מומחה ברפואת משפחה, קבע שהמנוחה התלוננה על כאבי גב ובהמשך נילוו לכאבי הגב סימפטומים שהיוו " דגל אדום" וחייבו להפנות את המנוחה להדמית CT של עמוד השידרה וכן למומחים בתחום רפואת הנשים והאורטופדיה. לקביעתו, לאור התנהלות זו נדחה אבחון הגידול ממנו סבלה המנוחה מסוף שנת 2003 לשנת 2006. ##להלן פסק דין בנושא פסק דין בנושא אי הפניה לבדיקות בשל כאבי גב רשלנות רפואית:## 1. בפני תביעה שעילתה רשלנות רפואית בטיפול במנוחה, פ' ז"ל (להלן "המנוחה") . כתב התביעה המקורי הוגש על ידי המנוחה עצמה ביום 28.12.09 ותוקן במהלך הדיון בתביעה , בתאריך 6.9.12, לאחר פטירת המנוחה בתאריך 11.3.12. הצדדים להליך: 2. התובעים בכתב התביעה המתוקן הם ארבעת ילדי המנוחה (התובעים 1 עד 4) , בעלה (התובע 5) ועזבונה (התובע 6). הנתבע 1, ד"ר אולצ'ובסקי (להלן "הנתבע 1") הוא רופא משפחה בסניף שירותי בריאות כללית בע"מ (הנתבעת 4) ושימש רופא משפחה של המנוחה. הנתבע 2, ד"ר לייטנר (להלן "הנתבע 2") הוא רופא במחלקה לניתוחי עמוד שידרה בבית החולים "מאיר", אשר ניתח את המנוחה. הנתבע 3 , הינו בית החולים מאיר, שם טופלה המנוחה. הנתבעת 4 היא שירותי בריאות כללית, הבעלים של בית החולים מאיר והמעבידה של הנתבעים 1 ו-2. 3. הנתבעים הגישו הודעה לצד שלישי נגד מדינת ישראל – המרכז הרפואי על שם סוראסקי. ההודעה נדחתה לבקשת הצדדים, בפסק דין מיום 17.5.12. תמצית העובדות : 4. המנוחה היתה ילידת שנת 1966. בשלהי שנת 2002 (כשנה לאחר לידת בנה הרביעי) החלה המנוחה להתלונן בפני הנתבע 1 על כאבי גב תחתון, שהקרינו לירך שמאל. בהמשך התלוננה על תרדמת וירידה בתחושה באברי המין, קושי בחדירה בעת קיום יחסים, הפרעה במתן שתן ועצירות. באמצע שנת 2006 אובחן כי המנוחה סובלת מגידול מסוג "כורדומה". המנוחה נותחה על ידי הנתבע 2 בבית חולים "מאיר" . בניתוח נכרת הגידול באופן חלקי ולאחר תקופת אשפוז שוחררה המנוחה לביתה, ללא המלצה להמשך טיפול אונקולוגי. המנוחה ובעלה פנו מיוזמתם למרפאה בבוסטון, שם עברה טיפול קרינתי בתחילת שנת 2007. עם שובה לישראל, פנתה לבית החולים איכילוב , שם עברה בשנת 2008 סדרת ניתוחים ,שבסופה נכרתה רגלה עם חלק מעצמות האגן משמאל. המנוחה עברה טיפול שיקומי בבית חולים "לוינשטיין" ובשנת 2009 שבה לביתה עד פטירתה, כאמור, בשנת 2012. המנוחה נפטרה מגרורות של הגידול. 5. עילות התביעה נגד הנתבעים נפרדות: נגד הנתבע 1 נטען כי המנוחה פנתה אליו בתלונות החל משנת 2002, אך הוא "לא מצא לנכון לשלוח את התובעת לסדרה של בדיקות ובעיקר לבדיקת CT אשר היתה מגלה את התפתחות המחלה עוד בראשיתה". נגד הנתבע 2 נטען כי ניתח את המנוחה בלא שהיה לו כל ניסיון קודם בביצועו, וכי ביצע כריתה חלקית בלבד של הגידול , דבר שעיכב את הטיפול במנוחה ואף שחרר אותה מהמחלקה מבלי שנתן בידה כל הנחיות להמשך הטיפול במחלתה. 6. התובעים תמכו טענותיהם נגד הנתבעים 1 ו- 2 בחוות דעת שני מומחים : 1) פרופסור יעקב ביקלס, מומחה לכירורגיה אורטופדית ולאורטופדיה אונקלוגית, אשר ניתח את המנוחה בבית החולים "איכילוב" , אבחן 3 בעיות עיקריות בטיפול במנוחה: עיכוב משמעותי באבחנת הגידול, שפגע באופן מהותי ביכולת הטיפולית ובסיכויי הריפוי (מיוחס לנתבע 1). העובדה שבניתוח שביצע הנתבע 2 נכרת הגידול כריתה חלקית בלבד, והמנוחה נשארה עם גידול שארי נפחי ניכר בגופה (מיוחס לנתבע 2). לאחר הניתוח לא הופנתה המנוחה לבצע הקרנות באופן מיידי, כפי שנדרש (מיוחס לנתבע 2). 2) פרופסור אליעזר קיטאי, מומחה ברפואת משפחה, שקבע כי התנהלות הנתבע 1 לא היתה סבירה. המנוחה התלוננה על כאבי גב ובהמשך נילוו לכאבי הגב סימפטומים שהיוו " דגל אדום" וחייבו את הנתבע 1 להפנות את המנוחה להדמית CT של עמוד השידרה וכן למומחים בתחום רפואת הנשים והאורטופדיה. לקביעתו, לאור התנהלותו של הנתבע 1 נדחה אבחון הגידול ממנו סבלה המנוחה מסוף שנת 2003 לשנת 2006. 7. בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את טענות התובעים וטענו כי הטיפול במנוחה היה מסור, ענייני, מקצועי ורציני וכי הנתבעים פעלו במיומנות, במקצועיות ועל פי אמות מידה רפואיות נאותות, סבירות ומקובלות . הנתבעים טענו כי הנתבע 2 פעל להביא לארץ את אחד המומחים העולמיים בתחום זה, פרופסור בוריאנו סטפנו, שנטל חלק בניתוח וכי תוצאות הניתוח מקורן בסוג הגידול ובאופיו האלים ולא באופן ביצועו. הנתבעים גם חלקו על אופן הצגת העובדות על ידי התובעים וטענו כי האמור בכתב התביעה אינו עולה בקנה אחד עם השתלשלות האירועים בפועל. במיוחד נטען על מיעוט התלונות מצד המנוחה בפניותיה אל הנתבע 1 , ועל כך שבביקוריה הרבים פנתה עם תלונות אחרות וכלל לא התלוננה על תופעות הקשורות לגידול. באשר לניתוח נטען בכתב ההגנה כי הגידול ממנו סבלה המנוחה לא ניתן לכריתה מלאה אלא רק לכריתה חלקית וכך נעשה. נאמר למנוחה ולבעלה כי דרך הטיפול הנכונה היא ניתוח חוזר, אך המנוחה ובעלה בחרו משיקוליהם לנסוע לארה"ב לבצע הקרנות, למרות שהובר להם שסיכויי הטיפול בהקרנות קלושים (דבר שהתברר כנכון עם שובה של המנוחה לישראל). כן נטען כי הטענה כי לאחר הניתוח לא קיבלה המנוחה טיפול או מעקב מקוממת ואינה נכונה. 8. גם מטעם הנתבעים הוגשו 2 חוות דעת מומחים: 1) ד"ר בועז ליברמן, מומחה בכירורגיה אורטופדית ובאורטופדיה אונקולוגית בבית חולים "אסותא " תל אביב, ציין בפרק "תולדות המקרה" בחוות דעתו כי נמסר לו על ידי הנתבע 2 כי המנוחה סרבה לבצע ניתוח כריתה רחב של הגידול עקב הנכות הקשה הצפויה לאחר הניתוח ולכן בוצעה כריתה חלקית בלבד. כן ציין כי הנתבע 2 סייע בהפניית המנוחה לטיפול הקרינתי בבוסטון, למרות שהוסבר לה כי לטיפול שכזה תופעות לוואי קשות תוך השפעה חלקית או חסרה בלבד על הגידול. באשר לאבחון המחלה מציין ד"ר ליברמן כי בתיקה הרפואי של המנוחה מופיעות תלונות היכולות בדיעבד, ובחכמה לאחר מעשה, להתאים למחלתה וכי המנוחה גם פנתה אל הנתבע 1 מספר פעמים בנושאים שאינם קשורים לתביעה זו וללא תלונות המרמזות על בעיה אגנית. 2) פרופסור פסח שוורצמן , מומחה ברפואת משפחה ובטיפול בכאב , קבע כי המנוחה טופלה על ידי הנבע 1 במקצועיות וביסודיות . תלונה על כאבי גב אינה מצריכה בירור יסודי ומקיף ואין עדות על תלונות חוזרות. המנוחה התלוננה על חוסר תחושה באזור הגניטליה פעם אחת בלבד וחזרה שוב לרופא רק לאחר חצי שנה. התופעות היו קצרות וחולפות וגם לרופאת המשפחה היא לא מסרה על כך. בהמשך היו תלונותיה טריוויאליות ולא הצריכו בדיקות מיוחדות. גם הוא מציין כי כל קביעותיו של פרופוסור קיטאי הן בגדר "חוכמה לאחר מעשה". דיון: הנתבע 2 9. ככל שעסקינן ברשלנות המיוחסת לנתבע 2 , בכך שביצע כריתה חלקית של הגידול במקום כריתה מלאה כנדרש, אני סבורה כי מלאכתי קלה, ודי בתמצית שהובאה לעיל כדי להוות מסד להחלטה. כאמור, קביעת המומחה מטעם התובעים, פרופ' ביקלס, היא כי היה על הנתבע 2 לבצע כריתה מלאה של הגידול ולא כריתה חלקית. המומחה מטעם הנתבעים, ד"ר ליברמן אינו חולק על קביעה זו אלא מציין שהמנוחה היא שבחרה בכריתה החלקית על מנת להימנע מפגיעה עצבית שהיתה צפויה במקרה של כריתה מלאה. 10. בתצהיר עדות ראשית של ד"ר לייטנר (מי שניתח את המנוחה) נאמר בענין זה כי: "לאחר שיחות רבות וממושכות אודות הצורך בניתוח רחב מחד ואודות ההשלכות הקשות הכרוכות בניתוח זה מאידך, החליטה הגב' פ' שהיא רוצה לעבור ניתוח בהיקף קטן יותר מאשר כריתה מלאה וזאת בניסיון למזער את הפגיעה העצבית הצפויה על מנת שלא להותירה עם הנכות המשמעותית הכרוכה בכריתה נרחבת. זכור לי מפורשות שזה היה רצונה של הגב' פ' , ואף יכולתי להבין החלטה זו. לכן בסופו של דבר בוצעה כריתה חלקית ולא כריתה נרחבת , כפי שהתכוונו". 11. המנוחה הספיקה להגיש תצהיר עדות ראשית, אך לא נחקרה עליו. תצהיר דומה הוגש גם על ידי בעלה. שניהם הצהירו במפורש כי סוכם עם הנתבע 2 על ביצוע הניתוח הרחב, הכולל כריתה מלאה של הגידול והסכמה זו גם מופיעה בטופס ההסכמה על ניתוח עליו חתמה המנוחה. 12. ואכן, בחקירה נגדית של ד"ר לייטנר הוא חזר בו מהאמור בתצהירו דבריו : "ש. בסעיף 17 אתה כותב ש-X החליטה לעבור ניתוח בהיקף קטן יותר. הסכמת איתי כבר מלכתחילה שבעצם ידעת מראש שאתם הולכים לעשות ניתוח להוציא מה שיותר. ופתאום אתה כותב בסעיף 17 ש-X החליטה פתאום לעבור ניתוח יותר קטן בהיקפו מאשר כריתה מלאה. זה נכון מה שכתבת? בוא נשאל אותך אחרת, מתי בעצם היא אמרה לך את זה? ת: אנחנו ישבנו יותר מפעם ודיברנו על ההשלכות של הדבר הזה. וחשבנו שאפשר לעשות את הניתוח הזה עם נזק קטן וכשהזכרנו את האפשרות של צניחת כף רגל שאולי תהיה, זה עבר. אבל בחקירה הייתי אומר. אני גם מבין, אני לא מעמדת שיפוט. חשבנו שנוכל לעשות את זה בקטנה. כלומר שנוכל להוציא את הגידול הזה. ש: מה זאת אומרת בקטנה? לא הבנתי. ת: שנוכל להוציא את הגידול. ש: את כל הגידול. ת: שנצליח באופן יחסי בנזק מינורי. היתה אופטימיות כזו ואולי יותר היינו מהרהורי ליבנו מאשר מהמציאות כי נורא רצינו. ראינו אישה בת, אני לא זוכר כמה היתה אז, שלושים ומשהו. אנחנו יושבים וכשהועלה פה העניין הזה אתה יכול להגיד כמה דברים למקרה כזה. להגיד, תשמע אי אפשר לעשות את זה. אי אפשר לעשות את זה. אי אפשר להוציא את הניתוח הזה לפועל בצורה הגיונית. אפשר להגיד, תשמע אנחנו יכולים לעשות את הניתוח הזה. אתה תישאר משותק חלקית בשתי הרגליים, באי שליטה על הסוגרים, עם קטטר בגיל 34 , עושה קקי בחיתול. אבל אנחנו ממש לא מבטיחים לך שפתרנו לך את הבעיה. כי הגרורות יגיעו ואולי כשבאיכילוב עשו לה ניתוח דרמטי והגרורות הגיעו אחרי זה כמו גדולות. נותחה בלי גרורות..... ש. אני רוצה לחדד את זה. אתה אמרת שנכנסתם לניתוח וידעתם שאתם הולכים להוציא את הכל. ת. רצינו לעשות את הניתוח כדי להוציא את הכל.... ש: היא ידעה אבל שהיא הולכת לכריתה מלאה. ת: נכון. ש: בפועל לא בוצעה כריתה מלאה של הגידול. ת: נכון. ש: אנחנו מסכימים כב' השופטת: לא בוצעה כריתה מלאה של הגידול לא בגלל שהיא לא רצתה. ד"ר לייטנר: לא גברת. לא, נכון. לא בוצעה כריתה מלאה בגללנו, לא בגללה. אנחנו נכנסנו בתחושה שרוצים לעשות את המקסימום בגבולות ההיגיון שניתוח כזה מאפשר, שמחלה כזו מאפשרת. ולא להוציא אותה נכה לחלוטין. אנחנו ראינו את הניתוח הזה, כשהבנו את גודל האסון שמה, לאפשר סוג של איכות חיים סבירה. אמרנו, אנחנו במחיר של השיתוק שלה והאיבוד שליטה על סוגרים ועל הקקי ועל הכל, בסוף נוציא אותה עם כל אלה בלי להגיד לה שאנחנו בעצם יכולנו לרפא אותה. וזה נראה לנו פשוט, לא יכולנו לעמוד בהחלטה הזו. ואני יצאתי לבעל ואמרתי לו שאי אפשר. זה קורה לנו לא לעיתים קרובות בניתוחים אונקולוגיים. מתחילים וזה מעל ומעבר, זה נראה נורא. זה נראה נורא. כל שרירי הישבן היו תפוסים ממש מאחורה. הכל היה תפוס מכל הכיוונים. אמרנו מה, אנחנו עכשיו נוריד לה את הישבנים? נוריד לה את מה? איפה נעצור עם הדבר הזה כדי להגיד לה בסוף שבעצם כן, עשינו את כל זה....(ההדגשה שלי-ב.ב.) כב' השופטת: אני רוצה להבין. למה עשיתם רק כריתה חלקית של הגידול? ד"ר לייטנר: שלא הוצאנו את הכל, כי לא יכולנו להוציא את הכל. עו"ד אלרום: תסביר. כב' השופטת: הרי התכוונתם להוציא את הכל אז למה לא הוצאתם? ד"ר לייטנר : כי הכל במקרה המסוים הזה היה כל האגן. כלומר מה שקרה באיכילוב בסופו של דבר זה מה שאנחנו SO CALLED היינו אמורים כב' השופטת: לא רציתם לעשות ד"ר לייטנר: לא, לא רצינו לעשות כי הבנו שגם אם נעשה את זה אנחנו לא נהיה בטוחים שזה נעשה. והנכות היא כל כך איומה. בסופו של דבר צריכים איזה איכות חיים לתת. מחלה ממאירה, מפושטת, עם זה, שלהוציא את כולה בהבנתנו באותו זמן בניתוח זה היה נגרם נכות איומה, איכות חיים אפס בלי שום ביטחון. והעובדה היא רק שבאמת, אני חושב על זה ברטרו, הנה כל הגרורות אחרי שעשו, באמת עשו מעל ומעבר באיכילוב. בסוף היא נפטרה מגרורות. כב' השופטת: למה שאלתי? כי בתצהיר שלך, מהתצהיר מה שאני הבנתי זה שהצליחו לשאוב חלקית, הניסיון לא צלח ולכן הורדתם חלקית. ככה זה מנוסח, זה מה שאני הבנתי. ד"ר לייטנר: רק חלקית כי הבנו שזה אי אפשר. הכל היה מסונן שמה. עו"ד אלרום: הכל היה מסונן? ד"ר לייטנר: מסונן עם גידול". 13. הנה כי כן עולה כי הכריתה החלקית בוצעה על מנת למזער את הפגיעה הגופנית במנוחה ולא להותירה עם נכות קשה , למרות שהמנוחה עצמה נתנה הסכמתה המלאה לכריתה המלאה על השלכותיה והסיכונים הכרוכים בה . 14. גם המומחה מטעם הנתבעים, ד"ר ליברמן, אישר בחקירתו כי הוא עצמו היה מבצע כריתה מלאה של הגידול וכי חוות דעתו באשר לעמדתה של המנוחה נערכה על פי מה שנאמר לו על ידי הנתבע 2. 15. המסקנה העולה מהאמור היא כי הנתבע 2 לא פעל כרופא סביר כאשר ביצע כריתה חלקית בלבד של הגידול ולא כרת את הגידול במלואו. 16. איני נדרשת לשאלה האם הנתבע 2 פעל באופן נכון, כרופא סביר, כאשר לא ביצע את הכריתה המלאה בניסיון למזער את נזקיה האחרים של המנוחה ומתוך רחמיו עליה, מאחר ושאלה זו כלל לא עמדה לדיון במסגרת המחלוקת הרפואית שהציבו הצדדים, בחוות הדעת הרפואיות שהגישו. גם לא נבחנה השאלה האם בפועל ניתן היה לבצע את הכריתה המלאה (הנתבע 2 טען כי עקב מיקום הגידול וגודלו הדבר לא היה ניתן לביצוע). 17. אציין כי ב"כ הנתבעים טען כי יש לפסול את חוות דעתו של פרופסור ביקלס, המומחה מטעם התובעים, בטענה כי הוא ניתח את המנוחה בשנת 2008 ובחוות דעתו מנסה "לחפות" על הנזקים שגרם למנוחה. מאחר ופרופסור ביקלס הינו מומחה "מטעם" ולא מומחה בית משפט, העובדה שניתח את המנוחה יכולה להילקח בחשבון בשאלת המשקל שיש ליתן לחוות דעתו, אך לא בשאלת הקבילות. הטענה גם אינה רלבנטית לאחר שגם המומחה מטעם הנתבעים, ד"ר ליברמן, וגם מי שניתח את המנוחה, הנתבע 2, הסכימו בעדותם, כאמור, כי היה מקום לבצע את הכריתה המלאה במצבה של המנוחה ולאור הסכמתה לניתוח זה. אין לי אלא להפנות בענין זה לפסק דינו של כבוד השופט ס. ג'ובראן בע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' ד"ר אילנה שלזינגר ( 30.5.10) באשר למהימנות "המומחים מטעם" כדלקמן: "במקרים כגון דא מתייצב השופט היושב בדין בפני הכרעה קשה המחייבת אותו להשתמש בכלים המשפטיים העומדים לרשותו, כדי להעריך טענות מקצועיות סותרות בתכלית, הנוגעות לפרקטיקה רפואית שאין הוא יודע עליה דבר מלבד האמור במסמכים ובעדויות העומדים לרשותו. למרבה הצער, לא פעם אין חוות הדעת המוגשות לבית המשפט נקיות מכל אינטרס זר. חברי השופט א' רובינשטיין עמד לאחרונה ב ע"א 4330/07 אוריאל נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות – בית חולים רמב"ם בחיפה ( [פורסם בנבו], 5.3.2009) על הבעייתיות שבשיטה הנוהגת בתביעות של רשלנות רפואית, בהן מוגשות לבית המשפט לעיתים קרובות חוות דעת שאין ביניהן כל הסכמה או שביב מידע משותף, ועל הדילמה בפניה ניצבים בתי המשפט: "בכגון דא מתעורר רצון עז כמעט להתעלם מחוות הדעת... ואכן, בית המשפט מצוי בכגון דא במבוכה, דווקא מכיון שעסקינן בנושאים החופשים חדרי בטן... ונוגעים בנימים עמוקים של התנהגות מקצועית. אין תחום כמו הרפואה שבו מפקיד אדם את כל כולו בידי הרופא, תוך מתן אמון והישענות על ידע מקצועי שאינו נחלת המטופל. ובגלל אופיין של הסוגיות הנדונות מתחדד הקושי יותר מאשר בסוגיות בעלות אופי טכני, בהן מתנצחים ומתווכחים המומחים זה עם זה. חוות הדעת הרפואיות הנוגדות יוצרות את המבוכה... מסופקני אם יש שופט הדן בתיקי רשלנות רפואית שלא חלפה בו מחשבת כפירה באשר למומחים רפואיים הנשכרים על-ידי הצדדים, ובלא לפגוע בפלוני או אלמוני אישית בתיק זה או אחר, הריהם לא אחת שכירי חוות דעת; ומכל מקום על בית המשפט להציב "מקדם חשדנות" – מבלי לפגוע – באשר לחוות הדעת, אך יכולתו לבור את הבר מן התבן מוגבלת." 18. באשר לטענה כי הנתבע 2 לא נהג כרופא סביר כאשר לא היפנה את המנוחה לטיפול הקרינתי, ציין פרופסור ביקלס בחוות דעתו, בין 3 הבעיות העיקריות בטיפול במנוחה, את העובדה שהמנוחה לא קיבלה טיפול קרינתי לאחר הניתוח. לטענתו, בגידול כזה, לאחר ניתוח להסרתו, נותרת בד"כ מחלה מיקרוסקופית בשולי שדה הניתוח. לאחר הניתוח לא הופנתה המנוחה לבצע הקרנות כפי שהיה נדרש בעניין זה, ולבסוף מהלך זה נעשה ביוזמת בעלה של המנוחה, אך בעיכוב רב ביותר. בחקירה נגדית אמר בקשר לטיפול הקרינתי כי בבוסטון טופלה המנוחה בהקרנות פרוטונים, וכי הקרנות אלו ייחודיות למרכז רפואי זה ואינם נפוצות בעולם. יחד עם זאת עמד על דעתו כי גם בארץ היה מקום להפנות את המנוחה לאונקולוג לבצוע הקרנות. 19. גם המומחה מטעם הנתבעים, ד"ר ליברמן, ציין בסיכום חוות דעתו כי המנוחה סבלה מגידול מסוג כורדומה "אשר מטופל בעזרת ניתוח כריתה והקרנות". גם בחקירתו הנגדית אישר עובדה זו ואמר כי לאחר ניתוח כריתה מלאה מקובל לשלוח את המטופל להקרנות, וזאת על מנת לנסות ולשפר את הגבולות שהשיגו במהלך הניתוח אם כי תוצאות הקרינה אינן ברורות. ד"ר ליברמן לא זיהה בתיעוד הרפואי כל הפניה של המנוחה למעקב אונקולוגי לאחר הניתוח הכריתה. דר ליברמן היפנה למכתב הנתבע 2 אל חברת הביטוח שם פירט הנתבע 2 את הצורך בקרינה עבור המטופלת. מכתב זה אינו מעיד כי הנתבע 2 הפנה את המנוחה לטיפול אונקולוגי, אך תומך בגרסת התובעים כי גם הוא היה סבור כי יש מקום ליתן טיפול הקרנתי. 20. מכל האמור אני קובעת כי הנתבע 2 לא פעל כרופא סביר הן בעובדה שביצע כריתה חלקית של הגידול בלבד והן בעובדה שלא היפנה את המנוחה לטיפול קרינתי או לייעוץ אונקולוגי. הנתבע 1 21. בשאלת האיחור באבחנה, המיוחס לנתבע 1, קודמת למחלוקת המשפטית מחלוקת עובדתית באשר לתלונות המנוחה. משולבת ב שאלה זו גם טענת התובעים בדבר נזק ראייתי שנגרם לתובעים, שיש בו, לטענתם, כדי להעביר את נטל השכנוע אל כתפי הנתבעים (הן לגבי סוגיית ההתרשלות עצמה והן בענין הקשר הסיבתי לכל נזק). 22. בתצהיר עדות ראשית של המנוחה היא פרטה את ביקוריה במרפאה ותלונותיה כדלקמן: ביום 30.22.02 פנתה לנתבע 1 היות וסבלה מצריבה בעת הטלת שתן. הופנתה לבדיקת שתן. הנתבע 1 "לא ייחס חשיבות לתלונה ואמר כי עסקינן בתופעה שכיחה". ביום 6.1.02 פנתה לנתבע 1 עקב דימום בפי הטבעת. הנתבע 1 נתן לה תרופה נגד טחורים ולא ייחס לכך חשיבות וסבר כי הדימום הוא תוצאה של הלידות שעברה. לא ערך לה בדיקה גופנית ולא שלח אותה למומחה. במהלך שנת 2002 החלה לסבול מכאבים בגב תחתון ובירך ימין. פנתה ביום 6.10.02 לנתבע 1 ששלח אותה לבדיקת רנטגן של עמוד השידרה. בבדיקה נמצאו שינויים ניווניים בירך שמאל ואוסטאפטנם בחוליות. הנתבע 1 סבר שמדובר בכאבי גב שכיחים ונתן לה כדורים נגד כאבים מסוג ויוקס. ביום 13.10.02 פנתה שוב לנתבע 1 היות והכאבים התגברו. נתן לה שוב ויוקס ואמר לה שמרבית האוכלוסיה סובלת מכאבי גב. לא ביצע בביקור כל בדיקה. היא אמרה לנתבע 1 כי אינה יכולה לתפקד אך הנתבע 1 ייחס את הכאבים למשקלה והציע לה לרדת במשקל. בנוסף, ייחס את הכאבים לזריקת האפידורל שקיבלה בלידות ואמר לה שאחת התוצאות של הזריקה היא כאבי גב תחתון.הוא הציע לה לשכב כל פעם שיש לה כאבים, לקחת טיפול תרופתי וללכת לשיאצו. היא אכן פנתה לטיפולי שיאצו באופן פרטי, כשהכאב היה חזק מאד והם הקלו במקצת על הכאבים. מאז אותה אבחנה היא לא טרחה לפנות יותר לנתבע 1 כאשר סבלה מכאבים, אך בכל ביקור שלה אצלו , מסיבות אחרות, הזכירה את כאבי הגב. גם בעלה פנה לנתבע 1 לבקש מרשמים לתרופה נגד כאבים. הנתבע 1 נתן לבעלה מרשמים מבלי שביקש לראות אותה או לבדוק אותה למרות שידע שהיא מרותקת למיטה. ביום 8.9.03 פנתה לנתבע 1 מאחר וסבלה מתחושת תרדמת באזור הגניטליה. הנתבע 1 לא בדק אותה אבל רשם "רקטל טנסמוס תרדמת איזור גנטיליה ללא ממצא חריף במיוחד". היא התלוננה גם על ריח לא נעים והנתבע 1 היפנה אותה לרופא נשים. היא ציינה בפני הנתבע 1 כי כאבי הגב ממשיכים . רופאת הנשים אצלה ביקרה לא מצאה ממצא מיוחד לענין התרדמת , סברה כי הריח מקורו בדלקת ונתנה לה תרופות אנטי דלקתיות. אמרה לה שבמידה והריח לא יעבור עליה לבצע בדיקת אולטרא סאונד. מאחר והריח חלף לאחר מספר ימים לא ביצעה את הבדיקה. הרופאה לא התקשרה אליה לברר אם עשתה את הבדיקה. היא המשיכה לסבול מכאבי גב , תרדמת באזור הגניטליה ואף התחילה להרגיש דקירות חזקות בגב התחתון והתחילה לאבד שתן. ביום 29.3.04 נבדקה על ידי הנתבע 1 בדיקה גופנית והוא מצא שהכל תקין. המשיך לתת לה כדורים מסוג ויוקס ושלח אותה לבדיקת שתן. ביום 20.9.04 פנתה שוב לנתבע 1 מאחר וסבלה מצריבה בעת מתן שתן. הנתבע 1 בדק אותה ומצא שהבדיקה תקינה , ושוב שלח אותה לבדיקת שתן ונתן לה כדורי ויוקס. היא המשיכה ופנתה לנתבע 1 בתלונות על כאבי גב וגם פנתה לאחיות . גם בעלה פנה לנתבע 1 לבקש תרופות נגד כאבים. בתחילה נתנו לו ויוקס ובהמשך תרופה אחרת נגד כאבים (קיבלה תרופות ביום 8.2.05, 22.3.05, 22.5.05 וביום 22.8.05 ). במהלך כל התקופה היא סבלה מכאבי גב ,אך סברה, כפי שאמר לה הנתבע 1 כי היא סובלת כמו מרבית האוכלוסיה וכי שאר הבעיות לא יוצאות דופן. לקראת סוף אפריל 2006 בנוסף להתגברות כאבי הגב, היה לה קושי במתן שתן וצואה וחסימה בעת קיום יחסי מין. ביום 28.4.06 היא פנתה לרופא פרטי, ד"ר בויקנר. ד"ר בויקנר ערך לה בדיקה גניקולוגית ואמר שהוא מרגיש שמשהו חוסם את הנרתיק מבחוץ ואינו מאפשר חדירה לנרתיק. אמר שהממצא החוסם לא נמצא במערכת הנשית , אלא חוסם אותה מבחוץ . הפנה אותם בדחיפות לבית חולים. ביום 30.4.06 פנתה לחדר המיון בבי"ח תל השומר, שם אישרו את ממצאי ד"ר בויקנר והפנו אותה לבדיקת CT שם התגלתה הבעיה בסקרום. כמו כן הופנתה לבדיקות MRI ובדיקות דם , מיפוי עצמות ורקטוסקופיה. הבדיקות ציינו את הגידול מסוג "כורדומה" כאבחנה סבירה , שאושרה בביופסיה. 23. לעומת זאת , בתצהירו של הנתבע 1 נאמר: המנוחה פנתה ביום 30.11.01 בשל צריבה בעת מתן שתן. הוא בדק אותה ורשם ב.מ.פ ונתן לה טיפול תקופתי מתאים. תלונה מסוג זה שכיחה ביותר אצל נשים , בודאי אחרי לידה , והטיפול המתבקש הוא נקודתי, כפי שנעשה. ביום 6.1.02 פנתה המנוחה בתלונה על דימום רקטלי. הוא היפנה אותה ליועץ מומחה לכירורגיה ובנוסף, נתן לה טיפול תרופתי. המנוחה לא פנתה אליו שוב בתלונה מסוג זה . ביום 6.10.02 פנתה המנוחה והתלוננה על כאבים בירך ימין. הוא ערך לה בדיקה גופנית ומצא כי הכאב בא לידי ביטוי בכיפוף הרגל ל- 40 מעלות. ציין כי יתר הבדיקה הגופנית היתה תקינה. לאור התלונה , הפנה אותה לצילום רנטגן של עמוד השידרה וירך שמאל, בדיקות מעבדה וכן הפנה אותה לדיאטנית, מאחר וסבר שמשקלה העודף תורם לכאבים. כמו כן נתן למנוחה מרשם לויוקס נגד כאבים. מעיון בגיליון הרפואי עולה כי המנוחה לא ביצעה את בדיקות המעבדה ולא פנתה לדיאטנית. ביום 13.10.02 שבה אליו המנוחה עם הצילומים שביצעה. הוא ציין בגיליון שהצילום הראה שינויים ניווניים בירך שמאל ואוסטיאופיטים (זיזים גרמיים שעשויים ללחוץ על העצבים בעמוד השידרה) בגובה L1 – L2 . הממצאים התאימו לתלונות . המנוחה גם הגיבה לטיפול נגד כאבים ולפיכך לא היה בממצאים כדי להצביע על ממצא ליטי (הרס עצם). המנוחה לא התלוננה בפניו כי אינה יכולה לעובד או לתפקד. הוא נתן לה אישור מחלה חד פעמי ביום 13.10.02 ומעבר לכך לא ביקשה אישור נוסף. היא גם לא ביקשה משככי כאבים במשך שנה וחצי ממועד זה. ביום 11.3.03 וביום 2.6.03 ביקרה המנוחה במרפאה בשל תלונות אחרות. נבדקה ביסודיות והבדיקה היתה תקינה. הופנתה גם לכירורג בשל נגע עור. ביום 5.6.03 פנתה המנוחה לד"ר וירגליס וגם בפניו לא התלוננה על כאבי גב . ביום 8.9.03 פנתה המנוחה בתלונה על רקטל טנסמוס (הרגשת חוסר התרוקנות של צואה) ותרדמת באזור הגנטיליה. היא הופנתה לביצוע בדיקת שתן ולרופאת נשים , למרות שיכולה היתה לפנות לרופא נשים במישרין. היא לא התלוננה על כאבי גב מתמשכים. ביום 16.9.03 נבדקה המנוחה על ידי רופאת נשים. תלונתה היחידה על פי הרישום היתה כאבי בטן תחתונה לסירוגין. היא לא צינה בפני הרופאה על תרדמת באזור הגניטליה ולא על הרקטל טנסמוס. בוצעה בדיקת PAP והיא הופנתה לבדיקת אולטרא סאונד. ביום 4.11.03 רשמה רופאת הנשים כי המנוחה הוזמנה לביקורת בשל תשובת הבדיקה שהצביעה על קיומה של דלקת. רופאת הנשים גם רשמה שהמנוחה לא ביצעה את בדיקת האולטרא סאונד. ביום 29.3.04 התלוננה המנוחה על תרדמת באזור הגנטיליה , דקירות, כאבי גב תחתון ואיבוד שתן. הוא בדק את המנוחה בדיקה גופנית מקיפה ומצא כי היא במצב כללי טוב. בדיקת שתן שערך בסטיק היתה תקינה. נתן לה משככי כאבים. המנוחה לא חזרה בפניו על תלונות אלה עד 2006. ביום 30.5.04 פנתה עקב ברונכיט. לא התלוננה על כאבים. ביום 20.9.04 התלוננה המנוחה על צריבה במתן שתן. בדיקה גופנית שערך היתה תקינה. בדיקת שתן בסטיק הצביעה על דלקת, ממצא שתאם את תלונותיה. קיבלה תרופה נגד דלקת והופנתה לבדיקת שתן כללית ולתרבית. כנראה לא ביצעה את הבדיקות כי לא איתר ברשומה הרפואית תוצאות בדיקות אלה. לא זכר אם במועד זה קיבלה המנוחה מרשם לויוקס. באשר לטענת המנוחה כי קיבלה מרשמים לתרופה נגד כאב בתאריכים 8.2.05, 22.3.05, 22.5.05 ו- 22.8.05 – לא זכר מה היה במועדים אלה. ציין כי מקובל לתת מרשמים לתרופות לבקשת חולים ללא בדיקת רופא. מדובר במרשמים לתקופה של 10 ימים, כך שאין מדובר בתדירות גבוהה ומינון גבוה ולא ניתן להתייחס לכך כטיפול קבוע ומתמשך. ביום 28.4.05 פנתה המנוחה בתלונה על נזלת, שיעול וחום. לא התלוננה על איזה מתלונותיה בעבר. בדיקה גופנית מקיפה היתה תקינה. ממועד זה ועד ביקורה אצל ד"ר וירגליס ביום 11.1.06 לא פנתה המנוחה למרפאה. גם בבדיקה אצל ד"ר וירגליס התלוננה כי היא אחרי מחלה ויראלית של חום ונזלת וכי היא סובלת מכאבי ראש. נאמר לה להרבות בשתיה ולקחת משככי כאבים לכאבי הראש. הונחתה לשוב למעקב אצל הרופא המטפל, אך לא הגיעה. ביום 30.4.06 פנתה המנוחה והתלוננה על כאבי גב, קושי במתן שתן וצואה. אמרה לו שבדיקה גניקולוגית לא התאפשרה עקב גוש וממצא ברקטום. היא הופנתה על ידו לבצע בדיקת CT חזה , בטן ואגן ובדיקות מעבדה. כמו כן צייד אותה בהפנייה לחדר מיון. ביום 7.5.06 חזרה למרפאה עם תוצאות בדיקת ה- CT שהצביעו על ממצא ליטי המתבלט מהסקרום. לאור ממצאי הבדיקה הופנתה על ידו לייעוץ רופא כירורג ולצילום אגן. ביום 8.5.06 פנתה המנוחה לכירורג, ד"ר אגבריה, שהפנה אותה לבצע בדיקת רטרוסקופיה, ובה נמצא גוש בסקרום. ד"ר אגבריה התקשר לד"ר ברוסקין, מנתח עמוד שידרה בבי"ח כרמל, והוא הסביר כי יתכן ומדובר בכורדומה. ד"ר ברוסקין ביקש לראות את המנוחה אך ביקש להפנותה קודם בדחיפות לבדיקת MRI של הסקרום ועמוד שידרה מותני. נרשם בגליון כי נמסר למנוחה מספר הטלפון של ד"ר ברוסקין ונאמר לה להתקשר אליו ולקבוע תור דחוף. עוד ניתנו למנוחה באותו יום הפניות לכל הבדיקות. המנוחה חזרה אליו באותו היום והוא נתן לה הפנייה לבי"ח מאיר בניהולו של הנתבע 2, ד"ר לייטנר. הוא לא זוכר אם הוא המליץ בפניה על ד"ר לייטנר או שהדבר היה לפי בקשתה . הוא לא אמר למנוחה כי אינה יכולה להתייעץ עם מומחים בתחום כרצונה. ביום 23.5.06 גם נתן לה הפניה למרפאה האורטופדית אונקולוגית בבי"ח איכילוב. למיטב ידיעתו היא לא פנתה לשם , אלא רק לאחר הניתוח שביצעה בבי"ח מאיר. ביום 9.5.06 חזרה למרפאה אחרי שהתייעצה עם ד"ר לייטנר , ושוב קיבלה הפניות לבדיקות . 24. בהמשך התצהיר חזר הנתבע וטען כי המנוחה לא התלוננה בפניו על כאבי גב פעמים רבות והוא גם לא המליץ לה לשכב לנוח כי ידוע ששכיבה מעצימה כאבי גב, והוא לא נותן המלצות כאלה. למעט פעם אחת, היא גם לא ביקשה תעודות מחלה. הוא לא ידע כלל כי המנוחה מרותקת למיטה והדבר מעולם לא נאמר לו. הנתבע 1 הוסיף כי יחסיו עם המנוחה היו מצויינים וחמים, והיא אף הראתה לו תיק עבודות ציור קיר שביצעה . המנוחה ציינה כי בחודש דצמבר 2002 היא היתה מרותקת למיטה, אך באותו חודש עצמו ביצעה בביתו עבודת ציור קיר , על קיר שלם בחדר של בנו. עבודה זו הצריכה עבודה פיזית ממושכת בעמידה ועל סולם, דבר שעשתה ללא כל קושי. הנתבע 1 סיים וטען בתצהירו כי טענות המנוחה, לפיהן לא פנתה אליו בתלונות מאחר וידעה את עמדותיו בנוגע לכאבים מהם סבלה, לא עולות בקנה אחד עם האמור והוא חזר והדגיש כי המנוחה לא פנתה אליו בגין תלונותיה למעט על פי הרשום. עוד הוסיף כי תמיד היה קשוב לתלונות המנוחה ונתן להן מענה הולם ומקצועי. תלונותיה הלא עקביות ופערי הזמן בין הביקורים, לא הצביעו על חשד לקיומו של תהליך תופס מקום ולכן לא ניתן היה לאבחן את מחלתה במועד מוקדם יותר . 25. שלב ראשון בהכרעה בשאלה האם הנתבע 1 התרשל בכך שלא איבחן את מחלת המנוחה או לא שלח אותה לערוך בדיקות נוספות – הוא הכרעה במחלוקת העובדתית – האם הרשומה הרפואית /גליון המעקב שערך הנתבע 1 לוקה בחסר כטענת התובעים או שהוא משקף את כל מה שנמסר לנתבע 1 על ידי המנוחה בביקוריה אצלו. 26. ב"כ התובעים טען בסיכומים כי הנתבע מס' 1 לא רשם את תלונותיה הרבות של המנוחה, את מהות התלונה, ממתי היא קיימת ובאיזה שעות, ולא ירד לחקר העניין. לטענתו, היעדר רישום רפואי זה יצר נזק ראייתי לתובעים ויש להעביר את נטל השכנוע לכתפי הנתבעים . 27. ב"כ הנתבעים טען כי הנתבע 1 פירט ברשומה הרפואית כל תלונה של המנוחה, וכי הרשומה אינה לוקה בחסר. כן טען כי לא נגרם לתובעים נזק ראייתי ואין מקום להעביר את נטל השכנוע אל כתפיהם של הנתבעים. 28. בסיכומי התשובה התייחס ב"כ התובעים בפירוט לרישומים שערך הנתבע מס' 1 וחזר וטען כי הנתבע מס' 1 לא תיעד את כלל הממצאים וגם לא רשם מדוע ניתנו למנוחה כדורים להקלה בכאבים. 29. בחינת כל הרשומות בעניינה של המנוחה מביאה אותי למסקנה כי המנוחה מעטה להתלונן, וכי הרשומה הרפואית שערך הנתבע 1 משקפת את תלונותיה. כן אני סבורה כי המנוחה מעטה לפנות לרופאים גם כאשר הדבר נדרש , ועשתה כן רק משכלו כל הקיצין. כך, המנוחה הופנתה לרופאת נשים עקב תלונות על תרדמת באזור הגניטליה, אך ברשומה של רופאת הנשים מיום 16.9.03 נרשמה תלונה על כאב בטן תחתונה בלבד . המנוחה גם הופנתה על ידי רופאת הנשים לבידקת אולטרא סאונד אך לא ביצעה אותה, וגם לא הגיעה לבדיקה חוזרת אליה הוזמנה. בביקור אצל הנתבע 1 ביום 20.9.04 הופנתה לבדיקות שתן ותרבית, אך לא ביצעה את הבדיקות. המנוחה גם הוזמנה לביקורת אצל ד"ר וירגליס, לאחר ביקורה ביום 11.1.06, אך לא חזרה אליו. 30. גם האמור בתצהירה של המנוחה לגבי השתלשלות האירועים עד אבחון הגידול, אינ ו עולה בקנה אחד עם הרשומה הרפואית .המנוחה הצהירה כי פנתה ביום 28.4.06 לרופא פרטי, ד"ר בויקנר , שהיפנה אותה לבית חולים באופן מיידי , ביום 30.4.06 היא פנתה לבית חולים ושם נערכו לה בדיקות שהצביעו על גידול. לעומת זאת מהרשומה שערך הנתבע 1 עולה כי לאחר הביקור אצל רופא הנשים, היא פנתה אליו ביום 30.4.06 , סיפרה לו על הבדיקה אצל ד"ר בויקנר והוא היפנה אותה לבדיקת CT חזה, בטן ואגן ובדיקות מעבדה. כמו כן צייד אותה בהפנייה לחדר מיון, אך המנוחה לא פנתה לחדר מיון, אלא חזרה אליו עם תוצאות הבדיקה ואז היפנה אותה הנתבע 1 לכירורג. רק בהמשך פנתה לבית חולים מאיר . 31. אכן, מהרשומה הרפואית עולה כי במספר מועדים (8.2.05, 22.3.05, 22.5.05 ו- 22.8.05) ניתנו למנוחה מרשמים לתרופה נגד כאבים ואין רישום על ביקור אצל הנתבע 1, אך אני מקבלת את הסברו של הנתבע 1 , לפיו נהוג לתת מרשמים לתרופות נגד כאב גם ללא בדיקה של החולה, והדבר גם תואם את גרסת המנוחה לפיה בעלה היה הולך בעצמו להביא לה תרופות. גם מספר הפעמים שנרשם מהרשם לתרופות (13 פעמים משנת 2002 עד שנת 2006) מעיד כי לא נזקקה לתרופות באופן קבוע ומתמשך. על פי עדותו של הנתבע 1 כל מרשם הינו לתרופה לתקופה של 10 ימים בלבד וגם מינון התרופה שנרשם לא היה גבוה. חישוב מתימטי פשוט מעלה כי לכל היותר צרכה המנוחה תרופות ל- 130 יום על פני 4 שנים (1,440 יום), דבר שאינו מתיישב עם דבריה לפיהם מידי חודש לא תפקדה שבוע עד שבועיים עקב כאבי הגב. המנוחה נבדקה על ידי פרופסור גוטמן ביום 30.5.06 ועל פי הרישום שערך המנוחה התלוננה בפניו על "כאב אגני לסירוגין מזה שנתיים, החמרה לאחרונה מלווה עצירות וכאב/אי נוחות בזמן קיום יחסי אישות" – דהיינו "בזמן אמת" סיפרה המנוחה על כאבי גב "לסירוגין" מאמצע שנת 2004 בערך ולא על כאב קבוע ורצוף שמנע את תפקודה מאז שנת 2002 . 32. על פי הרשומה הרפואית, בביקור של המנוחה אצל הנתבע 1 ביום 23.5.06 הוא נתן למנוחה הפנייה למחלקת אורטופדיה אונקולוגית בבי"ח איכילוב, אך המנוחה לא פנתה למרפאה זו, אלא לד"ר לייטנר (הנתבע 2) שהינו מומחה לניתוח עמוד שידרה . גם בסיכום הטיפול מבית החולים בבוסטון, נרשם כי בקבלתה, ביום 7.8.07, מסרה כי תסמיניה התחילו בשנת 2006. 33. לפיכך, אני קובעת כי הרשומה הרפואית שערך הנתבע 1, משקפת את תלונותיה של המנוחה. 34. בקביעה זו יש כדי לדחות את טענת התובעים בדבר נזק ראייתי שנגרם להם על ידי הנתבע 1 וממילא גם הטענה בדבר העברת הנטל. יחד עם זאת, קביעה זו אינה מייתרת את המשך הדיון בשאלת האיחור באבחנה, גם בהנחה שהרישום שנעשה משקף את תלונותיה של המנוחה. 35. ב"כ התובעים טען כי כבר בשנת 2002 בביקור הראשון של המנוחה אצל הנתבע 1 , התלונה של המנוחה על כאב בירך לא היתה שכיחה והיא אף עוררה אצל הנתבע 1 תהיות וחשד לקיומו של גידול וכי הנתבע 1 התרשל בכך שלא איבחן את הגידול, התעלם מתלונותיה של המנוחה ומקיומם של הסימפטומים הבולטים המאפיינים את "הכורדומה" ממנה סבלה המנוחה. כן התרשל בכך שלא שלח את המנוחה לבצע בדיקות דימות ולייעוץ אצל אורטופד. 36. ב"כ הנתבעים חזר על הטענה לפיה לא היה כל איחור באבחון מחלתה של המנוחה. 37. כל המומחים הסכימו כי הגידול ממנו סבלה המנוחה, מסוג "כורדומה", הוא גידול נדיר, המתאפיין בקצב גדילה איטי ומתפתח במשך שנים. פרופסור ביקלס תאר את המחלה בחוות דעתו כדלקמן: "CHORDOMA הינו גידול נדיר וממאיר לכל דבר וענין. הגידול מתאפיין בצמיחה איטית , עיקשת ואגרסיבית כאשר התלונה השכיחה ביותר הינה כאבי גב המחמירים והופכים לקבועים באופן הדרגתי. כ- 40% מהחולים מפתחים מחלה גרורתית, הסאקרום (עצה), הממוקם בקצה התחתון של עמוד השידרה, הינו המקום האנטומי השכיח ביותר להופעת המחלה" . ובאשר לאבחון המחלה הוא מוסיף ואומר כי: "גידולים ממאירים של האגן אינם פשוטים לאבחנה בשל המיקום האנטומי המורכב ומכיוון שבשלבים הראשונים הסימפטומים דומים לאלה של כאבי גב מסיבות שכיחות שאינן גידוליות. מסיבה זו, עיכוב של עד 3 חודשים מרגע תחילת ההסתמנות ועד לאבחנה של תהליך גידולי נחשב כסביר". ובחוות הדעת המשלימה : "כאבי גב הנמשכים זמן רב והופכים קבועים, נמשכים רוב שעות היום והלילה, מחמירים באופן הדרגתי ואינם מוקלים בשינויי תנוחה חייבים לעורר את חשדו של הרופא המטפל שייתכן והסיבה לכך אינה שגרתית. כל הסימפטומים המחשידים האלה היו אצל X אשר בנוסף אף התלוננה על מיחושים פרינאליים (תחושת לחץ סביב פי הטבעת וירידה בתחושה סביב אברי המין) החל מחודש ספטמבר 2003 (שנתיים ותשעה חודשים לפני שבוצעה האבחנה ). תלונה יוצאת דופן זו לבדה היתה תנאי מספיק בכדי להפנות את גב' פ' לבירור הדמייתי מקיף הכולל CT של עמוד השידרה המותני והאגן לפחות" . מסקנתו של פרופסור ביקלס היא כי היה עיכוב משמעותי באבחנת הגידול. עיכוב זה היה הרבה מעבר למקובל ולסביר, והוא הגורם העיקרי לכך שכאשר אובחן, היה הגידול במימדים גדולים, דבר שפגע בסיכויי ההחלמה של המנוחה. 38. בחוות דעתו השניה התייחס פרופ' ביקלס לחוות דעתו של פרופסור פסח שוורצמן מטעם הנתבעים, לפיה לא היו סימפטומים מחשידים היו אצל המנוחה. לקביעתו, מספיק היה סימפטום אחד כדי להפנות את המנוחה לבירור הדמייתי מעמיק הכולל CT של עמוד השדרה המותני והאגן. 39. פרופ' ביקלס אישר בחקירתו הנגדית כי מדובר בגידול נדיר. לדבריו, כאבי הגב הם אחד מהתסמינים המרכזיים לגידול זה, וודאי במצב בו הם הופכים קבועים ואין הקלה בכאבים בשינוי תנוחה. לדבריו, מבדיקת תיק המנוחה במרפאה עולה כי באו לידי ביטוי אצל המנוחה כל הסימפטומים לגידול מסוג זה. עוד הוסיף כי כאבי הגב מהם סבלה המנוחה, יחד עם מיחושים פירנאליים, מעידים על תלונה חריגה מאוד , דבר שהצריך את שליחתה לבדיקות החל מספטמבר 2003. לדבריו, רופא המשפחה היה צריך להפנות את המנוחה לMRI. פרופסור ביקלס אמר עוד כי העובדה שהנתבע 1 רשם בביקור של המנוחה עוד בשנת 2002 שרצה לשלול "סיאטיקה", מלמדת שהמנוחה התלוננה על כאבי גב. הוא אישר כי יש רק תיעוד אחד מפורש על כאב גב. בהתייחס להפניית המנוחה לרופאת נשים, השיב פרופסור ביקלס כי היה זה נכון בנסיבות העניין וזאת לאור תלונת המנוחה על חוסר תחושה גניטלי. פרופסור ביקלס אישר עוד בחקירתו כי יתכן מצב בו הגידול גדל לכיוון עצב ולוחץ ואז המטופל ירגיש זאת מיד, אך אם הגידול גדל לכיוון שבו הוא אינו לוחץ על עצב אזי המטופל לא ירגיש דבר והגידול ימשיך לגדול ללא הפרעה. לכן, לדעתו, אין כלל שתקף לכל החולים. 40. פרופסור קיטאי קבע בחוות דעתו כי הגידול ממנו סבלה המנוחה הינו גידול המתאפיין בקצב גדילה איטי ומתפתח בזמן שנים. כאשר המנוחה התלוננה בפני נתבע 1 על כאבי גב הדבר היה הביטוי הראשון למחלה ובהמשך לכך נוספו תסמינים נוספים כמו טנזמוס, תרדמת בגניטליה ואיבוד שתן. עוד הוסיף פרופסור קיטאי וקבע כי הגידול אובחן בשנת 2006 לאחר שהופיעו קשיים במתן צואה והטלת שתן. פרופסור קיטאי אישר כי כאבי גב שכיחים באוכלוסייה, אך לטענתו כבר בביקור הראשון של המנוחה אצל הנתבע 1, היה עליו לאבחן כי המקרה של המנוחה אינו נופל בגדר כאב גב "שכיח", שכן המנוחה התלוננה על הקרנת הכאב לירך ימין, והנתבע 1 מצא בבדיקתו סימן SLR חיובי, דבר אשר מחשיד קיומו של לחץ על העצב הסכיאטי. חשד זה אף הועלה על ידי הנתבע 1, כאשר ביקש לשלול "סיאטיקה". עוד הוסיף כי צילום הרנטגן שבוצע למנוחה בתאריך 6.10.02 אינו יעיל לאבחון מחלות הדיסק וכי בדיקות CT או MRI היו עדיפות במקרה זה. פרופסור קיטאי ציין כי החלטתו של הנתבע 1 על מנוחה בעת כאבים וטיפול בתרופות משככי כאבים, ללא כל המשך בירור וייעוץ מומחה הינה בלתי סבירה, וכי היה על הנתבע 1 כרופא המשפחה להפנות את המנוחה לבדיקות ולאורתופד, דבר אשר היה מוביל לאבחון הגידול בעמוד השדרה. הוא הוסיף וקבע כי ביום 8.9.03 פנתה המנוחה לנתבע 1 בתלונות על טנזמוס ותחושת רדימות, והדבר היה צריך להרים "דגל אדום" אצל הרופא, מאחר ומקרי הטנזמוס והתרדמת באזור הגניטליה הינם נדירים. רופא המשפחה היה צריך לבצע בדיקה בדופן האחורי של הרקטום יחד עם הפנייה לגסטרואנטולוג או לפרוקטולוג בכדי לבצע אנדוסקופיה לרקטום. בסיכום חוות הדעת קבע פרופסור קיטאי כי הופעת כאבי גב הגורמים לריתוק ממושך למיטה, יחד עם סימפטומים אשר מהווים "דגל אדום" חייבו את רופא המשפחה להשתמש ביועצים העומדים לשירותו ובפרט האורתופד. התנהלות הנתבע 1 לטענתו לא היתה סבירה. לו היה נוהג בסבירות יכל היה לאבחן את הגידול בסוף שנת 2003 ולא בשנת 2006, דבר אשר השפיע על גודלו של הגידול. 41. בחקירה נגדית השיב פרופ' קיטאי כי הוא התייחס בחוות דעתו לרישומים הרפואיים וכן לדברי המנוחה עצמה, לפיהם היא שהתה בביתה שבוע שבועיים בכל חודש עקב כאבי הגב מהם סבלה. פרופסור קיטאי אישר כי אין רישומים על תלונות על כאבי גב במהלך כל התקופה שעד האבחון מלבד מקרה אחד. כך גם לגבי התנזמוס שצויין פעם אחת בבדיקה בספטמבר 2003, ולאחר מכן לא הופיעו תלונות בעניין זה. לדבריו, לאחר הביקור בתאריך 29.3.2004 היה צריך לעשות למנוחה דימות בצורה דחופה ובהולה. פרופסור קיטאי התייחס לתפקידו של רופא המשפחה ואמר כי עליו לזהות את הסימפטומים ולבצע את הבדיקות המתאימות לכך, כמו בדיקה רקטלית או לחילופין לשלוח לדימות במקרה בו יש אינדיקציה רפואית. במצב הדברים בו המנוחה התלוננה על חוסר תחושה בגניטליה ולחץ דיסק מסיבי, היה על רופא סביר היה לבצע אבחנה מבדלת כדי לשלול גידול . פרופסור קיטאי התייחס לתלונות המנוחה ואמר כי יכול להיות מצב בו יש לחץ ולאחר מספר ימים הלחץ יורד או נעלם וכי רק כשהגידול במימדים גדולים אז התופעות לא מפסיקות. העובדה שאין תיעוד לא מעידה על כך שהבעיה נעלמה. 42. בחוות דעתו של פרופסור שוורצמן, המומחה מטעם הנתבעים , נאמר באשר לגידול עצמו כי: "כורדומה הינו גידול ממאיר, יחסית נדיר ומהווה כ- 14% מסך הגידולים הראשוניים של העצם. שכיחותו באוכלוסיה הכללית 0.8:1,000,000. הגידול הינו ממאיר ושכיח פי שתיים בגברים...אחד התסימינים הינו כאב גב המתפתח מאד בהדרגה. הגידול גדל לאט מאד ובהתאם למקומו מתחיל ללחוץ על הרקמות סביבו. הסימפטומים הנוספים הינם בדרך כלל על רקע פגיעה עצבית כגון חולשה, חסרים תחושתיים, הפרעות ביציאות ובמתן שתן והפרעה בתפקוד המיני". ובאשר לאבחון המחלה הוא אומר: "מאחר והגידול מתאפיין בגדילה איטית, לרוב גידולים אלה מתגלים בשלב מתקדם מאד. משך הסימפטומים הממוצע עד האבחנה יכול להגיע , לפי דיווחים שונים, עד ל- 40 חודשים. הגידול גורם להרס מקומי של העצם וללחץ על העצבים מסביב". פרופסור שוורצמן קובע כי אבחון מחלתה של המנוחה היה ראוי וסביר וכי כאב גב בודד, המלווה בהקרנה לרגל, ללא כל סימפטום אחר , אינו מחייב בירור כללי מיידי. לטענתו, הנתבע 1 ביצע את עבודתו ביסודיות רבה כאשר היפנה את המנוחה לבדיקת הדמייה. פרופסור שוורצמן הוסיף כי אין כל תיעוד על כך שהמנוחה לא הגיעה לעבודה וסבלה מכאבי גב , ואין גם כל רישום המעיד כי המנוחה לא תפקדה באותה תקופה והייתה מרותקת למיטתה. פרופסור שוורצמן ציין כי כאב גב נובע מלחץ על שורשי העצבים בדרך כלל על ידי דיסק שבין שתי החוליות. אם הלחץ על העצבים הינו בגובה נמוך קיימת אפשרות שהפנייה תהיה עקב שינוי תחושתי באזור הפות. תלונה זו עלולה לבוא לידיי ביטוי בכאבי גב, דבר שהינו יותר סביר ושכיח מכורדומה. לדבריו, כאב הגב הראשון אותו חוותה המנוחה בתאריך 6.10.2002 היה כאב רדיקולארי על רקע לחץ על שורש עצבי. כאב מסוג זה חולף, ואין שום קו מנחה לעשות הדמיות במקרה שכזה. לסיכום קבע פרופסור שוורצמן כי תלונותיה של המנוחה היו לא עיכביות ובעלות אופי טריוויאלי לחלוטין ומכאן שהנתבע 1 נהג כרופא משפחה סביר וזהיר, הפנה את המנוחה לבדיקות המתאימות ולייעוצים של מומחים רלוונטיים. לעניין חוות הדעת של פרופסור קיטאי ציין פרופסור שוורצמן כי קביעותיו לוקות בחכמה של לאחר מעשה, בעוד שאת תפקודו של רופא המשפחה יש לבחון בזמן אמת. 43. בחקירה נגדית חזר פרופסור שוורצמן ואמר כי גידול מסוג "כורדומה" מתאפיין בגדילה איטית, והנטייה שלו היא לא לשלוח גרורות בשלב הראשוני . הוא אישר כי ככל שמגלים את הגידול בשלב מוקדם יותר כך הנזקים לחולה כתוצאה מהגידול יהיו יותר נמוכים מאשר גילוי מאוחר , אך הוסיף כי גידול מסוג "כורדומה" הוא גידול המתאפיין בגילוי מאוחר. פרופסור שוורצמן נחקר ארוכות באשר לביקור המנוחה אצל הנתבע 1 ביום 6.10.2002 וטען כי הנתבע 1 בדק את המנוחה בקפדנות, והדבר עולה מכך שרשם SLR ( השכיב את המנוחה על גבה והרים את רגלה) , וזוהי למעשה בדיקת כאב גב . הנתבע 1 התייחס ברצינות למנוחה ורשם מספר אפשרויות לכאב בירך. בין היתר רשם שיש לשלול את "סיאטיקה", ולכן שלח את המנוחה לצילום עמוד שדרה. לדבריו, לרוב החולים כאבי הגב נעלמים לאחר תקופה. אילו היה בנעליו של הנתבע 1 גם הוא היה מפנה את המנוחה לצילום. פרופסור שוורצמן אמר בחקירתו כי אין זה הגיוני שרופא משפחה לא רושם כל כך הרבה ביקורים ותלונות. כמו כן אמר כי אם אכן היו למנוחה בעיות בגב, כפי שתואר על ידה, היה עליה לפנות לאורתופד בפניה חופשית וכי פניה לאורטופד אינה דורשת הפנייה מרופא המשפחה. בהתייחס לטנזמוס השיב פרופסור שוורצמן כי מדובר בתחושה של רצון ליציאה ללא יציאה בפועל, ובכך הוא מסכים עם דברי פרופסור קיטאי, שיש מקום לבדוק את המטופל בדיקה רקטלית במקרה של תלונה כזאת, אך זאת רק במקרה של תלונה מתמשכת ולא חד פעמית. אילו היו עושים למנוחה בדיקת קולונוסקופיה, ניתן היה לגלות את הגידול, מאחר והוא חיצוני לאגן ולעמוד השדרה. לדבריו, בדיקה רקטלית לא נעשית בישראל על ידי רופא משפחה אלא על ידי רופא נשים. המנוחה אכן הופנתה על ידי הנתבע 1 לרופאת נשים, אך עברה שם בדיקה גינקולוגית, ללא בדיקה רקטלית. פרופסור שוורצמן אישר בחקירה כי לאחר שהמנוחה הגיעה לנתבע 1 כחצי שנה לאחר התלונות הראשוניות, הוא היה צריך לבדוק אותה נוירולוגית, ולהתייעץ עם אורתופד. פרופסור שוורצמן העריך כי המנוחה סבלה מכאבים, לאור המרשמים שניתנו לה. יחד עם זאת, אמר בחקירה חוזרת כי התרופות שקיבלה המנוחה אינן ייחודיות לכאבי גב וניתן לתת אותן לכלל כאב , גם לכאב מחזור. עוד הוסיף כי מהתיעוד הרפואי עולה כי היה למנוחה כאב גב שחלף ולא נמשך וכי הסיכוי שרופא משפחה יראה גידול מסוג " כורדומה" הוא נדיר מאוד וכי התלונות של המנוחה יכלו להיווצר מסיבות גניקולוגיות שונות. 44. המומחה הנוסף מטעם הנתבעים, ד"ר ליברמן, התייחס בחוות דעתו לעיתוי האבחנה ולחוות דעתו של פרופסור קיטאי לפיה מחלתה של המנוחה התחילה בשלהי 2002. הוא קבע בחוות דעתו כי רופא המשפחה התייחס בצורה רצינית לתלונות של המנוחה, הפנה אותה כמתבקש לייעוץ רפואי מקצועי בתחום תלונותיה וכי יש לזכור שמחלתה של המנוחה הינה נדירה ולא ניתן לדרוש מכל רופא סביר לאבחן מחלה זו על בסיס התלונות, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי. 45. בחקירה נגדית השיב ד"ר ליברמן כי "הכורדומה" היא מחלה אשר מתפתחת לאט וכי התסמינים המלווים לגידול תלויים במיקום הגידול, הקירבה או מידת הלחץ על מערכת העצבים ולבסוף גודלו של הגידול. הוא אישר כי כאב בירך, בריחת שתן, כאבי גב וטנסמוס יכולים להיות מהתסמינים לגידול . ד"ר ליברמן השיב כי היה מפנה את המנוחה לבדיקת MRI כחלק מתהליך הבירור. כך גם לגבי בדיקת רנטגן רגילה. לדבריו, אורתופד אשר התמחה באונקולוגיה היה מתעד את התסמינים, מתשאל את המטופלת על מהות התסמינים ומתמקד באזור הגניטליה. את האמור היה מתעד בתיק הרפואי.לדבריו, לעיתים רופאים נוטים לשגות ברשלנות ברישום למרות שתקנות משרד הבריאות מחייבות רישום מדוייק. ד"ר ליברמן השיב עוד כי אילו הייתה מגיעה אליו מטופלת עם התסמינים הללו הוא היה מברר את פשר התסמינים כבר בביקורה הראשון. אילו המטופלת הייתה חוזרת לאחר כחצי שנה עם תסמינים דומים או נוספים הוא היה מברר את זה ברצינות ראויה ומתעד את כל האמור. לבסוף השיב כי רופא סביר אשר לא תיעד בסיטואציה זו את התסמינים ניתן להגיד עליו באופן היפותטי כי הוא התרשל . יחד עם זאת, אמר כי סיטואציה זו אינה דומה לזו של המנוחה וזאת מאחר וב"כ התובעים הציג בפניו סיטואציה בה כל התסמינים הופיעו יחד, בניגוד למצבה של המנוחה. לדבריו, רופא סביר שהיה מקבל את המנוחה לטיפול עם תלונות הזהות לאלה של המנוחה, והיה מוצא שהבדיקה הנוירולוגית והפיזית תקינה, היה יכול להמתין עם המשך הבירור בהתאם לקצב תלונותיה של המטופלת. כל זה במקרה והיא נבדקה ואין כל עדות קלינית בבדיקה לקיום התסמינים עליהם היא מתלוננת. ד"ר ליברמן אמר כי הבדיקה המתאימה למטופל המתלונן על טנסמוס הינה בדיקה רקטאלית, אך לא מצופה מרופא המשפחה לעשות בדיקה הזו. מרופא הנשים יש ציפייה לעשות בדיקה זו. האמור , כוחו יפה גם לגבי מבחן רסט לבדיקת בריחת שתן. עוד אמר כי תלונה על כאבי גב על פני ציר זמן של שנה אינה מעידה על שום דבר שיכול לשמש "כדגל אדום". ד"ר ליברמן אישר כי תרופת הויוקס שניתנה למנוחה היתה תרופה מקובלת לטיפול בכאבי גב, וכך גם התחליפים אשר נרשמו למנוחה לאחר הוצאת תרופת הויוקס משימוש. הוא אישר עוד כי המנוחה קיבלה 13 פעמים מרשם לתרופות נגד כאבים, אך הוא אינו יודע מדוע הן ניתנו למנוחה. בהמשך אמר ד"ר ליברמן כי ויוקס אינה תרופה ספציפית לכאבי גב ואפשר היה לתת אותה לכל כאב. 46. בע"א 8591/06 פלונית נ. מדאינווסט אינטרנשיונל 1985 בע"מ ואח' (9.2.10) נקבע על ידי כבוד השופט ח. מלצר כי : "בבואו של בית המשפט לקבוע האם האבחון השגוי עולה כדי רשלנות, ברור שאין להכריע בדבר על יסוד חוכמה שלאחר מעשה (והרי זו חכמת חלם), אלא על יסוד בחינת סטנדרט הטיפול הרפואי הסביר בעת ההפרה הנטענת (ראו: ע"א 280/60 פרדו נ' חפץ-פלדמן, פ"ד טו 1974, 1977 (1961); ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142 (1991)). לא כל טעות באבחון, ודאי של מחלה נדירה, מהווה בהכרח רשלנות (ענין פרדו הנ"ל, שם; ע"א 1483/99 מדינת ישראל נ' טווינה (לא פורסם, 21.1.2004); ע"א 3758/03 מזרחי נ' קופת חולים מאוחדת (לא פורסם, 4.3.2004)). רופאים, ובכללם פתולוגים, אינם אלא בשר ודם, ועלולים לטעות באבחוניהם, ודאי כאשר הם מצויים ב"תחום האפור" הרחב של אפשרויות הטיפול, או האבחון. קביעה גורפת כי כל אבחון פתולוגי, שבדיעבד הוברר כשגוי, ושלא נלוו אליו פעולות דוגמת בקשה לביופסיה נוספת, או התייעצות בעמיתים – עולה כדי רשלנות, כל פועלה יהיה קידום רפואה מתגוננת, לעתים – יתר על המידה ובאופן שאיננו בהכרח לטובת החולים (ראו: ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 956 (2002))". 47. ככל שעסקינן בתלונות עד שנת 2004, אני סבורה כי הטיפול שניתן למנוחה היה סביר. ביום 6.10.02 היתה תלונה בודדת על כאב גב (הרישום מתיחס לכאב בירך) והמנוחה הופנתה לצילום רנטגן שממצאיו התאימו לתלונות. כל המומחים הסכימו כי כאבי גב שכיחים באוכלוסיה ו תלונה בודדת אינה מצריכה טיפול מיוחד. ביום 8.9.03 פנתה עקב טנזמוס וחוסר תחושה בגניטליה (ואין רישום על תלונה על כאבי גב). המנוחה הופנתה לרופא נשים (רופא נשים הוא שאיבחן בסופו של דבר את הגידול בבדיקה גניקולוגית). המנוחה פנתה לרופאת נשים וגם שם לא התלוננה על כאבי גב, בוצעה לה בדיקת גניקולוג ולא נמצא ממצא באגן. כן אובחנה דלקת, המנוחה קיבלה טיפול תרופתי ולא חזרה להתלונן (וכאמור, גם לא ביצעה בדיקת אולטרא סאונד אליה הופנתה). 48. שונים פני הדברים בביקורה של המנוחה אצל הנתבע 1 ביום 29.3.04. במועד זה התלוננה המנוחה על סימפטומים המאפיינים את מחלת ה"כורדומה" ( כפי שציינו הן מומחה התובעים והן מומחה הנתבעים) , דהיינו נימול גניטלי, כאב גב תחתון ובריחת שתן ואני סבורה כי זה המועד שהיה צריך להידלק אצל הנתבע 1 " אור אדום" , והיה עליו להפנות את המנוחה לבירור הדמייתי מקיף יותר או לייעוץ של רופא מומחה. 49. בת.א. (ב"ש) 22/92 הדר נ. קופת חולים של ההסתדרות הכללית (7.9.95) נאמר על ידי כבוד השופט י. ריבלין: "מקום בו ידועים למדע הרפואה הסימנים לאיבחון מחלה מסויימת והם לא התקיימו, כולם או מרביתם, אין להסתפק באבחנה על דרך האלימינציה. מן הראוי היה כי רופאי הנתבעת ימשיכו בביצוע בדיקות כדי להתחקות אחר מחלתו האמיתית של התובע, במיוחד כשהם עצמם היו ספקניים באשר לנכות אבחנתם". 50. כך גם בענייננו. 51. בקביעותי כי הנתבעים 1 ו- 2 לא פעלו כ"רופא סביר" בטיפול שנתנו למנוחה אין די כדי לקבוע האם התרשלו בטיפול במנוחה (אלא רק כי הופרה חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שלהם כלפי המנוחה). על מנת לקבוע כי התרשלו יש להמשיך ולבדוק האם נגרם למנוחה/לתובעים נזק עקב איזה מההפרות והאם יש קשר סיבתי בין הפרת החובה והנזק (ע"א 231/84 קופת חולים כללית של ההסתדרות נ. יוסף פאתח , פ"ד מב(3 ), 312 ). אובדן סיכויי החלמה 52. מאחר ואין חולק כי מחלת " הכורדומה" לא נגרמה על ידי הנתבעים יש להמשיך את בדיקת הנזק והקשר הסיבתי במבחן ראש הנזק של "אובדן סיכויי החלמה". 53. בע"א 10399/08 ד"ר אנטה פרוטס נ. אדוארד צ'ירגייב (4.4.11) נאמר על ידי כבוד השופט ריבלין כי: ""ראש הנזק" של "אובדן סיכויי החלמה" כפי שפותח בפרשת פאתח , בא להציע מענה לאותו ניזוק שהנתבע נהג כפיו בחוסר זהירות, ונמצא כי גם לניזוק נגרם נזק, אלא שלא הוכח במאזן ההסתברויות הדרוש כי אכן התקיים קשר סיבתי בין התרשלות המזיק לבין הנזק שהוסב לניזוק. כך הדבר משום שנותרה פתוחה האפשרות שהנזק הוסב לניזוק בלא קשר להתרשלות הנתבע. הלכת פאתח הציעה כי בהיעדר הוכחה ברף הנדרש לקיום הקשר הסיבתי יבוא תחת הפיצוי המלא פיצוי חלקי, לפי שעור ההסתברות שקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, או בנוסח פסק הדין – לפי "אובדן סיכויי ההחלמה"". 54. בשלב ראשון יש לדון בפגיעה בסיכויי ההחלמה, ככל שהיתה, עקב האיחור באבחון: פרופסור ביקלס קבע בחוות דעתו כי לאבחנה המוקדמת של המחלה חשיבות מכרעת, מאחר וגידול אשר הגיע למימדים גדולים לא יאפשר להגיע לשוליים חופשיים במהלך ניתוח, והדבר ישפיע באופן ניכר על סיכויי הריפוי. המומחה מטעם הנתבעים הסכים לקביעתו זו ואמר בחקירתו הנגדית כי ככל שהגידול היה קטן יותר, ניתן היה להוציא את כולו , בשולים רחבים יותר, והתוצאה היתה טובה יותר. יחד עם זאת השיב ד"ר ליברמן בחקירתו הנגדית כי אם מייחסים את הסימפטומים של המנוחה כבר בשנת 2003 למחלת "הכורדומה", " זה אומר שכבר אז הגידול תפס את רוב הסקרום. כלומר, גם אם היא היתה מקבלת את הטיפול האופטימלי בשנת 2003, בפעם הראשונה שהיא התלוננה, עדיין א' היינו חייבים לעשות את אותו נזק אדיר על מנת לנסות לרפא אותה. וב' , סיכויי ההחלמה שלה היו רעים לצערנו. אם התסמינים של 2003 קשורים לגידול". גם פרופ' שוורצמן מטעם הנתבעים הסכים בחקירתו כי ככל שהיו מגלים את הגידול מוקדם יותר, הנזקים שלו היו יכולים להיות פחותים (דבר שלדעתו נכון לכל גידול) וכי "ככל שהגידול יש לו מסה יותר קטנה אז הוא פחות גורם לנזק מסביב ובוודאי אם זה גידול שמתפשט מקומית". לעניין סיכויי ההחלמה השיב פרופסור ביקלס כי 50 אחוז מהחולים נפטרים מגידול זה ובמקרה של גרורות אף יותר. יחד עם זאת אמר כי האבחנה של המנוחה הייתה מיוחדת ונדירה וכי אין ספרות שמראה מצב הדומה לזה של המנוחה, ולכן אין משמעות למספרים ולאחוזים. בחקירה נגדית אמר פרופסור ביקלס השיב כי המנוחה נפטרה בגלל גרורות מרוחקות. לא ניתן לדעת מהי הנקודה בה הגרורות מתחילות להתפזר בתוך הריאות , אך ניתן לקבוע כי ככל שהגידול נשאר בגופה זמן ממושך יותר כך גדל הסיכוי לפיזור של גרורות סיסטמי משמעותי יותר. בהתייחס לסטטיסטיקות אמר כי ככל שטיפול בחולה הוא מאוחר יותר כך עולים הסיכויים לתמותה. עוד אמר כי גם אם הגידול היה מתגלה בשנת 2002 הרי שסיכויי ההחלמה של המנוחה היו נשארים חמישים אחוז. ד"ר ליברמן ציין כי ישנם מחקרים המעידים על חזרה והישנות של גידולים מסוג זה גם לאחר כריתה מלאה, כך שגם אילו הייתה מבוצעת כריתה מלאה על ידי ד"ר לייטנר, סיכוי החזרה של הגידול היו כ- 35%-45% . לדבריו, 73% מהחולים שטופלו על ידי קרינה לאחר ניתוח כזה לא הגיבו לטיפול זה ונפטרו. 55. בפתח דבריו בסיכומים טען ב"כ הנתבעים כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כי העיכוב באבחון הגידול אכן החמיר את מצבה של המנוחה וזאת מאחר וזוהי מחלה אשר אחוז התמותה בה הינו בין 50 ל-70 אחוזים והתרופה היחידה הינה הליך כירורגי המותיר את המנותח עם נכות בשיעור של 100 אחוז. ב"כ הנתבעים גם טען כי הנזקים שנגרמו למנוחה (הקטיעה והנכות הקשה) נגרמו כתוצאה מההקרנות והטיפול שקיבלה בבית חולים איכילוב ולא עקב הטיפולים שניתנו לה על ידי הנתבע 2. ב"כ הנתבעים טען כי לא מתקיים הקשר הסיבתי בין העיכוב באבחון לבין הפרוגנוזה של המנוחה ונזקיה, מאחר ו גם תחת טיפול אופטימלי הגידול מסוג " כורדומה" הינו אלים ונדיר, כ פי שהעידו המומחים מטעם שני הצדדים. ב"כ הנתבעים הפנה לאחוז התמותה הגבוה מהמחלה של בין 50 ל-70 אחוז וזאת ללא כל קשר למועד האבחון והטיפול בגידול זה. עוד הוסיף כי כאשר מדובר במחלה גרוריתית, שיעור ההישרדות נמוך עוד יותר. 56. ב"כ התובעים טען כי מדובר בגידול הגדל באופן איטי ושולח גרורות בשלב מאוחר, וכי כל עוד לא נשלחו גרורות, ניתוח במועד המוקדם ביותר היה מגדילים את סיכויי ההחלמה של ה מנוחה. עוד טען כי ישנה הסכמה של כל המומחים כי אילו הגילוי היה מוקדם והיה מבוצע במנוחה ניתוח מקיף בשלב מוקדם, נזקיה הנוירולוגיים היו מופחתים ויכול להיות שהייתה הולכת על שתי רגליה. עוד אישרו המומחים כי גילוי מוקדם היה מקטין את הסיכוי של המנוחה להיכלל בחמישים האחוזים. 57. נראה לי כי ב"כ התובעים מנסה לאחוז במקל משני קצותיו – מחד הוא טוען כי למנוחה היו סיכויי החלמה גבוהים ככל שהגידול היה מתגלה מוקדם ולא שלח גרורות. מאידך , הוא טוען כי כבר בשנת 2003, התלונה על כאב גב עם הקרנה לירך העידה על המחלה – דהיינו כבר בשלב זה היה לחץ על החוליות (וכפי שהשיב ד"ר ליברמן בחקירתו, יתכן וכבר אז היתה גרורה בחוליה L4). 58. גם אין ספק , לאור תשובתו של פרופסור ביקלס, כי בכל מקרה , ואפילו היה האבחון מוקדם ביותר, היו סיכויי ההחלמה של המנוחה בשעור של 50% לכל היותר. 59. לאור עמדת המומחים, ניתן להעריך את הפגיעה בסיכומיי ההחלמה של המנוחה על דרך האומדן, אך אעשה זאת רק לאחר הדיון באובדן סיכויי ההחלמה עקב הניתוח החלקי – זאת לאור העובדה שברור כי במידה והגידול היה מאובחן מוקדם יותר, והיה קטן יותר, גדולים הסיכויים שהנתבע 2 היה מצליח לבצע כריתה מלאה שלו בניתוח שביצע (כאשר על פי עדותו הוא לא ביצע את הכריתה המלאה לאור גודלו של הגידול בזמן הניתוח והנזקים הניכרים שהיה גורם למנוחה). 60. פרופ' ביקלס ציין בחוות דעתו כי הגידול חייב כריתה שלמה של הסאקרום, כולל רכיב הרקמה הרכה הקדמי והאחורי, וזאת כאשר חושפים את הגידול מלפנים ומאחור באמצעות חתך ארוך על פני האגן מאחור וחתך בטני מלפנים. להליך זה ישנה משמעות על יכולת המנותחים לשלוט על הסוגרים, ריקון הצואה ועל התפקוד המיני לאחר הניתוח. לדבריו, ניתוחים הדומים לזה שעברה המנוחה מסתיימים בדרך כלל בנזקים עצביים, הכוללים פגיעה בשליטה על השתן, הצואה והתפקוד מיני. יחד עם זאת ציין כי נכותה של המנוחה בעקבות הניתוח הינה חריגה ורק לעיתים רחוקות ביותר מנותח עובר מהלך ניתוח קשה ומסובך ונותר ללא גפה תחתונה בעקבות סיבוכי הניתוח. לדבריו, הסיבוכים החריגים לאחר הניתוח ונזקיהם הינם תוצאה ישירה של מצבה הרפואי של המנוחה עם פנייתה לטיפול במרכז הרפואי "איכילוב" . בחקירתו הנגדית אישר כי אין דרך להציל את עמוד השדרה ולנקות את העצבים, לכן בניתוח מסוג זה המטופל משלם מחיר עוד בטרם שהניתוח החל . לאחר ניתוח שכזה מאבדים שליטה על הסוגרים, סובלים מאיפוטנציה וזוהי נקודת הפתיחה של ניתוח כריתה מלאה. 61. ד"ר ליברמן השיב בחקירתו הנגדית כי אחוז סיבוכי הפצע אחרי ניתוחי "כורדומה" נע בין 40 ל-60 אחוז, וכי אחוז החזרה של הגידול גם לאחר כריתה מלאה הינו 50 אחוז. לשאלת בית המשפט האם יש הבדל אם הגידול גדול או קטן מבחינת השלכותיו השיב: "זה משנה. ככל שהגידול גדול יותר וככל שקשה יותר להשיג גבולות אז התוצאה רעה יותר מבחינת אחוזי החזרה המקומית ומבחינת התפתחות גרורות מרוחקות". לדברי ד"ר ליברמן אילו המנוחה הייתה עוברת ניתוח כריתה מלא בבית חולים מאיר, בניתוח הראשון שביצע הנתבע 2, היא הייתה הופכת למשותקת בכסא גלגלים עם שיתוק מלא של הסוגרים, חוסר יכולת לשלוט על הסוגרים ועל מתן צואה וזאת מאחר ובניתוח שכזה מנתקים את עמוד השדרה מהאגן ומחברים לאחר הסרת הגידול . עוד אמר כי גודל הגידול משפיע על השלכותיו ותפקוד החולה אחריו ואישר כי הסיכוי לתוצאות טובות יותר הן כאשר הגידול הוא קטן אך לא ניתן לדעת תוך כמה זמן גדל הגידול למרות שקצב הגדילה של "הכורדומה" הינו איטי. ד"ר ליברמן השיב לשאלת ביהמ"ש כי אילו בשנת 2003 התסמינים מהם סבלה המנוחה היו כתוצאה של הגידול הרי שכבר אז הגידול תפס את רוב הסקרום, ועל כן בכל מקרה היא הייתה צריכה לעבור את הניתוח כריתה המלא. ד"ר ליברמן הסכים עם פרופסור ביקלס כי אם הניתוח כריתה היה מתבצע בשנת 2003 היה סיכוי לכך שהמנוחה הייתה יוצאת מהניתוח כאשר היא הולכת על שתי רגליה אך ללא שליטה על הסוגרים וללא יכולת לקיים יחסי מין. 62. התרשמתי ממהימנות עדותם של פרופסור ביקלס מטעם התובעים ( אף כי היה מעורב בחלק מהטיפול במנוחה), ומאלו של ד"ר ליברמן. בשים לב לחוות דעתם ועדותם אני קובעת כי: בכל מקרה סיכויי ההחלמה של המנוחה, בהנחה של טיפול אופטימלי , היו 50%. לא ניתן לדעת מה היה גודל הגידול בספטמבר 2004, מועד בו קבעתי כי היה על הנתבע 1 לבצע בדיקות נוספות או לשלוח את המנוחה לייעוץ אצל רופא מקצועי. כל המומחים מסכימים כי הגידול גדל לאט וכי על ציר הזמן , לא ניתן לדעת מה היה גודלו של הגידול עד הניתוח שבוצע בתחילת שנת 2007. לפיכך, בהנחה שראשיתו היתה בשנת 2002, שאז הלחץ היה רק על הירך, בשנת 2004 הוא כבר השפיע הן על האזור הגניטלי והן על הרקטום , וניתן להעריך , על דרך האומדנא כי הגיע כדי 60% מגודלו. עם הגילוי בשנת 2006 כבר נמנעה חדירה , עקב הגידול החוסם. בשים לב ללחץ על החוליות והכאבים – נראה כי כבר היה גרורותי בשלב זה. מתשובות המומחים עלה כי כבר בשלב זה נדרש ניתוח כריתה מלאה של הגידול, שתוצאותיו, בודאות חוסר שליטה על הסוגרים ופגיעה בתפקוד המיני. פרופסור ביקלס אמר בעדותו כי בכריתה רחבה של הגידול " כורתים את כל העצם, עם הגוש שהולך קדימה, עם הגוש שהולך אחורה. עם כל מערכת השרירים מסביב. אין ספק שזה ניתוח קשה. אין ספק שיש אחרי הניתוח הזה סיבוכים מחרידים. אני חושב שאין מטופל שעובר את הניתוח הזה ויוצא מבית החולים אחרי שבוע שהכל בסדר. הם כולם מסתבכים עם זיהומים, עם כל מיני צרות. ניתוחים ענקיים". המומחים חלוקים בשאלה האם המנוחה היתה מסוגלת ללכת על רגליה לאחר ניתוח שכזה, או שהיתה נזקקת לכסא גלגלים. פרופסור ביקלס אמר כי ככל שהניתוח היה מבוצע בשנת 2003, יש סיכויי שהמנוחה היתה מסוגלת ללכת אחרי הניתוח המלא. גם ד"ר ליברמן הסכים בחקירתו כי היה סיכויי שכזה. יחד עם זאת, לאור קביעתי כי האבחון הנכון צריך היה להעשות בשלהי שנת 2004 , מן הסתם במועד זה היקף הניתוח היה גדול יותר והספק אם היתה מסוגלת ללכת גדול יותר. על פי עדותו של הנתבע 2, במידה והוא היה מבצע את הכריתה המלאה , כפי שהיה מתוכנן לעשות והמנוחה נתנה הסכמתה לכך, הוא היה משאיר את המנוחה עם נכות קשה ביותר ללא אפשרות לאיכות חיים סבירה וכלשונו: "אתה תישאר משותק חלקית בשתי הרגליים, באי שליטה על הסוגרים, עם קטטר בגיל 34, עושה קקי בחיתול" וכי גם אז ספק אם היתה נותרת "בריאה" ממחלת "הכורדומה", מאחר והגרורות היו יכולות להגיע מאוחר יותר. ה. גם ד"ר ליברמן אמר בחקירתו הנגדית כי : "כריתה רחבה זה אומר כולל L4 כולל החלק התחתון של עמוד השידרה כי אז היא היתה הופכת להיות נכה בכסא גלגלים עם שיתוק חלקי או מלא של הרגליים, עם שיתוק מלא של הסוגרים, עם חוסר יכולת לשלוט על מתן שתן, חוסר יכולת לשלוט על מתן צואה. חוסר יכולת לקיים יחסי מין. רוב החולים האלה השחזורים שמנסים לחבר להם , כי בפועל לע מנת לסבר את האוזן למעשה צריך לנתק את עמוד השידרה מהרגליים. לנתק את עמוד השידרה מה אגן. אחרי שאתה מנתק אתה צרכיך לחבר. כל החיבורים , כל ניסיונות השחזור שנעשו בתחום על ידי גדולי המומחים בעולם כשלו באחוזים גבוהים מאד. גם אם היתה עוברת את הניתוח הרחב באותו תאריך באותה שנה בצורה אופטימאלית, עדיין הסיכוי שלה לשרוד מהמחלה היה קטן מ- 30 עד 40 אחוז" . ועוד הוסיף: "אחוזי הזיהומים ה עמוקים, אחוזי סיבוכי הפצע אחרי ניתוחים של כורדומות בכל גודל שהוא, לא רק בגודל הגדול הזה, בכל מיקום שהוא, לא רק במיקום הזה שהוא בעייתי עקב הקירבה לנקבים, הוא בין 40 עד 60 אחוז". 63. באשר לגרורות, עולה כי אלה לא היו קיימות במועד בו המנוחה נותחה על ידי הנתבע 2. הנתבע 2 ציין במפורש כי לא היו אז גרורות , אלא רק אי אפשר היה לדעת אם יתפתחו בעתיד ופרופסור ביקלס, שניתח את המנוחה מאוחר יותר, לאחר שכבר קיבלה הקרנות בבוסטון , אישר כי כאשר הוא ניתח את המנוחה לא היו לה גרורות, אחרת לא היה מנתח אותה. 64. אין מחלוקת כי המנוחה נפטרה בסופו של יום כתוצאה מהגרורות , ולפיכך ניתן לקבוע (בחוכמה לאחר מעשה) כי אפילו היה מבוצע במנוחה ניתוח כריתה מלא, הוא לא היה מונע את הופעת הגרורות שגרמו למותה של המנוחה. יחד עם זאת, הן ד"ר ליברמן והן פרופ' ביקלס ציינו בחקירתם כי ככל שהגידול נשאר בגוף זמן רב יותר, הסיכוי לגרורות גדל. 65. באשר לקרינה הסכימו פרופסור ביקלס וד"ר ליברמן כי לאחר ניתוח כריתה מלאה של הגידול כולל השוליים, נדרשת הקרינה לשם שיפור הגבולות שנשארו בעקבות הניתוח. לדברי פרופסור ביקלס אפילו הגידול יוצא שלם והפתולוג חותם על כך כי בדק את השוליים "גם אז אנחנו יודעים שסטטיסטית יש אפשרות של פיזור של תאים בהיקף , פיזור מיקרוסקופי. ולכן אנחנו שולחים את המטופלים לטיפול קרינתי משלים אחרי הניתוח ולא לפני. למערי עד היום אין שום טיפולים שיש להם איזהו אפקט מוכח במחלה הזאת, לכן עדיין מה שנקרא הסטנדרט הטיפולי זה כריתה רחבה , הרחבה ביותר שניתן וטיפול קרינתי משלים". מאחר וההנחה לצורך הדיון היא כי במקרה של כריתה מלאה גם לא היה פיזור של התאים בהיקף – אין מקום לתת משקל להעדר הקרינה במקרה של ניתוח כריתה מלאה. בפועל, ושוב בחוכמה לאחר מעשה, גם ברור כי גם הקרינה שקיבלה המנוחה לא הועילה , והיא נפטרה בסופו של דבר מהגרורות שהופיעו מספר שנים לאחר הכריתה המלאה וההקרנות שקיבלה. 66. המסקנה העולה מכל האמור הוא כי מעשי הנתבעים גרמו נזק למנוחה והם עולים כדי התרשלות. 67. ב"כ התובעים ביקש לייחס לנתבעים את מלוא האחריות לנזקי התובעים – טענה שכבר דחיתי, כאמור לעיל, לאור עדותו המפורשת של פ רופ' ביקלס לפיה כי סיכויי ההחלמה ממחלת הכורדומה הם 50% בלבד , גם אם הגידול היה מתגלה בשלב מוקדם ביותר. לפיכך – שעור הרשלנות המקסימלי שניתן היה לייחס לנתבעים הוא 50%. בטיעונו, ב"כ התובעים גם מתעלם מהעובדה שכל המומחים, הן מצד התובעים והן מצד הנתבעים, העידו כי גידול מסוג "כורדומה" הוא גידול קשה לאבחנה וכי הוא מגלה במרבית המקרים בשלב מאוחר של התפשטות הגידול. אם אלה פני הדברים – לא ניתן להטיל על הנתבע 1 את מלוא האשם באיחור באבחנה. ככל שהייתי קובעת כי אכן האיחור באבחנה על ידי הנתבע 1 גרם לאובדן סיכויי ההחלמה, והם עמדו במועד גילוי המחלה על 100% - ממילא מתייתר הדיון בניתוח שביצע הנתבע 2 או בעובדה שלא היפנה את המנוחה לטיפול הקרנות. מעדותו של הנתבע 2 בפני אני סבורה כי אכן אלה היו פני הדברים. בזמן הניתוח הגיע הנתבע 2 למסקנה (יחד עם המומחה הנוסף שהיה לצידו), כי אין למנוחה סיכויי החלמה לאור גודלו של הגידול ומיקומו ורצה לאפשר למנוחה לחיות חיים סבירים עד כמה שניתן את שארית חייה (ועובדה כי לאחר הניתוח שביצע המנוחה הלכה על רגליה). אם אלה היו פני הדברים – הן ההקרנות בבוסטון והן הניתוחים הנוספים שבוצעו בבי"ח איכילוב היו מיותרים , מאחר ובמועד זה כבר לא היו למנוחה סיכויי הישרדות. בראיה שכזאת – ממילא צודקים הנתבעים בטענה כי עיקר הנזקים שגרמו לאיכות החיים הקשה של המנוחה נגרמו בעטיים של ההקרנות והניתוחים הנוספים, שהביאו בין היתר גם לכריתת רגלה של המנוחה. מן הסתם – לאור העובדה שההקרנות בוצעו ואף בוצעו הניתוחים הנוספים – סברו כל המומחים שטיפלו במנוחה לאחר הנתבע 2 כי יש לה סיכויי החלמה – אחרת לשם מה ביצעו את שביצעו וגרמו למה שגרמו? 68. בראיה כזו של פני הדברים, ולאחר שקבעתי בכל זאת כי שני הנתבעים התרשלו בטיפול במנוחה (לאור מסגרת טיעוני הצדדים במיוחד לגבי הנתבע 2) – אני מעמידה את אובדן סיכויי ההחלמה של המנוחה, המיוחס לנתבעים על 40% (על הצד הגבוה). איני נדרשת לחלוק ה בין הנתבעים לבין עצמם. 69. ב"כ הנתבעים טען כי יש לייחס למנוחה אשם תורם בכך שלא פנתה מיוזמתה לאורטופד , במידה ואכן סבלה כל כך מכאבי הגב, כפי שתואר בתצהירה ובעדות בעלה וחברותיה של המנוחה. מאידך, טען ב"כ התובעים כי המנוחה פעלה באופן סביר כאשר פנתה לרופא המשפחה, הנתבע 1, וסמכה על האבחנות שביצע. כמו כן העידו פרופסור ביקלס ופרופסור קיטאי כי לא היה מקום לדרוש מהמנוחה לפנות לאורטופד וכי היה זה תפקידו של רופא המשפחה להפנותה לבדיקות המתאימות. 70. מאחר וקבעתי כי הרשומה הרפואית משקפת את תלונותיה של המנוחה , איני סבורה כי היה עליה לפנות לרופא מומחה מעבר לפנייתה לרופא "הראשוני", הוא רופא המשפחה (הנתבע 1), ואין לייחס לה "אשם תורם". הנזק 71. בתצהיר עדות ראשית שהגישה המנוחה ביום 31.7. 11 , פורטו נזקיה כדלקמן: אובדן הכנסות שלה ממועד התלונות שלה בשנת 2002 עד גילוי המחלה – 150,000 ₪. תשלום עבור ימי האשפוז שלה – 170,000 ₪ תשלום הוצאות השהיה בבוסטון – 46,000 ₪ התאמת הדיור – 700,000 ₪ (לחילופין הפרש עבור רכישת בית חילופי – 1,400,000 ₪). מיזוג אויר – 340,000 ₪ עלות רכישת מעלית – 218,000 ₪ עלות אחזקת מעלית – 248,500 ₪ הוצאות תחזוקה מיוחדות לבית – 735,000 ₪ הוצאות בגין ניקיון הבית מתחילת כאבי הגב עד חזרתה הביתה – 50,000 ₪ תשלום עבור עובד סיעודי , 10,000,000 ₪ (בחישוב כולל בתוחלת חיים עד גיל 80) עובדת סיעודית חילופית בסופי שבוע – 3,000,000 ₪ (כנ"ל – עד גיל 90). מיטה מתכווננת – 17,284 ₪ כסא גלגלים ידני – 81,000 ₪ כסא גלגלים חשמלי- 390,775 ₪ מנוף הרמה קרש החלקה וציוד לחיזוק שרירים – 40,000 ₪ כסא שירותים ורחצה – 8,630 ₪ ביגוד מיוחד לצרכיה – 175,000 ₪ טיטולים – 126,000 ₪ תרופות, קטטר ושקיות לקליטת הפרשות – 94,500 ₪ כביסה ויבוש – 70,000 ₪ טיפולי פיזיוטרפיה – 945,000 ₪ טיפול פסיכולוגי – 250,000 ₪ דיאטנית – 168,000 ₪ עלות נסיעה ברכב חילופי עד רכישת רכב מותאם – 155,000 ₪ עלות נסיעה ברכב חילופי לעתיד- 200,000 ₪ עלות רכישת רכב – 240,000 ₪ הוצאות אחזקה מיוחדות לרכב מיוחד – 1,634,640 ₪ עלות אחזקת ציוד לתפעול הרכב – 814,800 ₪ עזרת צד ג' עד חזרה לביתה – 720,000 ₪ עזרת צד ג' לעתיד – 1,500,000 ₪ הוצאות בגין טיפולים פסיכולוגיים לבני המשפחה – 300,000 ₪ אובדן הכנסות לעתיד של התובעת ממועד גילוי המחלה לעתיד – 2,600,000 ₪ אובדן זכויות פנסיוניות – 467,000 ₪ קיצור תוחלת חיים – 1,000,000 ₪ אובדן הנאות חיים של התובעים – 2,000,000 ₪ כאב וסבל של התובעת – 2,000,000 ₪ הוצאות שוטפות בגין מצבה הרפואי – 50,000 ₪ הוצאות בגין הגשת התביעה – חו""ד – 35,000 ₪ 72. סה"כ הנזקים הנטענים מסתכמים ב- 31,740,129 ₪ (!) . אני סבורה כי לא בכדי לא ערכה המנוחה סיכום של נזקיה , שהם מופרזים ומוגזמים לכל דבר וענין אפילו עסקינן בתביעה בגין פגיעת גוף ועל אחת כמה וכמה כאשר עסקינן באובדן סיכויי החלמה בלבד וכאשר המנוחה ביקשה בתצהירה , כאמור, מחד פיצוי עד גיל 80 ומאידך עוד פיצוי של 1,000,000 ₪ למקרה ולא תגיע לגיל זה. 73. לתצהיר צורפו קבלות על תשלומים שבוצעו בבוסטון (המסתכמים ב- 9,645$), חוות דעת שמאי באשר לעלויות בניה , חוות דעת באשר לעלויות מיזוג אויר, מעלית, כביסה וניידות. לא צורפו כל קבלות נוספות המעידות על הוצאות בפועל. 74. ב"כ התובעים טען בסיכומים לנזק בסך של 13,121,376 ₪. ב"כ הנתבעים טען בסיכומים כי אין לפצות את התובעים עבור כל הוצאות בעבר אשר ניתן וצריך היה לגבותן באסמכתאות . לטענתו, חלק מההוצאות הוצאו לאחר שהתובעים כבר היו מיוצגים על ידי עורך דין ולבטח ידעו כי עליהם לשמור קבלות (ככל שנטען כי הוצאו הוצאות ולא נשמרו קבלות). ב"כ הנתבעים גם טען כי הנזקים הנטענים מוגזמים והם לא הוכחו. ב"כ הנתבעים טען כי בהתעלם משאלת החבות והקשר הסיבתי בין הנזקים לאיחור באבחון או הניתוח שבוצע, מסתכמים הנזקים ב- 1,190,143 ₪. כן טע ן כי תגמולי המוסד לביטוח לאומי מסתכמים ב- 843,509 ₪ - אותם יש לנכות מכל סכום העשוי להיפסק לתובעים. 75. קודם שאדון בראשי הנזק הנטענים, אעיר לשני הצדדים על אופן עריכת סיכומיהם בשאלת הנזק. בסיכומי התובעים ובסיכומי התשובה מדגיש ב"כ התובעים שוב ושוב את הרשלנות הפושעת מצד הנתבעים, וטען כי נזקי המנוחה היו נמנעים אלמלא רשלנות זאת. ב"כ התובעים ביקש וחזר וביקש ליתן את הדעת לסבל של המנוחה בעקבות התרשלות הנתבעים ולעובדה שהמנוחה הותירה אחריה 4 יתומים. בדיון בנזק לא היה מקום לטיעונים מסוג זה, במיוחד לאור העובדה שהמקור לסבלה של המנוחה, בראש ובראשונה, נובע ממחלת "הכורדומה" בה לקתה. קבעתי לעיל כי לנתבעים אחריות לאבחון מאוחר של המחלה או לטיפול לקוי, אך ברור כי אין להם כל אחריות לפרוץ המחלה. גם קבעתי כי במועד בו היה על הנתבעים לנקוט בצעדים לאבחון המחלה, וב מידה והיתה מאובחנת אז, כבר היה נדרש ניתוח רחב היקף להוצאת הגידול, דבר שהיה מותיר את המנוחה עם נכות קשה, לרבות חוסר שליטה בסוגרים ואובדן יכולת לקיים יחסי מין. גם המומחה מטעם התובעים בקובעו את נכותה של המנוחה בשעור 100%, ייחס 50% מהנכות למחלת הסרטן האלים בו לקתה המנוחה וגם אמר בחקירתו כי בכל מקרה סיכויי החלמתה, אפילו היה הגידול מאובחן בשלב הראשוני, היו 50% בלבד (עובדה ממנה מתעלם ב"כ התובעים לכל אורך טיעוניו). בהקשר זה אפנה לדברי כבוד השופט עמית בע"א 8684/11 ‏ ‏ שלמה (שלומי) אלקיים נ. עזבון המנוח ניב יבור (25.6.14) לפיהם: "מנגד, בית החולים לא יצר את הסיכון אלא אף ניסה למנוע את הסיכון ולהציל את חייו של ניב, תחת לחץ של זמן ובמסגרת רפואת חירום, על כל הכרוך בכך. אף אם בית החולים התרשל בהצלתו של ניב, קשה להלום כי הוא שישא בחלק הארי של האחריות למעשה ולנזק שלא הוא יצר". 76. גם בסיכומי הנתבעים הם נקטו בדרך דומה ומכבידה אף יותר. מוסכם עלי כי "דין פרוטה כדין מאה" וכי הנתבעים לא יכלו לתת הסכמתם לכל הוצאה שנטענה על ידי התובעים. יחד עם זאת, אופן הצגת הטענות ב- 15 ראשי נזק לפחות נעשה בשיטת "העתק הדבק ", כאשר בכל ראש נזק נטענה שוב "הקדמה" בענין מועד האבחון, הדרך בה היה על התובעים לפעול, הקשר הסיבתי וכיו"ב. סעיף אחד או שניים בלבד בכל ראש נזק רלבנטיים לראש הנזק . 77. ראוי היה כי שני הצדדים יטענו, אם בכלל, בהקדמה לטיעוניהם בענין הנזק, את כל טענותיהם בענין האחריות והקשר הסיבתי (כפי שכבר עשו באריכות יתרה בדיון בשאלת החבות) ויתמקדו בהמשך רק בנושא ראשי הנזק שבמחלוקת , דבר שהיה חוסך מבית המשפט את הצורך ל"בור את המוץ מהתבן" (ואף היה מקצר את אורך הסיכומים באופן משמעותי). 78. ואבהיר כי בדיון להלן בראשי הנזק השונים – לא אתייחס כלל לשאלת החבות , אלא אבחן את מלוא הנזק שנגרם לתובעים. רק בקביעת סכום הפיצוי המגיע לתובעים אתן דעתי לחלק היחסי מאותו נזק, שעל הנתבעים לפצות את התובעים, כפי שקבעתי לעיל . 79. עוד אוסיף כי צדקו הנתבעים בטיעונם כי עיקר הנזק לו טוענים התובעים הוא נזק מיוחד וראוי היה כי יתמכו טיעוניהם ויגבו את הסכומים הגבוהים הנטענים על ידם בקבלות ואסמכתאות. כפי שנאמר על ידי השופט ח. מלצר בע"א 9344/08 ‏ ‏ פלוני נ' סהר חברה ישראלית לביטוח (26.8.12). "לא אוכל לקבל גם את טענתו של המערער בדבר הצורך להתחשב במצבו המיוחד, בהקשר של "הגמשת" נטל הבאת הראיות שמוטל עליו. גם בדיני הנזיקין, חל, כידוע, הכלל הרחב של "המוציא מחברו עליו הראיה". בכל הכבוד למחלתו הקשה של המערער, שאינני מזלזל בחומרתה – לא ניתן "לשחרר" בעל דין מחובתו הבסיסית להראות שנגרם לו נזק בשיעור שהוא טוען לו, ובצורה שהוא גורס שנגרמה לו, גם אם הוא סובל מקושי זה או אחר. הדברים נאמרים ביתר שאת (ולמעשה הם בגדר פשיטא) כאשר אותו אדם מיוצג על ידי עורך-דין, שמודע לקושי שממנו סובל הלקוח שלו, ולנפקויות המחלה שממנה הוא סובל". 80. בנסיבות אלה, ולאור העובדה שבמרבית ראשי הנזק אקבע את הפיצוי על דרך האומדנא, כל הסכומים שאקבע יהיו נכון למועד פסק דין זה. להלן אדון בראשי הנזק הנטענים: אובדן הכנסות עד גילוי המחלה – 81. התובעים טענו כי החל משנת 1998 עסקה המנוחה ביצירת עבודות אומנות וכי עבודתה הצטמצמה החל מחודש אוקטובר 2002 , עת החלה לסבול כאבי גב והופסקה כמעט לחלוטין בשנת 2004. לטענתם, בתקופה זו הרוויחה כ- 1,500 ₪ לחודש , שחלקו מגובה בקבלות וחלקו לא מאחר והיתה עוסק זעיר. בהמשך נטען כי החל מחודש יוני 2004 החלה המנוחה לעבוד בסוכנות ביטוח "הגבעונים" בבנימינה בו סברה כי תוכל להתפתח בעתיד. נטען כי קליטתה והישגיה היו מהירים ועל דעת מנהליה נכון לה עתיד בתחום זה. התובעים טענו כי המנוחה היתה אמורה לעבוד כ- 118 שעות בחודש בתעריף של 21 ₪ לשעה שהם 2,478 ₪ אך בפועל עבדה פחות לאור כאביה. עוד נטען כי לא ביקשה מהנתבע 1 תעודות מחלה היות ועבדה במשרה חלקית ולא היתה לה יתרת ימי מחלה "מה גם שסברה על פי הסברי ד"ר אולצ'ובסקי שעסקינן בבעיה שתלווה אותה כל החיים ועליה ללמוד להתמודד איתה". בסיכום נטען כי אובדן ההכנסות של המנוחה משנת 2002 מסתכם בכ- 2,000 ₪ לחודש ועד גילוי מחלתה – 150,000 ₪ (בערכים של מועד הגשת התביעה). 82. הנתבעים טענו כי לא הוכח כל הפסד בהכנסות המנוחה עד גילוי המחלה. עוד טענו כי ממילא, ככל שהמחלה היתה מתגלית בשנת 2003 והיא היתה מנותחת לאלתר- היתה נגרמת לה ממילא נכות בשעור של 100% והיא לא היתה מסוגלת לעבודה. הנתבעים טענו כי לא ניתנו למנוחה תעודות מחלה (למעט אחת בביקור מיום 30.5.04 שאז התלוננה על התקררות). כן טענו כי גם בעלה של המנוחה הודה בחקירתו כי המנוחה עבדה באופן חלקי ולא הרוויחה הרבה. באשר לעבודה בסוכנות הביטוח טענו הנתבעים כי בשנת 2004 השתכרה המנוחה כ- 1,883 ₪ לחודש ואילו בשנת 2005 השתכרה 2,487 ₪. 83. בסיכומי התשובה נטען כי הוכח כי למנוחה היה פוטנציאל השתכרות גבוה משמעותית, אשר היה מגיע לפחות לשכר הממוצע במשק במשרה מלאה ובתפקיד בכיר, לרבות יכולתה למכור ציורים וכי לאור מכאוביה מאז שנת 2002 לא יכלה לעבוד. 84. לא מצאתי אסמכתא לטיעוני התובעים בדבר פוטנציאל ההשתכרות הגבוה של המנוחה , אפילו היתה המנוחה ציירת מחוננת, כנטען. בשנת 2002, אותה מציינים התובעים כ"שנת הדגל" שבסופה פרצה המחלה, היתה השתכרותה של המנוחה, שהיתה אז בת 36 שנים, זניחה אם לא שלילית. לתחשיב הנזק מטעם התובעים צורפו דוחות רוח והפסד מהם עולה כדלקמן: בשנת 2000 היתה הכנסת המנוחה שלילית - 6,868 ₪ והרווח שלילי אף הוא – 281 ₪. בשנת 2001 היו הכנסות המנוחה 7,965 ₪ והרווח השנתי 3,875 ש"ח בשנת 2002 היו הכנסות המנוחה 4,368 ₪ וסך ההפסד השנתי 4,697 ₪. בשנת 2003 היו הכנסות המנוחה 3,030 ₪ וההפסד השנתי 4,697 ₪. 85. למרות שנטען כי כבר משנת 2004 סבלה המנוחה מכאבי גב שריתקו אותה למיטתה, ומנעו את תפקודה , החלה המנוחה לעבוד בשנת 2004 בעבודה חדשה בתחום הביטוח . 86. התובעים הגישו מספר תלושי שכר של המנוחה מהם עולה כדלקמן: בחודש יוני 2004 החלה המנוחה בעבודה החדשה, ובהתאם לתלוש השכר עבדה 22 ימי עבודה והשתכרה 2,360 ₪ בחודש אוגוסט 2004 עבדה המנוחה 24 ימי עבודה והשתכרה 2,195 ש"ח בחודש ספטמבר 2004 עבדה המנוחה 15 ימי עבודה והשתכרה 1,360 ₪ בחודש ינואר 2005 עבדה המנוחה 23 ימי עבודה והשתכרה 2,258 ₪ בחודש מאי 2005 עבדה המנוחה 25 ימי עבודה והשתכרה 2,785 ₪ (בחודש זה נרשם כי עבדה 123 שעות דהיינו 4.5 שעות בממוצע) בחודש יוני 2005 עבדה המנוחה 23 ימי עבודה והשתכרה 2,568 ₪ (117 שעות) בחודש יולי 2005 עבדה המנוחה 20 ימי עבודה והשתכרה 2,151 ₪ (192 שעות) בחודש אוגוסט 2005 עבדה המנוחה 24 ימי עבודה והשתכרה 3,096 ש"ח (147.2 שעות) בחודש נובמבר 2005 עבדה המנוחה 23 ימי עבודה והשתכרה 2,461 ₪ (117 שעות) בחודש דצמבר 2005 עבדה המנוחה 22 ימי עבודה והשתכרה 2,695 ₪ (101 שעות) 87. לא רק שהכנסת המנוחה לא נפגעה בתקופה בה לטענתה היא לא תפקדה או תפקדה חלקית עקב כאבי הגב, אלא שהיא עלתה בצורה משמעותית לעומת הכנסתה השלילית לפני שהחלה לסבול מכאבי גב. רישום ימי העבודה גם מלמד כי עבדה באופן מלא (חצי משרה) לאורך כל התקופה עד אבחון המחלה. 88. למותר לציין כי הסכום שהשתכרה המנוחה, שלא הגיע אפילו כדי מחצית השכר הממוצע במשק באותה תקופה, אינו מצביע על פוטנציאל השתכרות גבוה. 89. לפיכך אני קובעת כי לא הוכח שלתובעת נגרמו הפסדי השתכרות בתקופה שעד גילוי המחלה. אובדן הכנסות של הבעל (התובע 5) עד גילוי המחלה 90. התובעים טענו כי הבעל נעדר מהעבודה במשך חודשים ארוכים, נפגע בשכרו וניצל את מלוא ימי החופשה שצבר וכי בחישוב זהיר ושמרני נפגע שכרו ב- 30,000 ₪. 91. הנתבעים טענו כי גם נזק זה לא הוכח וכי תלושי השכר שצירף הבעל מעידים כי לא חלה פגיעה בשכרו ולהיפך, הוא השתפר בתקופה זו. הנתבעים גם הפנו לחקירתו של הבעל בבית המשפט שם העיד כי המשיך לעבוד משרה מלאה ורק מידי פעם נעדר מהעבודה. 92. בסיכומי התשובה טענו התובעים כי המבחן הנכון צריך להיות כמות השעות הנוספות והמשמרות שהבעל ביצע בעבר לעומת השעות שביצע עד גילוי המחלה. 93. מתלושי השכר של הבעל שהוגשו על ידי התובעים עולה כדלקמן: בחודש אוקטובר 2000 סה"כ התשלומים הסתכמו כ- 17,569 ₪ מתוכם 3,148 ₪ עבור שעות נוספות ותורנות. בחודש נובמבר 2000 סה"כ התשלומים הסתכמו ב- 20,096 ₪ מתוכם 7,034 ₪ עבור שעות נוספות ותורנות. בחודש דצמבר 2000 סה"כ התשלומים הסתכמו ב- 16,855 ₪ מתוכם 3,726 ₪ עבור שעות נוספות ותורנות. בחודש ינואר 2001 סה"כ התשלומים הסתכמו ב- 15,272 ₪ מתוכם 2,069 ₪ עבור שעות נוספות ותורנות. בחודש ינואר 2004 סה"כ התשלומים הסתכמו ב- 22,032 ₪, מתוכם 3,682 ₪ עבור שעות נוספות ותורנות. בחודש מרץ 2004 סה"כ התשלומים הסתכמו ב- 21,387 ₪ מתוכם 5,389.99 ₪ עבור שעות נוספות ותורנות. בחודש אפריל 2004 סה"כ התשלומים הסתכמו ב- 24,165 ₪ מתוכם 7,577 ₪ עבור שעות נוספות ותורנות. בחודש מאי 2004 סה"כ התשלומים הסתכמו ב- 19,026 ₪ מתוכם 1,890 ₪ עבור שעות נוספות ותורנות. 94. דהיינו אין בתלושים עדות לירידה בשעות הנוספות או בתורנות. גם בשנת 2000 ובתחילת 2001 עבד הבעל שעות נוספות או היה בתורנות באופן לא רצו ף וקבוע, כפי שהיה גם בשנת 2004. תשלום בתקופת אשפוזה של המנוחה 95. התובעים טענו כי המנוחה היתה מאושפזת בסך הכל 568 ימים ולמרות שאין עסקינן בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, זכאית המנוחה לפיצוי בגין ימים אלה. לטענתם, לו עסקינן בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, היה הפיצוי עומד על 170,000 ₪. 96. הנתבעים טענו כי אין מדובר בנזק בר פיצוי שלא בתביעות לפי חוק הפיצויים הנ"ל . 97. בסיכומי התשובה חזרו התובעים וטענו כי המנוחה היתה מאושפזת זמן רב בעטיים של הנתבעים וכי בתקופת אשפוזה היא לא השתכרה ולא תיפקדה והיא זכאית לפיצוי בגין תקופה זו. 98. הפיצוי עבור ימי האישפוז בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נכלל בגדר הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני, כאשר נפגע שדרגת נכותו 100% אינו זכאי לפיצוי מעבר לסכום המקסימלי שנקבע בחוק. פיצוי זה לא נועד לפצות בגין אובדן השתכרות. ימי האשפוז ילקחו על ידי בחשבון בקביעת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני (כאב וסבל). הוצאות בגין טיפולים במרכז הרפואי בוסטון 99. התובעים טענו כי חברת הביטוח דקלה מימנה מקצת מהוצאותיהם וכי בנוסף הם שילמו 12,600$ שהם 46,000 ₪ למועד הגשת התביעה. 100. הנתבעים טענו כי מדובר כי הקבלות מסתכמות ב- 8,175 $ בלבד (35,000 ₪ ליום הגשת התביעה). 101. בשים לב לאמור – אני מעמידה את הפיצוי על 50,000 ₪. התאמת דיור 102. הנתבעים הסכימו לפיצוי התובעים בסכום של 75,000 ₪ ליום הגשת התביעה ולפיכך, ובצירוף ריבית ( כפי שנעשה בחישוב האקטוארי של הגמלאות) – יעמוד הסכום להיום על סך של 79,000 ₪ בקירוב. עזרה בניקיון הבית עד שובה של המנוחה לביתה לאחר הניתוח בבי"ח איכילוב 103. התובעים טענו כי עד מחלתה ביצעה המנוחה את עבודות ניקיון הבית בעצמה ולאחר מכן נאלצה להעזר באחרים. 104. ככל שעסקינן בסכום של 50,000 ₪, לכל התקופה עד פטירתה של המנוחה (ולא עד שובה לביתה כפי שהוגדר ראש נזק זה על ידי התובעים) , סכום זה נראה לי סביר. טיפול סיעודי במנוחה 105. התובעים טענו כי לאור מצבה החמור נזקקה המנוחה בבית לטיפול סיעוד מלא ושוטף 24 שעות ביממה וכי היא הסתייעה בעובדת זרה אחת, למרות שהיה בידה אישור חריג להעסיק שתי עוזרות, כאשר בימי החופשה של העובדת נאלצה להעזר בבני משפחה. כן טענו כי נזקקו באותה תקופה לעובדת ניקיון. התובעים טענו כי המנוחה שהתה בביתה 38 חודשים, מאז שוחררה מהאשפוז בבי"ח לוינשטיין ולפיכך יש לפצותה , על בסיס סכום הפיצוי לעובד זר שנקבע בע"א 3375/99 אקסלרד נ. צור שמיר חברה לביטוחו בע"מ, פ"ד נד(4) 450. התובעים טענו כי על בסיס זה הפיצוי מסתכם ב- 881,106 ₪. 106. הנתבעים לא חילקו על כך שהמנוחה נזקקה לעזרה, אך לטענתם מצבה של המנוחה לא היה דומנה לזה של הנפגע בענין אקסלרד, כאשר גם מומחה השיקום מטעמה של המנוחה אישר כי היתה מסוגלת לבצע בעצמה מעברים מכסא הגלגלים למיטה ואליו, אכלה בכוחות עצמה והפעילה מחשב . הנתבעים הפנו למומחה השיקום מטעמם שהעריך את היקף העזרה לה נזקקת המנוחה ב- 8 שעות ביום. עוד טענו כי התובעים לא צרפו כל אסמכתא להוצאותיהם. הנתבעים הציעו לפצות את התובעים בסכום של 400,000 ₪. 107. למרות שמצבה של המנוחה "טוב" יותר ממצב הנפגע בענין אקסלרד, איני סבורה כי יש להפחית מהפיצוי שנקבע שם, כאשר בסכום זה אני לוקחת בחשבון גם העזרה במשק ביתה של המנוחה. לפיכך אני קובעת את הפיצוי בראש נזק זה ל סכום של 900,000 ₪ להיום. בהקשר זה אציין כי ראוי היה שהתובעים יציגו אסמכתאות על הוצאות ששילמו ואפילו טענו כי לא קיבלו קבלות על הוצאות שיפוץ למשל או לא שמרו קבלות על כל הוצאות דלק, ברי כי כאשר מועסק עובד זר יש לשלם לו דמי ביטוח רפואי וכיוב', סכומים שנלקחו בחשבון בקביעת סכום הפיצוי בענין אקסלרד. עזרי טיפול במנוחה 108. התובעים טענו כי המנוחה רכשה מכספה כסא מותאם לצרכיה, כסא גלגלים , מנוף הרמה ואביזרים נוספים בסכום כולל של 25,000 ₪. לטענתם, הציוד נרכש במצב משומש ובלוי מאחר וידם לא היתה משגת לרכוש ציוד חדש ולפיכך אין בידם קבלות על הוצאות אלה. 109. הנתבעים טענו כי המנוחה הצהירה כי רכשה רק כסא גלגלים בעלות של 9,000 ₪ ופרט לכך קיבלה את כל הציוד בהשאלה מיד שרה. 110. התובעים טענו בתשובתם כי רכשו אביזרים אלה והוציאו את ההוצאה הנדרשת. 111. בשים לב לאמור בתצהירה של המנוחה , כי רכשה רק כסא גלגלים, אין לפסוק לה מעבר לסכום של 9,000 ₪ אשר לטענתה שילמה עבור כסא גלגלים. ביגוד ותרופות מיוחדים לצרכי המנוחה 112. התובעים טענו כי המנוחה היתה זקוקה לציוד וביגוד מיוחד התואם את צרכיה, כמו גם שמירה מוגברת על ניקיונו. התובעים העריכו את עלות הביגוד המיוחד וההנעלה ב- 5,000 ₪ לשנה ועבור 3 שנים – 15,000 ₪. כן טענו כי המנוחה השתמשה בטיטולים בעלות שהסתכמה ב- 8,740 ₪ וכן צרכה תרופות מעבר לסל הבריאות בסכום של 2,000 ₪ - סה"כ 25,740 ₪. 113. הנתבעים טענו כי לא ניתן כל פירוט לביגוד וההנעלה להם נזקקה כביכול המנוחה וכי ככל שהמנוחה נזקקה לתרופות או אביזרים או טיטולים הדבר היה מכוסה על ידי קופת חולים. 114. התובעים טענו בתשובה כי ברור לבית המשפט כי המנוחה נזקקה במצבה לתרופות וכי בעת רכישת תרופות חלה השתתפות עצמית. כמו כן טענו כי אין מחלוקת שהיתה זקוקה גם לאביזרי העזר ולביגוד המיוחד. 115. ראוי היה כי גם בענין זה ימציאו התובעים אסמכתא להוצאותיהם, כאשר גם אם לא שמרו קבלות, יכלו לקבל מקופת חולים דוח המעיד על ניפוק התרופות ועל התשלומים עבור התרופות. בנוסף, חולה במצבה של המנוחה לא נדרשת לשלם השתתפות עצמית ולא עבור אותם אביזרי עזר. 116. לפנים משורת הדין, ומאחר ואני מקבלת את הטענה כי היו לתובעים הוצאות, אני פוסקת על דרך האומדנא, סכום של 15,000 ₪ נכון למועד פסק הדין. טיפולי פיזיוטרפיה 117. התובעים טענו כי המנוחה נזקקה על פי המלצת המומחה השיקומי, פרופסור איסקוב, לפחות לשלושה טיפולים בשנה הראשונה וכי הטיפולים לא סופקו לה על ידי קופת חולים והיא שילמה מכיסה 5,000 ₪. 118. הנתבעים טענו כי לא הומצאו קבלות וכי לא הוכח כי המנוחה קיבלה את הטיפולים הנ"ל. 119. גם בראש נזק זה אני סבורה כי סכום ההוצאה הינו סביר , גם בהעדר קבלות על התשלום. טיפול פסיכולוגי 120. התובעים טענו כי מצבה הנפשי של המנוחה לא היה קל בלשון המעטה וכי נזקקה לטיפול פסיכולוגי שלא ניתן לה על ידי קופת חולים. לטענתם, קיבלה המנוחה טיפולים מעטים בשל חסרון כיס וההוצאה שהוציאה מסתכמת ב- 2,000 ₪. 121. גם בענין זה טענו הנתבעים כי אין אסמכתא לטיפול ואין לפסוק לתובעים את הסכום הנ"ל. 122. כמו בענין טיפולי הפזיוטרפיה , אני סבורה כי עסקינן בהוצאה סבירה. אכן, כפי שפירטתי להלן בעניין טיפול פסיכולוגי לבני המשפחה, נדרשת חוות דעת מומחה ודחיתי את התביעה שם כפי שיפורט להלן. יחד עם זאת, בעניינה של התובעת איני סבורה כי יש לדקדק בעניין, במיוחד לאחר פטירתה וכאמור, אישרתי את הסכום הנתבע. ניידות 123. הצדדים פנו במשותף למומחה, מר בועז מוגילבקין, על מנת שיעריך את הוצאות המנוחה בתחומים שונים. 124. בענין ניידות הסכימו הנתבעים כי הוצאות רכישת הרכב ואגרות הרישוי הסתכמו ב- 80,000 ₪ בשים לב לעובדה שנקבעה לה נכות בשעור של 100%. בנוסף, עלות של 6,000 ₪ להתקנת מעלית ברכב וכן אגרת רישוי וביטוח מקיף ששולמו על מנת שניתן יהיה להשתמש ברכב. התובעים טענו כי הוצאות החזקת הרכב ממועד רכישתו ועד פטירת המנוחה היו 3,824 ₪ לחודש ובסה"כ 32,504 ₪, כן טענו כי ממועד שחרורה של המנוחה מבית לוינשטיין ביום 29.1.09 ועד רכישת הרכב ביום 16.6.11 נזקקה המנוחה לנסיעה במוניות בעלות של 5,000 ₪ ובסה"כ 147,500 ש"ח. 125. הנתבעים טענו כי לא הוכח שלמנוחה היו הוצאות נסיעה עודפות וכי למעט עלות רכישת הרכב לא הוצגו אסמכתאות לכל הוצאות נוספות. כן טענו כי יש לנכות מעלות רכישת הרכב את הסכום שניתן היה לקבל ממכירתו, לאחר שלא היה בו עוד צורך וכי מוסכם על הנתבעים כי הסכום הראוי בראש נזק זה הוא 50,000 ₪. 126. התובעים טענו בתגובה כי מדובר בסכומים שנקבעו על ידי מומחה מוסכם וכי אין מקום להתנגדות הנתבעים בראש נזק זה. 127. אכן, לא הובאה כל ראיה כי המנוחה נזקקה להוצאות נסיעה מוגברות . העובדה שהמומחה המוסכם העריך את עלות הנסיעות אין בה כדי לקבוע כי במצבה נזקקה לניידות מוגברת ומכל מקום , אין מקום לטעון להוצאות חריגות במהלך כל התקופה, כאשר בחלקה אפילו היתה המנוחה מאושפזת פעם נוספת בבית לוינשטיין. בחלק מהתקופה גם היתה המנוחה מורדמת ומונשמת כך שלבטח לא נזקקה לניידות. 128. על דרך האומדן, אני מעריכה את הוצאות הנסיעה המוגברות, ככל שהיו, בשעור של 25% מהוצאות הניידות הכוללות, דהיינו בסך כולל של 45,000 ₪. בנוסף זכאים התובעים לפיצוי בגין התקנת המעלית בסך 6,000 ₪ ועלות רכישת הרכב שאינה מוכחשת על ידי הנתבעים ואשר הסתכמה ב- 80,000 ₪. יחד עם זאת צודקים הנתבעים בטענה כי מהפיצוי יש להפחית את מחיר המכירה של הרכב כעבור כשנה . על דרך האומדנא , אני מעריכה את ההפרש ב- 30,000 ₪ באופן שסך הנזק בראש הנזק של ניידות מסתכם ב- 75,000 ₪. עלות מכונת כבידה ומייבש 129. התובעים טענו כי בהתאם לחוות דעת המומחה המוסכם עלות רכישת מכונת כביסה הינה 2,900 ₪ ומכונת ייבוש 2,000 ₪ וכי העלות החודשית להפעלת מכונת הכביסה הינה 81 ₪ ושל מייבש הכביסה – 42.50 ₪. לפיכך, טענו התובעים כי סך ההוצאה להפעלת המכונות מסתכמת ב- 4,693 ₪. 130. הנתבעים טענו כי לא הובאה כל ראיה שהמכונות נרכשו וכי גם לא הובאה ראיה על הצורך של המנוחה בכביסה מוגברת. 131. התובעים טענו בתגובה כי עובר למחלה היתה למנוחה מכונת כביסה ישנה ולא היתה לה מכונת ייבוש ולכן היתה צריכה לרכוש את המכונות. כן טענו כי עלויות הכביסה שנקבעו על ידי המומחה הן הוצאות כביסה מוגברות. 132. גם בראש נזק זה ראוי היה כי יצורפו אסמכתאות לרכישה ומכל מקום ברי כי ככל שנרכשו המכונות הן נותרו לשימוש התובעים גם לאחר פטירת המנוחה . הוא הדין בעלויות ההפעלה, כאשר לא הוכח הצורך בכביסה מוגברת ולבטח לא הוכח הצורך בייבוש כביסה "מוגבר" (כאשר משפחת המנוחה מנתה 6 נפשות ולא נזקקה למייבש כביסה עד מחלתה וכאשר היה למנוחה לעזר מטפל זר 24 שעות ביממה שיכול היה גם לתלות כביסה). 133. בשים לב לאמור אני מעמידה את הפיצוי עבור הוצאות כביסה וייבוש מוגברות, בצירוף חלק יחסי ברכישת המכונות, על 2,000 ₪, נכון למועד פסק הדין. עלות אחזקת מזגן 134. התובעים טענו כי בהתאם לקביעת המומחה המוסכם, עלות התקנת מזגן קטן בממ"ד הסתכמה ב- 2,500 ₪ והוצאות אחזקתו החודשית הסתכמו ב- 528 ₪ לשנה ( ול- 38 חודשים - 20,064 ₪ ) . 135. הנתבעים טענו כי המומחה השיקומי לא קבע כי המנוחה נזקקת למזגן וכי גם כאן לא צורפה אסמכתא בדבר רכישת המזגן. 136. התובעים טענו בתגובה כי נדרש מזגן לממ"ד , שהינו חדרון קטן עם חלון אחד, בו שהתה המנוחה ולצידה בעלה (שישן על מזרון על הריצפה). 137. אני סבורה כי נפלה טעות בחישובי התובעים, כאשר נאמר כי עלות האחזקה השנתית הינה 524 ₪ וסכום זה הוכפל בחודשים ולא בשנים. בנוסף, גם אם מיטתה של המנוחה הועמדה בממ"ד, ברי כי לא היתה צריכה לשהות כל היום במיטה והיא יכלה לצאת מחדר זה (גם אם לא היתה יכולה לעלות לקומה השניה של הבית). 138. הסכום הנתבע עבור המזגן – 22,564 ₪ נראה לי מוגזם ביותר בנסיבות הענין ושוב , על דרך האומדנא, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה , ליום פסק הדין על 5,000 ₪. עזרת צד ג' עד חזרתה של המנוחה לביתה 139. בסעיף זה חזרו התובעים וטענו כי המנוחה נאלצה לשהות בבית פרקי זמן ארוכים לפני גילוי המחלה , בעקבות כאבי הגב מהם סבלה וכי בתקופה זו צמצם הבעל את עבודתו ואף ביצע בבית עבודות שהיו עד אז בטיפולה של המנוחה. כן נטען כי בתקופת האשפוזים נעדר הבעל מהעבודה והיה צמוד למנוחה, והיה צורך לטפל בארבעת הילדים שנשארו בבית. לטענתם, הורי המנוחה שהו כל אותה תקופה בביתם וטיפולו בבית ובילדים. התובעים טענו כי יש להעריך את העזרה ב- 40,000 ₪ לחודש ובחישוב כולל – 720,000 ₪ לכל התקופה. 140. הנתבעים טענו כי לא הוכח כי בתקופה שעד אבחון המחלה , היתה המנוחה מרותקת למיטה ולא יכלה לטפל בביתה. באשר לתקופת האשפוזים טענו כי התובעים לא הוציאו כל הוצאה בתקופה זו, כאשר הורי המנוחה טיפלו בילדים ובבית. 141. מהחישוב שערכו התובעים עולה כי תביעתם מתמצה ב- 18 חודשים בהם היתה המנוחה מאושפזת (לתקופה עד האשפוז כבר היתה התייחסות לעיל) ואין לי ספק כי אכן נדרשה עזרה במשק הבית ובטיפול בילדים בתקופה זו (אשר בחלקה גם שהו המנוחה ובעלה בחו"ל). יחד עם זאת הסכום הנתבע על ידי התובעים – 40,000 ₪ לחודש נראה לי מוגזם ומופרך. 142. בשים לב לסכום שנפסק בענין אקסלרד למטפל סיעודי השוהה עם החולה 24 שעות ביממה, אני סבורה כי סכום של 10,000 ₪ משקף את הוצאה חודשית הסבירה, ולכ ן יעמוד הפיצוי בראש נזק זה, נכון למועד פ סק הדין , על 180,000 ₪. עזרת צד ג' לאחר חזרת המנוחה לביתה ועד פטירתה 143. בראש הנזק של ה עזרה למנוחה כבר לקחתי בחשבון את מלוא העזרה ואין מקום לפיצוי נוסף. הוצאות בגין טיפולים פסיכולוגיים לתובעים 144. התובעים טענו כי אין מחלוקת כי הן ילדי המנוחה והן בעלה נפגעו פגיעה של ממש ונזקקו לטיפול פסיכולוגי צמוד. לטענתם, טיפול זה אינו ניתן במסגרת קופת חולים ואף לא הוצע לתובעים עד היום. התובעים העריכו עלות פגישה אחת עם פסיכלוג ב- 400 ₪ ובהערכה כי ידרש טיפול שימשך על פני 5 שנים, לרבות הוצאות נסיעה ואיבוד זמן של הבעל, העריכו את הנזק בראש נזק זה ב- 200,000 ₪. 145. הנתבעים טענו כי מדובר בענין שברפואה והיה על התובעים לתמוך טענותיהם בחוות דעת מומחה או אבחון פסיכולוגי של הילדים שיצדיק את הטיפול וכי בנוסף, לא הציגו כל קבלות על טיפול שכזה. הנתבעים אישרו כי לא יכולה להיות מחלוקת כי הילדים נפגעו עקב מחלת המנוחה ומותה אך לטענתם, לא כל פגיעה מעידה על נזק נפשי המצריך טיפול. 146. התובעים טענו בתגובתם כי לא היו להם מקורות למימון חוות דעת מומחה בענין. כן טענו כי הבעל ערך בירור בקופת חולים (הנתבעת מס' 4) ונאמר לו כי השירות אינו ניתן על ידה. 147. אכן, צודקים הנתבעים בטענה כי אין לפסוק עבור טיפולים נפשיים בהעדר חוות דעת בענין, ואפילו נפגעו הילדים התובעים, ועל כך אין מחלוקת, לא כל פגיעה מצדיקה טיפול נפשי (ולבטח גם לא ברור היקף הטיפול הנדרש). 148. ככל שהתובעים הוציאו הוצאה כלשהי בגין טיפול פסיכולוגי , היה עליהם להגיש על כך קבלות מתאימות . אפילו עלות שעת טיפול אצל פסיכולוג לא הוכחה. ככל שהתובעים מבקשים להסתמך על "המפורסמות" בענין עלות הטיפול והצורך בו , הרי שצודקים הנתבעים כי ילדים מגיל הגן עד סיום לימודיהם , זכאים לטיפול פסיכולוגי, בין בקופת חולים ובין במסגרת השירות הפסיכולוגי של הרשות המקומית, וגם זאת "מן המפורסמות". התובע 4 גם לא הביא כל אסמכתא לפיה פנה לשרות הפסיכולוגי במוסדות החינוך של הילדים או אל הנתבעת 4 בבקשה כי יאשרו לו טיפול פסיכולוגי ופנייתו נדחתה. 149. אין לי אלא להפנות בענין זה לפסק דינה של המשנה לנשיא ,כבוד השופטת מ. נאור בע"א 8488/08 ‏ ‏ עזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל נ' מדינת ישראל -משטרת ישראל (5.6.12): "בעניין הנזק העקיף לילדי המנוחה, טענו המערערים כי בהתאם לתנאי הלכת אלסוחה, ונוכח מה שנפסק ב- ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין, פ"ד נה(1) 765 (1999) וב-ע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק ( [פורסם בנבו], 5.6.2007), יש לפסוק פיצויים בשל הנזק הנפשי שנגרם להם עקב הירצחה של המנוחה – אימם. זאת, על אף שלא מדובר בפגיעה נפשית העולה כדי נכות קשה. אין בידי לקבל טענה זו. תנאי הלכת אלסוחה אומנם הוגמשו בפסיקה, אך הדרישה לפגיעה נפשית קשה וחמורה עומדת על מכונה (ראו: ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל, פסקה 28 לפסק דינה של השופטת ברלינר ([פורסם בנבו], 16.3.2008); ע"א 2816/08 דהרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ , פסקה 7 לפסק דינו של חברי השופט עמית ([פורסם בנבו], 5.8.2010); טובה שטרסברג-כהן "נזק נפשי לנפגע משני" ספר שמגר – מאמרים חלק ג' 5 (2003); והשוו לעמדה המבקשת לבטל את דרישת חומרת הנזק: רינת פילטר "זכויות הניזוק העקיף לפיצויי נזיקין – הרהורים בעקבות יישומה של הלכת אלסוחה בדין הישראלי" משפט רפואי וביו אתיקה (4) 170 (2011) ). במקרה דנן, ברי כי הירצחה של אם הילדים גרם להם צער רב וסבל. אין להקל ראש בכך. ואולם, לא הוכח כי הפגיעה הנפשית שספגו הינה בעוצמה הדרושה להצדקת מתן פיצוי". השנים האבודות 150. התובעים טענו כי על פי הלכת השנים האבודות יש לחשב את השכר אותו יכלה המנוחה להשתכר במהלך חייה . לטענתם, המנוחה השתכרה בממוצע 2,478 ₪ לחודש בגין משרה חלקית וסכום נוסף של 1,500 ₪ ממכירת תמונות וציורים. בנוסף היתה יכולה להרחיב את היקף המשרה ואין מחלוקת כי היה לה פוטנציאל השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק לפחות (8,519 ₪ נכון לחודש אוגוסט 2010). לפיכך, טענו כי בחישוב שנתי אובדן ההכנסה של המנוחה עד גיל 67 מגיע ל- 2,600,000 ₪, בנוסף להפסד ממכירת הציורים בסך 180,000 ₪. בסיכום ראש נזק זה טענו התובעים כי: " בית המשפט הנכבד יתבקש להעריך את הפיצוי לו זכאים ילדיה של המנוחה עד הגיעם לגיל 21 ולחילופין עד תום השירות הצבאי , על פי המאוחר, תוך התחשבות בשכרה של גב' פ' ז"ל, כמפורט לעיל מיכולתה לשפר את שכרה במהלך השנים עד לגיל הפרישה. בית המשפט אף מתבקש להעריך את העזרה לאחר גיל 21 דהיינו עזרה בלימודים, ברכישת בית לילדיה בסכום כסף אעשר היה מעמידים על רגליהם בשעה שהם מבססים את חייהם, כמקובל בחברה הישראלית". 151. הנתבעים טענו כי מהתלושים הבודדים שצורפו לתחשיב הנזק בלבד עולה כי שכרה הממוצע של המנוחה בשנים 2004 עד 2005 היה 2,305 ₪ בעוד שהשכר הממוצע במשק בשנת 2005 היה 7,439 ₪ וכי גם לא הובאה ראיה באשר להכנסותיה ממכירת ציורים. הנתבעים הפנו לחוות דעת אקטוארית שצרפו בנוגע לחישוב הפסדי ההכנסה של המנוחה , על בסיס שכר של 2,821 ₪ לחודש ובשים לב "לחסכון" בהכנסת הבעל עקב הפטירה. בהתאם לחישוב זה : שכרה המשוערך של המנוחה 2,821 ₪ X 135.75 =- 382,951 ₪. שכרו של הבעל למועד הסיכומים – 17,778 ₪ X 36.72 = 652,808 ₪ דהיינו החישוב הינו: 269,857 ש"ח - = 652,808 ₪ - 382,808 ₪ דבר המעיד כי לא נגרם לתובעים נזק בגין הפסדי השכר בשנים האבודות. 152. בסיכומי התשובה טענו התובעים כי למנוחה היה פוטנציאל השתכרות שלא מומש ועל פי העדויות היתה בעלת יכולת גבוהה בעבודתה בחברת הביטוח וכן היתה ציירת מחוננת. 153. גם הפעם אני מוכנה ללכת לקראת התובעים ולפסוק סכום גלובלי בגין אובדן הכנסת המנוחה בשנים האבודות. בגין עבודות היצירה והציור איני מוצא לפסוק לתובעים פיצוי מאחר ועל פי הדוחות שהוגשו היתה הכנסתה שלילית (ההכנסות ממכירת היצירות היו קטנות מההוצאות). 154. אני סבורה כי המנוחה עבדה עבודה חלקית, לא עקב כאבי הגב מהם סבלה, אלא מאחר והיתה מטופלת בארבעה ילדים קטינים (ובעניינו של הבעל הם טענו, כפי שיפורט בהמשך, כי יעברו לפחות עוד 11 שנה עד שצעיר ילדיו יסיים את השירות הצבאי, והוא יוכל להמשיך לעבוד שעות נוספות). התובעים גם טענו לחסרון כיס שהוא מנת חלקם (נטען כי השתמשו במכונת כביסה ישנה, לא היה להם מייבש כביסה ואף לא מזגן ). 155. בנסיבות אלה, אני מעריכה כי רקר עוד כ- 11 שנה היתה המנוחה יכולה לעבור לעבוד עבודה מלאה, ובשים לב להשתכרותה בפועל עבור חצי משרה, אני מכונה להניח כי היתה משתכרת בין 6,000 עד 7,000 ₪ לחודש. 156. בנסיבות אלה, ועל דרך האומדן, אני מעריכה את הנזק בגין השנים האבודות ב- 750,000 ₪, נכון למועד פסק הדין. אובדן הכנסה ממועד גילוי המחלה לעתיד של התובע 5 (הבעל) 157. התובעים טענו כי הבעל נאלץ להפחית את שעות העבודה וכן נעדר מהעבודה מאז גילוי המחלה ועד פטירת המנוחה (לרבות 5 חודשים רצופים בעת שהותם בבוסטון) . התובעים טענו כי עד אשפוזה של המנוחה הכנסתו היתה בממוצע חודשי של 30 שעות נוספות , כאשר ערך שעה נוספת הוא 151 ₪ , דהיינו עסקינן בהטבה חודשית שנמנעה ממנו בסך 3,600 ₪, בחישוב שנתי 43,200 ₪ ובחישוב רב שנתי 518,400 ₪. התובעים טענו כי "יובהר כי כל המידע בענין זה מצוי בתיק בית המשפט" וכי על בסיס זה אובדן ההכנסה העתידית של הבעל , לרבות אובדן ימי מחלה, הינו 750,000 ₪ וכי יפגע גם בזכויות הפנסיה שלו בסך 450,000 ₪ נוספים. התבועים טענו גם כי ברור כי עד הגיע ילדיו, התובעים 1 עד 4 לבגרות וסיום שרותם הצבאי, עוד 11 שנה, לא יבצע שעות נוספות. 158. הנתבעים טוענו כי התובעים צרפו תלושי שכר בודדים "נבחרים" מהם לא ניתן ללמוד על הפסדים שנגרמו לבעל. הנתבעים טענו כי לפנים משורת הדין מוצע על ידם פיצוי גלובלי בסך 100,000 ₪. 159. התובעים טענו בתשובתם כי הבעל עובד במוסד ממשלתי מסודר וכי העובדים שם תרמו למענו ולמען המנוחה ימי מחלה וכי אין מחלוקת כי הפסיד 568 ימי עבודה בהם שהה לצד המנוחה. כן הוכח לטענתם כי ניצל את מלוא ימי המחלה שעמדו לזכותו אצל המעביד, דבר המשפיע על התשלום שהיה יכול לקבל על פי התקשי"ר עם פרישתו. כן טענו כי ברור כי לאחר פטירת המנוחה הוא אינו מבצע שעות נוספות, ולטענתם, הסכום הנתבע ברכיב זה – 518,400 ₪ הינו שמרני ואינו משקף את מלוא הפסדי השכר בפועל. 160. אכן מהתלושים החלקיים שצרפו התובעים עולה כי שכרו החודשי של הבעל (כפי שפורט בסיכומי הנתבעים על סמך התלושים החודשיים ) נופל מזה שהיה בשנת 2004 למשל , במיוחד באשר לחודשיים בשנת 2008. יחד עם זאת, וצר לי כי אני נאלצת לחזור על כך שוב ושוב, המדובר בנזק מיוחד שהוכחתו נדרשת במסמכים ולא בספקולציות. הדבר מקבל משנה תוקף לאור העובדה שהבעל עובד כשכיר במוסד ממשלתי ולא היתה כל מניעה לכך שיצרף את כל תלושי השכר שלו משנת 2001 ועד היום, דבר שהיה יכול להעיד על אובדן שכר בפועל, ככל שנגרם. משיקולים שלהם בחרו התובעים לצרף תלושים נבחרים בלבד וגרמו לעצמם נזק ראייתי. 161. מאחר וגם הנתבעים מסכימים כי נגרם לבעל אובדן שכר "מסויים" , אעריך נזק זה שוב על דרך האומדנא. בהנחה של אובדן מלא של כ- 18 חודשים (נתון שאפילו הוא לא הוכח והוכח רק כי נעדר 5 חודשים בתקופת שהותו בבוסטון) מסתכם הנזק לתקופה זו בכ- 200,000 ₪ ולעתיד ב- 200,000 ₪ נוספים. עזרת צד ג' לאחר פטירת המנוחה 162. התובעים טענו כי מאז פטירת המנוחה שונו סדרי הבית, הבעל נאלץ לקצר את שעות העבודה ולמהר לטפל בביתו ובילדיו ובנוסף הם ממשיכים להעזר בהורי המנוחה. עוד טענו כי בנוסף, נדרשת עזרת עוזרת בית לביצוע תפקידים שביצעה המנוחה בעבר. התובעים טענו כי סך ההוצאה בגין העסקת העוזרת הינה 350 ₪ לשבוע ובחישוב רב שנתי עד גיל 65 של המנוחה – 300,000 ₪. בנוסף טענו כי יש להעריך את עזרת בני המשפחה ב- 20,000 ₪ לחודש ולכל התקופה 1,680,000 ₪. 163. הנתבעים הסכימו להעמיד את הנזקים בראש נזק זה על 500,000 ₪. 164. בפסיקה הוכר ראש נזק זה כ"אובדן שירותי אם ואשה". המתווה לקביעת הסכומים נידון לאחרונה בבית המשפט העליון בע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' ד"ר אילנה שלזינגר (30.5.10 ). כבוד השופט ריבלין קבע שם כי: "כאשר כללים אלה נקוטים בידינו בעניין נשוא הערעור כאן – ובוחנים אנו את פסקי הדין שנתגבשו במהלך עשרות שנים בערכאות הראשונות, אין להתעלם מן הכלל שמשמש את בתי המשפט, כי ברגיל, ובאין נסיבות מיוחדות, כמו נישואיו מחדש של בן הזוג שהתאלמן – מכאן, או גיל צעיר במיוחד של הילדים שנותרו – מכאן, נעה מטוטלת הפיצוי בגין אבדן שירותיו של בן הזוג – בסכומים שבין 200,000 ש"ח ל-300,000 ש"ח. המטוטלת נעצרת במקום הגיאוגרפי הנבחר על-ידי שופט הערכאה הראשונה, לאחר שהוא בוחן, לצורך השוואה, נתונים שונים ובהם שכר מטפלות, גיל הילדים הנזקקים לטיפול ומספרם (כאשר הפיצוי אינו מהווה בהכרח מכפלה הנקבעת על-ידי מספר הילדים). אכן, היו מקרים בפסיקה, לאחרונה, בהם פסקו שופטי הערכאות הראשונות, או הציעו בפשרה סכומים העולים או יורדים מטווח הפיצוי האמור (בשיעור של כ-10% כלפי מעלה ומטה) – אך הוודאות החיונית לניהול ההליכים האלה נשמרה". בגין אובדן שירותי אם הציעה כבוד השופטת פרוקצ'יה, בדעת מיעוט , לפסוק לכל אחד מהיתומים שם פיצוי בסך 150,000 ₪. 165. ברוח האמור, אני מעמידה את הפיצוי לתובעים בגין אובדן שירותי אם ובעל על סך של 900,000 ₪, נכון למועד פסק הדין. 166. אעיר כי הסכום לו טוענים התובעים בגין עזרת בני המשפחה , בסך 20,000 ₪ לחודש, הינו דימיוני ולא מצאתי לו כל בסיס. הדברים נכונים במיוחד לאור העובדה שכבר נפסק לטובת הבעל פיצוי בגין קיצור שעות העבודה לצורך הטיפול בילדיו. קיצור תוחלת החיים 167. התובעים טענו כי המנוחה "לא הצליחה להאריך בחיים למרות תוחלת החיים הגבוהה ואשר על כן זכאית היא ובני משפחתה לפיצוי ברכיב זה בסכום גלובלי של 1,000,000 ₪". 168. הנתבעים טוענו כי בנסיבות אין ליתן פיצוי בראש נזק זה ועם זאת, הוא נלקח בחשבון בסכום שהוצע על ידם בראש הנזק של כאב וסבל. 169. התובעים טענו בתשובה כי "צריכה להיות הכרעה עקרונית של בית המשפט האם הוכח כי המנוחה היתה נפטרת בכל מקרה, והיות וזה לא הוכח , ואף לא ניתן היה להיות מוכח, אזי כל הסכום הנתבע חייב להיות משולם, על פי התביעה". 170. איני סבורה כי אני נדרשת לקביעה ממין זה , כאשר כבר ציינתי כי בשלב זה אני קובעת את נזקה של המנוחה כאילו נגרם מותה עקב רשלנות מלאה של הנתבעים ובהמשך אתייחס לשעור הקצור בתוחלת החיים שנגרם עקב התרשלות הנתבעים (קביעה שכבר קבעתי כאמור לעיל). 171. יחד עם זאת, צודקים הנתבעים בטענתם כי ראש נזק זה בא בגדר הנזק הלא ממוני אליו אתייחס בהמשך (וראה קביעתה של כבוד המשנה לנשיא, השופטת נאור בע"א 8488/08 הנ"ל, לפיה: " ...על רקע זה, ועל מנת לפשט את הדברים, רצוי לטעמי כי במסגרת "הסל" של נזק לא ממוני, בית המשפט ישקלל את שלושת סוגי הנזקים הנ"ל (כאב וסבל - קיצור תוחלת חיים – אבדן הנאות חיים) מבלי להידרש לחלוקה הפנימית ביניהם". אובדן הנאות החיים של המנוחה והתובע 5 172. התובעים טענו כי עובר למחלתה של המנוחה נהגו לצאת לבלות בחוג חברים ועם ילדיהם וכי הדבר נמנע מאז גילוי מחלתה. כן נטען לאבדן הנאות החיים של הבעל עקב כך שהמנוחה איבדה את יכולתה המינית. התובעים העריכו ראש נזק זה בסכום של 2,000,000 ₪, שלדבריהם "אין ספק כי גם סכום של 2,000,000 ₪ אין בו די כדי להמחיש את גודל האובדן של משפחה שלמה לאורך שנים כה רבות". 173. הנתבעים טענו כי גם נזק זה נכלל בגדר הפיצוי בגין "כאב וסבל". 174. כאמור לעיל, גם ראש הנזק של אובדן הנאות החיים נופל בגדר "הסל" של הנזק הלא ממוני. כאב וסבל של המנוחה 175. התובעים טענו כי משנת 2001 עד גילוי המחלה בשנת 2006 עברה המנוחה סבל בל יתואר , שהלך והחמיר ככל שחלפו השנים. המנוחה היתה מאושפזת למעלה מ - 500 ימים בסבל רב, טיפולים כואבים, גילוח שערה, כריתת רגלה , תקופת שיקום ממושכת ומפרכת, כאשר גם כאשר חזרה לביתה לא תיפקדה כראוי ונאלצה לשהות במיטה מרבית שעות היממה בממ"ד. עוד טענו לסבלם של ילדיה הקטנים שנאלצו לראות את אמם בסבלה שנים רבות ונותרו יתומים. לטענתם, אין מקרים דומים למקרה זה "ובית המשפט מתבקש לומר את דברו." עוד טענו כי "בית המשפט יופנה לפסיקות דומות של בתי משפט אשר פסקו סכומים משמעותיים לתובעים אשר סבלם היה קטן, במבחן של ימי אשפוז, הוצאות ניתוח והליך שיקרום, מזה של הגב' פ'". התובעים ביקשו להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל של המנוחה על סכום של 2,000,000 ₪, שגם בו "אין כדי לכסות את הסבל שנגרם לה". 176. הנתבעים טענו כי הגם שמדובר בסיפור אנושי קשה, אין מנוס מלקבוע כי הסכום המצויין בסיכומי התובעים הינו תקדימי, גבוה ואינו תואם את הנסיבות. הנתבעים הפנו לשורת פסקי דין בהם נקבע פיצוי נמוך בהרבה בגין ראש הנזק של כאב וסבל , ובהתעלם מהיעדר הקשר הסיבתי הציעו לפסוק בגין ראש נזק זה, של כאב וסל, אובדן הנאות החיים וקיצור תוחלת החיים, סכום של 700,000 ₪. 177. התובעים חזרו וטענו בתשובתם כי אין כמעט מקרים דומים לסבלה של המנוחה למן התפרצות המחלה ועד פטירתה, וכי כל סכום שבעולם לא יוכל לכסות את סבלה, הנובע מהאיחור הבלתי נתפס בזיהוי המחלה ובטיפול בה על ידי הנתבעים וכי סכום של 2,000,000 ₪ המתבקש על ידם יש בו כדי לכסות ולו במעט את סבלה של המנוחה וסבל בני משפחתה, ולהביע את מורת הרוח של בית המשפט על הטיפול הכושל במנוחה. 178. בהתחשב במהלך מחלתה של המנוחה, אשפוזיה, הניתוחים שעברה ומצבה עם שחרורה לביתה ועד מותה, וכאשר אני לוקחת בחשבון גם את אובדן ההנאה בחיים וקצור תוחלת חייה – אני מעמידה את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני על סך של 1,500,000 ₪. הוצאות קבורה, הלוויה ושבעה 179. התובעים טענו כי הם זכאים להוצאות אלה , וכי יפסק להם על דרך האומדנא, מאחר ולא שמרו קבלות, סכום של 20,000 ₪. 180. הנתבעים טענו כי הסכום הראוי הינו 15,000 ₪ בלבד. 181. אני מסכימה עם טענת התובעים, בסיכומי התשובה, כי ההתנגדות של הנתבעים לפסיקת הסכום שהתבקש אינה מובנת ולטעמי כלל לא היה לה מקום. לפיכך, אני פוסקת לתובעים בראש נזק זה את מלוא הסכום המבוקש, נכון למועד פסק הדין. הוצאות משפט 182. התובעים טענו כי עלות חוות הדעת והתשלום לעדים הסתכמו ב- 30,000 ₪ וכי בנוסף יש לפסוק להם אגרת משפט והוצאות ובסה"כ 40,000 ₪ 183. הנתבעים טענו כי מדובר בהוצאה הטעונה הוכחה וכי יש לפסוק בגין הוצאות המשפט בנוסף לנזקים ולא כמכלול. 184. אכן, הוצאות המשפט יפסקו לאחר שאקבע את "חלקם" של הנתבעים בנזק. סך כל הנזקים 185. סה"כ הנזקים מסתכמים איפוא ב- 4,942,000 ₪. חלקם של הנתבעים בנזק זה – 40% הינו 1,976,800 ₪. ניכויים 186. הנתבעים טענו כי מכל סכום שעשוי להפסק לתובעים יש לנכות את התגמולים שהתובעים קיבלו ויקבלו מהמוסד לביטוח לאומי, המסתכמים על פי חוות דעת אקטואריות שהגישו כדלקמן: נכות כללית – 168,960 ₪ (כולל מענק פטירה וריבית על תשלומי העבר). ניידות – 94,267 ₪ (כולל ריבית על תשלומי העבר). קצבת שארים – 395,197 ₪ (כולל דמי מחייה לילדים). סה"כ – 843,509 ₪. 187. התובעים לא חלקו על סכומים אלה בסיכומי התשובה. 188. מאחר וייחסתי לנתבעים 40% מהנזק , לפנים משורת הדין אנקוט בדרך דומה גם בניכוי גימלאות המל"ל , באופן שהניכוי יעמוד על 337,404 ₪ בלבד . 189. לפיכך, מסתכם הפיצוי לו זכאים התובעים בסכום (מעוגל) של 1,640,000 ₪. התוצאה – 190. אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים את הסכום של 1,640,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט בסכום של 20,000 ₪ ובצירוף שכ"ט עו"ד בסכום של 200,000 ₪ + מע"מ . הצדדים ישאו באגרת משפט בהתאם להוראות התקנות.עמוד השדרהכאבי גב / בעיות גברפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות