קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות מקצועית של רואה חשבון: לפני תביעה כספית לפיצוי התובעים בגין נזק שנגרם להם, לטענתם, כתוצאה מרשלנות של הנתבע במילוי תפקידו כרואה חשבון אשר ערך והגיש את דו"חות מס ההכנסה של כל אחד מהתובעים. הנתבע הגיש הודעת צד ג' נגד חברת הביטוח הדר (להלן: "חברת הביטוח"), שביטחה אותו בביטוח אחריות מקצועית החל, לטענתו, על האירוע . א. העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים . 1. התובעת, חברה העוסקת בתחום האופטיקה שהתובע הוא מנהלה, רכשה את מלוא זכויותיה וחובותיה של חברת נתיב ים אופטיקה שיווק והפצה בע"מ, ומכוח רכישה זו נכנסה בנעליה. 2. במהלך שנת 1994 הוסכם בין התובעים לבין הנתבע כי האחרון יערוך ויגיש לשלטונות מס הכנסה דו"חות מס הכנסה של התובעים, לתובעת - דו"חות המס לשנים 1990 עד 1994 ועד בכלל, וטיפול שוטף משנת 1995, ולתובע - דו"חות המס האישיים שלו לשנים 1987 עד 1994 ועד בכלל, וטיפול שוטף משנת 1995. 3. לטענת התובעים, העביר התובע לנתבע את כל המסמכים והנתונים לשם הטיפול האמור, אך הנתבע התרשל במילוי תפקידו בכך שהשמיט מהדו"ח האישי של התובע לשנת 1990 רישום של דמי ניהול בסך 250,000 ₪ ששולמו לתובע (להלן: "דמי ניהול"), למרות שנתון זה הובא לידי הנתבע, והוא אף כלל בדו"ח ההוצאות של התובעת לשנת 1990, את דמי הניהול, כהוצאה של התובעת. 4. לטענת התובעים, חתם התובע על הדו"ח האמור עת שהוא האמין כי הנתבע ביצע את עבודתו בהתאם למוסכם ביניהם, בהתאם לדרישות הדין, וכי ישנה התאמה בין הדו"ח שלו לזה של התובעת. 5. כנגד התובע והתובעת, בגלגולה הקודם, נפתחה חקירה ברשויות מס הכנסה, שהובילה להגשת כתב אישום נגדם (ת.פ. 3917/99), המייחס להם שורה ארוכה של אישומים בתחום עבירות המס, לרבות השמטה במזיד של דמי הניהול במטרה להתחמק מתשלום מס. 6. התובעים טוענים כי לאחר שהם ניהלו דין ודברים ארוך עם הפרקליטות, תוקן כתב האישום, כך שכלל רק את האישום בדבר השמטת דמי הניהול, שלא במזיד, וכנגד התובע בלבד. לטענתם, בפסק דינו של בית המשפט שדן בת.פ. 3917/99 מטיל בית המשפט את כובד משקל ביצוע העבירה על הנתבע כגורם לצרותיו של התובע. במסגרת ת.פ. 3917/99 הושת על התובע קנס כספי בסך 75,000 ₪ או מאסר תחתיו למשך ארבעה חודשים, אשר הופחת בערעור לסך של 37,500 ₪ וכן מאסר על תנאי למשך ששה חודשים. 7. בנוסף, טוענים התובעים כי בשל השמטת ההכנסה של 250,000 ₪ מהדו"ח האישי של התובע, פסל מס הכנסה סכום זה כהוצאה של התובעת, ובכך הושת עליה חיוב נוסף. 8. הנתבע אינו מכחיש את העובדה שמילא את הדו"חות של התובעים כנטען, אך מכחיש אחריותו להגשת כתב אישום נגד התובעים בת.פ. 3917/99 ולקנסות שהושתו עליהם. 9. חברת הביטוח טוענת כי האחריות לפתיחת ההליכים הפלילים מוטלת על התובעים. לטענתה, אין קשר סיבתי בין מעשיו ומחדליו של הנתבע לבין הגשת כתב האישום נגד התובעים בת.פ. 3917/99 ותוצאותיו, שכן חלקו העיקרי של כתב האישום אינו קשור למעשיו ומחדליו של הנתבע, ועניינו זיוף פרטים של עובדי התובעת על ידי התובעים, במטרה להקטין את תשלומי המס של התובעת. 10. בשנת 1994 הועמדו התובע והתובעת, בגלגולה הקודם, לדין פלילי (ת.פ. 3289/94) בגין אי הגשת דו"חות מס הכנסה במועד. התובעים טוענים כי הייתה להם הבנה עם שלטונות מס הכנסה כי אישום זה יבוטל, ואולם לאחר שנפתחה החקירה בעניין השמטת דמי הניהול, התנערה התביעה בת.פ. 3289/94 מההבנה, ובכך נגרם לתובעים נזק כספי ועגמת נפש נוספים עת נגזר עליהם בת.פ. 3289/94 קנס כספי בסך של 22,500 ₪, והוטל על התובע מאסר על תנאי של שלושה חודשים למשך שלוש שנים. 11. הנתבע מכחיש אחריותו להגשת כתב אישום בת.פ. 3289/94 ולקנס הכספי שהוטל על התובעים. 12. עוד טוענים התובעים, כי הנתבע הגיע להסכמים עם שלטונות מס הכנסה מבלי ליידע אותם אודותיהם. בעקבות הסכמים אלה הורע מצבם של התובעים בכך שבוטלו הפסדים מצטברים של מאות אלפי שקלים ובמקומם סוכם על חיובים חדשים במס של מאות אלפי שקלים. בעקבות הסכמים אלה, הגיע הנתבע להסכם עם שלטונות מס הכנסה בדבר פריסת תשלומים, ומסר המחאות מטעמו, אשר חלקן חולל. 13. כמו כן, טוענים התובעים כי הנתבע לא הגיב לצווי שומה שהוצאו על ידי שלטונות מס הכנסה כנגד שני התובעים, לא הגיש השגות באשר לשנים מסוימות, ובאשר לשנים אחרות הגיש השגות באיחור של כשלוש שנים. כתוצאה מכך לא נרשמו ההשגות במס הכנסה, והצווים הפכו למוחלטים. התובעים טוענים כי הנתבע לא טרח להודיע להם אודות צווי השומה שלעיל, דבר שמנע מהם אפשרות לפעול לביטולם. מעשים ומחדלים אלה של הנתבע הביאו את שלטונות המס לרשום חיוב מס בתיקו של התובע של מעל 20 מיליון ₪, ובתיקה של התובעת - מעל 2 מיליון ₪. 