קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות רפואית בטיפול פסיכיאטרי / רשלנות רפואית פסיכיאטר: 1. התביעה שלפני עוסקת בטענת התובע כי הנתבעים התרשלו כלפיו בעת מתן טיפול רפואי, הנוגע למצבו הנפשי של התובע, כאשר בעקבות אי מתן טיפול נכון ומידע עדכני להוריו, שוחרר התובע לחופשה בבית הוריו, ושם עבר ניסיון אובדני של קפיצה מחלון חדרו מגובה של מספר מטרים, כתוצאה מכך נגרמו לתובע נזקי גוף כפי שיפורט בהמשך. 2. התובע נלקח לבית חולים הדסה על ידי אמו התובע איים עם סכין כי הוא יחתוך לעצמו את ורידי הידיים, התבטא כי ברצונו להתאבד. לתצהיר האם צורפו רשומות רפואיות שונות מהן עולה כי נמסרו על ידי האם מספר דיווחים באשר לאירועים שקדמו לאשפוז התובע בהדסה: א. נספח ב', רשומה 15 (רשומה מיום 17.11.02): "לדברי ההורים במהלך יום שישי דיבר על דחפים למנוע בעצמו. במוצ"ש תקף פיזית חבר...לא משתף פעולה מסוגר בעצמו..." ב. נספח ב', רשומה 48 (רשומה מיום 17.11.02): "בן 16, הובא ע"י מד"א לאחר התקף של אלימות כלפי הסביבה וכלפי עצמו (ניסה לחתוך לעצמו פרקי הידיים) וכלפי אחרים..." ג. נספח ד' (רשומה מיום 17.11.02): "בן 16 שוחרר ביום ו' מחדר מיון על ידי ד"ר גלילי. לדברי אמו הוא אמש כל הזמן דיבר על רצון להתאבד...הרביץ לחבר...נכנס לריב עם אחיו והרביץ גם לו, צעק שרוצה למות וניסה לחתוך את הזרוע...דיווחתי לד"ר גלילי על המקרה..."לאחר מכן באותו עמוד שוב מצוין "דיבר על רצונו למות...במוצ"ש התנפל על חבר של אחיו..." 3. גם במחלקה בבית החולים הדסה המשיך באמירות שונות כי לא מגיע לו לחיות. 4. התובע היה מאושפז בהדסה עד ליום 22/12/02. התובע הועבר לאחר מכן לביה"ח איתנים השייך לנתבעת 1. הוא הועבר מהדסה למחלקה סגורה באיתנים בליווי איש אבטחה. 5. יחד עם התובע נשלח ע"י הדסה מכתב שנושא כותרת "סיכום ביניים מקוצר". מכתב זה צורף כנספח ו' לתצהיר האם. התובע טוען כי מכתב זה לוקה בחסר, ונעדרים ממנו פרטים משמעותיים ביותר, היינו ניסיון התובע להתאבד, אמירותיו כי לא מגיע לו לחיות, מחשבות אובדניות, אלימות התובע כלפי האחרים וכלפי הרכוש. באיתנים, לא פורט אם נערכה שיחה בין רופאים בעת קבלת התובע. התובע טוען כי כל תהליך ההעברה והקבלה של התובע לאיתנים אינו ברור. התובע טוען בהקשר זה ל"נזק ראייתי" שגרמו הנתבעים. 6. התובע אושפז בבית החולים "איתנים". התובע טוען כי לא נעשה שם ניסיון ממשי לברר את מצבו הרפואי קודם לאשפוז באיתנים. 7. ביום 3/1/03, שוחרר התובע לחופשה בבית אמו. הרופאים באיתנים התרשמו כי אינו מסוכן לעצמו. התובע הגיע לבית אמו ובשעות הערב ניסה להתאבד תוך שהוא קופץ מחלון בקומה הרביעית. לתובע נגרמו נכויות אורטופדיות ונכות נפשית. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות ועל כך נעמוד בהמשך. 8. לתובע טענות באשר לתיעוד רפואי חסר, או שלא הוכן כלל, למשל טופס קבלה סיעודית בבית החולים איתנים, טופס שאמור לשקף את מצבו הרפואי ומסוכנות התובע לעצמו ולאחרים. כמו כן טוען התובע למחיקות ברשומים רפואיים, רישומים שהוספו בדיעבד, חוסר ברישומים בדבר שיחות של רופאים עם התובע והוריו. 9. התובע מוסיף וטוען כי לו ולהוריו, לא הייתה היכולת או השליטה לדעת מה בדיוק ארע, מה היה מצבו של התובע שהביא לנזק, ואילו לנתבעים כגורמים המטפלים בתחום הנפשי הייתה אמורה להיות השליטה המלאה, ועל כן טוען התובע כי יש להעביר את נטל הראיה על כתפי הנתבעים להוכיח שלא התרשלו. התובע טוען כי אילו נקטו הנתבעים באמצעים פשוטים ביותר לרבות בירור מצבו הרפואי נפשי ומתן הוראות להוריי התובע, לא היה מתרחש הנזק. 10. הנתבעים טוענים מצידם כי הניסיון האובדני מיום 16/11/02 לא היה כלל ניסיון אובדני. הדסה טוענת כי מכתב הסיכום כלל את המידע הרפואי הרלוונטי וכי בית החולים איתנים פעל כראוי. ההחלטה לשחרור התובע לחופשה הייתה על בסיס רפואי נכון, השיקולים היו תואמים למצבו הרפואי של התובע, לא הייתה סיבה לחשש שהתובע ינסה להתאבד, ולא הייתה סיבה ליתן הוראות להוריי התובע להיות צמודים אליו כל העת. 11. יש לעבור ולבחון את השלבים השונים שאירעו מאז יום ה-16/11/02 ועד ליום 3/1/03 עת ניסה התובע להתאבד. 12. האירוע מיום 16/11/02 - בין הצדדים מחלוקת האם יש להגדיר אירוע זה כניסיון אובדני או שמא יש ליתן להתרחשות פרשנות שונה. 13. האם, הצהירה כי ביום 16/11/02 אירע ניסיון אבדני. בחקירתה בבית המשפט העידה כדלקמן: (פרו' מיום 9/3/09 שורות 63-64): "ת. הם היו בחדר, הם ראו בטלוויזיה, שמעתי צעקות שאלתי מה קורה ואז הוא התחיל להשתגע. ש. והתחיל להשתולל? ת. לשבור חפצים, שבר לי את הסלון, רץ, תפס סכין ואמר - אני רוצה לחתוך את עצמי ותפס סכין ככה, עם הסכין על הוורידים... ש. ואז הוא תפס בעצם, תפס איזה סכין, אבל בעצם לא עשה כלום עם הסכין נכון? ת. כי אח שלו קפץ עליו, הוציא ממנו את הסכין... ש. אבל הוא עוד שנייה, אם הוא לא היה תופס, הוא היה עושה..." 14. ד"ר ליטמן, מומחה מטעם התובע בתחום הפסיכיאטריה נחקר בבית המשפט ביום 9/3/09, בעמ' 6 הוא קובע כי מדובר באופן חד משמעי בניסיון אובדני. גם מומחה הנתבעת 1, ד"ר בן אפרים מעיד בעניין זה (ביום 3/2/10 בעמ' 214 לפרוטוקול): "ש. תסכים אתי שהניסיון כביכול לעשות תנועה של חתיכת ורידים לפני בני המשפחה...זה לא היה בעצם ניסיון התאבדות... ת. אנחנו לא יודעים מה היה אם היו נותנים לו להמשיך במעשיו, אבל אין ספק שמדובר באירוע בעל משמעות. זה הרבה מעבר לאמירה בעלמא, של איום אובדני". 15. בהמשך מעיד ד"ר בך אפרים (עמ' 219-218): "ת. לי כפסיכיאטר, אני לא מבין מה זה ניסיון אובדני לא אמיתי, אצלי כל מחווה אובדנית הוא בעל משמעות רבה ואני בהחלט לא מתעלם ממנו. ש. הוא היה עם התקף פסיכוטי הוא לא היה אובדני. ת. היום להגיד שהאיש לא היה אובדני, אחרי המעשה שעשה שהביא אותנו היום לדיון הזה, זה קצת..." 16. יאמר מיד כי אינני מקבל את טענת התובע כי ניסיון ההתאבדות מיום 3/1/03, משליך על אירוע זה, היינו מבחינת שיקול הדעת של הרופאים המטפלים, שהרי יש בכך משום "חכמה לאחר מעשה". יש לבחון את שיקולי הרופאים על סמך המידע הקיים בשעת קבלת ההערכות וההחלטות ולא לאור האירוע מיום 3/1/03 שהתרחש לאחר מכן. 17. הדסה טוענת כי הגעתו של התובע לבית החולים הייתה עקב מצבו הנפשי שנבע כולו עקב צריכת סמים מסוגים שונים. התובע הובא לבית החולים ביום 14/11/02 על ידי הוריו עקב התקפי חרדה, הזיות, ומחשבות רדיפה. התובע נבדק בבוקר, היינו ביום 15/11/02 על ידי ד"ר גלילי שהיא מנהלת היחידה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר. בבדיקה זו שלל התובע כוונות אובדניות. ד"ר גלילי העריכה שהתובע סובל ממצב פסיכוטי חריף עקב צריכת סמים. 18. ד"ר גלילי העריכה כי התובע אינו במצב אובדני. התובע שוחרר באותו היום לביתו בהשגחת הוריו והופנה לטיפול אמבולטורי. 19. ביום 17/11/02 הובא התובע פעם נוספת לבית החולים הדסה. האם דיווחה כי התובע אמר ערב קודם כי לא מגיע לו לחיות. בבוקר ראה סרט עם חבר, נכנס להתקף זעם ותקף את החבר. אחיו של התובע ניסה לעצור מבעדו, ואז נטל סכין, עשה תנועה של חתוך הורידים, וצעק שהוא רוצה למות, לא נמצאו סימני חיתוך על הידיים. התובע נבדק ונמצא שהוא נוטל סמים. 20. התובע נבדק גם הפעם על ידי ד"ר גלילי. מסקנתה הייתה שהתובע סובל מפסיכוזה חריפה. ד"ר גלילי שללה ניסיונות אובדניים. 21. התובע אושפז במחלקה פתוחה בבית החולים הדסה הר הצופים. זו מחלקה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר. 22. באותו שלב טופל התובע גם על ידי הרופא ד"ר בן הארש. גם ד"ר בן הארש שלל ניסיונות אובדניים. גם הוא סבר, כמו ד"ר גלילי, כי אמירות התובע והתנהגותו אינם בגדר ניסיונות אובדניים אלא נובעים ממצב פסיכוטי חריף על רקע שימוש בסמים. ביום 18/11/02 נבדק התובע על ידי ד"ר אגרנט, מנהל מחלקת האשפוז, על פי מסמך שערכה, התובע שלל ניסיונות אובדניים. 23. ד"ר תמר מוזס, מומחית בתחום הפסיכיאטריה, ערכה חוות דעת מטעם הדסה. ד"ר מוזס לא התייחסה כלל לאירוע מיום 16/11/02, ובעת חקירתה בבית המשפט, ניסתה למצוא בתיקים הרפואיים של הדסה תיעוד בנוגע לאירוע זה, תיעוד שאנו קיים שם. 24. סופו של דבר, אין חולק כי מדובר באירוע בעל משמעות רבה כך גם לדעתו של ד"ר בן אפרים. 25. ד"ר ליטמן סבור כי יש לאירוע זה פרשנות של ניסיון אובדני. ד"ר בן אפרים, כך נראה, נוטה להסכים עמו, ולפחות לראות באירוע זה, כבעל משמעות רבה, אירוע שאין להתעלם ממנו במסגרת השיקולים הרפואיים והטיפוליים. 26. דומה כי גם רופאי הדסה, היינו ד"ר גלילי וד"ר בן הארש, היו סבורים כי מדובר באירוע בעל משמעות, שהרי הם כינו כך אירוע זה, אך סברו כי הוא נובע ממצב פסיכוטי חריף על רקע שימוש בסמים. אודה, כי בנקודה זו לא ירדתי לסוף דעתם של רופאי הדסה. נניח כי אכן זו הפרשנות הראויה, האם עדיין לא היה ראוי ליתן משקל לדברים, שמא חס וחלילה יש אמת מאחורי איומי התובע כי אינו רוצה יותר לחיות וכי לא מגיע לו לחיות, גם אם נניח שמדובר בדברים הנאמרים או נעשים על רקע מצב פסיכוטי חריף הנובע משימוש בסמים. לא ברור לי מדוע לא ראוי, דווקא במצב זה, ליתן דגש לאיומים מסוג זה של התובע, שנמצא באותה עת במצב נפשי רגיש ומעורער, מדוע לא לשקול את האפשרות כי התובע עלול לממש את מחשבותיו, או איומיו כי אינו חפץ לחיות, בפרט לאחר שהדגים עם סכין את כוונותיו המפורשות. 27. לאור האמור, נראה, כי רופאי הדסה לא שקלו במידה הראויה את איומי התובע. ברור כי הייתה חובה לשקול דברים אלה ולפרט את האירוע כולו במכתב ההעברה מהדסה לאיתנים. על כן, שלילת המידע מרופאי איתנים, יכלה בהחלט להשפיע על שיקול דעתם. הייתה חובה לכלול מידע זה במכתב הסיכום המקוצר. בהמשך תיבחן השאלה האם העובדה שהמידע לא נכלל במכתב, אכן פגעה בשיקול דעתם של רופאי איתנים וכי הדבר תרם במידה כלשהי לשחרור התובע לחופשה, ולכך שהצליח לקפוץ מחלון הקומה הרביעית. 28. במסקנתי זו, אני ער לטענת הדסה כי הדברים שאמר התובע הם על רקע של ייאוש ולא על רקע של כוונה אובדנית. (ראה למשל עדות ד"ר ליטמן עמ' 12 לפרוטוקול המודפס). יחד עם זאת, לטעמי, היה על הדסה לשקול את שתי האפשרויות, ולא להתעלם לחלוטין מהאירוע מיום 16/11/02, ודאי היה על הדסה להזכיר אירוע זה במכתב סיכום המחלה המקוצר. 