לתובעים יש רשלנות תורמת בשיעור של 100% לנזק שאירע. 36. בעניין זה, כמו בוודאי בטענת ההתיישנות, יטענו התובעים כי לא היו מודעים לפרסומים ולמודעות, אלא רק משנת 2001 ואילך (ראו למשל עדות יערי בעמ' 9 שו' 15; עדות שלמה משה בעמ' 14 שו' 18). לכך יש להשיב בשני מישורים - ראשית, המבחן הינו מבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. יש לבחון האם התובעים יכלו לדעת על ההליכים, ולא אם ידעו עליהם בפועל. יש לזכור כי קיימים כללים המחייבים על פי פקודת האגודות השיתופיות, ואם נקבעת דרך של פרסום מודעה בעיתונות, הנוקבת במועדים, האמור במודעה מחייב את כלל החברים, בין אלו שקראו את המודעה בין אלו שלא. מעבר לכך - מעדויות חלק מהתובעים התרשמתי שהם ידעו גם ידעו על הפרסומים, אך בשל חוסר עניין ו/או חוסר זמן ו/או חוסר תקציב (ראו למשל עדות ישראל סוכמן בעמ' 41 שו' 5: "כי לא היה אף אחד במשפחה שיטפל בזה"; עדות קארו בעמ' 45 שו' 27-31: " אני הלכתי לפני כן לעו"ד שפירא אבל הבנתי שזה יעלה לי הרבה כסף") הם בחרו שלא לעשות דבר בעניין זה. לכן, יש מקום לקבוע כי התובעים עצמם התרשלו ובכל מקרה מעשיהם ומחדליהם מנתקים את הקשר הסיבתי בים מחדלה של הנתבעת (שלא הוכח כלל) לבין הנזק שאירע. ההתיישנות 37. אין טעם לחזור על דבריי שנאמרו בסעיפים 34-36 לעיל, שיפים גם לדחיית טענת "ההתיישנות שלא מדעת". יש לחזור ולהזכיר - בחוזה שנחתם עם הנתבעת נזכרה אותה מנייה; אם רצו התובעים, יכלו הם לברר באופן עצמאי בכל שלב החל ממועד רכישת הדירה האם הם חברים באגודה; המניה אמורה הייתה להקנות לתובעים הנחה ברכישת מוצרים בצרכנייה, כך העידו חלק מהתובעים, כך עולה ממסמכי צד ג' שהוצגו בפניי. לכן, לכאורה, אין כל מקום לסטות מהכלל הקובע התיישנות של 7 שנים מיום היווצרות העילה. במקרה כזה, התביעות התיישנו אי שם בתחילת שנות ה - 60. 38. גם אם אלך כברת דרך לקראת התובעים, אזי שוכנעתי שבשנת 1998 היו פרסומים בעיתונים ובצרכנייה. פרסומים אלו קוראים לכל הטוען לזכויות באגודה להגיש דרישותיו בצירוף ראיות להוכחת זכאותו. כפי שכבר ציינתי לעיל, אין צורך להוכיח חשיפה בפועל לאותן מודעות, די בכך שאלו פורסמו כדי לקבוע שבאותו מועד היה על התובעים לפעול לבירור זכויותיהם, לנוכח אי הסדרים באגודה. עוד יש לזכור בעניין זה כי מדובר בחברות באגודה, ואכן יש צורך ל"סגור" במועד כלשהו את פנקס החברים. כמות החברים משפיעה על גובה התשלום. לכן - יש אינטרסים נוספים על הפרק ואין זה הגיוני להחיל את מבחן הידיעה בפועל. דברים אלו עולים בקנה אחד עם הפסיקה החלה בעניין "התיישנות שלא מדעת", ראו ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ פד"י נ"ד (2) 535, 547 (2000), ויתר האסמכתאות שנזכרו בסעיף 49 לסיכומי הנתבעת. 39. לפני סיום אזכיר את הראציונל הטמון במוסד ההתיישנות: "תכלית מוסד ההתיישנות הוא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי, ושמירה על עניינו של הציבור (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י לח(4) 554, 558-9). עניינו של התובע מחייב כי ינתן לו מירווח זמן מספיק להכין ולהגיש את תביעתו, ותינתן לו שהות במקרים מתאימים למצות אפשרות השגת הסדר מוסכם לפתרון המחלוקת מחוץ לכתלי בית המשפט. עניינו של הנתבע מחייב כי משך התקופה בה יהיה חשוף לסכנת תביעה יהיה מתוחם ומוגבל ואין לצפות כי יידרש לשמור על ראיותיו לזמן בלתי מוגבל; האינטרס הציבורי מחייב מצד אחד כי תינתן לתובע שהות  לעשות לפתרון הסכסוך מחוץ למערכת השיפוט. מצד שני, יש עניין ציבורי בקביעת תקופת התיישנות להגשת תביעות כדי שבתי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שעבר זמנם ויתמקדו בבירור בעיות השעה. ביסוד ההתיישנות איזון בין אינטרסים לגיטימיים של גורמים שונים, ותוצאת האיזון משתקפת בהסדרי ההתיישנות כפי שנקבעו בחוק", ראו ע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פד"י נ"ז (5) 433, בעמ' 444 (2003). 40. העדויות שנשמעו בפניי רק המחישו את הראציונל המובא לעיל: התובעים התקשו לשחזר את מאורעות שנות החמישים: "...אתה שואל אותי שאלה מלפני 55 שנה" (משה כהן בעמ' 13 שו' 31); "אני אחזור לבת מצווה שלי" (יבלונסקי, עמ' 18 שו' 13); "אתה תזכור משהו 55 שנה אחורה?" (אושרי ציפורה, עמ' 19 שו' 32); גרבר אף הוא סיפר על הקושי לשחזר נתונים משנים אלו (עמ' 57 שו' 21-22), כך גם כהן בעדותו, עמ' 64 שו' 11-12. ואכן מבחינה ראייתית קשה מאוד עד בלתי אפשרי להוכיח את שהיה לפני 55 שנה. משהתברר כי המחדל מיוחס לאי העברת הכספים/אי רישום בשנות החמישים; משהתברר כי לא הייתה כל מניעה בכל שלב נתון לברר את החברות באגודה, והיה הכרחי לעשות כן לאחר שנת 1998, שאחרת הפנקס נסגר, יש לדחות תביעה זו גם מחמת התיישנותה. הודעת צד ג' 41. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין מקום להידרש להודעת צד ג' ודינה להדחות. עם זאת אציין כי קולו של צד ג' אמור היה להישמע בתיק זה, בי כצד, בין כעד ובין בדרך אחרת. אציין כי במידה והתביעה הייתה מתקבלת אזי ההכרעה ביחסים בין הנתבעת לבין צד ג' אכן מעוררת קשיים של סמכות עניינית, אם המשמעות האופרטיבית הינה הכללת התובעים בפנקס חברי האגודה. בכל מקרה, אין עליי להידרש לשאלה נכבדה זו, כמו גם לשאלת מעשה בית-דין והשתק שיפוטי, לפחות כנגד חלק מהתובעים. כך גם אין מקום לדון בשאלת אפשרות העברת המניה בירושה. סוף דבר 42. התביעה נדחית; התובעים ביחד ולחוד ישלמו לנתבעת הוצאות משפט בסך 50,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. הודעת צד ג' נדחית. הנתבעת תשלם לצד ג' הוצאות בסך 20,000 ₪, וזאת אך ורק מתוך הכספים שישולמו לה על ידי התובעים. דיני חברותבעלי מניותרשלנותמניות