14. לטענת התובע, נגרמה לו עגמת נפש רבה מחקירתו על ידי רשויות המס וההליכים שהסתיימו לאחר כשבע שנים. כל אותה תקופה סבל, לטענתו, מחוסר תפקוד בעסקיו כמו גם בחייו האישיים. נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן, חי התובע בחרדה מתמדת שמא מס הכנסה יעקל את רכוש התובעים. 15. הנתבע וחברת הביטוח מכחישים את עגמת הנפש הנטענת. לטענת חברת הביטוח, עוד לפני האירועים הקשורים לנתבע, היה תובע מעורב בפלילים, וחלק עיקרי מהחקירות של שלטונות המס אינו קשור לפעולותיו של הנתבע עבור התובעים. 16. התובע טוען כי כתוצאה מהלחצים שהוא היה נתון בהם עקב מעשיו של הנתבע, הדרדר מצבו הבריאותי, בשנת 2000 התגלתה אצלו מחלת הסוכרת, ובשנת 2002 נתגלתה אצלו תסמונת הפרעה של תפקוד הלב. 17. חברת הביטוח טוענת כי אין קשר סיבתי בין האירועים המתוארים בכתב התביעה לנזקים הרפואיים הנטענים שאירעו לתובע, מה גם שהתובעים לא הגישו חוות דעת רפואית להוכחת טענתם. 18. התובעים טוענים כי עקב רשלנותו הנטענת של הנתבע, נגרמו להם נזקים בסך כולל של 1,845,336 ₪ כמפורט להלן: הוצאות שכ"ט עו"ד ג'ורדון ברק בסך 47,010 ₪. עגמת נפש שנגרמה לתובע המוערכת ב- 300,000 ₪. הפסד השתכרות של התובעים ובזבוז זמן, בסך 100,000 ₪. החזר קנסות כספיים בסך 60,000 ₪. החזר שכ"ט ששולם לנתבע בסך 41,000 ₪. פיצוי בגין מחלת הסוכרת ותסמונת הפרעה של תפקוד הלב בסך 50,000 ₪. הוצאות התייעצות עם עו"ד נוסף (עו"ד אלתר) באשר לצעדים שיש לנקוט, בסך 2,035 ₪. הוצאות שכ"ט עו"ד בקשר לטיפול משפטי באירועים המתוארים, בסך 22,444 ₪. החזר תשלום שומות מס ההכנסה הסופיות של התובעים בסך 1,170,000 ₪. שכ"ט רו"ח בגין הטיפול עד להשגת הסדר עם שלטונות מס הכנסה, בסך של 38,376 ₪. פיצוי בגין אי הכרה בהפסד התובעת בסך של 144,712 ₪. 19. הנתבע הגיש הודעת צד שלישי כנגד חברת הביטוח שביטחה אותו בביטוח אחריות מקצועית עם תחולה רטרואקטיבית, אשר חודשה מידי שנה. 20. לטענת חברת הביטוח התביעה והודעת צד ג' התיישנו לפני הגשת התביעה נגד הנתבע, ועל אחת כמה וכמה לפני הגשת התביעה בהודעה לצד שלישי נגדה. 21. עוד טוענת חברת הביטוח כי פוליסת הביטוח לא חלה על המחדלים המיוחסים לנתבע, משום שתחולת הפוליסה הנה רטרואקטיבית מיום 1.4.95 ואילו המחדל הנטען מצד הנתבע נעשה לפני כן. 22. חברת הביטוח טוענת כי התביעה והודעת צד ג' הוגשו תוך שיהוי בלתי סביר, ובנוסף, מנוע הנתבע מהגשת הודעת צד ג' נגדה מאחר ולא גילה לה על האפשרות שתוגש נגדו תביעה בעניין, מייד כשהדבר נודע לו, והדבר נודע לה רק עם הגשת התביעה. לטענתה, המעשים והמחדלים המיוחסים לנתבע קדמו לעריכת פוליסת הביטוח והנתבע ידע בעת הגשת הצעת הביטוח כי אלה עלולים לשמש עילת תביעה נגדו. לא אף זאת אלא שהנתבע הודה מייד, ללא בדיקה, וללא אישורה של חברת הביטוח, בעובדות שנטענו על ידי התובעים. כל אלה פגעו ביכולת ההגנה של הנתבעת, ולאחר חלוף שנים כה רבים קלושים סיכוייה לבדוק את נסיבות המקרה לאשורן. 23. בנוסף טוענת חברת הביטוח כי מעשיו או מחדליו הנטענים של הנתבע אינם מהווים "מקרה ביטוח" כהגדרתו בפוליסת הביטוח מאחר ומדובר במעשים פליליים שנעשו במתכוון או במרמה. 24. כן טוענת חברת הביטוח שחיוב התובעים בשומות מס הכנסה כדין אינו בבחינת נזק ואינו מצמיח להם עילת תביעה. כן לטענתה הפוליסה אינה מכסה קנסות. 25. הנתבע, שניהל את ההליכים בעצמו, ללא עורך-דין, לא הגיש סיכומים אלא הודעה לפיה הוא חוזר על טענותיו בתצהירו ובעדותו. חברת הביטוח טוענת כי די בכך לקבל את התביעה נגדו ולדחות את ההודעה לצד שלישי שהגיש. ב. דיון . 1. אי הגשת סיכומים על ידי הנתבע - המודיע בהודעה לצד ג'. 1. אינני מקבלת את טענת חברת הביטוח לפיה הנתבע לא הגיש סיכומים ולפיכך יש לקבל את התביעה נגדו ולדחות את תביעתו בהודעה לצד ג' שהגיש נגדה. 2. הנתבע אינו מיוצג על ידי עו"ד בהליכים אלה. 3. כסיכומים הגיש הנתבע הודעה לפיה הוא חוזר על עמדתו כפי שהוצגה בתצהירים ובעדותו. 4. מבחינה פורמאלית די בכך כדי לענות על ההחלטה שניתנה ולפיה היה על הצדדים להגיש סיכומים. 5. יתר על כן, גם במקרה בו נתבע אינו מגיש סיכומים, אין מקום שבית המשפט יקבל את התביעה נגדו באופן אוטומאטי, בלי לדון ברכיביה, לאחר שנשמעו ראיות. גם לפני הגשת ראיות יש סמכות לבית המשפט להורות לתובע להוכיח את תביעתו או רכיביה, גם כאשר הנתבע אינו מתגונן. 6. לפיכך, אין מקום לקבל את התביעה נגד הנתבע ולדחות את ההודעה לצד ג' שהגיש בשל כך שסיכומיו כללו רק הפנייה לטענותיו בתצהיר ובעדות הנתבע. 2. התיישנות . 1. חברת הביטוח טוענת כי התביעה וההודעה לצד ג' הוגשו בחלוף תקופת ההתיישנות. מעשיו הנטענים של הנתבע התרחשו בשנת 1994 ולכל המאוחר בשנת 1995, והתביעה הוגשה רק ביום 11.5.04. 2. התובעים טוענים כי הם פנו לנתבע לקראת סוף 1994 בבקשה כי יכין ויגיש עבורם את הדו"חות, כי הדו"ח ובו ההשמטה של דמי הניהול הוגש בדצמבר 1995, והדו"ח של החברה שכלל את דמי הניהול כהוצאה הוגש במאי 1995. כמו כן, לטענתם, נודע להם על מעשיו ומחדליו של הנתבע רק ביום 13.5.96, כשהתובע נחקר על ידי שלטונות מס הכנסה על השמטת דמי הניהול מהדו"ח האישי שלו. 3. חברת הביטוח טוענת כי טענה זו של התובעים לא הובאה אלא כדי להיחלץ מטענת ההתיישנות וכי התובעים לא הוכיחו אותה. לטענתה, יש לספור את תחילת מרוץ ההתיישנות בשנת 1994 כאשר הנתבע התבקש להכין את דו"חות המס וכאשר הכין אותם עוד לפני הגשתם לרשויות. 4. על-פי סעיפים 5 - 6 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התובענה. בתובענה שאינה במקרקעין, כפי שהדבר בעניינינו, תקופת ההתיישנות היא שבע שנים. 5. את מרוץ תקופת ההתיישנות יש למנות, עקרונית, החל מהגשת הדו"ח השגוי למס הכנסה ולא מעת שהנתבע התבקש לערכו, וגם לא מהתקופה בה החל לערוך את הדו"ח, שהרי המעשה הרשלני לא נעשה בעצם ההכנה השגויה של הדו"ח אלא בהגשתו כשהוא שגוי לרשויות המס. עד להגשת הדו"ח לרשויות המס, יכלו הנתבע והתובע לגלות את הטענות, לתקנה, ולהגיש את הדו"ח כשהוא תקין. 6. הנתבע הגיש שני דו"חות שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת. הראשון - הדו"ח של החברה שהוגש במאי 1995 אשר כלל הוצאה של החברה בגין דמי ניהול, והשני הדו"ח האישי של התובע שהוגש בדצמבר 1995, כשהוא אינו כולל את דמי הניהול כהכנסה. למעשה, הדו"ח השגוי הוא השני, ומכל מקום אילו תאם הדו"ח השני את הדו"ח הראשון שהוגש, הדו"ח היה נערך כדין. לפיכך נולדה עילת התביעה בדצמבר 1995. 7. התובעים טוענים כי העובדות המהוות את עילת התובענה נודעו להם רק ביום חקירתו של התובע ב- 13.5.96. 8. ראשית, הנתבע העיד כי מייד לאחר חקירתו שלו ברשויות המס, הוא הודיע לתובעים על ההשמטה של דמי הניהול. חקירתו של הנתבע היתה ביום 8.5.96, ואם ניקח בחשבון כי מרוץ ההתיישנות החל ביום זה, הרי שהתובעים הגישו את התביעה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. 9. גם אם הנתבע הודיע כעבור מספר ימים, ולא מייד לאחר חקירתו, הרי שחלה התיישנות על התביעה כפי שיפורט להלן. 10. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "התיישנות שלא מדעת" קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". 11. לפיכך, לא די שהעובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע אלא שהדבר צריך לקרות מסיבות שלא תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. 12. התובעים בעניינינו אינם עומדים בתנאי החריג של סעיף 8 שלעיל. 13. אין חולק שהתובע חתם על הדו"ח האישי שלו למס הכנסה כאשר הדו"ח היה ריק ולא מולאו בו הכנסות כלשהן למרות שהתובע קיבל הכנסה של דמי ניהול. התובע העיד שחתם על הדף הראשון של הדו"ח בלי שטרח לדפדף לעמוד השני שלו. לא ניתן לכנות התנהגות זו, וכן את העובדה שלא טרח לעיין בו בשלב כלשהו מאוחר יותר, כזהירות סבירה, וכנסיבות שאותן לא יכול היה למנוע בזהירות סבירה. הדו"ח היה בחזקתו ובשליטתו, והעובדה שלא טרח לעיין בו, לטענתו, בשום שלב, אינה יכולה להוות טעם להארכת תקופת ההתיישנות. 14. גם העובדה שהנתבע הודה בכתב (נספח 9 למוצג ת/3) ובפני בית המשפט שדן בת.פ. 3917/99 (נספח 5 למוצג ת/3) למצער בחלק מהמעשים או המחדלים המיוחסים לו לרבות בהשמטת דמי הניהול מהדו"ח, אין בה כדי לסייע לתובע על-פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות שכן על-פי סעיף 9, לצורך הארכת תקופת ההתיישנות יש צורך בהודאה של הנתבע בזכותו של התובע להיפרע מהנתבע, דבר שהוא כפר בו לכל אורך ההליכים שלפני, ולא די בהודאה שלו בטעות שעשה בעריכת הדו"ח. 15. אשר על כן, תביעת התובעים התיישנה בטרם הוגשה, ולפיכך דינה להידחות. 16. למעלה מצורך אתייחס לטענות שלהלן. 3. רשלנות הנתבע כלפי התובע בתביעה העיקרית . 3.1. מעשה מכוון של הנתבע וקנוניה בינו לבין התובע . 1. חברת הביטוח טוענת כי מעשיו של הנתבע היו מעשים מכוונים ואינם בגדר מעשים רשלניים. 2. טענה זו, שהיא טענה אפשרית ביחסים שבין הנתבע לחברת הביטוח המושתתים על חוזה הביטוח שביניהם וחוק חוזה ביטוח, אינה טענה טובה ככל שמדובר ביחסים שבין התובע לנתבע. מכח דיני הנזיקין, לצורך בחינת קיומה של התרשלות בודקים האם היתה סטייה מנורמת ההתנהגות הנדרשת ותו לא. ולפיכך סטייה כזו שהיא תוצאה של מעשה מכוון, אף היא תוגדר כהתרשלות. ראו: ע"א 2034/98 אמין נ' אמין פ"ד נג(5) 69 (4.10.99). 3. אין חולק שמעשיו של הנתבע ובכללם אי רישום דמי הניהול בדו"ח מס ההכנסה של התובע, העובדה שהוא הגיע להסכמים עם רשויות המס בלי לעדכן את התובע ובלי לקבל את רשותו, והעובדה שלא הגיש השגות במועד, הינם סטייה מנורמת ההתנהגות המצופה מרואה חשבון סביר, וככאלה נכנסים לגדר המונח התרשלות על פי דיני הנזיקין. 4. נותרת לעניין זה רק טענת חברת הביטוח לקנוניה בין התובע לנתבע לעניין השמטת הכנסות דמי הניהול מהדו"ח. 5. הנטל להוכחת טענה זו מוטל על חברת הביטוח, ועל יסוד חומר הראיות שלפני הגעתי לכלל מסקנה שהיא לא הרימה נטל זה, למרות שישנן גם נסיבות התומכות בטענתה זו. 6. ראשית, פועלת לחובת התובע נסיבות עניינה של תובענה נוספת שהגיש נגד יועץ המס שלו, מר אברהם נחליאלי ומתמחה ממשרדו של יועץ המס (ת.א. 13298/02 בבית משפט השלום בירושלים) (להלן: "התובענה הנוספת"), על סך 287,500 ₪ (ובין היתר לנזק של קנס בסך 22,500 ₪, קנס בסך 37,500 ₪, עגמת נפש בסך 123,388 ₪ עלות ייצוג משפטי בסך 47,010 ₪ 50,000 ₪ פיצוי בגין מחלת הסוכרת שלקה בה, כולם נזקים הנתבעים בתביעה שלפני, וכן השבת שכר הטרחה ששולם ליועץ המס). בתובענה הנוספת טען התובע כי הללו רשמו פרטים כוזבים ביחס למקום מגוריהם ומצבם המשפחתי של עובדי התובע, אשר הביאו להפחתת מס. יועץ המס הועמד לדין פלילי בגין כך והורשע על פי הודעתו במסגרת הסדר טיעון (ת.פ. 2383/00). יועץ המס טען כי מי שביצעה את הרישום, בידיעת התובע, היתה המתמחה שחפצה בתובע כלקוח שלה לעתיד, ואילו המתמחה טענה שהרישום נעשתה על ידי יועץ המס, שרצה לשמר את התובע כלקוח, בידיעת התובע. גם בתובענה הנוספת טענו התובעים כי המציאו ליועץ המס את הפרטים הנכונים של אותם עובדים ולא ידעו על השינויים שהם ביצעו לגביהם. העובדה שבשתי פעמים שונות, טוענים התובעים, כלפי שני אנשי מקצוע שונים (ואף שלושה) כי אנשי המקצוע סילפו נתונים שנתנו להם התובעים, שלא בידיעת התובעים, מעלה ספק של ממש בכנות טענות התובעים. 7. לשלמות התמונה אציין כי בתובענה הנוספת ניתן פסק דין על דרך הפשרה בו פוצו בסך של 12,500 ₪. 8. בנוסף, יש להניח שבעל מקצוע אינו עובר על החוק או טועה טעות גסה בביצוע תפקידו על מנת שלקוחו יפיק מכך רווח, אלא בידיעת הלקוח. לכאורה, מי שאמור ליהנות מהשמטת הכנסה שהיתה לו הוא התובע, ואכן, אין חולק כי בתובענה הנוספת, מי שהיה מפיק רווח מהנתונים הכוזבים היו התובעים או מי מהם. אולם, בעניינינו, היה לתובע הפסד צבור שהיה מביא לכך שהוא לא היה צריך לשלם מס על ההכנסה מדמי הניהול. בפועל, נעשתה טעות נוספת בכך שההפסד הצבור לא הועבר לשנת המס שבגינה הוגש הדו"ח. טעות זו יוחסה לכאורה לנתבע, ואציין כי ספק אם אכן היה מדובר בטעות שלו, שכן על פי עדותו מי שטעה ולא העביר את ההפסד הצבור לאותה שנת מס היה התובע, על אף שבעבר העיר לו הנתבע על טעות דומה. מכאן שייתכן שהתובע אשר שכח להעביר את ההפסד הצבור משנה קודמת, היה סבור שיהיה עליו לשלם מס בגין ההכנסות מדמי הניהול, והנתבע השמיט אותן מהדו"ח בידיעת התובע. עם זאת, דבר זה לא הוכח ומאחר ולאור הנתונים הנכונים, היתה ההכנסה מדמי הניהול מתקזזת עם ההפסד הצבור ולא היה על התובע לשלם מס, הגעתי למסקנה שלא הורם הנטל להוכיח כי התובעים או מי מהם היו מפיקים רווח מהשמטת ההכנסה מדמי ניהול, ולא ניתן, לכן, להסיק שההשמטה היתה בידיעתו. 10. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה שהנתבעת לא הוכיחה קנוניה בין התובע לנתבע בהשמטת ההכנסה מדמי הניהול בדו"ח מס ההכנסה של התובע. 3.2. עצימת עיניים ואשם תורם של התובע . 1. לעיתים בעל מקצוע, כגון רו"ח בעניינינו, עשוי להתרשל בעניינים מקצועיים שהלקוח אינו מבין בהם, ולכן, בצדק, רשלנותו נעלמת מעיני הלקוח. מצב זה אינו מתקיים בעניינינו. הדו"ח של התובע שהוגש היה ריק, ולא נרשמו בו הכנסות כלשהן, דבר הגלוי וידוע לכל הדיוט, במיוחד שהתובע לא היה חסר ידע לחלוטין בתחום זה שכן ערך בעצמו את הנהלת החשבונות. גם לא מדובר בהשמטה של הכנסה אחת מבין כמה, שעלולה להישמט מעיני לקוח. מדובר בהכנסה היחידה שהיתה לתובע, ואילו היה טורח לעיין בדו"ח שעליו חתם, היתה עובדה זו מזדקרת לעיניו ללא צורך במומחיות כלשהי. 2. התובע, כאמור, על-פי גרסתו שלו, לא טרח לעיין בדו"ח ואף לעלעל בו. מדובר בהתנהגות העולה כדי עצימת עיניים ביחס לחובה המוטלת על התובע, שהביאה לכך שהוא עבר עבירה פלילית. 3. אמנם אין מדובר בהכשלת בעל המקצוע שהיה בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי של רשלנות בעל המקצוע, אולם בנסיבות אלה, קיים ספק אם יש מקום לפצות את התובע, ולמצער - היה מקום להשית עליו אחריות תורמת במידה ניכרת. 3.3. הנזקים שנגרמו לתובע . כפי שיפורט להלן התובע, גם אלמלא ההתיישנות של התביעה, ואף אלמלא האשם התורם הנכבד של התובע, לא הוכיח התובע זכותו לקבל פיצוי בגין רכיבי נזק שונים או את שיעוריהם. 3.3.1. תביעת כפל . כאמור, התובע הגיש תביעה נוספת בגין אותם נזקים ואף נפסק לו בגינם פיצוי ויש להניח שהפיצוי שולם לו. אמנם, התובע אינו מנוע מלתבוע אותם נזקים מגורם נוסף, אך וודאי שאין הוא זכאי להיפרע פעמיים בשל אותם נזקים. 3.3.2. הוכחת הנזקים, שיעורם והקשר הסיבתי . למעט, אולי, עגמת נפש, לא הוכיח התובע את נזקיו, את הקשר הסיבתי שלהם למעשי הנתבע, ואת זכותו לקבל בגינם פיצוי. 3.3.3. עגמת הנפש. 1. התביעה ברכיב זה עומדת על סך של 300,000 ₪. בפירוט רכיב תביעה זה מציינים התובעים, בין השאר, בזבוז עשרות רבות של ימי עבודה בגין טיפול במעשיו ומחדליו של הנתבע, כאשר בנוסף הוגשה התביעה להפסד השתכרות בסך 100,00 ₪. ברי כי ישנה חפיפה מסוימת בין "בזבוז ימי עבודה" תחת רכיב עגמת הנפש ובין הפסד ההשתכרות הנטען של התובע תחת רכיב הפסד השתכרות. 2. כאמור, התובע היה מסובך בשל עבירות נוספות שאותן ביצע, חלקן עוד לפני שפנה לנתבע בבקשה לשירותים מקצועיים. 3. ביום 21.12.94 הוגש נגד התובעים ונגד אשתו של התובע כתב אישום בבית משפט השלום בירושלים (ת.פ. 3289/94) בגין אי הגשת דו"חות מס לשנים 1989 - 1993. בתצהירו מעיד התובע כי היו לו חובות כספיים, הוטלו עליו צווי מאסר במסגרת ההוצאה לפועל, וכתוצאה מכך הוא נאלץ לנהל דיונים רבים בבית המשפט, כי הוא הסתתר וברח מצווי המאסר ולא תפקד. על-פי עדותו עיקר צרותיו היו בשנים 1990 - 1994. רק לאחר מכן פנה לנתבע לשם קבלת שירות מקצועי. גם בעדותו בחקירתו הנגדית, בעמ' 39 שורות 12 - 22 לפרוטוקול, מודה התובע בבעיות שהיו לו עם רשויות מס הכנסה עוד לפני שפנה לנתבע בבקשה לשירותים מקצועיים: "היו לי עסקים בתל אביב שנסגרו ובעקבותיהם היו לי חובות כספיים, היו עלי צווי מעצר של ביהמ"ש, בזמנו מי שלא שילם היה צפוי למעצר של הוצל"פ ולכן לא תפקדתי, סגרתי הרבה עסקים, היו לי הרבה חובות, ניהלתי הרבה דיונים בבתי משפט כנתבע, לא כתובע, ולא יכולתי לתפקד. ברחתי מצווי מעצר, הסתתרתי רוב הזמן כדי שלא יעצרו אותי, ולא תפקדתי בקטע הזה של ניהול העסק, כבר לא היה לי עסק ולא תפקדתי. ולכן נבצר ממני גם לא היה לי כסף לשלם לרואה חשבון או מנהל חשבונות, ולכן גם לא הגשתי את הדוחות בזמן. זו הייתה הסיבה שבגללה לא הגשתי דוחות אז בזמן." 4. בהמשך, בתשובה לשאלה על אילו שנים מדובר מעיד התובע בעמ' 39, שורה 25 ועד עמ' 40, שורה 1 לפרוטוקול: "הדברים התחילו, הבעיות התחילו בשנת 90' ולכן בשנת 94' נתנו לי אזהרה ופניתי ל., והם נגמרו בשנת 95' או 96' או 97', אני לא זוכר כל כך, אבל עיקר הצרות היו איפשהו בשנת 90' עד 94'..." 5. בהמשך אומר התובע כי היו לו אז כ- 50 תביעות כנגדו (עמ' 41, שורות 4-5 לפרוטוקול). 6. ביום 27.2.96 הורשעו התובעים על פי הודאתם בכל העבירות נושא כתב האישום בת.פ. 3289/94. 7. ביום 25.12.95 נחקר התובע באזהרה בחשד לעבירות על פקודת מס הכנסה, מס רכוש ומס שבח בגין דיווח כוזב של מגורים ומצב משפחתי של עובדי התובעת, דיווח שנעשה על ידי יועץ המס של התובע, שאין לו כל קשר לנתבע. 8. בנוסף נחקר, כאמור, התובע בקשר עם השמטת ההכנסה מדמי ניהול מדו"ח מס ההכנסה שלו, הוא הדו"ח שאותו ערך הנתבע. 9. התובע טוען כי בעייתו בגין אי הגשת דו"חות המס היתה נפתרת אלמלא צצה השמטת ההכנסה של דמי הניהול. אולם, מדובר בסברה שלו בלבד, ומכל מקום אין הוא רשאי להלין כלפי הנתבע בגין מעשים שלא כדין שהוא ביצע מטעמיו שלו או בגין אנשי מקצוע אחרים שהוא שכר את שירותיהם. 10. לפיכך, אף אלמלא חלה התיישנות על התביעה, מאחר וחלק מעגמת הנפש של התובע נגרמה ממעשים שלנתבע אין קשר אליהם, ומאחר והתובע שותף למעשה הרשלנות של הנתבע, היה הפיצוי ברכיב זה צנוע יחסית. 3.3.4. הוצאות שכ"ט עו"ד ג'ורדון ברק בקשר להליך זה ובקשר לטיפול משפטי באירועים המתוארים. 1. התובעים לא הוכיחו כי הוצאות שכר הטרחה הנתבעות על ידם הוצאו דווקא בגין הטיפול המשפטי שהעניק להם בא כוחם בקשר עם ייצוגו בהליכים פליליים עקב התרשלות הנתבע. עו"ד ג'ורדון ברק ייצג את התובעים בעניינים נוספים, לרבות בתביעתם נגד יועץ המס והמתמחה שלו בתובענה הנוספת, ולא ניתן להפריד את החשבוניות והתשלומים לעניינים השונים. בנוסף, כאמור, יש מקום לקחת בחשבון גם את עצימת העיניים של התובע לעניין השמטת ההכנסה מדמי ניהול. לפיכך דין התביעה ברכיב זה, להידחות. 3.3.5. הפסד השתכרות לעבר. התביעה הוגשה לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר ובזבוז הזמן עבור הטיפול בכתב אישום בסך של 100,000 ₪. סכום זה הוערך על ידי התובעים ללא כל ביסוס או הסבר לצידו. אין די בהעלאת טענה זו בעלמא, כדי לזכות את התובעים בפיצוי בראש נזק זה, ודי בכך כדי לדחות את התביעה בגינו. זאת ועוד, כאמור, התובע נאלץ לבטל את זמנו בשל חקירות בעניינים נוספים שאינם קשורים לנתבע. לפיכך דין התביעה ברכיב זה, להידחות. 3.3.6. החזר קנסות. 1. התביעה הוגשה להשבת קנסות שהתובעים נאלצו לשלם בגין ההליכים פליליים שלעיל. הקנס האחד, בסך 75,000 ₪, הוטל על התובע בת.פ. 3917/99, והופחת בערעור לסך של 37,500 ₪ (פסק הדין בע.פ. 7130/03, נספח 10 למוצג ת/3). הקנס השני, בסך 22,500 ₪, מתוכו סך של 20,000 ₪ הוטל על התובע וסך של 2,500 ₪ הוטל על התובעת במסגרת ת.פ. 3289/94. 2. התובעים טוענים כי הואיל ועובר לחקירתו של התובע בקשר עם השמטת דמי הניהול הייתה הבנה בינו ובין שלטונות מס הכנסה כי ת.פ. 3289/94 יבוטל, ובסופו של יום ת.פ. 3289/94 לא בוטל לאור חקירתו של התובע בקשר עם השמטת ההכנסה של דמי הניהול (סעיף 4א' לסיכומי התובעים), ונגזרו על התובעים קנסות פלילים כאמור, על הנתבע להשיב סכומים אלה לתובעים. 3. ראשית, הטענה שכתב האישום היה מתבטל אלמלא השמטת ההכנסה של דמי הניהול, הנה הנחה בלבד של התובעים. השיקולים בעניינים אלה אינם מתמטיים, אלא מהווים שקלול של אינטרסים מערכתיים וציבוריים. כל עוד אין בידי התובעים הבטחה ברורה או מסמך הבנות מטעם שלטונות מס הכנסה בדבר נכונותם לבטל את כתב האישום בת.פ. 3289/94, לא מן הנמנע, כי בסופו של יום, גם אם עניין השמטת דמי הניהול לא היה מתעורר, לא היה כתב האישום מבוטל. 4. מכאן, שהתובעים לא הוכיחו כי אלמלא חקירתו של התובע בקשר עם השמטת דמי הניהול, שלטונות מס הכנסה היו פועלים לביטול ת.פ. 3289/94. 5. יתר על כן, מדובר בקנסות פליליים שנגזרו על התובעים במסגרת הליך פלילי. ככאלה לא קמה לתובעים הזכות לקבל פיצוי בגינם. קנסות אלה נקבעו על ידי בית המשפט לאחר שהתובע הודה בעבירה לפי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961, וכל נסיבות העניין וטענותיו של התובע לעניין זה נלקחו בחשבון. מתן שיפוי בגין קנס שהושת על מי שעבר עברה פלילית יביא למצב של "יצא החוטא נשכר", ולריקון מטרת פסק הדין הפלילי מתוכן. ראו: ע"א 408/64 מסילות ת"א בע"מ נ' טוידן בע"מ, פ"ד יט 418, 419 (1965). ת.א. (חי') 9796/01 נסרי נסור ובניו בע"מ נ' מועצה מקומית דיר חנא, פיסקה 30 לפסק הדין (2004). לפיכך דין התביעה ברכיב זה, להידחות. 3.3.7. שכ"ט ששולם לנתבע. שכר הטרחה ששולם לנתבע בקשר עם ביצוע עבודתו אינו מהווה נזק שאירע לתובעים בגין רשלנותו של הנתבע. החזר שכר טרחה יכול שיתבע עקב הפרת ההסכם על ידי רואה החשבון, אולם יש גם לקחת בחשבון כי מלבד הדו"ח השגוי נעשתה על ידי הנתבע עבודה רבה נוספת. בנוסף, בעניינינו בחר התובע להמשיך ולהעסיק את הנתבע שנים רבות, ובשכר, גם לאחר שנודעו לו המעשים והמחדלים של הנתבע. הגם שהתובע העיד בדבר השיקול שהביא אותו לעשות כן (רצונו שהנתבע יתאמץ לתקן את המעוות), בכך הביע דעתו לוותר על החזר שכר הטרחה (מה גם, שאף על פי גרסת התובע הנתבע אכן התאמץ משך תקופה ממושכת לתקן את המעוות). לפיכך דין התביעה ברכיב זה, להידחות. 3.3.8. פיצוי בגין מצב בריאותי. 1. ראשית, למרות שמדובר בעניין שבמומחיות, לא הגיש התובע חוות דעת רפואית להוכחת טענה זו. אמנם, התובע צירף לתצהירו אישורים רפואיים המעידים על מצבו הבריאותי הנטען, אך אין באישורים אלה כדי לקשור בין מצבו הרפואי לחקירות על-ידי שלטונות מס ההכנסה בהם היה התובע נתון. 2. כאמור לעיל, מעדותו של התובע עצמו עולה כי צרותיו החלו עוד בשנת 1990 ונמשכו מספר שנים עוד קודם להיכרות בינו לבין הנתבע. יש להניח, שאם בכלל לאירועים אלה היתה השפעה על בריאותו של התובע, הרי שחלק גדול מהם היה ללא קשר לנתבע. התובע העיד כי בתקופה שבה כבר היה מסובך כלכלית ובחקירת מס הכנסה נושא כתב האישום הראשון, לא היו לו בעיות רפואיות שהוא היה מודע אליהן (עמ' 41, שורות 20-23 לפרוטוקול). אין בדברים אלה כדי להוכיח כי בפועל בעיות רפואיות אלה עדיין לא היו קיימות בגופו. 3. יתר על כן, בגרסתו זו של התובע קיימת סתירה שכן בחקירתו של התובע על ידי שלטונות מס הכנסה, מסר התובע כי הסיבות שבגינן לא הגיש דו"חות 102 ודוחות 126 הן בעיות כלכליות ובעיות בריאותיות (נספח 4א' גיליון 8, שורות 1-4 למוצג ת/3). הסברו הבלתי מספק של התובע ביחס לאותן בעיות בריאותיות הוא כי נאלץ באותה עת להשתמש במכשיר שמיעה (עמ' 72, שורות 4 - 9 לפרוטוקול). בין הגרסה כי למעשה לא היו לו באותה עת בעיות בריאות והן החלו מאוחר יותר כתוצאה מהחקירות עקב רשלנות הנתבע לבין הגרסה כי עוד קודם לכן סבל מבעיות בריאות אני מעדיפה את גרסתו הראשונית של התובע, שנתנה בחקירה האמורה שכן גרסה זו ניתנה סמוך לאותם אירועים, לכאורה, באופן ספונטני, מבלי שהייתה לתובע הזדמנות לקבל ייעוץ משפטי או לתכנן את מהלכיו המשפטיים. 4. לפיכך, לא הוכח קשר סיבתי בין חקירותיו של התובע על ידי שלטונות מס הכנסה ויתר ההליכים בהם היה מעורב, למחלות הנטענות, ודין התביעה ברכיב זה, להידחות. 3.3.9. החזר תשלום שכ"ט בגין התייעצות עם עו"ד באשר לנקיטת הצעדים לאור האירועים המתוארים. ראשית, לא הוכח כי כרטיס האשראי שבאמצעותו שולם שכר הטרחה שייך בפועל לתובעת ולא לגב' תמר נגר שעל שמה הופק הכרטיס. הגב' תמר נגר אינה תובעת בתובענה, ומשכך לא ניתן לשייך הוצאה זו לתובענה. שנית, התובעים לא הוכיחו כי הייעוץ שניתן להם, אם בכלל, ניתן בגין האירועים הנזכרים לעיל. שלישית, גם אם הייעוץ ניתן בגין האירועים המוזכרים לעיל, אין בכך כדי להועיל לתובעים משהגעתי כבר למסקנה כי האירועים שבהם היו התובעים מעורבים נבעו, לא רק בשל רשלנותו של הנתבע, אלא גם בשל פרשות אחרות בהם היו התובעים מעורבים. מכאן שדין התביעה ברכיב זה, להידחות. 3.3.10 החזר תשלום שומות מס הכנסה הסופיות של התובעים. 1. התובעים טוענים לפיצוי בגין סכום של 1,170,000 ₪, אשר שולם לשלטונות מס הכנסה בהסדר אליו הגיעו התובעים במסגרת מבצע שערכו רשויות המס שזכה לכינוי "מס וחלילה". לטענת התובעים, הם נאלצו לשלם סכום זה בגין רשלנותו של הנתבע. התובעים טוענים בסיכומים כי אם ההפסדים היו נרשמים כדבעי ואם הנתבע לא היה מגיע להסכמים עם שלטונות מס הכנסה, בהם נמחקו ההפסדים ונוצרו חיובים במס, לא היה מושת חיוב במס. 2. צודקת חברת הביטוח בטענתה כי התובעים דורשים, למעשה, שיפוי בגין חובותיהם למס הכנסה, אשר נבעו מאי תשלום מיסים לאורך שנים. 3. גם רו"ח אבי יהודיוף העיד מטעם התובעים כי הסכומים ששולמו במסגרת מבצע "מס וחלילה" "סגרו את התיק" בצורה גלובלית, מבלי להיכנס לתוכן התיקים (עמ' 7, שורות 14 - 16 לפרוטוקול). מכאן אנו למדים כי ההסדר אליו הגיעו התובעים עם שלטונות מס הכנסה לא קשור, בהכרח ורק, לרשלנותו של הנתבע. זאת ועוד, הסדר "מס וחלילה" הושג ביחס לכל השנים משנת 1990 ועד לשנת 2003 (עמ' 7, שורות 5 - 10 לפרוטוקול). מכאן ברי, כי ההסדר מכיל בתוכו עניינים שלא קשורים לרשלנותו של הנתבע. לא הוכחה "תרומתו" של הנתבע לגבי כל אחד ואחד מהחובות שבהודעת התשלום (נספח 11א' למוצג ת/3). גם לא הוכח אופן חישוב ההסדר אליו הגיעו התובעים במסגרת מבצע "מס וחלילה". 4. אם לא די בכך, אף לא הוכח כי התובעים נשאו בכל 36 התשלומים לצורך תשלום הסך של 1,170,000 ₪ (מוצג ת/1) (עמ' 8, שורות 1 - 6 לפרוטוקול), או כי הם שולמו בפועל. 5. טענת התובעים, לפיה רשלנותו של הנתבע גרמה לרישום חיוב במס במיליוני ₪ בכל אחד מהתיקים של התובעים, ובגין כך נאלצו התובעים להגיע להסדר "מס וחלילה", לפיו ישלמו 1,170,000 ₪ תמורת סגירת התיקים נגדם, איננה עולה בקנה אחד עם ההודעה לתשלום חובות שהוציאו שלטונות מס הכנסה לתובע (נספח 11א' למוצג ת/3), ממנה ניתן להיווכח כי מרבית החובות אינם קשורים למחדלו של הנתבע באי הגשת השגות באי תגובה לצווי שומה או הגשת השגות באיחור. 6. לפיכך דין התביעה ברכיב זה, להידחות. 3.3.11. שכ"ט רו"ח יהודיוף בגין הטיפול עד להשגת הסדר עם שלטונות מס הכנסה. מהטעמים שלעיל אין גם כל יסוד לתביעה בגין שכר הטרחה ששולם לרו"ח אבי יהודיוף. 3.3.12. פיצוי בגין אי הכרה בהפסד התובעת. התובעים טוענים כי ההסכמים שנחתמו בין שלטונות מס הכנסה לבין הנתבע בשמם של התובעים, מבלי ליידעם, לפיהם הסכים הנתבע בשם התובעים לבטל הפסדים של מאות אלפי שקלים (נספח 12ד' למוצג ת/3), גרמו להם נזק. הנתבע הודה בעריכת ההסכמים ללא ידיעת התובעים. עם זאת, לא ברור בגין איזה שנת מס יש לזקוף את ההפסד, ולא הוכחו הכנסות התובעת שמהן יכולה הייתה, על-פי הטענה, לקזז את ההפסד, וכאמור ההסדר שנעשה בסופו של דבר עם רשויות המס היה כולל, על כלל חובות התובעים. לפיכך דין התביעה ברכיב זה, להידחות. 4. סיכום הכרעת התביעה העיקרית. לאור כל האמור לעיל דין התביעה העיקרית להידחות. 5. התביעה בהודעה לצד ג' . 1. לאור דחיית התביעה העיקרית בשל התיישנות, ובנוסף, דחיית התביעה לכל רכיבי הנזק לגופם (למעט, ובאופן חלקי, עגמת נפש), הרי שהתייתר הצורך לדון בתביעה בהודעה לצד ג'. 2. עם זאת, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין ההודעה לצד ג', להידחות גם לגופה כפי שיפורט להלן. 3. לטענת התובעים, הפוליסה הנכונה לצורך העניין היא הפוליסה של שנת 97'-98' (מוצג ת/4) בה קיימת תחולה רטרואקטיבית מיום 1.3.92. פוליסה זו אין בה כדי לסייע לתובעים או לנתבע שכן ההודעה על מקרה הביטוח נעשתה על ידי הגשת התביעה, לא בתקופת הפוליסה מוצג ת/4, אלא רק בשנת 2003, ולכן הפוליסה משנת 2003 היא הפוליסה הקובעת (נספח א' לתצהיר הגב' חגית הרמן, שבמקומו הוגש תצהירה של הגב' ברטה שרון, נ/12), בה נקבע המועד הרטרואקטיבי ליום 1.4.95. 4. כאמור, אינני מקבלת את טענת חברת הביטוח כאילו מעשי הנתבע נושא התובענה אירעו לפני 1.4.95. הנתבע הגיש את הדו"ח ממנו הושמטה ההכנסה של דמי ניהול ביום 10.12.95 (מוצג נ/9 ועדותו של הנתבע בעמ' 102 שורות 20 - 23 לפרוטוקול). 5. אולם, ממוצג נ/11, שכותרתו "טופס בקשה לחידוש ביטוח אחריות מקצועית", עולה כי ביום 14.3.03, כחודשיים לפני שהוגשה התביעה, ביקש הנתבע לחדש את הפוליסה. בסעיף 7 למוצג נ/11 הוצגה למבוטח המחדש את הביטוח שאלה האם ידוע למבוטח על אירוע כלשהו העלול להיות עילה לתביעה נגדו. לצד שאלה זו נרשמו שתי אפשרויות חלופיות לסימון: "לא" או "כן". הנתבע לא סימן אף אחת מהאופציות. 6. לפיכך טוענת חברת הביטוח כי הנתבע לא עמד בחובת הגילוי שהייתה מוטלת עליו. 7. אכן, בשלב זה, ידע הנתבע על קרות מקרה הביטוח, נשאל על כך במפורש, ולא השיב על השאלה. 8. התובעים טוענים כי אי מילוי פרט מהותי זה היה צריך לעורר חשד אצל חברת הביטוח, והיה עליה לדאוג לכך שהנתבע יוסיף וימלא את הטופס עד תום. משכך, לטענתם, יש לראות בפוליסת הביטוח שחודשה כפוליסה תקפה וככזו שהנתבע רשאי לתבוע מכוחה תגמולי ביטוח בגין מקרה הביטוח נושא התובענה. 9. אינני מקבלת טענה זו, ויתר על כן, סעיף 7 למוצג נ/11 אינו עומד לבדו. סעיף 8 למוצג נ/11 כולל תיבת הצהרה לפיה מצהיר המבוטח - הנתבע: "הנני מצהיר כי לא ידוע לי על ארוע כלשהו העלול להוות עילה לתביעה נגדי ומבקש לחדש פוליסת הביטוח בהתאם לנתונים הנ"ל שנמסרו לכם על ידי". 10. הנתבע חתם על טופס זה ובכך נתן ביטוי מחייב לתיבת ההצהרה. ומשכך, דין טענתם של התובעים, בעניין זה, להידחות. 11. לפיכך דין התביעה בהודעה לצד ג', להידחות. ג. פסיקתא. 1. התביעה וההודעה לצד ג', נדחות. 2. בהתחשב בכך שהנתבע לא היה מיוצג, וכן בהתחשב ברשלנותו, כמפורט לעיל, לא ראיתי לנכון לפסוק לנתבע הוצאות. 3. הנתבע ישלם לצד ג' הוצאות משפט בסך 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. מיסיםרשלנותרואה חשבון