29. ההעברה לבית החולים איתנים - אין חולק כי על פי הרישומים הרפואיים במהלך אשפוזו של התובע בהדסה הייתה הטבה והוא גם יצא לחופשות . נראה כי במהלך אחת החופשות ביום 22/11/02 ביקר אצל חבר, עישן סמים, וכתוצאה מכך חלה הידרדרות במצבו הנפשי. ביום 23/11/02, יצא ללא רשות מבית החולים. הוא חזר. התנהגותו חזרה לתוקפנות. ביום 24/11/02, הגיע הצוות הרפואי למסקנה כי חלה התלקחות של מצב פסיכוטי והתקף חריף, עקב שאיפת סמים. הצוות הרפואי הגיע למסקנה כי מצבו של התובע עלול לסכן את עצמו ואת הסובבים אותו, המסקנה הייתה כי התובע זקוק להשגחה צמודה. לא ניתן היה לעשות כן בהדסה ועל כן הוחלט להעביר את התובע לאיתנים. ד"ר בן הארש יצר קשר עם רופאי איתנים וסוכם על העברתו לאיתנים. 30. שוב, יוער, כי דווקא על רקע מצב זה כשההערכה היא שהתובע מסוכן לעצמו ולסובבים אותו, לא מובן מדוע לא כללו רופאי הדסה את האירוע מיום 16/11/02 במכתב סיכום המחלה המקוצר, כפי שארע על כל השלכותיו. 31. מהמכתב עולה כי התובע מועבר לאיתנים מאחר והוא נתון בהתקף פסיכוטי חריף, הוא מסוכן לעצמו ולאחרים. נדרשת השגחה צמודה. התובע מועבר לאיתנים משום ששם קיימים התנאים לכך, מדובר במחלקה סגורה לעומת הדסה ששם מדובר במחלקה פתוחה. המכתב פירט את כל האירועים שקדמו, לרבות אירוע ה-16/11/02, תוך השמטת איום ההתאבדות, וציון כי אין עדות לתוכניות אובדן מעשיות. 32. עולה אפוא, כי בשעת ההעברה לבית החולים איתנים, ניתנה הערכה מפורשת על ידי רופאי הדסה כי לא אבחנו אצל התובע כוונה אובדנית. אירוע שיכול לעמוד בסתירה להערכה זו, הושמט מהמכתב. המשמעות היא כי רופאי איתנים קיבלו את התובע תוך ידיעה כי הוא נמצא פסיכוטי חריף, מסוכן לעצמו ולסביבה אך נשללו כוונות אובדניות. 33. עוד יאמר בנקודה זו, כי ארע כשל באשר להעברת המידע מבית החולים הדסה עין כרם, שם פנה התובע ונבדק על ידי ד"ר גלילי, לבין המחלקה של הדסה בהר הצופים לשם נשלח התובע לאשפוז. עולה כי ככל הנראה המידע לאירוע מיום 16/11/02 לא הועבר למחלקה בהר הצופים. מעדות ד"ר בן הארש עלה כי הצוות הרפואי בהדסה הר הצופים לא היה ער לאירוע זה, או לא ידע על כך, מכל מקום ד"ר בן הארש, לכל אורך חקירתו בנקודה זו לא יכול היה לזכור אם המידע עבר למחלקה בהר הצופים, ואם הצוות ייחס חשיבות למידע זה. 34. יתכן מאד, כי מכאן נבע הכשל גם בהמשך, כאשר לא יחסו יותר חשיבות, אותה היה צריך ליחס, לאירוע מיום 16/11/02. לפיכך, אירוע זה הושמט מסיכום הביניים המקוצר. כאן המקום לומר כי מהראיות עלה כי סכום זה הוכן במהירות כדי להעביר את התובע באופן מידי לאיתנים. ברור כי מדובר בסיכום ביניים, ובסיכום מקוצר. הצפי היה אמור להיות שיגיע לאחר מכן סיכום סופי מלא ומפורט מהדסה לאיתנים. סיכום כזה לא נערך מעולם, לא נשלח על ידי הדסה, ולא נדרש על ידי איתנים. גם כאן, עולה התמיהה מדוע לא נערך סיכום שכזה ומדוע לא נדרש סיכום שכזה על ידי איתנים. 35. קיימת חשיבות רבה לכך שמלוא המידע יעבור מגורם רפואי אחר למשנהו. החשיבות היא הן למתן עצם הטיפול, הבאה בחשבון על כל השיקולים האפשריים והמשך הטיפול. חובה זו מבטאת את זכותו של החולה שמלוא המידע הרפואי הרלוונטי יעמוד לפני הגורם הרפואי המטפל. דברים אלה באים לידי ביטוי במקרה זה, למשל, בעדות ד"ר שסטרצקי מאיתנים שהיה אחד הרופאים המטפלים באיתנים והעיד כי הייתה חשיבות למידע בדבר ניסיונות אובדניים קודמים, או ביטוי למחשבות אובדניות קודמות (עמ' 164 לפרוטוקול מיום 19/5/10). גם ד"ר מוזס המומחית מטעם הדסה אשרה כי יש חשיבות למידע שכזה, כפסיכיאטרית. (עמ' 245 מיום 27/4/10). 36. נראה כי כל המומחים שהעידו לפני בית המשפט היו תמימי דעים כי היה צורך לציין במכתב ההפניה לאיתנים את היות התובע מוסכן לעצמו, את האירוע שהיה ביום 16/11/02. 37. למשל ד"ר ליטמן בהתייחסו לחשיבות לציין נסיונות אובדניים מעיד כדלקמן: ש. האם חשוב שיהיה רישום כזה במסממך שמועבר לביה"ח מה שאמור לנהוג ולהסתמך מהסוג הזה. האם יש בעיניך חשיבות לציין ניסיונות אובדניים קודמים. ת. לדעתי כן. ש. אין מחלוקת שזה נתון מהותי שלא קיים במכתב השחרור. ת. נכון. ש. תסכים איתי שלרופא שיש מידע על ניסיונות אובדניים קודמים זה שאין לו מידע שני רופאים כאלה יכולים להגיע למסקנה אחרת של מה שמפריד ביניהם אם היו ניסיונות קודמים או לא. ת. זה תוספת משמעותית. ש. האם אתה מסכים שניסיונות אובדניים או מחשבות אובדניות אצל חולה מתבגר במחלה. הפסיכיאטר זה אחד מפרטי המידע החשובים ביותר ב-ה' הידיעה. ת. כן." (פרוטוקול מיום 6/2/08 עמ' 22-20). 38. גם ד"ר בן אפרים, מומחה מטעם איתנים התייחס לעניין זה בקשר לתובע ודעתו הייתה חד משמעית: "ת. כמו בדברים ברפואה, אין שחור ולבן...הבסיס, הנתון החשוב ביותר לנבא התנהגות, הן של אדם בריא והן של אדם חולה, היא התנהגותו הקודמת. ש. כשאתה בא להעריך חולה שסובל התקפים פסיכוטיים, שהיה לו התקף אלים, כל התקף אחריו, יכול להיות שונה בביטוי שלו מההתקף ששמעת עליו או שאתה מכיר. נכון? ת. באופן עקרוני - כן, אף על פי שבדרך כלל יש דמיון." ובהמשך הוא מעיד: "ש. זה חשוב מבחינתך כאשר אתה מנסה לאבחן אדם שהיו לו אירועי אלימות בזמן שהוא היה ממש לפני שהוא הגיע למחלקה, זה חשוב לך. ת. באופן עקרוני חשוב לי לדעת אם היו אי אילו גילויי אלימות". (פרוטוקול מיום 6/2/08 עמ' 36). וכן: "ת. אני מסכים עם כל מה שאמרת. אבל, המידע שהאיש היה אובדני, הוא קריטי להערכה." (פרוטוקול מיום 3/2/10 עמ' 220). ובהמשך: "ת. בהנחה שהאיש, בזמן היותו בבית החולים לא היה אובדני, עצם העירוע שהיה אירוע מחווה אובדני, עובר לאשפוזו, הוא מידע בעל חשיבות שהיה מקום לציין אותו במכתב ההעברה. (שם בעמ' 217-215). 39. בהמשך חקירתו של ד"ר בן אפרים הוא נשאל שאלות ספציפיות יותר לחשיבות המידע בדבר מצבו של התובע, מעשים או מחשבות אובדניות, והקשר לאלה להיות מסוכן לעצמו. להלן מובאות תשובותיו הרלבנטיות לעניין זה: ת. אתה שואל שוב אותה שאלה ואני אענה שוב את אותה תשובה... אנחנו גם יודעים עוד עובדה אחת...שהתובע עבר מספר פעמים ממצב פסיכוטי למצב של הבראה יחסית וחזר למצב פסיכוטי. זאת אומרת שאני כרופא שיש לי את המידע הזה, בהחלט אם אני יודע שקיים מעל המקרה דגל אדום של אירוע אובדני מעשי בעבר, אני מתייחס אחרת מאשר אם אין לי את הדגל האדום הזה. ... ת. אתה מצפה בעצם מפסיכיאטר, שיסיק ממידע חלקי ולא ממידע מלא. רוב האנשים שבמצב פסיכוטי הם אלימים, כלפי אחרים, הם לא יותר מסוכנים כלפי עצמם. רוב החולים שבעבר ניסו להתאבד, הם כן יותר מסוכנים כלפי עצמם. הניסיון והסטטיסטיקה מראים שניסיונות אובדניים קודמים, הם גורם סיכון משמעותי לאובדנות בעתיד." 40. ד"ר תמר מוזס, שערכה חוות דעת מטעם הדסה, גם היא נזקקה לעניין חשיבות העברת מלוא המידע הרפואי. בחקירתה אשרה כי במכתב ההפניה היא אינה רואה שנכתב שהתובע מסוכן לעצמו. (פרוטוקול מיום 27/4/10 עמ' 256-255). כמו כן אשרה כי איום עם סכין, שאדם מתכוון להתאבד , הייתה מצפה שהדבר יהיה כתוב במכתב ההפניה. (שם עמ' 264-263). גם ד"ר בן הארש אישר כי אם היה ניסיון אובדני של ממש, יש חשיבות לציין זאת במכתב ההפניה. (פרוטוקול מיום 27/4/10 עמ' 314). 41. הדבר מקבל משנה תוקף לאור העובדה כי אדם שבעבר ניסה להתאבד, הם יותר מסוכנים כלפי עצמם, וניסיונות אובדניים קודמים הם גורם סיכון משמעותי לאובדנות בעתיד. (ד"ר בן אפרים, פרוטוקול מיום 3/2/10 עמ' 217). גם ד"ר בן הארש מסכים כי הסיכוי גדל בעשרות אחוזים (בעמ' 294). כך גם ד"ר מוזס, מסכימה כי הסיכומי גדל בעשרו אחוזים (בעמ' 267-266). 42. לסיכום, להעברת המידע הרפואי בדבר האירוע מיום 16/11/02 הייתה חשיבות רבה, כך שבפני הצוות הרפואי באיתנים תהיה התמונה המלאה במסגרת שיקוליו הטיפוליים באופן כללי, ובפרט בשאלת יציאתו של התובע לחופש, ומתן ההוראות להשגחה באופן חופשה. 43. השאלה שמעלה הדסה ובצדק, היא שאלת הקשר הסיבתי, היינו, בהנחה שמידע זה היה עומד לפני הצוות הרפואי באיתנים, האם היה הדבר משפיע על החלטת הצוות הרפואי בדבר שחרור התובע לחופשה, לעניין זה נידרש בהמשך. 44. בהמשך לחוסר העברת המידע באופן מסודר בין הגורמים הרפואיים, עולה, כי גם התיק הרפואי המלא לא נשלח מהדסה לאיתנים, כך גם לא פורטו השיחות שניהל ד"ר בן הארש עם רופאי איתנים בהן העביר ד"ר בן הארש מידע רפואי אודות התובע. 45. מכלל הראיות עולה אפוא כי תהליך העברת המידע היה חסר, ובעייתי. 46. אבחון התובע והטיפול בו באיתנים - התובע הועבר לאיתנים בצירוף אותו סיכום מחלה ביניים מקוצר. מסיכום זה עולים הפרטים העיקריים שבגינם הועבר התובע היינו כי הינו תחת התקף פסיכוטי חריף, על רקע שימוש בסמים, הוא מסוכן לו ולסביבתו, הוא זקוק להשגחה ואשפוז במחלקה סגורה. 47. מסתבר, כי באיתנים לא מולא כראוי טופס "קבלה סיעודית". האח עדנאן ברהום נחקר ארוכות בעניין זה על ידי ב"כ התובע. מחקירתו עלה כי הטופס לא מולא במועדו, וכי בטופס הקיים חלקים רלוונטיים הנוגעים לתביעה זו לא מולאו כמו אם התובע מסוכן לעצמו או זקוק להשגחה מיוחדת, למרות שעל פי הטופס יש למלא זאת. האח עדנאן ברהום העיד בחקירתו כי פרטים אלה לא היו ידועים לו. (עמ' 82 ואילך פרוטוקול מיום 19/5/10). 48. בהמשך נחקרו ד"ר בלקר וד"ר שסטרצקי מאיתנים. שניהם עמדו על חשיבות הטופס הנ"ל והמידע הרלוונטי היינו אם התובע מסוכן לעצמו ואם הוא זקוק להשגחה צמודה. 49. אין כל רישום בבית החולים איתנים כי הרופאים שאלו את התובע או הוריו בדבר ניסיונות אובדניים בעבר. לא באה לפני עדות שכזו. אין מחלוקת כי היה ראוי שעניין זה יבחן ויבדק על ידי הצוות הרפואי המטפל באיתנים. (ראה עדות ד"ר בן אפרים, מומחה מטעם איתנים, עמ' 38-40 לפרוטוקול המודפס). 50. ד"ר בן אפרים העיד לפני בית המשפט בדבר חשיבות המידע של ניסיון אובדני קודם שכן מדובר כדבריו ב"גורם סיכון". עוד ציין המומחה כי תפקידו של הרופא הוא לשאול שאלות ולא לחכות שיגידו לו. מחקירתו עולה כי הוא רואה חובה על הרופא לשאול אם היו בעבר אירועים אובדניים. (עמ' 43 לפרוטוקול). ד"ר בן אפרים קובע עוד כי חובה על הרופא לרשום כי שאל אם היו ניסיונות אובדניים גם אם נענה בשלילה. (עמ' 214-213,פרוטוקול מיום 3/2/10). 51. כבר עתה ניתן לומר כי הייתה חשיבות רבה לברור המידע אם היו בעבר ניסיונות אובדניים, דבר זה משליך על רמת המסוכנות של התובע כלפי עצמו. התעלמות ממידע שכזה, יכולה להשליך על הטיפול, על רמת ההשגחה והזהירות שיש לנקוט כלפי התובע בהיותו חולה הנתון לטיפול הצוות הרפואי. 52. עולה השאלה אם לחוסר הידיעה בדבר האירוע מיום 16/11/02, הייתה השפעה על הטיפול או ההשגחה שנקט בית החולים איתנים. 53. ד"ר בן אפרים קובע בעדותו כי אילו היו יודעים באיתנים בדבר הניסיון האובדני מיום 16/11/02, היה בית החולים נוהג אחרת, למשל לא היו משחררים את התובע לחופשה. (עמ' 34 לפרוטוקול מיום 6/2/08). לאחר מכן, כאשר נשאל המומחה באופן מפורט יותר, בהנחה שהיה אירוע אובדני בודד, השיב כי היו משהים שבוע נוסף במחלקה, היו ערים לסיכון, מעלים את רמת הטיפול התרופתי ההרגעתי. המומחה קובע כי אין ספק שצוות בית החולים היה מגיב למידע שכזה. המומחה חוזר ומדגיש כי קיימות שתי אבחנות שונות לעניין זה. האחת היא השאלה אם התובע היה תוקפני, אלים, והשנייה אם היה אובדני. (עמ' 219-218 פרוטוקול מיום 3/2/10). ובהמשך עומד המומחה על הקשר בין מצב פסיכוטי לסימנים אובדניים, לאור המפורט בנייר העמדה של האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה. (שם בעמ' 222). היינו, לדעת ד"ר בן אפרים יכול להיות קשר הדוק בין מצב פסיכוטי חריף, לכוונות אובדניות, ועל כן חשובים הסממנים לכך. הוא אשר אמרנו קודם. 54. עמדת הדסה היא כי יש לערוך אבחנה מדויקת ומדוקדקת באשר לנסיבות האירוע מיום 16/11/02. האם מדובר בניסיון אובדני אמיתי או שמא מדובר באיבוד שליטה עצמית עקב מצב פסיכוטי חריף הנובע משימוש בסמים. 55. הדסה טוענת כי על רקע אבחנה זו, ומשלא נצפו ניסיונות אובדניים או כוונות אובדניות במהלך האשפוז, הרי האבחנה של הדסה, בעת ההעברה לבית החולים "איתנים" הייתה מדויקת ונכונה, היינו כי התובע נתון בהתקף פסיכוטי חריף על רקע שימוש בסמים, מסוכן לעצמו ולסובבים אותו, זקוק להשגחה צמודה. דומה כי באותה עת, אכן היה זה מצבו של התובע. הוויכוח והמחלוקת אינן קשורים לסיבת העברת התובע לאיתנים, אלא קשורים להשמטת האירוע מיום 16/11/02, ממכתב ההפניה, תוך ניסיון להסביר השמטה זו, בכך שלא היו לתובע כוונות אובדניות. נחזור ונאמר, לא הייתה הצדקה להשמטה זו, ולעניין זה מקובלת דעתו של ד"ר בן אפרים כי היה ראוי לכלול במכתב ההפניה מידע זה, שיכול היה להיות חיוני להמשך הטיפול. 56. ד"ר בלקר, רופא מטפל מאיתנים מאשר כי הטיפול והשיקולים הושפעו מכך שהמידע בדבר ניסיון אובדני לא הופיע במסמכים, ולא הופיע במכתב הקבלה מהדסה. (עמ' 128-129). ד"ר שסטרצקי העיד כי לא נאמר לו כלל על ידי ד"ר בן הארש, כי התובע מסוכן לעצמו, אובדני. ד"ר שסטרצקי מעיד כי אילו היה נאמר לו שהתובע מסוכן לעצמו, היה מציין זאת בכתובים אצלו. (עמ' 167-168). בהמשך העיד כי היה מצפה לקבל את מלוא הנתונים של האירוע מיום 16/11/02 שכלל תקיפת החבר, אמירות אובדניות, דחפים לפגוע בעצמו. (עמ' 177-175). 57. דברים דומים אלו גם בחקירת האח עדנאן ברהום, שהוא אח ותיק ובקיא בטיפול במצבים אלה. גם הוא העיד כי הנתונים הללו חשובים כדי לשקול את מלוא השיקולים הטיפוליים והרפואיים. בהמשך עדותו ציין האח עדנאן כי אביו של התובע ביקש לשחרר את התובע לחופשה. הייתה התייעצות עם ד"ר שסטרצקי והוחלט כי התובע יצא לחופשה. (פרוטוקול מיום 19/5/10 עמ' 84). ד"ר שסטרצקי נחקר בעניין זה, היינו השיקול להוצאה לחופשה וחוסר המידע בעניין הניסיון האובדני, ולדבריו אילו היה המידע ברשות רופאי איתנים כלל לא בטוח שהיו מוציאים את התובע לחופשה. (שם בעמ' 168). בהמשך נשאל הרופא על האפשרות שהמידע היה כלול במכתב ההפניה מהדסה, האם היה משנה הדבר לעניין השיקול להוצאה לחופשה. משיב הרופא כי היו בוודאי שוקלים את הנתונים, נותנים לכך את הדעת. בדיעבד היום הוא יכול לומר שלא היו מוציאים את התובע לחופשה. (שם בעמ' 196-195). 58. אין חולק כי החופשה באה לאחר שההורים ביקשו זאת. התקיימה ישיבה של הצוות המקצועי והוחלט לשחרר את התובע ובתנאי שיהיה בעת החופשה במחיצת אביו. הצוות הרפואי ראה לנגד עיניו את השיפור המסוים שהיה בהתנהגות התובע לרבות העובדה שלא היה מדובר באשפוז כפוי. אין חולק כי בכל שחרור טמון סיכון מסוים, בפרט כאשר מדובר בחולה פסיכוטי. יש לקבל את הטענה כי היה מדובר במצב "עדין" בו היה על רופאי איתנים לקחת בחשבון מגוון שיקולים לרבות סיכונים אפשריים. לפיכך, יש גם לקבל את הטענה, כי החוסר בנתון שהיה ניסיון אובדני או אירוע משמעותי, היה בו כדי להטות את הכף לכיוון כזה או אחר. ד"ר שסטרצקי הסביר בתצהירו, כי השיקולים הנלקחים בחשבון לצורך שחרור לחופשה הם החרפת המצב הנפשי, עבר אובדני, אלימות כלפי בני המשפחה, אלימות כלפי עצמו, התנהגות במהלך האשפוז. הצוות הרפואי שקל את הנתונים ולא ראה מניעה לשחרר את התובע לאותה חופשה. 59. ד"ר בלקר העיד כי אמירה או רצון לחתוך ורידים הוא חלק מההיסטוריה הרפואית, מהעבר הפסיכיאטרי. הדבר מהווה רקע של התובע. (עמ' 132 לפרוטוקול). בהמשך אישר ד"ר בלקר כי גם אם היה יודע את אותו מידע, היה מחליט כי ניתן לשחרר את התובע לחופשה. (עמ' 159 לפרוטוקול). ד"ר שסטרצקי אישר בחקירה נגדית כי אותו מידע לא היה מונע את החופשה (עמ' 195 לפרוטוקול). כך גם היה בדעה ד"ר בן אפרים (עמ' 134 לפרוטוקול). אין חולק כי אנשים שביצעו ניסיונות אובדניים, משוחררים לחופשות. ההערכה לשחרר לחופשה נעשית על סמך מצבם בעת קבלת ההחלטה ולא בעת אותו ניסיון אובדני. 60. ד"ר ליטמן העיד בהקשר זה כי מתן חופשה, יש לשקול מספר דברים, ההתנהגות במחלקה, רקע לאשפוז, התנהגויות קודמות. מכך עולה כי קיימת חשיבות לכך שהמידע בדבר הנהגות קודמת כמו זו שאירעה ביום 16/11/02 יעמוד לפני הרופאים, אם כי הדבר אינו הגורם המכריע בשיקול אם לתת חופשה. (עמ' 8 לפרוטוקול). ד"ר ליטמן ייחס חשיבות רבה יותר לעובדה שהתובע הגיע לאיתנים עם אמבולנס, אבטחה, צורך שיהיה במחלקה סגורה, הגיע עקב מצב פסיכוטי, אלה מלמדים על אפשרות שהתובע יפגע בעצמו ובאחרים. (עמ' 7 שורה 21). 61. המסקנה היא, כי אילו היה נמסר מלוא המידע על ידי הדסה מאיתנים, לא היה בכך לשלול את מתן החופשה, אלא הדבר היה יכול לשנות את ההוראות שהיה על הצוות הרפואי באיתנים לתת להורים, היינו הוראות שכוללות השגחה צמודה לחלוטין, משך כל החופשה כולה. 62. על פי מהלך האשפוז באיתנים, אכן הייתה הטבה מסוימת במצבו של התובע. הוא לא גילה יותר סימני אלימות. על כך העיד ד"ר בלקר כי התובע החל לצאת למסדרון, להסתובב, ליצור קשר עם מטופלים אחרים, עם הצוות, הסכים לשבת ולשוחח עם הרופא, לא גילה סימני אובדנות, לא איים בהתאבדות, ולא עשה כל סימנים מרמזים לכך. (סעיפים 8-7 לתצהיר ד"ר בלקר, עמ' 139 לפרוטוקול מיום 19/5/09). ד"ר בלקר היה סבור כי החופשה הייתה מוצדקת ומקובלת בנסיבות העניין. (שם בעמ' 138). דברים אלה נתמכים גם בעדותו של ד"ר ליטמן, מומחה מטעם התובע. ד"ר ליטמן לא מצא רישומים באיתנים בדבר מחשבות אובדניות או סימנים אובדניים. (עמ' 22 לפרוטוקול). 63. מכל האמור עולה, כי אכן התובע הובא לאיתנים במצב פסיכוטי קשה, תוך חשש לו ולסביבתו ועל כן לווה באיש ביטחון. מצבו הפסיכוטי צוין גם במכתב ההפניה. דברים אלה לא נעלמו מרופאי איתנים. יחד עם זאת, לא נרשם בטופס הסיעודי שהתובע מסוכן לעצמו, יתכן ועניין נובע גם מחוסר המידע בדבר האירוע החמור או הניסיון האובדני מיום 16/11/02. ממכלול הנתונים, עצם ההחלטה למתן חופשה, על פניה לא נראית בעייתית או פסולה. יש לבחון אפוא אם ניתנו ההוראות הנכונות להשגחה בעת החופשה, הוראות שיתכן והיו מונעות את הניסיון האובדני שארע בעת החופשה. 64. ההוראות שנתנו להורים בעת החופשה - נקודת המוצא לדיון בשאלה זו היא ההנחה כי אילו היה נאמר להורים שעליהם להיות בשמירה צמודה לתובע, כי אז היה נמנע הנזק, לא הובאה לפני ראיה, או סיבה להניח כי אילו היה נאמר דבר זה להורים, הם היו מתרשלים ונמנעים לבצע הוראה שכזו. הרושם מההורים שהעידו, היה כי הם ביקשו את טובת התובע, היה חרדים ומודאגים ממצבו, ביקשו להיטיב את מצבו הרפואי. 65. גרסת ההורים הייתה כי לא ניתנה להם הנחיה בעת שחרור התובע לחופשה לשמירה על התובע שמירה צמודה, היינו כי כל העת יימצא מי מהם עם התובע. (ראה עדות האב מיום 6/2/08 עמ' 57 ו-76-85). 66. מעדויות ההורים עולה כי ההוראות שקיבלו היו כי יהיו בסביבת התובע אך בשום אופן לא קיבלו הוראות לא להשאיר את התובע לבד. 67. גם ד"ר בן אפרים, העריך כי ההוראות שקיבלו ההורים היו כדי למנוע שימוש בסמים, לשמור על מניעת התנהגות מזיקה, אך לא מניעת ניסיון אובדני. (6/2/08 עמ' 43-44). 68. האח עדנאן ברהום העיד כי נתן הוראות לאב בדבר השגחה, אך לא שמירה צמודה. (19/5/10 עמ' 112). 69. ד"ר שסטרצקי העיד כי לא דיבר עם ההורים על השגחה צמודה. (19/5/10 עמ' 166, 168, 183). ד"ר שסטרצקי הוסיף והדגיש כי לטעמו לא הייתה סיבה להורות על השגחה צמודה. 70. אומר כבר עתה, כי לאור דברים אלה לא מצאתי פסול כלשהו בהתנהגות ההורים שמלאו אחרי הוראות הרופאים. לא נאמר להם בדרך כלשהי, בין בעל פה ובין בכתב כי עליהם להשגיח כל העת על התובע כך שיהיה בטווח ראייתם. אומר, כי לטעמי היה על איתנים לערוך מסמך כתוב באשר לשחרור התובע לחופשה, לרבות הוראות בדבר השגחה צמודה. הקשר הסיבתי 71. אין חולק כי התובע ביצע ניסיון אובדני ביום 3/1/03 בעת החופשה, כך שעלה לגג הבית בו הוא מתגורר וקפץ ממנו. התובע היה במחיצת הוריו, ביקש לנוח בחדרו, ואז יצא דרך חלון החדר, הגיע לגג וקפץ ממנו. 72. התובע טוען כי הניסיון היה צפוי, והוא נובע כולו מהתרשלות הדסה ואיתנים. 73. עדויות המומחים והרופאים שפורטו לעיל מביאות למסקנה כי התובע הועבר לאיתנים משום שמטפליו סברו שהוא מסוכן לעצמו, גם על רקע התקף פסיכוטי חריף. רופאי איתנים היו מודעים היטב לסיבת הקבלה. לטעמי שחרור לחופשה בנסיבות אלה, חייב מתן הוראות להורים להשגיח על התובע, בהשגחה צמודה. היה ראוי לערוך מסמך שכתב ולרשום הוראות אלה בתיק הרפואי. 74. סבורני כי הגורמים הרפואיים, היו אמורים לחשוש כי התובע ינסה לפגוע בעצמו על רקע מצבו הנפשי. חשש זה הובלע ונעלם עקב המחדלים שפורטו קודם לכן. סבורני כי אילו היה פרוש מלוא המידע לפני רופאי איתנים, היו ניתנות הוראות להשגחה ושמירה צמודה. נראה כי גם ללא המידע שהושמט על ידי הדסה, היה מקום להורות להורים על שמירה (השגחה צמודה, כדי להסיר חשש שהתובע ינסה לפגוע לעצמו בחופשה הראשונה שהוא מקבל, ברור כי מתן מלוא המידע מהדסה היה מחזק צורך זה, מבליט אותו ומדגיש אותו לפני רופאי איתנים. 75. יוער, כי בסיכומי איתנים נאמר מפורשות כי אביו של התובע לא קיבל הוראות להיות צמוד לתובע בכל רגע ורגע. 76. מהראיות עלה כי ההורים השגיחו על התובע ופקחו עליו, בדיוק כפי שנאמר להם על ידי האח דענאן ברהום ועל ידי ד"ר בלקר. 77. לאור זאת, יש לקבוע כי אילו היה נאמר להורים כי עליהם להיות כל העת במחיצת התובע, היה ניסיון ההתאבדות נמנע. 78. הדסה, בכך שלא כללה במכתב את אותו אירוע בעל משמעות מיום 16/11/02 הביאה לכך שלא עמדו מלא הנתונים בפני הצוות הרפואי באיתנים, ואילו הצוות הרפואי באיתנים לא דרש מהדסה מכתב סיכום סופי, את מלוא התיק הרפואי, לא ברר באופן ממצה אם היו ניסיונות אובדניים בעבר. 79. לפיכך, סבורני, כי במקרה זה, יש לחלק את האחריות בין איתנים להדסה באופן שווה. 80. הנכות הרפואית - אין מחלוקת בין הצדדים כי לתובע נכות רפואית נפשית בשיעור 30%, אלא שזו לא נגרמה עקב הניסיון האובדני מיום 3/1/03, כל כולה נעוצה בגורמים נפשיים שהיו אצל התובע עוד לפני אירוע זה. עקב נפילת התובע מהקומה הרביעית הוא ספג חבלות רבות, שפורטו בחוות דעתו של ד"ר בלאט, מומחה בתחום האורטופדיה, חוות דעת זו הוגשה על ידי התובע. על פי חוות הדעת מיום 27/9/09 נגרמו לתובע נכויות לצמיתות כדלקמן: א. 30% עקב מגבלה בעמוד השדרה המותני. ב. 10% עקב מגבלה בעמוד שדרה גבי. ג. 10% עקב צלקות. ד. 10% עקב מגבלה בתנועות שורש כף היד. 81. ד"ר ווייס, מומחה בתחום האורטופדיה מטעם הנתבעים בדק את התובע וערך חוות דעת בה קבע 10% נכות לצמיתות עקב מגבלת תנועה בעמוד שדרה גבי ו-10% עקב מגבלה ביד שמאל. 82. המחלוקת העיקרית היא בשאלת הנכות בעמוד שדרה מותני. ד"ר ווייס לא מצא מגבלה בעמוד שדרה מותני, ד"ר בלאט מצא מגבלה לפיה קבע נכות כאמור. 83. ד"ר בלאט הסביר בחקירתו כי מצא הגבלה בעמוד השדרה כולו, ובחר להעניק את הנכות בגין מגבלה בעמוד השדרה המותני. 84. אין חולק כי לא נגרם שבר לתובע בעמוד שדרה מותני. ד"ר ווייס נחקר והעיד שמגבלה יכולה להיווצר בעמוד שדרה מותני גם ללא שבר. ד"ר ווייס לא ציין בחוות דעתו איזה בדיקות ערך כדי לבחון אם יש מגבלות תנועה בעמוד שדרה מותני, גם חוות דעתו של ד"ר בלאט לוקה בכך. 85. ד"ר בלאט הסביר כי הקיבוע בעמוד השדרה הגבי משפיע על תנועתיות עמוד השדרה המותני. ד"ר ווייס אישר בחקירתו כי הספרות מכירה באפשרות שקיבוע בעמוד שדרה גבי ישפיע ויגרום לכאבים בעמוד שדרה מותני וכי הדבר יכול להחמיר בעתיד. (פרוטוקול מיום 27/4/10 שורות 236-238). 86. יאמר כי המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע נכויות בתחום האורטופדיה של 10% עקב שבר בירך, 10% עקב הגבלה בשורש כף יד שמאל, ו-30% עקב מגבלה בעמוד שדרה גבי. 87. העולה מהאמור הוא שיש לקבל את הטענה שקיימת פגיעה בעמוד השדרה המשפיעה על תנועתיות עמוד השדרה כולו. יחד עם זאת, נראה כי הנכות שקבע ד"ר בלאט בעמוד שדרה מותני חופפת את הנכות בעמוד השדרה הגבי מאחר והיא מתייחסת למגבלות התנועה בכל עמוד השדרה, עקב הפגיעה. 88. לפיכך, יש להעמיד את הנכות בעמוד השדרה על 30%. אני מקבל את הנכות בגין הצלקות בשיעור 10%, וכן הנכות בשורש כף יד שמאל עקב מגבלות התנועה בשיעור של 10%. הנכות המשוקללת עקב האירוע נשוא התביעה היא בשיעור של 43.3%. 89. הנכות התפקודית - אין חולק כי מדובר בנכות שמגבילה את התובע בתפקודו, בפרט כאשר מדובר בנכות גבוהה יחסית המגבילה את תנועות עמוד השדרה וגורמת לכאבים. כמו כן יש להביא בחשבון את המגבלה בשורש כף יד שמאל. מנגד ראוי לשקול את העובדה כי לתובע 30% נכות נפשית ללא קשר לאירוע נשוא התביעה, נכות שגם כך גורמת למגבלה תפקודית שאינה קלה כלל. מילים אחרות, תפקודו של התובע נפגע ללא קשר לנכויות הרפואיות שנגרמו לו עקב האירוע נשוא התביעה. ברור כי נכויות אלה החמירו את מצבו עוד יותר. לפיכך, במאזן השיקולים שפורטו לעיל, תוך שיש להביא בחשבון כי חלק מהנכות הרפואית היא נכות עקב צלקות, אני קובע כי הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עקב האירוע נשוא התביעה תעמוד על 20%. 90. שיעור הנזק - מכאן ניתן לעבור ולדון בגובה הנזקים והפיצוי לו זכאי התובע. 91. עזרה לעבר - לאחר ניסיון ההתאבדות אושפז התובע בבית חולים למשך 3.5 חודשים. הוא נזקק להשגחה רבה, ולפי עדות אמו, השגחה רצופה. לאחר שחרורו מבית החולים נזקק התובע לעזרה רב תקופה של 5 חודשים. העזרה כללה סיוע בהתניידות, רחצה, ליווי, מזון. מאז ועד היום, כך לפי עדות ההורים, נזקק התובע לעזרה בפעולות שונות אם כי כמות העזרה פחתה באופן משמעותי. 92. מדובר אפוא ב-3 תקופות שונות כפי שפורט לעיל. עבור התקופה הראשונה אני קובע סכום של 20,000 ₪, עבור התקופה השנייה סכום של 10,000 ₪, וכן סכום גלובלי נוסף של 30,000 ₪ עבור התקופה מאז חודש 9/03 ועד היום. הסכומים נכונים להיום ומסתכמים בסכום כולל של 60,000 ₪. 93. בסיס השכר - עולה השאלה איזה בסיס שכר ראוי לקבוע לתובע. אמנם מדובר בתובע שהוא צעיר לימים וידועה הפסיקה כי יש לקבוע כבסיס השכר את השכר הממוצע במשק, זאת בהעדר ראיות אחרות. מנגד, לתובע נכות נפשית בשיעור 30% שגם כך הייתה מגבילה את כושר השתכרותו. 94. יתר על כן, לתובע נקבעה נכות כללית גבוהה במוסד לביטוח לאומי. הוא מקבל גמלה חודשית של 2,100 ₪. ידוע כי אם ישתכר מעל 1,700 ₪ לחודש תישלל ממנו הגמלה. התובע העיד כי הוא משתכר בין 1,000 ל-1,200 ₪ לחודש. (פרוטוקול מיום 9/3/09 שורות 6-7). 95. הנתבעות גורסות כי התובע אינו ממצה את פוטנציאל השתכרותו משיקולי תועלת. 96. עם כל זאת, מדובר בתובע צעיר לימים. גם אם נניח שיש לגרוע 30% מפוטנציאל השתכרותו, אלמלא נכותו הנפשית, הרי הפחתה שכזו מהשכר הממוצע במשק הייתה מעמידה את פוטנציאל ההשתכרות על 6,000 ₪ לחודש, סכום גבוה יותר מהגמלה אותה הוא מקבל יחד עם אותם 1,700 ₪ לחודש שהוא יכול להשתכר כדי לא לאבד את הגמלה. 97. לפיכך, אין לדעת כיום, אם התובע לא יחליט ביום מן הימים למצוא עבודה בה ימצה את פוטנציאל השתכרותו, כי אז נכותו עקב האירוע נשוא התביעה תפגע בו. 98. נראה כי לעניין זה יש לערוך אבחנה בין התקופה לעבר, בה אנו יודעים כי התובע בחר עד היום לקבל את הגמלה מהמוסד לביטוח לאומי ולהשתכר סכום של 1,000-1,200 ₪ לחודש כדבריו. מהתנהגות זו עולה כי לעבר יש להניח שמקסימום פוטנציאל ההשתכרות עמד על 1,700 ₪. ניתן להניח אפוא הפסד חודשי של 350 ₪ (כ-20%) להיום. ואילו לעתיד, יש להעמיד את פוטנציאל ההשתכרות על 6,000 ₪, ולקבוע הפסד חופשי של 1,200 ₪ עקב האירוע נשוא התביעה. 99. הפסד שכר לעבר - לאור דברינו לעיל, יש לקבוע הפסד חודשי של 350 ₪ למשך תקופה של 3 שנים היינו במעוגל 15,000 ₪. 100. פגיעה בכושר ההשתכרות ופנסיה - לאור דברינו לעיל יעמוד הפיצוי על 370,000 ₪. 101. אובדן הנאות שירות צבאי - אינני סבור כי יש מקום לפסוק פיצוי בעניין זה מהטעם שספק רב אם התובע היה מתגייס לצבא לאור נכותו הנפשית ועברו הנוגע לשימוש בסמים. ראש נזק שכזה מוטל כולו בספק רב ומחייב דיון נפרד כשלעצמו. 102. הוצאות לעבר ולעתיד - התובע לא הציג ולו קבלה אחת בגין הוצאות כלשהן. כל הוצאות התובע אמורות להיות מכוסות על ידי קופת חולים והמוסד לביטוח לאומי. לא ראיתי מקום לפסוק סכום כלשהו. 103. עזרת הזולת בעתיד - מגבלותיו של התובע יחייבו העסקת עוזרת בית עבור עבודות הבית הקשות. אני קובע בראש נזק זה סכום גלובלי של 100,000 ₪. 104. התאמת ציוד ומיזוג אוויר - לא הובאה לפני ראיה כלשהי המצדיק פיצוי בראש נזק זה. 105. טיפולים והוצאות לעתיד - כפי שצויין ונקבע לעיל, אלה מכוסים על ידי המוסד לביטוח לאומי ו/או קופת החולים. 106. כאב וסבל בהביאי בחשבון את הניסיון האובדני, הפגיעות הקשות שנגרמו לתובע עקב כך, תקופת האשפוז וההחלמה, הכרוניות שנקבעו לצמיתות, אני קובע סכום של 260,000 ₪. 107. סכום הפיצוי- לאו כל האמור לעיל, אני קובע פיצוי כולל של 805,000 ₪. 108. אשם תורם - הנתבעים העלו טענות כי יש לקבוע אשם תורם בשני מישורים. האחד, ביחס להורים שלא השגיחו כראוי על התובע, אם כי לא הוגשה הודעה כנגד ההורים, והרי התובע, תובע בזכות עצמו. כמו כן נטען שיש לקבוע אשם תורם לתובע שכן השתמש בסמים, ואושפז עקב כך. הדסה ביקשה לראות בכך מעין "מסר" למי שמשתמש בסמים. לדעתי אין לקבל טענה זו שכן אין כל קשר סיבתי עובדתי או משפטי בין העובדה שהתובע השתמש בסמים לבין התרשלות הנתבעים שהביאה לנזק. התובע, ככל מטופל אחר היה זכאי לטיפול רפואי על פי אמות המידה שנקבעו בחוק ובפסיקה. הנתבעים, התרשלו בכך, כפי שפורט לעיל וזאת ללא כל קשר להיות התובע זקוק לטיפולם הרפואי, תהא הסיבה לכך אשר תהא. לפיכך, אין מקום להטיל אשם תורם כלשהו על התובע. 109. ניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי - הוגשה חוו"ד האקטואר שי ספיר. סכום תקבולי המל"ל המהוון נכון ליום 13/4/10 עומד על 622,000 ₪, נכון להיום סך של 687,000 ₪. על פי הלכת "פרלה עמר" ובהיקבע במסגרת נכות כללית 40% נכות נפשית ו-50% נכות אורטופדית יש לנכות 55% מכלל הגמלאות המהוונות, היינו סך של 379,000 ₪. יתרת הפיצוי היא סכום של 426,000 ₪. 110. לסיכום - לאור כל האמור אני מחייב את הנתבעים (בחלקים שווים) לשלם לתובע סכום של 426,000 ₪ בצרוף שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 100,000 ₪, בתוספת הוצאות המשפט לרבות עלות חוות הדעת, הוצאות המומחים עבור עדותם, ההקלטות, (כפי שפורטו בסעיפים 165-164, לסכומי התובע), היינו סך כולל של 31,000 ₪. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. התחום הנפשיפסיכיאטריהרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותהתאבדות